ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 26 בדצמבר 2021

The Butterfly Project: פרוייקט הפרפרים על הילדים היהודים שנספו בשואה

 



הפרוייקט ששואף להגיע למיליון וחצי פרפרים כמספר הילדים הנספים בשואה  

כתובת האינטרנט של הפרוייקט (קישור)

The Butterfly Project

 

מקור וקרדיט :

 תודה לTzafnat Bekin Shpak על המידע

 

"פרויקט הפרפרים"



פרויקט עולמי להנצחת ילדים שנספו בשואה
במסגרת הפרויקט חברי הקהילה יחקרו וילמדו על ילד/ה אחד/ת, שנספו בשואה.
בחודש מרץ יערך אירוע קהילתי בו ניצור פרפר קרמיקה צבעוני להנצחת כל אחד מהילדים, וביום השואה והגבורה באפריל ייחנך קיר קהילתי
בו יוצגו הפרפרים לזיכרון עד.

מקור

מטרתו של פרוייקט הפרפרים  היא להפיץ את היוזמה ולגייס ילדים יהודים ולא יהודים ברחבי העולם לצבוע פרפרי נייר, לכתוב את שמם, את גילם ואת עיר מגוריהם בתחתית הכנף השמאלית של כל פרפר, לגזור אותם ולשולחם כדי שיוכלו להיאסף לכדי מיליון וחצי פרפרים. בבסיס היוזמה עומדת השאיפה לעודד את ילדי העולם ליצור מיליון וחצי פרפרים מעוטרים במהלך עשר שנים כדי שכל ילד וילדה שנספו בשואה יזכו להיזכר כבעלי חלומות, חירות ותקווה.

מקור : פרפרים צובעים את הזיכרון

 


הלינה פיבודי בת 10 : "לא ידעתי כלום על הדת הקתולית. כל מה שידעתי זה להצטלב בכניסה ויציאה מהכנסייה"

 



"החיים כ'קתוליים' הפכו לשגרה", נזכרה ניצולת השואה הלינה פיבודי שהייתה ילדה בשואה . "ובמהלך השיחות הסודיות הקטנות שלנו, אמא שלי דיברה איתי על דת. היא רצתה לוודא שלא אשכח מי אני. היא אמרה לי, 'כולנו מתפללים לאותו אלוהים אבל דרך דתות שונות - ואת יהודי'ה".

הלינה פיבודי (נולדה הלינה ליטמן) הייתה כמעט בת 10 כשהיא, אמה אולגה ואחותה אווה, הסתתרו. השלטונות הנאציים החלו זה עתה לאסוף את האוכלוסייה היהודית שנותרה בעירם בפולין הכבושה בידי הגרמנים. אולגה, האם, ידעה שהיא צריכה לפעול במהירות כדי להציל את משפחתה. היא השיגה מסמכים מזוייפים מכומר שזיהה אותה ואת בנותיה כקתוליות.

אולגה והבנות עלו על רכבת לירוסלב כדי להתחיל את חייהם החדשים. כשהם שם, הם מצאו מגורים אצל כובסת נוצריה מקומית שהשכירה חדרים לדיירים. הם מעולם לא חשפו את זהותם האמיתית לבעלת הבית הנוצרית החדשה שלהם. הלינה השתתפה במיסה הקתולית בכנסייה באופן קבוע עם אמה ואחותה.

"הייתי מאוד חרדה ללכת לכנסייה," אמרה הלינה. "כי לא ידעתי כלום על הדת הקתולית, לא ידעתי כלום על הדת הקתולית. כל מה שידעתי זה להצטלב בכניסה ויציאה מהכנסייה".

למרות אי הוודאות הראשונית שלה, הלינה הייתה תלמידה קשובה ולמדה במהירות את  הטקסטים הקתולים ונוסחי התפילות הקתוליות בעל פה. היא מוצגת כאן בצילום (מימין) עם אחותה מול עץ חג המולד במהלך תקופה זו.

הלינה, אווה ואולגה שרדו את המלחמה במסתור.

הלינה היגרה לארצות הברית ב-1968. היא מעולם לא שכחה את עצתה של אמה, ואמרה "[זה] הציל אותי מעימותים כלשהם לשארית חיי. אני מברכ אותה על היותה אינטואיטיבית כל כך".

צילום: USHMM, באדיבות הלינה פיבודי

מקור


מעשה אחד קטן של נערה ליטאית מתבגרת הציל את חייה של נס גודין בת ה13 במהלך השואה

 




הנערה היהודיה נסה גודין  גדלה בשיאוליאי, ליטא - עיירה שהתהדרה באוכלוסייה יהודית גדולה ותוססת תרבותית. 

החיים של תושבי שיאולאי היהודים השתנו באופן דרמטי כאשר גרמניה הנאצית כבשה את העיר ביוני 1941.

עד מהרה נאלצו נסה גודין , משפחתה ויהודים נוספים לעבור לגטו.

... הס אס והגסטאפו הגיעו לכל בית יהודי על מנת להקצות לנו מקומות בגטו", נזכרת נסה. "כשהם הגיעו לדירה שלנו הדבר הראשון שהם עשו היה לאסוף את המשפחה שלי במטבח. שם קיבלה אחת מעוזרות הס"ס, נערה ליטאית צעירה כבת 17 שלמדה גרמנית בבית הספר, למלא תעודות שמקצות אנשים למקום בגטו. הנאצים אמרו לה למלא תעודות להורי ולאחיי אבל לא בשבילי". 

נסה הייתה רק בת  13, גיל שלעתים קרובות סברו הנאצים שהם צעירים מכדי להיות מתאימים לעבודות כפייה וברוב המקרים הוצאו מאוחר יותר להורג על ידי הנאצים.

אמה של נסה התחננה ושיחדה את הנערה הליטאית להשאיר תעודה לבתה הצעירה בזמן שהנאצים ערכו חיפוש בביתם.

"הנערה הליטאית לא אמרה כלום, אבל ברגע שהגרמנים יצאו מהדירה שלנו, הורי ספרו את התעודות וגילו שיש שניים להורי, שניים לאחים שלי, ואחד ריק נוסף שהורי יכלו למלא עבורי.

"בגלל ההחלטה של הנערה הליטאית הזו וטוב לב שלה הצלחתי להיכנס לגטו. האנשים שלא היו להם את התעודה הזאת נרצחו על ידי הנאצים ...".

באוגוסט 1941 נאלצו נסה ומשפחתה לעבור לגור בגטו שיאולאי, אך התעודה הזו, החשיבה המהירה של אמה של נס, והבחירה של  הנערה הליטאית היא שהצילו את חייה.

"כשדחפו אותנו לגטו, החיים היו נוראים. היו רק רעב ופחד; האוכל שניתן היה כל כך מעט. היו סלקציות רבות שבהן אנשים נלקחו כדי להיהרג. פועלים יהודים שעבדו עם ליטאים החלו להחליף את בגדיהם בלחם. מכיוון שההורים שלי החביאו כמה חפצים יקרי ערך עם חבריהם, הם ניסו למסור הודעה למישהו שיכול לעזור לנו. ההורים שלי גילו , איכשהו,  שעוזרת הבית הליטאית שלנו ארזה את כל מה שנשאר לנו בדירה ועברה לחווה שבה גר אחיה.

"האנשים היחידים שעזרו לנו היו קזיוקאס, ג'וזס וזניה הליטאים. הם החליפו את דברי הערך שהשארנו להם באוכל ואיכשהו העבירו את זה אלינו. לפעמים האחים שלי התגנבו לביתה של זניה והביאו אוכל לגטו. לפעמים זניה פשוט זרקה לנו את זה מעבר לגדר. טוב לבם היא שעזרה לנו לשרוד את הגטו."

בשנת 1950, נסה ובעלה המנוח, ג'ק, גם הוא נער ניצול שואה , הגיעו לארה"ב והתיישבו בוושינגטון הבירה. נסה היא אמא לבן ושתי בנות, ושבעה נכדים ואחד עשר נינים.

מקור


רוצח הילדים היהודים השוטר הגרמני הסמל פטר פאהל

 

 


  השוטר הגרמני הנודע ביותר לשמצה בבוצ'אץ היה הסמל הנאצי פטר פאהל

 

רוזליה באואר עבדה בבית מרקחת בפברואר 1943 כאשר ראתה אישה יהודיה שהכירה מובלת לבית הכלא כאשר ילדתה רכובה על כתפיה. השוטר הגרמני פאהל  ניגש אליה מאחור בנשק שלוף.. "לפתע שמעתי ירייה ".. "ראיתי את הילדה נופלת מתבססת בדמה לפני דלתות בית המרקחת".

 

באותו יום  עצמו  היא ראתה קבוצה אחרת של יהודים מובלת אל הכלא: אחד הגברים נשא בזרועותיו  ילד בן חמש .. "

 

"פתאום ראיתי את השוטר הגרמני פאהל יורה בנשקו  בילד , וזה נפל לארץ ללא סימני חיים"

 

אדם שטייגר העיד במשפטו : "  כולם פחדו מפאהל, "אשר נודע כשוטר הגרמני  הנבזי והאכזרי ביותר שהשתתף באקציות נגד היהודים"  .

 

מתוך עדותה של  איוונה קארדש : באחת האקציות  במסתור נתפסה רוקחת יהודייה בלונדינית  עם ילד בזרועותיה , השוטר הגרמני פאהל אמר לה לזרוק את הילד על הארץ כדי להציל את חייה. האישה זרקה את הילד על הארץ והשוטר הגרמני פאהל ירה בה מיד ולאחר מכן גם בילד .

 

אחרי המלחמה חזר פאהל לשורות המשטרה הגרמנית במערב גרמניה ובה שירת עד פרישתו ב1964. רק שנתיים לאחר מכן החלו לחקור אותו על פשעיו במלחמה, לאחר שסוף סוף הוגש נגד כתב אישום  ברצח היהודים מת פאהל ובכך הגיעו לסופם ההליכים המשפטיים נגדו.

 

מקור וקרדיט :

עומר ברטוב , אנטומיה של רצח עם, חייה ומותה של עיירה ושמה בוצ'אץ ,הוצאת עם עובד,2020, עמודים 190-192

 

 


הילד יצחק טרקאי ממחנה מאוטהאוזן שהפך לאחד מגדולי הציירים

 


מאת ישראל הרצל

יצחק טרקאי נחשב לדמות מפתח בתנועה הפיגורטיבית המודרנית. יצירות האמנות של האמן הישראלי וסגנונו קלים לזיהוי. האמנות שלו הוצגה ביותר מ -50 תערוכות ברחבי העולם, עד פטירתו בשנת 2012 בגיל 77.

טרקאי נולד ב -1935 בסובוטיצה בגבול היוגוסלבי-הונגרי. ב -1944, כשהיה בן 9, נשלחו טרקאי ומשפחתו למחנה הריכוז מאוטהאוזן על ידי הנאצים. הם נשארו שם עד שבעלות הברית שחררו את המחנה ב -1945. כשמשפחתו חזרה לסובוטיצה, הוא פיתח עניין באמנות. טרקאי זכה בפרס הראשון שלו על מצוינות בציור בבית הספר.


ב-1949 עלתה משפחתו ארצה, וחי בקיבוץ תל יצחק מספר שנים.

 ב-1951 קיבל טרקאי מלגה לאקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בירושלים. כעבור שנה עזב טרקאי את בית הספר בשל נסיבות כלכליות בבית. כדי להמשיך את לימודיו למד אצל יוסף שוורצמן, עד לגיוסו לצבא הישראלי ב-1953, ושירת בחיל השריון.

לאחר סיום שירותו הצבאי של טרקאי הוא גר בחולון, החל לעבוד בדפוס כמפריד צבעים, ולמד במכון אבני לאמנות. שם למד טרקאי אצל אמנים ישראלים חשובים, כגון משה מוקדי, מרסל ינקו, יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי. הוא סיים לימודיו בשנת 1956, והציג תערוכה ראשונה בגיל 26.

מקור







יום ראשון, 19 בדצמבר 2021

הנער דוד ברגמן חוגג בר מצווה בקרון משא בדרך למחנה הריכוז פלאשוב

 


"זה היה מאוד עצוב. אבל לא היה אז זמן לחשוב על זה. הזמן אז רק להישרדות", נזכר דוד ברגמן על בר המצווה שלו. למרות היותו ספון  בקרון רכבת צפוף לכיוון מחנה הריכוז פלשוב, דוד עדיין ציין  בזיכרונו את טקס ההתבגרות החשוב הזה עם אביו ואסירים אחרים.

 דוד נזכר שאביו "הסתיר בסתר, תוך סיכון חייו, בקבוק יין קטן. והוא הוציא אותו. והוא העביר אותו לכולם, וכולם לגמו קצת ואמרו לחיים , ככה חגגתי את בר המצווה שלי".


במחנה פלאשוב הופרד דוד מאביו והועבר למחנה הריכוז גרוס-רוזן. משם נשלח למחנה רייכנבך ולאחר מכן לדכאו.

במהלך העברתו לדכאו, דוד היה בקרון רכבת עם אסירים נוספים, שרבים מהם מתו במסע.

דוד שוחרר במאי 1945, והוא היגר לארצות הברית ב-1947. אביו לא שרד.

צילום: USHMM, באדיבות דוד ברגמן

מקור


סיפור ההישרדות של הילד אברהם איווניר במסע המוות בתקופת השואה

 



מקור וקרדיט : יד ושם

 

החודש חל יום השנה להגעתה לחופי ארץ ישראל של אחת מאוניות המעפילים הגדולות ביותר, פאן קרסנט (עצמאות), ועליה 7,500 מעפילים. בדרך לארץ ישראל נתפסה האוניה על ידי הבריטים ונוסעיה הוגלו למחנות מעצר בקפריסין.

 

שורד השואה אברהם איווניר היה אחד המעפילים באונייה זו.

 

אברהם איווניר נולד בשנת 1937 בכפר ברהומט, בבוקובינה הצפונית שברומניה (כיום באוקראינה). ביוני 1940 סופח האזור בו גר אברהם לברית המועצות, אך ביולי 1941 פלשו צבאות רומניה וגרמניה. יהודי הכפר גורשו לעיר המחוז סטורוז'ינץ, ומשם למחנה ידינץ (בבסרביה), במסע מוות של חודש וחצי. מי שפיגר מאחור הוכה או נורה.

 

הצועדים לנו בשדה או בפאתי היערות. רבים קפאו למוות בלילות - בעיקר זקנים, חולים, נשים וילדים. לאחר אחד הלילות קברו אביו ודודו של אברהם עשרות מתים בקבר אחים.

 

במחנה ידינץ נפטרו רבים מהמגורשים. משם גורשו אברהם ובני משפחתו לגטו מוגילב בטרנסניסטריה, מערב אוקראינה. בגטו מתו ממחלות רבים מבני משפחתו הקרובה של אברהם.

 

אביו של אברהם הצליח להוציא את המשפחה מהגטו ולהעבירה במסע רגלי לכפר הסמוך נמרץ (Nemretz), אך שם נספה האב במחלה. רוב משפחת אמו של אברהם נספתה בגירוש לטרנסניסטריה ובגטו ברשד.

 

באביב 1944 שחרר הצבא האדום את האזור. 28 מבין 49 בני משפחתו הקרובה של אברהם נספו. הנותרים בחיים לא שבו לכפרם ברהומט, עקב רצח יהודים באזור על ידי ארגון אוקראיני אנטישמי בהנהגת סטפן בנדרה.

 

בדצמבר 1947 עלו אברהם ואמו על אוניית המעפילים פאן קרסנט (Pan Crescent - עצמאות) בדרכם לארץ ישראל. האוניה נתפסה על ידי הבריטים ואברהם ואמו הוגלו למחנות מעצר בקפריסין. ביולי 1948 הגיעו השניים לארץ ישראל.

 

במלחמת יום כיפור היה אברהם קצין בכיר במפקדת קצין קשר ראשי. הוא נפגש עם קציני הקשר באזורי הלחימה - ברמת הגולן, בסיני וממערב לתעלה - כדי לאסוף מידע על בעיות בתחום הלוגיסטיקה והקשר, וסייע בהקמת פלוגת תחזוקת קשר לאוגדה 210 שנלחמה ברמת הגולן. את שירותו בקבע סיים אברהם בדרגת סגן אלוף.

 

אברהם פעיל להנצחת זכר השואה, בדגש על שואת יהדות רומניה, וחבר בארגונים ובמוסדות הפעילים בנושא זה

קראו באתר יד ושם על סיפור הישרדותו של אברהם איווניר בשואת יהודי רומניה והשתתפותו במלחמת יום כיפור  https://bit.ly/3dMVkdh

 


סיפור ההישרדות של ליאון שיר , בן 14 בתקופת השואה

 



ליאון שיר היה בן 12 כשפרצה מלחמת העולם השניה וצבאות גרמניה פלשו לפולין

ליאון שיר היה בן 12 כשפרצה מלחמת העולם השניה וצבאות גרמניה פלשו לפולין. מהעמודים המעטים של זכרונותיו, עולים זכרונות נעימים של "ילד שוקולד" יהודי פולני, הנקלע באחת למצב של חוסר ודאות קיצוני, והוא מתקשה לעכל, לזכור ולבטא את כל מה שעבר עליו

"נולדתי ב-15 בפברואר 1927 ללזר בן צבי-יהודה שייר ובלומה שייר בעיר בדזין בפולין. יש לי אח, שייע וולף שייר, שנולד ב-25 בדצמבר 1925. אחותי חנה נולדה ב-1930. אחי ואנוכי הננו ניצולי השואה היחידים ממשפחתי הקרובה. התגוררנו בדירת שלושה חדרים. אחי ואני חלקנו חדר. אבי היה סיטונאי ומפיץ של בשר עגל. הוא קיבל הזמנות מקצבים, והיה מזמין את העגלים מאיכרים פולניים לא-יהודים. את העגלים נהג להעביר לבית-מטבחיים יהודי, ואחרי שחיטתם שכר עגלה וסוס כדי לספק את הבשר לקצבים.

הלכתי לבית-ספר יהודי פרטי בגיל שש. למדתי היסטוריה פולנית, מתימטיקה, קרוא וכתוב. רק ילדים יהודים למדו בבית-הספר הזה, אך לא למדנו שם על הדת היהודית. בשעה 3 אחר הצהריים הלכתי ל"חדר", בית-הספר העברי. שם שהיתי עד 5:30 אחר הצהריים. ולמדתי לקרוא, לכתוב ולדבר יידיש ועל היהדות.

אכלנו ארוחת צהריים בבית-הספר. את האוכל הבאנו מהבית. תמיד נתתי את האוכל שלי לאחרים, כי לא אהבתי לאכול, אך תמיד השגתי כסף מהדודים שלי ומאבי כך שאוכל לקנות שוקולד בדרכי הביתה מבית-הספר. בבית-הספר תמיד לבשתי תלבושת אחידה. כל הילדים היו מצווים לגלח את שיער ראשם. לבשנו רק חולצות לבנות ונעלינו חייבות היו להיות מצוחצחות. בבית-הספר חויבנו לנעול נעלי-בית.

בשבתות היינו חייבים לחזור מה"חדר" הביתה. היה עלינו ללמוד חומש עם הרבי. אבי תמיד היה בודק אצל הרבי אם אכן הגעתי לשיעור. אם סיפר לאבי שנעדרתי, הוא העניק לרבי כמה מטבעות תמורת המידע. אז היה אבי מעניש אותי ואוסר עלי לצאת לשחק. בקיץ היינו יוצאים להרים. שכרנו שם בקתה. היינו מטיילים ברגל, שוחים, ומבקרים בערים ובהרים. היינו נשארים בהרים חודש או חודשיים. להרים היינו מגיעים באוטובוס. אבי היה נוסע משם לעיר ובחזרה, כדי לדאוג לעסקים.

ב-1 בספטמבר 1939 תקפו הגרמנים את פולין. כילד לא ידעתי הרבה אודות גרמניה. כשתקפו הגרמנים את פולין, החליטו הורי לברוח מבדזין. הלכנו כמה ימים ברגל עם אנשים אחרים לעיר אחרת. לקחנו איתנו מה שיכולנו לשאת. שכרנו את אותה עגלה עם סוס שבה היה אבי מספק בשר לקצבים, כדי לשאת בה את חפצינו.

ראינו את הגרמנים באותה עיר, והם הורו לנו בגסות לחזור לבתינו. כשחזרנו לביתנו בבדזין, בית המדרש כבר עלה בלהבות ונשרף עד היסוד. חזרנו לביתנו וגילינו, שהפולנים כבר בזזו אותו. על כל הקירות היו כרוזים המודיעים כי כל היהודים המתגוררים באיזור הזה יועברו למגורים אחרים. היה עלינו למסור את כל הזהב, התכשיטים ומכשירי הרדיו במקום מסויים בבדזין. ניתן לנו חדר יחיד למגורי משפחה בת 5 נפשות. סידורי הבישול היו משותפים עם יהודים אחרים. זוהי תחילת חיי הגטו.

אבי היה מחוסר עבודה, ונאסר עליו לעבוד. נתנו לנו סרטי-זרוע לבנים ועליהם מגן דוד בצבע כחול כדי שנענוד אותם בעת שהותנו בגטו. אסרו עלינו לבקר בבתי-ספר. אסרו עלינו לחזור לביתנו. הגרמנים הכריחו את היהודים בגטו להקים ועד, והקימו משטרה יהודית.

אבי ואחי עבדו בעבודות בניין. אמי עבדה בבית-תמחוי. אני עבדתי ב"שופה פוליסי"- מטה הגסטאפו הגרמני, מצחצח נעליים, מנקה את מלונות הכלבים, סוחב פחמים ועצים וממלא שליחויות אחרות. עבדנו שבעה ימים בשבוע, מבוקר עד לילה. היו שם בערך שבעה תאים שבהם כלאו יהודים ולא-יהודים. לאחר שנחקרו האסירים היהודים, ראיתי אותם נורים למוות.

זכרונות מאושוויץ

אחי היה הראשון להילקח. בתחילה היה חוזר אחת לחודש לביקור. אני נלקחתי יום אחד מהגסטאפו והעלו אותי למשאית,ישר לאושוויץ. זה היה בפברואר 1942. הייתי באושוויץ מ-1942 עד אוקטובר 1944. בעודי באושוויץ, באוגוסט 1943, ראיתי רכבת מעיר הולדתי מגיעה למחנה. צפיתי באנשים היורדים מן הקרונות כדי לראות אם אוכל להבחין בבני משפחתי. לצערי ראיתי את אמי ואחותי יורדות מהרכבת לכיוון תאי-הגאזים. מזה שנה וחצי לא ראיתי אותן, ועתה הרגו אותן.

במועד מסויים, כאשר הייתי באושוויץ-בירקנאו, סיפרו לי שאבי נמצא שם, אך משום שהיו לו רגליים נפוחות הוא נשלח לבית-החולים. באחד הימים, תוך כדי נסיונותי לאתר את אבי, נאמר לי שהוא כבר לא נמצא בבית-החולים. מבלי שתהיה לי ראיה מוצקה לכך, אני יכול רק לדמיין לעצמי שהוא נרצח. אילו היה בחיים, הייתי מוצא אותו.

נשלחתי למחנה זאכסנהאוזן באוקטובר 1944. כמה חודשים מאוחר יותר נשלחתי לאורנייבורג ל-3 או 4 חודשים, לעסוק בפירוק מטוסים רוסיים ואמריקאיים שהופלו. אחרי אורנייבורג נשלחתי למחנה הריכוז דכאו. ב-1945 הייתי חלק מצעדת-מוות להרים. בלילה שהינו ביער. ב-3 במאי 1945 קמנו כל האסירים בבוקר וראינו, כי אין עוד גרמנים המקיפים אותנו באיזור. ה"קופל", ראש האסירים, אמר לנו להישאר במקומנו, ושאיש לא יעזוב את המקום.

חשבנו שנראה משאית גרמנית ושהגרמנים יהרגו אותנו במקלעים. במקום זאת ראינו כשישה טנקים נושאים כוכבים לבנים. חשבנו בתחילה שאלה טנקים גרמניים, אך להפתעתנו צץ ראשו של איש שחור מאשנב הטנק, והוא צעק "אמריקה, אמריקה" כשהוא מצביע על עצמו כדי שנבין שהוא אמריקאי. זה קרה בעיר וולפרוטסהאוזן.

האסירים החלו להתפזר. האיש השחור, בעזרת שפת-הסימנים, אותת לאחדים מתוכנו להיכנס לטנק שלו, והוא הסיע אותנו העירה. הוא לקח אותנו לבית שבו התגוררו בעבר גרמנים. בעזרת שפת-סימנים נאמר לנו לישון שם. הם נתנו לנו סיגריות, שוקולדים, קרקרים וגבינות, ועשו כל מאמץ כדי שנחוש בנוח.

האסירים החלו להתפזר. האיש השחור, בעזרת שפת-הסימנים, אותת לאחדים מתוכנו להיכנס לטנק שלו, והוא הסיע אותנו העירה. הוא לקח אותנו לבית שבו התגוררו בעבר גרמנים. בעזרת שפת-סימנים נאמר לנו לישון שם. הם נתנו לנו סיגריות, שוקולדים, קרקרים וגבינות, ועשו כל מאמץ כדי שנחוש בנוח.

לאחר כמה ימים כיוונו אותנו למחנה-גירוש (מחנה עקורים) ושמו פלדאפינק. ביליתי את רוב זמני בשאלות היכן אוכל למצוא את בני משפחתי שנותרו בחיים. מצאתי דוד אחד, שעייא- אחיו של אבי. נאמר לי גם היכן אוכל למצוא את אחי. מצאתי אותו מחלים ממחלת הטיפוס בבית-חולים בזאלצהיים שבגרמניה. דודי ואני שמענו, שהאחיינים שלנו חיים בסוסנוביץ, פולין, ולכן יצאנו לפולין כדי להביאם לפלדאפינק.

לאחר כמה ימים כיוונו אותנו למחנה-גירוש (מחנה עקורים) ושמו פלדאפינק. ביליתי את רוב זמני בשאלות היכן אוכל למצוא את בני משפחתי שנותרו בחיים. מצאתי דוד אחד, שעייא- אחיו של אבי. נאמר לי גם היכן אוכל למצוא את אחי. מצאתי אותו מחלים ממחלת הטיפוס בבית-חולים בזאלצהיים שבגרמניה. דודי ואני שמענו, שהאחיינים שלנו חיים בסוסנוביץ, פולין, ולכן יצאנו לפולין כדי להביאם לפלדאפינק.

כשחזרתי לפלדאפינק החלטתי שאיני רוצה עוד להתגורר במחנה.

עזבתי לשטאומברג בגרמניה, ומצאתי בית שבו התגוררתי עד 1947. רשמו אותי כיתום, והעלו אותי על ספינה לארה"ב. הגעתי לקליבלנד, אוהיו ב-3 באוגוסט 1947, ושיכנו אותי בבית-היתומים "בלפייר" שבו התגוררתי במשך שנה בערך, עד שעברתי לפיטסבורג, פנסילבניה.

במשך 51 השנים שחלפו התאמצתי לעבוד קשה, להקים משפחה ולספק את צרכיה. התחלתי את עבודתי בארה"ב כשוליה בחברה לייצור כלי עבודה וצבעים הפיטסבורג. פגשתי באישה נהדרת, והיא הפכה להיות רעייתי ב-6 באוגוסט 1950. יש לנו ארבעה ילדים, שלוש בנות ובן.

מקור

מה גילה הפרופסור לרפואה אמיל סקמנה על ילדותו ?

 




 עוד תינוק  יהודי שניצל היה אמיל סקמנה , לימים פרופסור מכובד לרפואה באוניברסיטת מקגיל בקנדה, שהעביר את 27 השנים הראשונות לחייו במחשבה שהוא בן למשפחה נוצרית מפראג.

 

זמן קצר אחרי שהגיע ד"ר אמיל סקמנה לאוניברסיטת הארוורד כשקיבל מילגת פוסט-דוקטורט ב1968 הוא קיבל מכתב שהודיע לו כי הוא נולד למעשה  כיהודי בבוצאץ , וממנה לקח אותו  איש בשם רודלף שטייגר לפראג כשהיה תינוק  עם " כמה נכסים חומריים , כגון כסף, זהב, ומתנות ."

 

את המכתב כתבה אשתו השנייה של שטייגר, שזה עתה התאלמנה , ללא ספק בתקווה לקבל את חלקה בירושת התינוק.

 

אחרי שאישר אמיל את אמיתות  הסיפור עם הוריו המאמצים , הוא גילה שנולד ב1941 כבנם היהודי היחיד של בניו וגיזלה קליינר . אביו , רואה חשבון, למד בגימנסיה של בוצ'אץ , ואימו הייתה רוקחת.

 

בזמן הצלתו כפעוט בתחילת 1943 הסתתרו אמיל והוריו במרתף של איכר אוקראיני ליד בוצ'אץ.

 

בחששו שמא יסגירו אותם , כתב אביו , בניו,   לאחותו פרדריקה, שלמדה רפואה בפראג לפני המלחמה וחייתה שם עם בעלה ריכרד סקמנה. במכתב הוא ביקש ממנה " לעשות משהו כדי להציל את התינוק" . היא פנתה  , אפוא,  לשטייגר , גרמני אתני ש"מילא  תפקיד כלשהו בס.ס., וביקשה ממנו להביא את אמיל התינוק  לפראג תמורת תשלום שמשפחת קליינר ישלמו לו .

 

אחרי שני ניסיונות כושלים הצליח שטייגר הגרמני  להוציא את הפעוט היהודי מן המרתף ולקחת אותו ברכבת לפראג בתרמילו. אמיל למד לשמור על שקט: שנים לאחר מכן נזכר כי אביו נהג לסתום את פיו בפלסטר כדי להרגיל אותו לנשום דרך האף.

 

אמיל , שמשפחת סקמנה בפראג גידלו כאילו היה בנם הביילוגי , ציין כל שנות ילדותו כי שטייגר הגרמני האתני " הגיע כשמשהו קרה לי" אבל " מעולם לא הציגו אותו לפניי" .

 

לא היה לאמיל כל מושג על מוצאו היהודי : " אפילו רדפתי  אחרי ילדים  יהודים ברחוב וצעקתי לעברם " יהודי מלוכלך"  כמו שעשו כל חבריי לכיתה  אחרי המלחמה" .

 

מאוחר יותר הוא גילה כי אימו "הולכת בימים הנוראים לבית הכנסת בפראג" , אם כי  בבית גידלו אותנו כנוצרים" . 

 

אפילו אחרי שנודע לו שאימו המאמצת  יהודייה , הוא היה משוכנע כי אביו המאמץ "היהנוצרי ש"עזר לאימי לשרוד" , וציין "תמיד  זה היה בעיניי  מעשה הרואי"  . רק לקראת סוף חייו של בעלה סיפרה פרדריקה לאמיל כי גם האב המאמץ הוא יהודי .

 

אמיל האמין כי אף ששטייגר  " עשה זאת בהתחלה בשביל הכסף" , הצלת תינוק הייתה " חוויה רגשית ורוחנית" כה עזה עד כי שהיה  חשוב לו"  לוודא שהילד " גדל ומגיע להישגים." המעשה הזה גם הועיל שטייגר , בסופו של דבר,  בעוד אופן : אחרי המלחמה , ציין אמיל , הצ'כים מן הסתם היו הורגים את  משתף הפעולה לשעבר אלמלא " תצהיר של הורי" , אשר העיד עליו שהציל תינוק יהודי, מבחינה זו שטייגר ( צ'כי ממוצא גרמני )  זכה בחייו, ביסודו של דבר,  בזכות המעשה ההרואי הלא ייאמן הזה" .

 

אכן , הוא גם קיבל את  כל הכסף שהגיע עם התינוק, למעט קופסת סיגריות מזהב, שהוריו של אמיל  " ביקשו במפורש שאקבל לזכרם" . למרבה האירוניה, שמועות על הרכוש שהתלווה לתינוק הן שהובילו את אמיל לגלות את זהותו האמיתית .

 

הוא גם גילה שחששות הוריו היו  מוצדקים :  הם נרצחו  בידי האיכר האוקראיני שהסתיר אותם ורצה לשים את ידו על יתרת  כספם ועל מעיל הפרווה היחיד שהיה ברשותם.

 

מקור וקרדיט :

עומר ברטוב , אנטומיה של רצח עם, חייה ומותה של עיירה ושמה בוצ'אץ ,הוצאת עם עובד,2020, עמודים 221 – 222

 

 

 


"אדוני מפקד המחנה חוס על חיי , יש לי ילד קטן" ,

 

 


שוטר הס.ס פאול תומאנק, היה מגדולי הרוצחים הגרמנים בעיירה בוצ'אץ וסביבותיה .

 

תומאנק נעצר בסופו של דבר  על ידי המשטרה הגרמנית בשנת 1957

 

מאחר שהיה אחראי למחנות קטנים  יחסית , תומאנק גם הכיר אישית לעיתים קרובות את האנשים שרצח.

 

במאי 1943 , לדוגמה ,  הוא רצח את היהודיה  סופיה וולף מאחר שדיברה מעבר לגדר מחנה העבודה בצ'ורטקוב עם המטפלת הפולנייה של בנה . היא רק הספיקה לומר " "אדוני מפקד המחנה חוס על חיי , יש לי ילד קטן" , לפני שהוא ירה בתת-מקלע שלו בפניה.

 

חודש  לאחר מכן,  בזמן פירוק המחנה , ספרו האישי , היהודי " פאפוש"  ביקש ממנו  לחוס על חייו לפני שהנאצי תומאנק  שיסע אותו לגזרים בצרור של כדורי תת-מקלע.

 

הוא הגיב באותו אופן כאשר נערה יהודיה בת 17 התחננה על חייה , ואז הצטרף ליורים באתר ההוצאה להורג.

 

 בחודש אפריל 1943 צעירה אוקראינית הלשינה לו כי משפחתו של  מעסיקה  היהודי לשעבר בבית המרזח לאו פולקנפוק עדיין מסתתרת שם עם עוד כמה יהודים, ובכלל זה ילדים רכים ואישה הרה. בהוראתו של איש הסס. תומאנק  נאלצו היהודים המסתתרים למסור  לשוטרי הס.ס  את חפצי הערך שלהם ונורו  אחר מכן זה אחר זה.

 

פאול תומאנק הורשע בשנת 1958 על ידי בית משפט גרמני ונדון למאסר עולם .

 

מקור וקרדיט :

עומר ברטוב , אנטומיה של רצח עם, חייה ומותה של עיירה ושמה בוצ'אץ ,הוצאת עם עובד,2020 , עמוד 185

 


קופסת העץ המעוטרת של הנערה ויויאן סטולצר ז"ל

 


 

ויויאן סטולצר, נערה יהודייה צעירה בתקופת השואה, קיבלה את קופסת העץ בתמונה ליום הולדתה  28 באוקטובר 1943.

 

מעט מאוד ידוע על חייה הקצרים של ויויאן, מכיוון שלא היא ולא הוריה שרדו את השואה. ערב המלחמה, משפחת שטולצר הייתה בין 12,000 יהודים שחיו בזאגרב.

 

כשהגרמנים פלשו לקרואטיה ב-6 באפריל 1941, הם חילקו את השטח הכבוש עם בעלות בריתם. זמן קצר לאחר מכן החלו יהודי המקום להתמודד עם אפליה ורדיפות. מאוחר יותר הוקמו מחנות ריכוז ומוות. ביניהם היה יאסנובאץ', מחנה הריכוז הגדול ביותר בקרואטיה.

 

ויויאן סטולצר נשלחה למחנה יאסנובאץ' יחד עם הוריה, שם חווו תנאים איומים ויחס אכזרי מידי השומרים.


 


בעודה כלואה במחנה, קיבלה ויויאן את קופסת העץ עליה חרוטה סצנה של ברבורים צפים על בריכה כמתנת יום הולדת. החלק הפנימי של מכסה הקופסה נושא שני ראשי תיבות מגולפים מעוטרים, זה של ויויאן והחברה האלמונית שהעניקה לה את הקופסה במתנה, כשביניהם חרוט תאריך יום ההולדת של ויויאן.


 

כחודשיים לאחר קבלת המתנה הזו, בדצמבר 1943, נרצחו ויויאן סטולצר והוריה במחנה.


לקראת סוף המלחמה פיצצו שומרי ומפקדי מחנה יאסנובאץ' חלק ניכר מהמחנה והרגו את רוב האסירים, בניסיון להעלים עדויות לרציחות ההמוניות שהתרחשו בו.

 

מעט מאוד נותר להעיד על חייה של משפחת סטולצר. כל מה שנותר מזיכרונה של ויויאן סטולצר הוא תמונתה של נערה צעירה חייכנית, דפי העדות שלה  ביד ושם והאות הקטן הזה של חברות ואנושיות, שניתן לה על ידי חבר לא ידוע במקום בו שלטו חוסר אנושיות ואימה.

 

הקופסה של ויויאן היא אחד מאלפי החפצים באוסף החפצים של יד ושם, כל אחד מהם מספר את סיפור השואה מנקודת מבט אינדיבידואלית ייחודית.

מקור

 

 


יום ראשון, 12 בדצמבר 2021

הנער ג'ק ראץ וטבעת כסף שלו שורדים כמה וכמה מחנות ריכוז והשמדה

 


"ענדתי את זה כל הזמן", נזכר הנער ניצול השואה ג'ק ראץ על טבעת הכסף שלו. "איכשהו הם לא ראו את זה. זה היה נס. זה נתן לי כוח להמשיך".

ג'ק רץ נולד בשם אייזק ראקס למשפחה יהודית בריגה, לטביה, בשנת 1927. בריגה הייתה ביתה של קהילה יהודית משגשגת.

כוחות גרמנים כבשו את ריגה בתחילת יולי 1941. היהודים חויבו לענוד טלאי צהוב של מגן דוד. בסוף הקיץ עברו ג'ק ומשפחתו לגטו החדש שהוקם, שחוסל בסוף אוקטובר.

לפני 80 שנה, הגרמנים לקחו את אמו של ג'ק, טמה, והאחים הצעירים, רפאל, צ'ונה וארון, ליער רומבולה הסמוך והוציאו אותם להורג.

לפחות 25,000 יהודים מגטו ריגה נורו על ידי יחידות אס אס ומשטרה גרמניות ואנשי העזר הלטביים שלהם ביער רומבולה ב-30 בנובמבר וב-8–9 בדצמבר.

"הצרחות והירי היו בלתי נסבלים ונמשכו כל הלילה", הוא נזכר. "כשהלכנו לעבודה למחרת בבוקר, גילינו שחצי מאוכלוסיית הגטו איננה".

בשנת 1942, ג'ק הביא לצורף יהודי כפית כסף כדי להפוך אותה לטבעת וראשי התיבות העבריים שלו, שעכשיו שחוקים מכדי לקרוא, נחרטו על פני הטבעת. הוא גם היה חרוט על פנים הלהקה את התאריך שבו איבד את משפחתו, 8 בדצמבר 1941.

הנער ג'ק ראץ נשא את טבעת הכסף  עמו  דרך כמה מחנות ריכוז, כולל מחנה הריכוז שטוטהוף שם הוא "כמעט מכר אותה תמורת כיכר לחם".

ג'ק ואביו, מוזס, שרדו כמה מחנות ריכוז לפני ששוחררו על ידי הצבא הסובייטי ב-1945.

בשנת 2013, ג'ק תרם את הטבעת למוזיאון השואה בארה"ב .

מקור וקרדיט






הבריחה של הילדה צינה וינקלר מהחייל הגרמני ברומניה

    העיר פיאטרה ניאמץ . רומניה הוריה של הילדה צינה נאלצו להחזיר את הבית ובית מרזח שהיה להם לגויים, בעקבות החוק שחוקקו הגרמנים ברומניה ....