ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 27 בינואר 2019

הניה מושקוביץ , בת 15 , והסכין ברכבת המובילה למחנה העבודה


מאתהניה מושקוביץ (ינקוביץ)

סבתא רבתא של מושקא, הגב' הניה מושקוביץ, מספרת לנינתה את סיפורה:
"נולדתי בי"ג אדר ב' תרפ"ז (1929) בעיר חוסט שהונגריה  להוריי משפחת ינקוביץ. קהילת יהודי חוסט הייתה אחת ממרכזי התורה הפורחים בצפון הונגריה, עד שעלה עליהם הכורת נאצי.
ב- 19 במארס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה. היהודים נדרשו למסור לשלטונות את חפצי הערך שלהם ונושלו מכל נכסיהם. היהודים נשלחו לגטו שנקבע במבני חצר בית הכנסת הגדול. לאחר כחודשיים, ב-30 במאי 1944, שולחו יהודי הגטו למחנה ההשמדה אושוויץ, רובם מצאו שם את מותם ביניהם היו גם הוריי.
מכיוון, שהייתי אז  נערה צעירה  כבת חמש עשרה הושארתי בחיים על ידי הגרמנים, כדי שאוכל לשמש כוח עבודה עבור הצבא הגרמני. ולאחר מספר שבועות נשלחתי ברכבת ממחנה הריכוז אושוויץ למחנה עבודה אחר."
סיפורי התרחש  באותה נסיעה

"רעב קשה ונורא שרר אז. וממש לא היה מה לאכול. כשעליתי לרכבת ממחנה אושוויץ בירקנאו למחנה העבודה, החלטתי לקחת איתי סיר וסכין. אותם החבאתי תחת מעילי, מבלי שהגרמנים ישימו לב. במהלך הנסיעה ברכבת, חוררתי אט אט את החלון באמצעות הסכין עד שנוצר חור בגודל של היד שלי והסיר. בכל פעם שהרכבת נעצרה בתחנה והמתינה, הייתי מושיטה את היד עם הסיר בחור שעשיתי בעזרת הסכין, ומבקשת מהאנשים שעברו שם שיכניסו לסיר קצת אוכל. בכל פעם שהסיר היה מתמלא, הייתי מכניסה אותו חזרה ואני וחברותי הרעבות התחלקנו באוכל, כך שרדנו את הנסיעה הארוכה והקשה.
פעם אחת תוך כדי נסיעה, נכנס אחד המפקדים הגרמנים לקרון שלנו והבחין בחור שנוצר בחלון. הוא צווח  בזעם נורא ושאל: "מי עשה את החור הזה?" השתרר שקט, ואף אחת לא ענתה.
הגרמני שאג בקול: "אם אתן לא אומרות אהרוג את כולכן!" ואז לא נותרה ברירה לחברותי, והן ענו  לו, שזו אני. הגרמני קרא לי, ואני הייתי כבר מוכנה לגרוע מכל. הגענו לרציף והוא צעק עלי  ואיים עם רובה שלוף בידו: "למה עשית את זה?!" אני עניתי בקול מפוחד: "רציתי קצת אוויר". הגרמני התגלגל מצחוק מרושע ושחרר אותי לנפשי.
לאחר שהמלחמה הסתיימה, גיליתי את גודל האסון, ממשפחתנו נותרנו רק אני ואחותי. בתחילה ניסיתי לעלות לארץ ישראל האופן בלתי לגאלי עם אניית מעפילים חיים ארלוזרוב. אולם, הבריטים ששלטו באתה תקופה, אפשרו לנו רק לרדת לחוף חיפה ליד בת גלים, ומשם נשלחנו באותה אנייה חזרה לקפריסין. שם שהיתי מספר חודשיים  במחנה העקורים.
עד שהצלחתי להשיג סרטיפיקט, אישור כניסה חוקי מטעם הסוכנות היהודית לארץ ישראל. הפלגתי באנייה "חיים ארלוזרוב", יצאנו מקפריסין ב-19 למרץ 1948 ולאחר נסיעה קשה ומתישה זכיתי לחונן את אדמת הקודש של ארץ ישראל."


"כשהייתי בן 6 פרצו אלינו הביתה ולקחו את אבא למחנה כפייה"


הפורטפוליו של מתי מורגנשטרן, בן 85, שורד שואה מרומניה, מנכ"ל צים לשעבר

 ילדות: הייתה נפלאה עד גיל חמש, כשהנאצים עלו לשלטון. למזלנו, השלטון במחוז שלנו נשאר רומני, למרות שקציני אס.אס. שתולים הופעלו לפי הצורך.

כשהייתי בן שש וחצי חיילים פרצו אלינו הביתה כדי לקחת את אבא למחנה כפייה. אמא מאוד דאגה לו, כי לא הספיק לאכול לפני שיצא, אז היא שלחה אותי להבריח לו סנדוויצ'ים. המקום שהיהודים רוכזו בו היה מוקף בזקיפים. ראיתי אחד מהם הולך הלוך ושוב וכשהוא התרחק זרקתי את החבילה מעל לגדר וקראתי לאבא, כדי שישים לב וייקח אותה. גם הזקיף הגרמני שמע את הצעקה ורץ אליי עם רובה דרוך. משום מה הוא החליט לא לירות ורק נתן לי בעיטה חזקה עם המגף בישבן שהרגשתי טוב טוב כמה חודשים אחר כך..

 לכתבה המלאה של ליאת רון בעיתון 'גלובס'

אברהם בינט , ילד בן 6 במחנה אושוויץ

  
 אברהם בינט, שנשלח למחנה ההשמדה בגיל שש עם אמו ושני אחיו, זוכר היטב את היום שבו קועקעו על זרועו הספרות 140005. "מיד כשהגענו למחנה עברנו סלקציה", הוא מספר. "את אימא שלחו ימינה לעבודה ואותי, את אחי התאום ואת אחותי הקטנה שלחו שמאלה לתור ל'מקלחות' ובעצם לתאי הגזים ולמשרפות". שלושת הילדים ניצלו בדרך נס כשקצין גרמני שלף אותם ומסר אותם ל"ניסוייו" של הצורר הנאצי יוזף מנגלה.  

 “דקות לפני המוות הבטוח ניצלנו", משחזר בינט, שנולד בצ'כוסלובקיה וגורש לאושוויץ ב-1944. "אחרי שהפרידו אותי מהתור הגיע השלב של הקעקוע. זה לא היו רק חותמות, עשו את זה באמצעות סיכות והדיו נכנס אל הבשר לעור. זה היה הליך כואב מאוד, קשרו לנו את הידיים אל השולחן ועמדו מסביב חיילי אס.אס עם מכונות ירייה. מאז המספר הזה ליווה אותי לכל מקום".

שלושת הילדים שהופרדו מאמם שרדו במשך תשעה חודשים את התנאי הבלתי-אפשריים של מחנה ההשמדה, שכונה על ידי הניצול והסופר ק. צטניק "פלנטה אחרת". בינט, שעלה לארץ ב-1950, סיפר: "זה היה גיהינום שאנחנו ניצחנו". בארץ הקים בינט משפחה ענפה: חמישה ילדים, 19 נכדים ותשעה נינים. "המספר היה בשבילי תזכורת תמידית לזה שהגרמנים רצו להשמיד אותי ואת המשפחה שלי. אני לא יכול לעשות להם כלום אבל המשפחה שהקמתי זו הנקמה שלי".
  לכתבה המלאה באתר YNET

חנה גלנדאור, בת 14 באושוויץ



מאת חנה גלנדאור

אני זוכרת יום ראשון אחד, שבו טיפסתי על עץ המשמש שבחצר כדי לראות את האווירונים שטסו בשמיים, ופתאום יצאה בעלת הבית הסמוך חיוורת כסיד, אל החצר. היא הרימה  עיניים אל העץ ואמרה לי מה ששמעה במכשיר הרדיו שבביתה: "הגרמנים נכנסו…" לא חלף זמן רב מאז שנכנסו הגרמנים להונגריה וכבר נגזר עלינו לענוד את הטלאי הצהוב. כל יהודי נאלץ לתפור לו כוכב מאריג צהוב על דש בגדו. אני זוכרת איך מיהרתי להוריד את האריג הצהוב היחיד שהיה לנו בבית, שציפה את המזרון, והכנתי ממנו טלאים צהובים, אותם יצאתי למכור בין בתי היהודים כדי להרוויח מעט כסף… אחר כך הוחלט על דעת אנשי העיר, כי כדאי לשלוח את הצעירים לאזור כפרי עוד יותר. יצאנו עשר צעירות ועשרה צעירים לעבודה במשק מרוחק. התגוררנו בשני בתים, כשעלינו, הבנות, פיקחה רווקה מבוגרת. כאשר נגזר על כל אנשי העיר לעבור לגטו, היינו עדיין באותו משק מרוחק. רק עשרה ימים לפני שנשלחנו שבנו לגטו, אל המשפחה.
אל דירתנו שהייתה בתחומי הגטו הגיעו סבא והדודות מאופור, הכפר הגוי, ובחדר האחר הצטופפו אמא, עם הדוד, הדודה ובתם, מאחר וביתם לא נכלל בתוך הגטו. סבתא הביאה עמה מן הכפר שני שקי קמח ושומן אווזים בשפע כך שמזון לא היה חסר…
מהגטו העבירו אותנו לאושוויץ ומאושוויץ, שבו הייתי 6 שבועות, הובילו לעבודה בכריית תעלות לטנקים ולחיילים בתוך פולין, אלא שלתעלות הללו לא היה שום שימוש משום שהרוסים התקרבו והגרמנים נסוגו. כשהרוסים התקרבו למחנה, התחילו להצעיד אותנו בדרכים המושלגות קילומטרים רבים. באחד הימים הגענו, כאלף נשים לחווה גדולה, שם השאיר אותנו המפקד הגרמני לנפשנו ונעלם מהמקום. החיינו את נפשנו בתפוחי אדמה שמצאנו בשדות ובחלב הפרות,  ולאחר יומיים שלושה הגיעו חיילי הווארמאכט הגרמניים, שלא היו אכזריים כמו אנשי הס.ס. והובילו אותנו הלאה,  כשלושים קילומטרים, לעיירה קטנה.
בבית הסוהר לשם הוכנסנו, יכולנו סוף סוף לנוח מן הדרך האיומה. קיבלנו מרק ולחם, ולמחרת בבוקר היינו אמורים להמשיך בצעדה, אלא שהרוסים הקדימו אותנו ובאותו יום, ב-25 בינואר 1944 השתחררנו
השחרור

אחרי השחרור התחלנו במסע הביתה. ברכבות, במכוניות וברגל עשינו מסע של קילומטרים רבים, עד שלבסוף, הגעתי לבודפשט היישר לבית הדוד מישי באצ'י-קוגלר. בחדר אחד התגוררו הדוד, הדודה וארבעת ילדיהם, ואני ביקשתי רק לנוח קצת ולהמשיך הלאה, הביתה, אלא שהם לא נתנו לי לעזוב את המקום, וארחו אותי בחום. גם אז, בזמן שמסביב היו קרעי משפחות, פליטים שדופים ושמועות איומות – עדיין לא תפסנו את ממדי החורבן. חשבנו כי אמנם נלקחו רוב היהודים לעבודה, וקיווינו לחזור הביתה ולפגוש בבני המשפחה שלנו. וכך יצאנו, קבוצת בנות וחזרה לעבר בוניהאד, כשאת הדרך הביתה אנו עושים על גג הרכבת.. אך לצערנו הרב לא מצאנו אף אחד ממשפחתנו בבוניהאד.


אנדי גרוב – שנותיו הראשונות כילד בשואה בהונגריה



אנדי גרוב נולד בשם András István Gróf למשפחה יהודית ממעמד הביניים, בבודפשט בירת הונגריה, בנם של מריה וג'ורג'. כשגדל, חבריו הכירו אותו כ-"Andris". כשהיה בן ארבע חלה בשנית בצורתה הקשה, מה שכמעט גרם למותו והביא לכך שמאז הוא סבל מאובדן שמיעה חלקי.

במהלך המרד ההונגרי, כשהיה גרוב בן 20, הוא נמלט מביתו ועזב את משפחתו, חצה את הגבול לאוסטריה, ומשם עשה את דרכו לארצות הברית, אליה הגיע ב-1957. הוא שינה את שמו לאנדרו סטיבן גרוב. על אף השנים הרבות שחלפו מאז היגר לארצות הברית, הוא דיבר אנגלית עם מבטא הונגרי.

 בספר הזיכרונות שלו, Swimming Across, סיכם גרוב את 20 שנות חייו הראשונות בהונגריה:

"ישו הנוצרי מת בגלל היהודים ומכיוון שכך כל היהודים צריכים להיות מושלכים לנהר הדנובה", אמר חבר ששיחק עם אנדרס גרוף (אנדרו גרוב). הוא נולד למשפחה יהודית ממעמד הביניים בשנת 1936. גדל בבודפשט באחת התקופות הקשות באירופה. למרות שהצליח להימנע מגירוש ומוות, משפחתו של גרוב חיה בפחד בזמן הכיבוש הנאצי וסבלה מאובדן חלק מזכויותיה ונכסיה. חבריו נהגו לקרוא לו "אנדריס". כשהיה בגיל 8 הנאצים כבשו את הונגריה וגירשו כחצי מיליון יהודים למחנות ריכוז. גרוב ואימו אימצו זהויות בדויות וניצלו כשהוסתרו על ידי חברי משפחה . אביו נלקח למחנה עבודה בכפייה אבל התאחד עם המשפחה לאחר המלחמה.

"כשהסתכלתי על נכדי בשלב מסוים, הבנתי שבזמן שהם יהיו כבר מבוגרים מספיק כדי שאוכל לספר את הסיפור האישי שלי, אני כבר אהיה מבוגר מדי לעשות זאת בצורה טובה". 

לכן בשנת 2001 פרסם גרוב את ספר הזיכרונות שלו
"Swimming Across: A Memoir" 

וכך כתב שם: "עד שהייתי בן עשרים, שרדתי דיקטטורה הונגרית פשיסטית, כיבוש צבאי גרמני, את הפתרון הסופי של הנאצים, את המצור שהטיל הצבא האדום הסובייטי על בודפשט, תקופה של דמוקרטיה כאוטית בשנים שמיד לאחר המלחמה, מגוון של משטרים קומוניסטיים דכאניים, והתקוממות עממית שדוכאה באיומי נשק... [בהם] נהרגו אנשים צעירים רבים; אין ספור אחרים נכלאו. כמאתיים אלף הונגרים נמלטו אל המערב. אני הייתי אחד מהם". 

במהלך המהפכה ההונגרית של 1956 , כשהוא בן 20, הוא עזב את ביתו ומשפחתו ונמלט לאוסטריה, כשבסופו של דבר הצליח להגיע לארה"ב בשנת 1957. שם הוא שינה את שמו לאנדרו ס. גרוב

ביולי 1968 השתתף ד"ר גרוב בייסוד תאגיד אינטל. 

בשנת 1979 הוא התמנה לנשיא ובשנת 1987 הוא התמנה למנכ"ל. הוא ידוע בזכות המשפט: "רק הפרנואידים שורדים:" 

אנדרו גרוב הקים בשנת 1968 את ענקית המחשבים אינטל, ויחד עם רוברט נוייס וגורדון מור, היה מראשוני המפתחים שהביאו לעולם את המיקרו-מעבד. גרוב הפך בהמשך לנשיא החברה, ובשנות ה-80 למנכ"ל החברה.

אנדרו גרוב, המנכ"ל והיו"ר האגדי של אינטל, היה אמנם העובד השלישי בחשיבותו בחברה כשנבחר לנהל אותה, אך ייתכן שהוא האחראי הראשון במעלה להצלחתה של יצרנית השבבים הגדולה בעולם. גרוב, ששימש כמנכ"ל החברה ב-1987-1998 וכנשיאה ב-1979-1997, הוא שהוביל את אינטל להסתערות על שוק המיקרו מעבדים, ובכך הצליח להפוך את החדשנות ואת יכולת ההמצאה של מייסדי החברה, רוברט נויס וגורדון מור, למכרה זהב שממשיך לשרת את החברה בנאמנות עד היום.

גרוב - יהודי שנולד בהונגריה, היגר בנערותו לארה"ב ורכש השכלה כמהנדס - נקלע לעמדת ניהול במקרה, לאחר שנויס ומור המבוגרים יותר לא הביעו עניין בניהול החברה. האחריות הזו נפלה עליו די במפתיע. "פחדתי עד מוות", סיפר גרוב. "הייתי מבועת, סבלתי מסיוטים. הייתי אמור להיות האחראי על מחלקת ההנדסה, אך היינו כל כך מעטים, שהם הפכו אותי למנהל החברה כולה".
למרות חששותיו, התברר גרוב כמנהל מוכשר ביותר. למעשה, אנליסטים ופרשנים מעריכים כי אלמלא היה מנווט את החברה בכישרון כשנאבקה במתחרות היפאניות - שנכנסו לשוק בסערה בשנות ה-80 והציעו שבבים איכותיים וזולים יותר - היתה אינטל קורסת.

בין השאר, התבטא סגנון הניהול של גרוב ברצון לקבל תמיד משוב כן מעובדיו, כפי שתיאר בספרו "רק הפרנואידים שורדים". לשם כך הוא נסמך על עובדים ועל בכירים שיחלקו על רעיונותיו, כדי לוודא שלעולם לא ינצח בוויכוח שבו הוא אמור להפסיד. "כוח שנובע מידע", אמר, "עולה על כוח שנובע מתפקיד". בכך עודד את עובדיה של אינטל, ללא קשר לרמתם בהיררכיה התאגידית של החברה, להביע את דעתם.

יותר מכל אדם אחר, אחראי גרוב לכך שאינטל נהפכה מעוד יצרנית של שבבי זיכרון ליצרנית המיקרו מעבדים הגדולה בעולם. בתקופתו כמנכ"ל, רשמה אינטל גידול עצום של 4,500% בשווי השוק שלה, מ-18 מיליארד דולר ל-197 מיליארד דולר. כיום אינטל היא יצרנית השבבים הגדולה בעולם, ושבבים מתוצרתה מותקנים בשלושה רבעים מהמחשבים האישיים בעולם. הכנסותיה השנתיות הן בהיקף של 37 מיליארד דולר.

לאורך כהונתו באינטל, שבה המשיך לשמש כיו"ר עד 2005, וגם אחריה, כתב גרוב עשרות מאמרים וספרים בענייני ניהול, שבהם חשף פכים מהתרבות העסקית שהנהיג באינטל ואת העקרונות שבאמצעותם הוביל להצלחתה.

אנדי גרוב, ממייסדי אינטל, הלך לעולמו



האחות פאולה , הנזירה שהיתה ילדה יהודיה בשואה



סיפורה הבלתי נתפס של "האחות פאולה", שהחלה את חייה כרחל דרונזק מפולין, והאמינה כי ניצלה בשואה בזכות ישו.
הסיפור של רחל בת פייגה

האחות פאולה נולדה בשנת 1929 להורים יהודיים אמידים בעיר לומז'ה, בשם רחל.  אמה, פייגה, נפטרה זמן קצר אחרי הולדתה, והאב, שמחה, התחתן בשנית עם אישה שהייתה טובה ואימהית לרחל/פאולה. כעבור כמה שנים נולד אחיה הקטן - יצחק. בספטמבר 1939 נכנסו הנאצים לפולין, ובשלב שעוד היה שיתוף פעולה בין הרוסים והגרמנים, נלקח האב של פאולה (כעת בת עשר) לצבא הרוסי, ושם הוא נפצע. אשתו הספיקה לבקרו פעמיים בבית החולים אך לאחר שהגרמנים פרקו את השותפות עם הרוסים, כנראה שהנאצים הרגו אותו, כי בביקור השלישי של אשתו בבית החולים הוא כבר לא היה.
השלב הבא היה שלב הגטו: פאולה, אמה ואחיה הקטן הצטופפו בחלל קטן עם קרובים וחברים קרובים - שם חיו כשנה.
"בהתחלה הנאצים לקחו כסף ודברי ערך מהיהודים וכאשר לא נותר מה לקחת - היו לוקחים יהודים "לעבודה" ובעצם הרגו אותם ביערות, כך היה הסיפור של בן הדוד".

איך ידעת?

"יום אחד טיפסתי על השער של הגטו וצפיתי באיסוף של זקנים ואח"כ של ילדים, אבל עדיין לא העליתי על דעתי שלוקחים אותם למוות".
כאשר התארגנה בריחה מהגטו 'בעזרת פולנים טובים', נתפסה והייתה אצל הגסטפו אשר חקרו אותה

"לאן התכוונתי ללכת? ואני אמרתי שאינני יודעת כלום. כשלקחו אותי הייתי בטוחה שרוצים להרוג אותי, אבל הם החזירו אותי לגטו. הייתי שם עוד יומיים - שלושה ואז המשפחה הפולנית שעזרה סימנה שאפשר לצאת ועזרו לנו לצאת ליער - כל המשפחה. היה קר ושלג פולני של שני מטרים. הפולנים עזרו לנו עם מדורות ואוכל. היינו ביער עד שהזהירו אותנו שתהיה פשיטה וחייבים לברוח כל אחד לדרכו. על כל יהודי שהוסגר היו מקבלים שלושה קילו סוכר או קצבת אוכל".

כך היה מנובמבר 1942 עד 6 בינואר 1943 .

המשך סיפור החיים במקורות  המידע המקושרים

מקורות המידע :

מהגטו למנזר: ניצולת השואה שבחרה בישו - אחרי מות - הארץ






יום ראשון, 20 בינואר 2019

יומן התיעוד של רות מייסנר , , בת 14 בגטו טרזין

מאת: גלי שני
פורסם ב17 לינואר 2019 , במגזין מקור ראשון

אחרי שברחה עם משפחתה מחבל הסודטים, ואביה נשלח למחנה עבודה באוסטריה ונספה שם, הגיעה רות מייסנר (אז האס) לגטו טרזין. ביומן שכתבה במשך שנים, כמעט עד יום השחרור, היא מספרת על הרעב היומיומי, על אובדן החברים ועל הצטלמותה בכפייה לסרט התעמולה שצילמו הנאצים. כעת – כשהיא כמעט בת 91 – היא חושפת את כתביה....

בחודש הבא תחגוג מייסנר 91 חורפים, אך היא עוד זוכרת את המתנה הבלתי צפויה שקיבלה ליום הולדתה ה־14. "יום הולדת 14 שלי חל בתקופה שהיינו פליטים בבְּרְנוֹ, העיר השנייה בגודלה בצ'כיה", היא משחזרת. "חברות שגרו לידי הביאו לי במתנה מחברת יומן. היה זה זמן קצר אחרי שלקחו את אבא שלי, וכעבור זמן מה הודיעו שהוא ומאתיים היהודים שנלקחו איתו אינם בין החיים. הם נשלחו למחנה הריכוז במאוטהאוזן שבאוסטריה, ושם אולצו לעבוד במחצבה ולסחוב סלעים. כך, רבים מהם קיפחו את חייהם בעבודת פרך.
"אחרי שאבא הלך, הייתי בהלם. בדיעבד, אחת החברות שנתנו לי את היומן אמרה לי, כשנפגשנו כעבור שנים: 'ידענו שקשה לך ואת לא מדברת, אז קנינו לך יומן ואמרנו לך: תכתבי'. עד היום אני מנסה לחשוב איך יכול להיות שבנות בגיל צעיר כל כך חשבו על פתרון כזה. אולי זה היה רעיון של ההורים שלהן. היומן שכב אצלי ולא התחברתי לרעיון הזה בכלל, עד שיום אחד אחותי ואני קיבלנו זימון להתייצב בקרנטינה לקראת נסיעה לגטו טרזין. ערב לפני שיצאנו לדרך, אל תשאלי אותי למה, החלטתי שאתחיל לכתוב ביומן".
ב־23 במארס 1942 היא כתבה בעמוד הראשון של המחברת: "אני סקרנית לדעת איזה מין חיים מחכים לי עכשיו. אני יודעת שזה לא יהיה קל, ושאצטרך לעבור זמן קשה כדי שאחר כך אזכה לימים טובים יותר. הייתי רוצה להיות מועילה לעמי ולעזור איפה שאוכל. אני מבטיחה לך, יומני, שאשאר תמיד יהודייה, גם אם זה יעלה לי בחיים שלי. כשאסע לפלשתינה פעם, אחיה בקבוצה ואעבוד, אזכור את התקופה הקשה שעברתי בנעוריי רק כחלום רע עם יקיצה יפה".

יוצאת לאור: התיעוד המצמרר של רות מייסנר



תינוקות בתוך ארגזי ירקות: כך הצילה אירנה סנדלר אלפים בשואה

במשך כחמישים שנה, כמעט אף אחד לא הכיר את השם אירנה סנדלר. בין המעטים שהכירו, היו אותם חוקרים מ"יד ושם" שב־1965 העניקו את התואר "חסידי אומות העולם" לחברת המחתרת ומצילת ילדי גטו ורשה, אירנה סנדלר (בהיעדרה; הפולנים לא נתנו לה אשרה להגיע לטקס), ולחבריה בקבוצת המצילים.
בארצם של המצילים, פולין, לאורך עשורים רבים הייתה אירנה סנדלר מודרת ומנודה: בעיני השלטון הקומוניסטי אירנה הייתה בחזקת חשודה. בעיני הקומוניסטים פעם חתרן – תמיד חתרן. מי שהיה מוכן בימי המלחמה לעבור על החוק, לרדת למחתרת או לעסוק בפעולות שעונשן מוות, עלול גם להתמרד כנגד הדיקטטורה הנוכחית. וכך הסיפור נקבר. היה מסוכן מדי לדבר על מה שהם עשו. ואירנה, שבשנות העשרים שלה סיכנה את חייה ואת חיי אמהּ החולנית למען מי שלא הייתה חייבת להסתכן למענו – ניסתה בבגרותה להגן על ילדיה ועל משפחתה המחודשת והסתגרה באלמוניות.

  


סיפור הישרדותה של בת שבע דגן כנערה בשואה

מאת : חופית כהן-אולאי,  Mynet


הציור בפתיחה הוא של שמואל בק , בעצמו ילד ניצול שואה

עיריית חולון מפגש השקה חגיגי לכבוד צאת ספרה החדש של תושבת העיר, בת שבע דגן, 'מכאן לשם בחלוף הזמן'. האירוע התקיים בשיתוף בתי הספר בעיר שלוקחים חלק בפעילות במסגרת למידה מבוססת ספרים במרכז 'אתחלא' לחדשנות חינוכית.
דגן היא אשת חינוך, פסיכולוגית, סופרת ויקירת העיר חולון. היא היחידה מבני משפחתה ששרדה את החיים תחת הכיבוש הנאצי באירופה. סיפור חייה נתן השראה למספר ספרי ילדים שהוציאה במסגרת עבודתה ופעילותה להנצחת זכר השואה.
דגן נולדה בשנת 1925 בלודז' שבפולין, בשם איזבלה רובינשטיין. היא היתה ילדה שמינית מתוך תשעה אחים. חמשת אחיה הגדולים, בדומה ללא מעט יהודים במזרח אירופה, נמלטו לרוסיה עוד לפני תחילת המלחמה, ולימים היא גילתה ששלושה מתוכם נהרגו ושניים שרדו.
כשהנאצים סגרו את בית הספר שבו למדה, היא התאבלה, ועוד לא ידעה מה צופן לה העתיד. "אהבתי את בית הספר, זה היה אובדן קשה עבורי, אבל לא הבנתי שזו רק ההתחלה". המשפחה עברה לעיר ראדום, במרכז פולין, סמוך לבן משפחה עשיר ולאיזור שבו יהודים לא חיו בגטאות, אך תוך זמן קצר גם שם הוקם גטו ובסלקציה נשלחו הוריה ואחיה לטרבלינקה ומשם לא שבו.
דגן ואחותה הקטנה שרדו והחליטו להימלט יחד, אך הפחד מפני הגילוי הפריד ביניהן. "גברים יהודים יכלו לזהות בקלות, לנשים לא היו סממני זיהוי אבל העיניים שלנו חשפו אותנו. אף אחת לא יכלה להסתיר את הפחד בעיניים וככה גילו גם נשים יהודיות. חשבנו ששני זוגות עיניים מפוחדות זה מסוכן אז מיד התפצלנו. קבענו שניפגש בגרמניה אך אחותי סבינה מעולם לא הגיעה.
"רק 20 שנה אחרי המלחמה פגשתי ניצולים שספרו לי שסבינה אכן ניסתה להימלט מהגטו אך נורתה על ידי חיילים. היא היתה ילדה יפהפייה, קטנה ממני רק בשנתיים, האובדן שלה היה קשה מאוד".
דווקא בגרמניה, מעוז הנאצים, הצליחה דגן למצוא עבודה בקלות בגלל הצורך הנואש בידיים עובדות, אך תוך זמן קצר הלשינו עליה תושבים מקומיים והיא מצאה את עצמה בכלא. דגן עברה בשישה בתי כלא שונים עד שנשלחה למחנה הריכוז וההשמדה בדרום פולין, אושוויץ, בו על פי ההערכות נרצחו כמיליון ומאתיים אלף נפשות. היא צעדה שם בצעדת מוות ושוכנה בעוד שני גטאות שונים עד לשחרור האסירים בתום המלחמה.
"במהלך כל המלחמה נאבקתי כדי לשרוד, אבל זה לא היה רק מאבק גופני אלא גם נפשי. ניסיתי לשמר את הנשמה והמוח שלי, למדתי צרפתית, למדתי שירים שאני יודעת לדקלם עד היום וכמו כל אסיר הכרתי קללות בכל השפות. במחנה הפליטים בבריסל פגשתי חייל בריטי יהודי, פרץ דגן, ובזכות הצרפתית שלי יכולנו לתקשר והתאהבנו. עליתי לארץ עם חברה טובה מהגטו כי לא יכולתי לסבול עוד פרידה, כאן התאחדתי עם שני אחיי ששרדו וגרתי עם חברתי אצל אחד מהם עד שפרץ קיבל חופשה מהצבא ובא לארץ.
אחרי שהתחתנו עברנו לבת ים ולאחר מכן לחולון. הגשמתי חלום ילדות ולמדתי באוניברסיטה חינוך, עבדתי כגננת בשירות הפסיכולוגי ואפילו עשיתי שליחויות עם המשפחה. גרנו באנגליה ובמקסיקו, לכן אני דוברת גם ספרדית, בנוסף לאנגלית, יידיש, פולנית, צרפתית וכמובן עברית. הקמנו משפחה נהדרת, יש לנו שני בנים, עשרה נכדים ו־25 נינים, בעלי נפטר לפני שנים רבות, אך עבורי המשפחה הזאת היא הנקמה הטובה ביותר בנאצים".
היא מספרת שציון יום השואה הבינלאומי, בניגוד לדעה הרווחת בישראל, הוא דבר משמעותי מאוד עבור ניצולי השואה. "חוויתי השפלות קשות במלחמה, התייחסו אלינו כמו אל זבל, דברים שאני מעדיפה בכלל לא לפרסם, אבל העולם חייב לזכור. אסור לתת לו לשכוח, הוא חייב לדעת מה באמת קרה. כשאני שומעת על החוק הפולני אני מבינה כמה חשוב שאף אחד לא יסיר את האחריות שלו ממה שקרה. עבור האסירים בגטו היום הזה הוא יום ניצחון, אף אחד לא יכול להתכחש למה שהם עברו".........

ההישרדות של יצחק ברון , בן 14 , בין אקציות וירי בשוחות ביער

עדות משנת 1946 אותה תיעד בנימין טננבוים (טנא) , שליח שהגיע  במיוחד מארץ ישראל על מנת לתעד את קורות הילדים בשואה . בנימין טננבוים תרגם את כל העדויות  של הילדים מפולנית , יידיש ורוסית וקיבץ אותם בספרו שיצא לאור ב1947 .


"נולדתי בשנת 1929 בעיר טלוסט , מחוז  טארנופול, לאבי גבריאל ואמי חנה מבית אקשטיין. לאבי היה מחסן-פחמים. לפני  המלחמה למדתי שתי כיתות בבית ספר פולני . בשנים 1939-41 למדתי בבית-ספר רוסי.

 בשנת 1941 פרצה מלחמת גרמניה-רוסיה. ביום א' , 23 ביוני ערכו האוקראינים פרעות בכפרים שליד העיר. מייד הוקם יודנראט . קצינים גרמנים הגיעו ליודנראט מדי יום ביומו ודרשו זהב וחפצים יקרי-ערך. היודנראט יצא לעיר עם המשטרה היהודית והחרימו בכוח מהיהודים רכוש רב.

עברו עלי 12 אקציות . בשעת האקציה השמינית גזרו הגרמנים שהעיר היא "יודנפריי"  וכל היהודים חייבים להיכנס למחנה-עבודה. לא היה לאן לברוח , כי האוקראינים היו הורגים בדרכים .

כולנו נכנסנו למחנה העבודה. מדי יום ביומו צלצל הפעמון ב5 בבוקר. קמנו והלכנו לכפר לעבודה בשדה. כך נמשכו הימים עד החורף. באו ימי קור . התהלכנו יחפים ורעבים. במחנה עברו עלי ארבע אקציות.

פעם יצאנו כרגיל לעבודה , פתאום התחילו יריות . מיד נפל קורבן יהודי. נפרדתי במהירות מהורי ורצתי לשער. הוא היה מוגף. יחד אתי רצו עוד יהודים והם נורו לא הרחק ממני. אני הייתי בר-מזל ומצאתי קרש פרוץ בגדר. ברחתי. לא ידעתי היכן הורי.

הדבר היה ב3  בנובמבר. התפשתי ערום ועברתי בשחייה מהירה את מי הנחל שעליהם צפו גושי-קרח. הצלחתי לחצות את הנחל למרות הקור העז. נכנסתי ליער וניסיתי לנוח כשאני קופא.

בערב חזרתי למחנה . הרהרתי . האם אמצא את הורי?.

לא , לא מצאתי אותם. הם היו מוטלים מכוסים תלולית עפר שחור, ורק התגולל שם כובע של אבי מכוסה דם ונעליה של אמי. אז ראיתי שנשארתי גלמוד כאבן. לא רציתי לחיות כי אבד לי היקר מכול. כבר התפללתי למוות , ולבסוף בא לי מבוקשי.

הגיעה האקציה ה12 . עתה יקיץ קצי ! הובילו אותי יחד עם 800 יהודים  ליער ושם היה בור 10 מטרים אורכו ורוחבו. הגרמנים העמידו אותנו תריסר אנשים בשורה וירו מאחור בנשק אוטמאטי. עמדתי בין ה12 והכדורים פסחו עלי. 11 יהודים נורו ואני ה-12 נפלתי חי אל מתחת למתים. בשעה שירו ב800 האנשים מוטל הייתי בתוך דמם של המתים.

לאחר שנורו האנשים התקבצו האוקראינים לשדוד את הגוויות. התחילו לחלוץ את מגפי ואז התרוממתי. האוקראינים נבהלו והתפזרו במרוצה ואני הייתי שטוף-דם של היהודים הנרצחים . מהצד ניצב גרמני עם שוטר אוקראיני. הוא רמז לי בידו " אתה פרחח, בר-מזל הנך, היעלם!" – חשבתי אז שהוא יירה בעורפי, אך הצלחתי לברוח ונשארתי בחיים.

נודע לי כי בטלוסט קיים מחנה עבודה. בדרכים השתרכו חיילים גרמנים וטנקים . הייתה זו הנסיגה הגרמנית מרוסיה.

דרך סמטאות אחוריות חמקתי בחשאי לתוך הגטו. אילו תפסו אותי ברחוב היו יורים בי. במחנה נפגשתי עם מכרים מעירי . אחרי 5 ימים נכנסו טנקים רוסים והעיר שוחררה.

אז בכה כל אחד. כי כל איש אבד לו היקר ביותר , אחיותיו ואחיו ואביו ואמו. באותה שעה הגיחו לפתע מטוסים גרמנים והטילו פצצות על המחנה, וכך נשרפו אחרי השחרור 100 יהודים.

כעבור חודשיים נסעתי לפולין. הגעתי  לבראסלאו ( ורוצלאב) והצטרפתי לקיבוץ הכשרה. שאיפתי להגיע לארצי שלי , לארץ-ישראל".

מקור :

בנימין טננבוים (טנא).  אחד מעיר ושניים ממשפחה, ספריית הפועלים , 1947



יום ראשון, 13 בינואר 2019

קולט בייליס (בורג) , הורים ביער וילדות בביתם של גויים


מאת:  קולט בייליס (בורג)

"שמי קולט. מקור שמי הוא צרפתי והשם העברי שלי הוא לאה. הורי קראו לי כך סתם כי אהבו את השם הזה.
שם משפחתו של בעלי לשעבר הוא בייליס וכך שמי עד היום. לפני חתונתי שם משפחתי היה בורג. נולדתי בשטרסבורג שבצרפת בשנת- 1938, וכל יום שאני חיה ובריאה ונושמת אני מרגישה כאילו נולדתי מחדש. המיקום שלי במשפחה הוא שניה מתוך משפחה קטנה של שתי בנות. יש לי אחות מקסימה שעד היום אני והיא בקשר מעולה ושמה אליאן.
כיום הורי כבר נפטרו ז"ל. בתור הבת הקטנה במשפחה, הרגשתי טוב כי הייתי בת הזקונים של ההורים שלי. אך ההורים תמיד הקפידו לשמור על יחס שווה ביני ובין אחותי.
בצל המלחמה בצרפת- ילדות בביתם של גויים

גדלתי בעיר שטרסבורג שבצרפת. זו העיר הגדולה ביותר בחבל זה ארץ זה והעיר השביעית בגודל אוכלוסייתה בצרפת. שטרסבורג ממוקמת סמוך לגבול צרפת-גרמניה, ופעמים רבות בהיסטוריה עברה העיר משלטון גרמניה לצרפת, דבר שהשפיע רבות על תרבותה. הקהילה היהודית בשטרסבורג היא מהעתיקות והידועות באירופה.
היתה לי בתחילה ילדות רגילה. הכל היה נראה רגיל ושקט, הייתה לי ולמשפחתי שיגרה רגילה. הייתי בגן בעיר ואחותי שכבר הייתה מספיק בוגרת למדה בבית הספר הרגיל עם שאר חברותיה. הורי עבדו והיו עסוקים רוב היום וכך הכל התנהל רגיל עד שהיטלר עלה לשלטון בגרמניה ומלחמת העולם השנייה החלה. פתאום התחיל להיות מתח ברחובות וכולם כבר הבינו לבד שהסוף קרב מאוד כי אנחנו בגבול עם גרמניה.
כשהוריי שמעו שהחיילים הגרמנים בדרך לעיר בה אני ומשפחתי גרים הם החליטו לברוח. מיד ארזנו את כל מה שיכלנו ונסענו רחוק מן העיר וכשהגענו לאן שהגענו, הורי שמו אותי ואת אחותי בכפר, בבית של משפחה גויה שהם הכירו, וברחו ליער הסמוך. כל חודש היו באים לבקר אותנו באמצע הלילה, וגם משלמים למשפחה ששמרה עליי ועל אחותי. כך, מידי חודש היו חוזרים מן היער ועושים את אותו דבר ותמיד הם היו באים בהפתעה כדי שאף אחד לא יוכל להסגיר אותם לנאצים.
אני זוכרת שתמיד חיכינו, אני ואחותי, לבואם ותמיד התגעגענו אליהם, ותמיד היו לנו פחדים שמא יקרה להם משהו ביער, או שהנאצים יתפסו אותם. אך ברוך ה' הם תמיד חזרו בריאים ושלמים ממקום מחבואם וכך הכל המשיך עד לסוף המלחמה. בסוף המלחמה הוריי באו לקחת אותי ואת אחותי בחזרה איתם מבית הגויים וחזרנו כולנו ביחד לעיר שטראסבורג בריאים ושלמים לאחר הטלטלה הארוכה שעברנו בחסדי שמים מרובים. כשהגענו הבנו לצערנו הרב שלא נשארו הרבה מהיהודים בעירנו ובכלל באירופה וכמעט כולם נספו על ידי הנאצים ימ"ש."

הבריחה של הילדה צינה וינקלר מהחייל הגרמני ברומניה

    העיר פיאטרה ניאמץ . רומניה הוריה של הילדה צינה נאלצו להחזיר את הבית ובית מרזח שהיה להם לגויים, בעקבות החוק שחוקקו הגרמנים ברומניה ....