ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 30 באוגוסט 2020

הילד זאב בורח מהגרמנים ומבורות המוות שלהם

 

שמי זאב יוניאל נולדתי בפולין בעיירה ויסוצק, בשנת 1930

.

שנת 1942, התחיל רעב קשה בגטו, ליהודים כמעט ולא הייתה אספקת אוכל. הייתה שמועה בגטו שהגרמנים מוציאים להורג את היהודים, מתחילת 1942 עד ספטמבר 1942 חיינו בגטו. היו שמועות שהיטלר הוציא הודעה להרוג את כולם: זקנים, ילדים ובוגרים.

כשהייתי בן 12 שמעתי שהורגים את היהודים לפי הסדר בעיירה. אני זוכר, יומיים לפני ראש השנה, הודיעו שבשעה 12 כל היהודים שנשארו בגטו מתאספים בכיכר העיירה. אמרו ליהודים להתאסף הכניסו אותם לבורות ושם הרגו אותם.

כל מי שיצא מביתו נהרג. אני יצאתי מהבית עם בגדים קצרים, יחד עם אמי ואחי, בלי כלום. אנשים יצאו  בידיעה שהולכים להרוג אותם. אם היית בורח מהגטו הגויים היו הורגים אותך, הרב שם התעקש שזה על קידוש השם. הגרמנים ביקשו מהיהודים להוציא את כל מה שהיה להם בכיסים".

זאב בורח מהגרמנים

זאב מספר שלפתע הוא ראה אולר יפה ולקח אותו, הוא לא ידע מה זה בדיוק. הוא מספר שפתאום האנשים התחילו לצעוק, שהם הולכים למות, כי הם היו בדרך לבורות המוות. זאב ברח ורץ ובדרך השוטר מתחיל לירות לעברו וצועק: "עצור". זאב לא עצר, השוטר ירה כדור, אבל הכדור לא פגע בו. זאב המשיך לרוץ לכיוון הנהר הוא הכיר טוב את הדרך לנהר. זאב היה עם נעליים, הוא ידע שהנעליים יעשו לו צרות, כי בתוך הנהר יש מערבולות. הוא התחיל לפתוח את נעליו, אך הקשרים לא נפתחו, הוא המשיך לרוץ ורץ אל תוך הנהר והתחיל לשחות. השוטרים הגרמנים המשיכו לירות ולירות ולא הצליחו לפגוע בו.

זאב הצליח לברוח, הוא נכנס אל תוך היער, שם פגש עוד ילדים שנשארו בחיים. הם היו רעבים, בגדיהם היו רטובים. זאב שמח שבסופו של דבר נשאר עם נעליו, כך רגליו לא נפגעו בריצה ביער. מתוך היער הם שמעו את יריות הגרמנים, שהמשיכו לירות.

זאב נזכר כשהיה בעיירה לפני הבריחה, הנשים אמרו שמי שישרוד את ראש השנה יחייה. זאב הוריד את נעליו בלילה, כדי שיתייבשו. לפתע בבוקר, הם מגלים שהגרמנים עלו על עקבותיהם, ושוב התחילו היריות. גם הפעם זאב רץ וברח והפעם בלי הנעליים. בריצתו ראה שהוא נשאר לבד בלי הקבוצה. זאב לא ידע להיכן הוא רץ, לפתע הוא רואה עשן. הוא רץ לכיוון העשן וגילה שאף אחד לא נישאר שם. לאחר כמה ימי בריחה הוא נשאר לבד ביער. זאב המשיך להסתובב ביערות לבד בדרך, היו כמה גויים שנתנו לו בגדים. הוא הגיע לאיזה  בית של גוי, שגר שם ביערות, אותה משפחה רצתה שזאב יהיה רועה צאן שם בחורף. הם הטילו עליו את כל העבודות הקשות. הוא היה צריך לטחון קמח בעזרת אבני רחיים ובתמורה הגוי נתן לו לאכול ולישון על התנור, זה היה בחורף וכך הוא הצליח להתחמם.

 

זאב ביקש להצטרף לפרטיזנים ביערות. כשהפרטיזנים התחילו לעזוב אז הם היו צריכים ללכת בעקבותיהם, כדי שלא ימותו. זאב ביקש מהם להצטרף למרות גילו הצעיר, אך אחד היהודים בא לקראתו ואמר לו שהוא לא יכול להצטרף ולהלחם כפרטיזן, אך הם יתן לו אוכל.

חזרה לעיירה ויסוצק

הרוסים חזרו במרץ 1944 והרוסים שיחררו אותם מהכיבוש הגרמני. זאב חוזר אל עיירתו, למקום שבו נולד ורואה את החורבן: כל ספרי הקודש זרוקים, הגרמנים לקחו את הכל, את כל הרכוש. הוא סיפר שכשהגרמנים הוציאו להורג את היהודים, תחילה ציוו עליהם להתפשט ולאחר מכן הגרמנים לקחו את הבגדים בשביל עצמם.

זאב הסתובב בעיירה והגיע למשפחה וביקש מהם בגד ללבוש משהו. הם אמרו לו שיש יהודים שאחראים על כל פלוגה שהם מארגנים. הוא היגיע למקום ושם סיפר להם את סיפורו ומצבו. שאלו אותו אם יש לו היכן להיות? אז זאב ענה שלא אין לו איפה להיות. היהודי קיבל אותו בתור חניך לפלוגה. התאימו לו בגדים של חייל בצבא האדום. הוא קיבל סוס ועגלה. הוא התחיל בתפקידו, כל יום הם נסעו והובילו דברים. ביום הם היו חופשיים ואז הוא היה הולך ללון מתחת לעגלה שלו ובלילות הם סיעו את העגלה והובילו דברים בשליחות.

אחיו הקטן נהרג בזמן שרץ אחריו, אמו נרצחה בזמן שרצתה לברוח – זאב נשאר לבד .

זאב הצטרף ליחידה של הצבא הרוסי, חיל התותחנים. הוא מספר: "בלילות היינו מספקים תחמושת לתותחים, האזור שהיינו שם היה בוצי והייתי שם מחלת המלריה בכל האזור. באחד הימים חליתי במלריה וזו מחלה , שאתה מרגיש לא רע, אבל יש שעות קבועות ביום שפתאום עולה חום. סבלתי כמה זמן, עד שהמפקד שלי הרגיש שאני לא בסדר והוא שלח אותי לרופא שיבדוק אותי. כשהגעתי לרופא הבדיקה הראשונה הייתה לחפש כינים בראשי ומצאו המון כינים. בלי לבדוק ובלי שום דבר, הכריזו עליי כחולה טיפוס. נתנו לי הפנייה לבית חולים שדה, קרוב לחזית כשהגעתי לבית החולים בסביבות חודש מרץ 1944. כשראו את הניירת שלי ולא רצו לקבל אותי לבית החולים, כי זה היה בית חולים של חיילים פצועים ולא חיילים חולים. אני התחננתי שיעזרו לי  והם החליטו בסוף לקבל אותי ושמו מיטה במרפסת. יש לציין שבאזור הזה ברוסיה, חודש מרץ זה היה עדיין שיא הקור, ואני הייתי עם החום הגבוה במרפסת בחוץ. לדעתי רוב הזמן ממש איבדתי את ההתמצאות שלי בזמן והיו לי הזיות. כעבור כשבועיים אחרי שעברתי מיד ליד של הרופאים החליטו לא לבדוק אותי יותר ושמעתי אחד אומר לשני שגם ככה, תוך כמה ימים אני אמות. שמעתי את המילים האלה מתוך שינה ואנ החלטתי שאני חייב להבריא ובאמת באותו זמן התחלתי להרגיש יותר טוב עד שהבראתי לגמרי.

בתחילה רצו להשאיר אותי לשרת בתור צוות בית החולים ולא הסכמתי, כי רציתי לחזור ליחידה שלי ולמפקד שלי. אותו מפקד שקיבל אותי ליחידה ומכיר את כל ההיסטוריה שלי. קיבלתי את טופס השיחרור ויצאתי לתפוס טראמפ כדי לחזור ליחידה. באותו זמן היחידה שלי כבר התחילה בתזוזה לכיוון פולניה, אבל היות וזכרתי את המספר של הרכב שנוסע להביא ציוד מהמרכז, פתאום תפסתי טראמפ עם השילוט של היחידה שלי ומאוד שמחתי וחזרתי איתו ליחידה. הקצין כמובן שמח מאוד לפגוש אותי, אבל אמר לי שהיות שהחזית מתקדמת לכיוון פולניה ואני לא חייב גיוס, אלא הייתי מתנדב, לכן הוא מציע לי שאני אשתחרר מהיחידה זה היה במאי –יוני 1944.

כפי שסיפר זאב: "עלינו לארץ בתאריך 12 לדצמבר 1947"!

מקור וקרדיט , מאגר סיפורי מורשת , תכנית הקשר הרב דורי

 

זאב יוניאל ניצול העיירה ויסוצק - הקשר הרב דורי

 


הילדה אילנה גבע , בריחה מכפר לכפר

 

"אני ניצלתי על ידי הפולנים, אבל אבי נהרג בעקבות הלשנה של הפולנים."



"נולדתי בוורשה חודש לפני המלחמה", מספרת אילנה גבע (78) מתל אביב. "הייתי בת יחידה, ובערך בגיל שנה אמי ואני נכנסנו לגטו ורשה. אבא לא נכנס לגטו. הייתה לו חזות ארית והוא ניסה לפעול מחוץ לגטו כדי להציל אותי. כשהייתי בת שנתיים, הוא ביקש מחבר פולני שיציל אותי, וכך היה. בחורף 1942 זרקו אותי מעל חומת הגטו, ומהצד השני עמד הגוי שלקח אותי לאשתו ולבתו, שהייתה גדולה ממני בשנה. בביתם הם הסתירו אותי וכך הצילו את חיי". 

גבע, חברת עמותת "דורות ההמשך", אומרת שהיא מאוד אמביוולנטית לגבי החוק שחוקק בפרלמנט הפולני. "מצד אחד, אני ניצלתי על ידי הפולנים, אבל אבי נהרג בעקבות הלשנה של הפולנים. אמי נהרגה על ידי הגרמנים. היא ברחה מהגטו ונתפסה".

היה לך טוב אצל המשפחה הפולנית

"גדלתי אצלם עד שהייתי בת 8, ואז העלו אותי ארצה למשפחה שלי. זו הייתה צוואתו של אבי, שאם הוא ואמי לא ישובו, אז שיחזירו אותי למשפחה בישראל. הגוי הפולני גם כתב לפני מותו תצהיר שלפיו היה להם קשה מאוד להיפרד ממני, אבל כיוון שזו הייתה צוואתו של אבי - הם כיבדו אותה. הם התייחסו אלי טוב מאוד, שווה בשווה לבתם הביולוגית, והיו יוצאים מן הכלל. במהלך המלחמה ברחנו מכפר לכפר, והם אימצו אותי כבת לכל דבר. היו גם מקרים שהגרמנים דפקו בדלת והם החביאו אותי, וזה עבר בשלום".

פליציה ווצלאב בבק, בני הזוג שהסתירו את גבע, זכו גם כן באות חסידי אומות העולם. "עד היום, פעמיים בשנה אני שולחת כסף לזושה, הבת שלהם, ואני אסירת תודה", היא מספרת. "גם הבאתי אותה ארצה לקבל את תעודת חסידי אומות העולם, כי הוריה לא זכו לכך". 

מקור

'תצילו את הילדה' ונעלמה בתוך ההמון בלי חיבוק, בלי נשיקה, בלי כלום




מאת : אילנה שטוטלנד, עיתון "מעריב "

 

ינינה אקר (85), אלמנה, אמא לשלוש בנות, סבתא לשישה נכדים וסבתא רבתא לשני נינים, מתגוררת בגבעתיים, ניצלה בזכות זוג פולני, ז'ודקה וטאדאוש לטאוויץ, שאף קיבל את אות חסידי אומות העולם. "נולדתי בקרקוב, וכשפרצה המלחמה הייתי בת 7", 

 

"בני הזוג הפולנים אמרו שהם מוכנים למות בשבילי. הם מאוד אהבו אותי. כשבגרתי והתחלתי לעבוד, תמכתי בשתי אמהות: בזו שילדה אותי, ובזו שהצילה אותי", מספרת ינינה אקר, שבזמן המלחמה מצאה מחבוא אצל זוג פולנים חשוך ילדים.

 

בקיץ 1942, כל היהודים היו צריכים לעזוב ולהגיע לעיר וייליצ'קה. שם ביקשו מאיתנו להתייצב בכיכר העיר. לקחתי תרמיל קטן עם כמה פרוסות לחם ותמונות של משפחה. עמדנו בכיכר, ואחי כל הזמן אמר לאמי: 'תצילי את הילדה'. היינו מוקפים שוטרים פולנים וחיילים גרמנים עם כלבי זאב. פתאום הגיעה רכבת. אמי אמרה לי: 'תזרקי את התרמיל, הם הגיעו'. ואז ראיתי את שני הפולנים שגרו בבית שלנו. אמי אמרה לי: 'לכי לשם', ולהם אמרה: 'תצילו את הילדה' ונעלמה בתוך ההמון בלי חיבוק, בלי נשיקה, בלי כלום. נשארתי איתם, ופתאום הפולנייה אומרת לי: 'זקפי את ראשך. רק ילדים יהודים הולכים עם הראש למטה'. אחר כך נודע לי שאמי שלחה להם מברק וביקשה שיבואו". 

מאותו רגע חיית בביתם?

"הם לקחו אותי אליהם הביתה, ולפני שנכנסנו לדירה אמרו: 'תגידי שאת אחיינית שלנו, שאבא שלך קצין פולני בשבי הגרמני, ושאמך נפטרה כשהיית תינוקת'. הם גרו בחדר אחד, הייתה צפיפות איומה. ישנתי על כיסא ושרפרף מתחת לרגליים, ובאמצע הלילה שמעתי אותם מדברים ואומרים שאמא שלי שקרנית. הם חשבו שהיא קראה להם לבוא כדי לתת להם תכשיטים או רכוש, ולא האמינו שיקבלו ילדה יהודייה". 

ינינה אקר התגוררה אצל בני הזוג הפולנים גם אחרי המלחמה, עד גיל 18.

"בהתחלה הם לא יכלו להתרגל אלי בשום אופן", היא מספרת. "אמרו ש'לא היה לנו כלב ולא חתול, ופתאום קיבלנו ילדה יהודייה'. אני רציתי לברוח משם, רק לא היה לי לאן. יום אחד היה צלצול בדלת, איזו אישה הופיעה עם פתק קטן ביד, ואני רואה שזה כתב היד של אמי הביולוגית. היא כתבה שהיא נמצאת במחנה פלאשוב ומבקשת שנבוא לבקר. נסענו, ראיתי את אמי, רצתי אליה ואמרתי: 'אמא, אני נשארת כאן, הם לא רוצים אותי', והיא אמרה: 'שחטו פה את כל הילדים בשבוע שעבר'. היא ביקשה ממני שאעשה כל מה שהפולנים יבקשו, שאבריק רצפה, אביא פחמים, העיקר שיחזיקו אותי אצלם. היא גם ביקשה מהפולנים שייתנו לי צ'אנס עוד שבועיים, וככה תהיה להם עוזרת ומשרתת. הם הסכימו, ואני נהפכתי לרובוט. רק עמדתי וחיכיתי לפקודות".

הגנה במנזר 

בחודש ספטמבר, ביום הולדתה של אקר, החל לפתע היחס של הזוג הפולני להשתנות כלפיה. "האישה שאלה: 'בת כמה את? איך קוראים לך?' עד אז הם לא דיברו איתי", היא מספרת. "האישה הלכה וקנתה לי קופסה מעץ, מילאה אותה בסוכריות ונתנה לי במתנה. זו הייתה הפתעה לא רגילה. משהו קרה לה. וכשבעלה חזר הביתה, היא אמרה: 'לילדה יש היום יום הולדת'. הוא שאל: 'מה דעתך ששמך יהיה נינק'ה?' פתאום נהיה להם אכפת ממני, שאלו אם אני יודעת לקרוא ולכתוב. הגבר גם ביקש מאמי שתכתוב פתק שכשהמלחמה תיגמר ומישהו ידרוש אותי, אז רק לה ולאבא שלי תהיה זכות לקחת אותי חזרה". 

עד כמה הם סיכנו את חייהם למענך?

"פעמיים שכנים פולנים הלשינו עלי, ואז הגבר השיג בשבילי תעודה של בתו של חבר שלו, שהייתה משותקת. באחד הימים שוטר פולני נכנס אלינו הביתה, תקע לי אקדח בין הצלעות ושאל אם אני יהודייה. מרוב לחץ זזתי, והוא הבין שאני לא משותקת. האישה התחננה שלא ימסור אותי ואותם לגרמנים ושיחדה אותו בצווארון פרווה וצלחת קריסטל. כדי להגן עלי הם גם הכניסו אותי בשנים 1943־1945 למנזר".

מה קרה בתום המלחמה?

"אמי חזרה ממחנה בוכנוולד, ואני לא רציתי לחזור אליה. אבי חזר גם, ואח אחד נספה באושוויץ. עד שעזבנו את פולין, המשכתי להיות גויה פולנייה קתולית. אהבתי את הזוג הפולני אהבה לא נורמלית. גם הם אהבו אותי ודאגו לי כל השנים. שכנות שלהם היו שותות תה ודנות בסוגיה למי יש יותר זכויות: לזו שילדה או זו שהצילה? הזוג הזה היה בין הראשונים שקיבלו אות חסידי אומות העולם". 

מקור


יום ראשון, 23 באוגוסט 2020

סיפור ההישרדות של הפעוטה לאה שמחאי בשואה

 


 בצילום הפתיחה :

לוציה ווליניאק (לאה שמחאי)  ילדה שטופלה בידי אנשי "הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים" בפולין. 1946

הצילום באדיבות ארכיון בית לוחמי הגיטאות (קישור)

מתוך עדותה של לאה שמחאי במיזם התיעוד לדורות :

"המשפחה שלי ואני הועברנו על ידי הנאצים לגטו בעיר שלנו, כשהייתי בת שלוש וחצי בערך ב1941 נמסרתי על ידי הורי לאישה פולניה כדי שזו תציל אותי. אני לא זכרתי את חיי בפולין עם משפחה נוצריה זה כאילו הכיל נמחק לי . 

כשהגעתי לארץ התחלתי חיים חדשים. שנים אחר כך, הבת של האישה הפולנייה שלקחה אותי, כבר אישה זקנה, חיפשה לאן נעלמה ה"אחות שלה". היא מצאה אותי כשכבר הייתי מעל גיל 70 . הבן שלה עזר לה לחפש אותי. מיד יצרנו קשר, בעלי, ילדיי ואני, נסענו לפולין לבקר את משפחתה. היא סיפרה לי שגרתי עם המשפחה שלהם יחד עם עוד ילד יהודי עד גמר המלחמה. עברנו ממקום למקום בפולין כדי שלא יעלו עלינו. היא הכינה לי אלבום עם תמונות שלי כילדה, ותעודת הזהות שלי כילדה נוצרייה. תמיד עניין אותי מה הייתה צורת חיי ב 4 השנים שחייתי בין הפולנים.

בסיור שהערכתי עם משפחתי המשפחה עשתה את המקסימום בשביל להחיות את השנים ששכחתי. הביקור היה בצורת סיור במקומות שבהם חיינו ועברנו בזמן המלחמה. אנחנו כולנו היינו מלאים הערכה , אני ומשפחתי עובדים עכשיו על הענקת תעודת חסידי אומות העולם. לאט לאט הזיכרונות מהסיפורים שלה חזרו אליי.

ב1946 מסרו אותי לחיילי הבריגאדה העברית בחיפושיהם הקדחתניים אחר ילדים יהודים. העבירו אותי יחד עם עוד ילדים שנמצאו אל מחנה עקורים בפולין. בין 1948-1946 הועברנו במספר מחנות עקורים. היינו שם כ 600 ילדים. קראו לנו "ילדי  הקואורדינציה".

באפריל 1947 העבירו אותנו ממחנה בגרמניה, באונייה לארץ ישראל. גם הסיפור הזה נמחק לי מהראש כשהגעתי לארץ. שנים אחר כך בשנת 1990 פתחתי עיתון וקראתי כותרת מי אני ומאיפה אני. הופיעה תמונה גדולה של קבוצת ילדים ומבוגרים ", ילדי הקואורדינציה". מצאתי את עצמי בתמונה הזאת יצרתי קשר עם אישה בשם מירי, היא זאת שפרסמה את הכתבה בעיתון, התקשרתי אליה והיא זכרה אותי. היא סיפרה שהיינו מאוד קרובות אחת לשנייה כילדות. דרכה יצרתי קשר עם אחת המדריכות שהיו לנו במחנות. היא גם זכרה אותי וסיפרה לי סיפורים על ילדותי, חיי כילדה, וזכרוני התחיל לחזור אליי..

במאי 1948 אומצתי ע"י משפחה בארץ. נתנו לי זהות חדשה: שם משפחה אחר, תאריך לידה, ומקום מגורים – תל אביב. הם טיפלו בי במסירות רבה. הייתי חלק מהמשפחה שלהם, כאילו הם היו הוריי האמיתיים. באיזשהו מקום, אני בעצמי האמנתי שאני חלק מהמשפחה שלהם. לפעמים היה קורה, שאנשים היו מופתעים מהפרשי הגבהים ביני לבין "הורי". הגובה שלי 1.5 מטר, ואילו כל משפחתי המאמצת מעל 1.85 מטר. פחדתי משאלות בסגנון זה. רציתי לחיות את חיי בסיטואציה החדשה, ורציתי למחוק את כל זיכרונות העבר.

כאישה צעירה, למדתי בסמינר לוינסקי את מקצוע החינוך. פגשתי את בעלי לימים, מיקי והצטרפתי לקיבוץ שלו – קיבוץ הגושרים. עבדתי בו כגננת. נולדו לי שלושה ילדים וחיינו חיים מאוד שמחים. אף פעם לא דיברתי על מה שעבר עליי בשואה, פרט עם בעלי מיקי ב1965 הייתי בקורס השתלמות לגננות בקיבוץ עין חרוד. המדריכה של הקורס הביאה לי תמונה שלי כילדה. היא סיפרה לי שאחת המבוגרות בקיבוץ מזהה אותי כאחת מילדי הקואורדינציה. אני לא רציתי לשמוע. אמרתי שזאת לא אני וכנראה נפלה טעות. 

רק ב1990 ,לאחר שיחה עם מירי, מי שכתבה את הכתבה, החלטתי ליצור קשר עם מי שזיהתה אותי בעין חרוד. שמה שרה. רק אז התחלתי באמת להתעניין בעבר שלי ב1995 הלכתי למפגש הראשון של ילדי הקואורדינציה במושב עירון בו מצאתי ״ 100 ילדים״ . לכולם היה המון מה לספר ולשתף. עכשיו שהבנתי קצת יותר על העבר שלי, פניתי לארכיון בבית לוחמי הגטאות למצוא את הזהות שלי. גילתי תמונה עם מסמך שכתוב מקום לידה, שם הורי , תאריך לידה. דברים שלא ידעתי עד כה . חברים שלי עזרו לי לחפש ברישום התושבים בווארשה אחר קרובי משפחה.

אחרי הרבה חיפושים, המזל האיר לי פנים. אלזה, בת דודה של אמי, כותבת לי מכתב בהתרגשות ומוסרת לי את הכתובת של מניה, אחות אימי, אישה בת . 85 היא חיה ביפו מאז שעלתה לארץ ב1969 .לאחר פגישה מרגשת, שמעתי סיפורים על הורי. שמעתי שאחר רצח אימי בגטו, מניה ברחה ליערות ולקחה איתה תמונות של המשפחה. היא התחבאה בכפרים פולניים שונים, התחזתה לאיכרה נוצרייה, וכך ניצלה . לראשונה בחיי החזקתי צילומים שלי כילדה יחד עם אמא,  אבא וסבא שלי. וכך נוספו פרטים משמעותיים נוספים. הסיפור של העבר הוביל לחברות חזקה בני ובין אנשים שקשורים לסיפור שלי שפגשתי בדרך..

לתיעוד המלא באתר לדורות (כולל הצילומים מילדותה  המאושרת לפני השואה)

 


מה ידעה דפנה אודות אביה בשואה ?

 

היא ידעה כי הצליח לשרוד את השואה כילד בפולין, שרעב ללחם ושעבד כרועה צאן בבית חקלאי פולני שהסתיר אותו. עוד ידעה לספר כי לאחר המלחמה, כשהיה בן 15, עלה ארצה עם קבוצת ילדי הקאורדניציה היהודית.

גבריאל מושנסקי נולד ב1932 . בשנת 1940 המשפחה לגטו  ורשה , ההורים  נספו במרץ 1942. הילד גבריאל  ברח מהגטו לכפר ליד שדלצה  בפולין ועבד כרועה צאן אצל גוי כפרי. ביולי 1947 ברח מהאיכר לורשה ובדרך פגש את פעיל הקאורדינציה היהודית ינקבוסקי .

לתיעוד המלא וסיפור החיים

הדף לזכר דפנה מאיר הי"ד

  מקור 2

 ראו גם :

קורות חייה של דפנה מאיר ז"ל שנרצחה בידי מחבל פלסטיני


יום ראשון, 16 באוגוסט 2020

הילדה אירקה בבית הילדים של הקואורדינציה

 

בצילום : סדר פסח בבית הילדים של הקואורדינציה  1946

"הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודים" היה ארגון שהוקם על אדמת אירופה החרבה להצלתם, שיקומם והעלאתם ארצה של ילדים מקרב שארית הפלטה. עם פעיליו נמנו שורדי שואה לצד שליחים מארץ ישראל, אשר תרו אחר הילדים שהיו במסתור במנזרים ואצל משפחות נוצריות, פעלו להוצאתם משם ולעיתים אף פדו אותם בכסף. הם הקימו בתי ילדים בפולין לקליטת הילדים ובהמשך ליוו אותם בדרכי הבריחה וההעפלה ארצה. דגש מרכזי בפעילות החינוכית היה על השבת האמון באדם לילדים, שחוו כבר נטישה, עולמם חרב עליהם וחלקם אף רחק מהיהדות. אריה-לייבל קוריסקי, מזכיר הקואורדינציה, סיפר על ילדה בשם אירקה שהוריה נרצחו והיא הוסתרה אצל איכרה פולניה שהמירה את דתה. בהגיעה לבית הילדים בלודז', הפגינה חשדנות רבה ואמרה: "אם קרוביי היהודים וכל היהודים זרקו אותי והשאירו אותי לבד בימים הקשים ביותר של חיי, אזי מחויבת אני לאל הזה ולאנשים האלה שהושיטו לי יד ונתנו לי בית, איני רוצה להיות יהודיה ולשוב אל אותן צרות".

השינוי התחולל אצלה בסדר הפסח תש"ו בבית הילדים, מראה שולחן החג הזכיר לה לפתע את בית הוריה. קוריסקי רשם את הסיפור בעיתון "למען הילד היהודי" שפרסמה ה"קואורדינציה" באותה שנה. באותו עיתון הופיע גם תצלומה של שרה שנר-נשמית עם קבוצת ילדים שטיפלה בהם. שנר, פרטיזנית בעברה, הייתה מהפעילות המרכזיות של ה"קואורדינציה" ולימים, נמנתה עם מייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות ובית לוחמי הגטאות.

בצילום , שרה שנר-נשמית וילדים ניצולי שואה בבית הקאורדינציה 


מקור וקרדיט : אתר האינטרנט של בית לוחמי הגטאות

https://bit.ly/30lrnLu

 


הסופר הצרפתי ז'ורז פֶרֶק כילד בשואה

 

הילדים החבויים , יתומי השואה , חוו סבל שנדרשו שנים רבות כדי למצוא לו ביטוי כתוב – סבלם של הילדים שנעקרו בבת–אחת מחיק הוריהם , ונאלצו לשנות את שמם , את סביבת מחייתם , את משפחתם ואת שפתם – ולעתים אף את דתם . ילדים שהועתקו למקומות אחרים , הוסתרו , ניצלו , בשעה שהוריהם נשלחו למחנות . כמה מהם , בהתבגרם , כתבו כדי להעיד על החורבן שנזרע בחייהם . כך לדוגמא , כוחה ומידת השפעתה של יצירה כמו   Ou  le souvenir d'enfance    "W או זיכרון-הילדות: סיפור"של הסופר הצרפתי יהודי ז'ורז פֶרֶק , שהיה ילד בן 4 בשואה והוסתר במשפחות צרפתיות שונות . 

פרק נולד בפריז להורים יהודים ילידי פולין, קרוב משפחה של הסופר י"ל פרץ.  

השם "פֶרֶק" נוצר מקריאה צרפתית של השם פרץ לפי האיות הפולני (Perec). בגיל צעיר התייתם: אביו, שגויס לצבא הצרפתי, נהרג ב-1940, הילד ז'ורז' נשלח לקרובי משפחה של אביו בצרפת של וישי, ואילו אמו, שנותרה בפריז, נלכדה ע"י הנאצים גורשה לאושוויץ ב-   1943 ונרצחה.

 בגיל 9, כשהוא יתום מהוריו, חזר פרק לפריז שאחרי המלחמה ואומץ על ידי אחותו של אביו.

למרות יהדותו, ואף על פי שהיו לו שם קרובי משפחה, פרק לא קיים קשר עם מדינת ישראל.

למידע נוסף אודות הסופר ז'ורז פרק


יום ראשון, 2 באוגוסט 2020

הילדה חוה ניסימוב ומציליה הפולנים



חוה, אווה בעת ההיא, לא הספיקה ליהנות מחיי הבורגנות שייעדו לה הוריה. אחרי הלידה נסעה איתה אמה לעיירת הנופש זקופנה, והן שבו לעיר בדיוק כשהחלו ההפצצות של הגרמנים. האם ביקשה מהאומנת לרדת עם התינוקת למקלט, והתעכבה בדירה לכמה דקות. אולי רצתה להתאפר. כשירדה למטה, נטלה את התינוקת מידיה של האומנת, ובאותו רגע נפלה פצצה ברחוב. הבית רעד.

האומנת ספגה רסיס ביד, בדיוק במקום שבו נח שניות ספורות לפני כן ראשה של התינוקת. פניה של התינוקת כוסו בסיד לבן, ולא היה אפשר לדעת מה מצבה. "אמא שלי לא ידעה אם אני חיה או מתה", אומרת חוה. "היא עלתה איתי לדירה, מילאה את האמבטיה במים וטבלה את כולי במים הקרים. מייד התחלתי להניע ידיים ורגליים וחייכתי". 

את הסיפור הזה היא שמעה מאמא שלה, והיא שולפת אותו מארכיון הזיכרונות שלה, שמורכב מקטעי זיכרונות. "זה זיכרון קרוע של ילדה, הילדה שבתוך האישה. לפעמים אני אומרת, כמו בכרטיס ביקור, 'אני ילדת שואה', וזה אמור להסביר הכל. אנשים אפילו קצת מתפלאים. איך בכל זאת, ולמרות הכל, אני ככה. כאילו, ממש ממש בסדר".

 לסיפור החיים (קישור)

 


אוסף חסיה בייליצקה - בורנשטיין -מטפלת בבית הילדים של "הקואורדינציה הציונית"

מקור וקרדיט : אתר האינטרנט של ארכיון בית לוחמי הגטאות

  חסיה בורנשטיין נולדה בשנת 1921 בגרודנו (Grodno), פולין שבין שתי מלחמות העולם, כיום בלארוס, והייתה חברת תנועת "השומר הצעיר" מנעוריה. היא שימשה קשרית המחתרת בגטו גרודנו, ובתחילת 1943 עברה לגטו ביאליסטוק (Bialystok), שם חייתה בצד ה"ארי" בזהות שאולה של צעירה פולנייה בשם הלינה סטאשוק (Helina Staszok). ביאליסטוק הייתה מוקד חשוב של פעילות מחתרתית אנטי - נאצית. חסיה שימשה בה קשרית של המחתרת ואשת הקשר שלה אל המחתרות הפולניות. לאחר חיסול גטו ביאליסטוק פעלה בשירות גדוד הפרטיזנים ששכן ביערות באזור. חסיה וחברותיה הקשריות העבירו לפרטיזנים ציוד, מזון ותחמושת, כמו גם מידע על המתרחש בעיר ועל מתקני הצבא הגרמני ופעולותיו. על סמך מידע זה נכבשה העיר בידי "הצבא האדום" ללא אבדות. חסיה והקשריות האחרות קיבלו את אות ההצטיינות הגבוה ביותר שהעניק "הצבא האדום" לאזרחים על פועלם במהלך המלחמה.
בתום המלחמה הגיעה לוורשה (Warszawa) והייתה פעילה ב"אקטיבה", הוועד הפועל של אנשי תנועות הנוער ששרדו בפולין ואלה ששבו משטחי ברית המועצות. גוף זה איחד את תנועות הנוער להמשך פעילות ציונית והקים קיבוצים משותפים לאנשי "השומר הצעיר" ו"דרור" בפולין. באביב 1945 הגיעה חסיה לקיבוץ שהוקם בעיר לודז' (Lodz). בסוף 1945 נשלחה עם שני חברים מתנועת "השומר הצעיר" אל המועצה האירופית הראשונה של התנועה לאחר המלחמה, שם פגשה את חבר התנועה משווייץ הייני בורנשטיין (Heini Bornsztajn), שעמו התחתנה מאוחר יותר. בתחילת 1946 שבה ללודז' ופתחה את בית הילדים הראשון של "הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודים" בעיר. בבית הילדים טיפלה חסיה בילדים ובפעוטות משארית הפלטה בפולין ובילדים ששבו משטחי ברית המועצות. כעבור כמה חודשים עברו חסיה והילדים שהיו בגילאי 6 - 13 לגרמניה ברכבת, דרך שצ'צ'ין (Szczecin), בסיוע פעילי ארגון "הבריחה"

לתיעוד בארכיון בית לוחמי הגטאות

בעקבות הילדים האבודים

שני אלבומים בארכיון הציוני מגוללים את סיפוריהם של  מי שאיבדו את משפחותיהם בשואה וגדלו בין נכרים. ארגונים יהודיים עמלו להחזיר את הילדים לחיק העם היהודי ותיעדו את מעשיהם באלבומים.

  בארכיון הציוני שמורים שני אלבומים יוצאי דופן בעלי כריכה חומה ודפים שחורים אשר מהם ניבטים פניהם התמימים של יתומים קטנים שנותרו בפולין ללא משפחותיהם. תוך כדי הזנת מידע של פריטי ארכיון לקטלוג הממוחשב התגלו האלבומים הייחודיים המתעדים את מיזם איתורם של ילדים יהודים שנותרו בחיים לאחר השואה ואת הבאתם לארץ ישראל.

 במהלך המלחמה הוסתרו ילדים רבים במשפחות נוצריות, בבתי יתומים ובמנזרים. היו שעשו זאת תמורת תשלום, והיו שרק רצו לסייע לאחר בעת סכנה. חלקם כיוון שנכמרו רחמיהם על הילדים היהודים וחלקם כיוון שהאמינו שגידולם כנוצרים הוא מעשה טוב. עם סיום המלחמה נותרו הילדים במקום מסתורם ללא הורים או קרובי משפחה. הבית שבו שהו היה הדבר היחיד שהכירו, והם נקשרו למשפחה שהסתירה אותם ואף הרגישו שייכות לנצרות.

לסקירה המלאה בארכיון הציוני המרכזי

 


יומנה של רבקה, בת 14


"אני רק נקודה קטנטנה, אפילו במיקרוסקופ קשה מאוד לראות אותי – אבל אני יכולה לצחוק על כל העולם, כי אני יהודייה. אני ענייה וכלואה בגטו. אינני יודעת מה יהיה אתי מחר – ועדיין אני מסוגלת לצחוק על כל העולם כי שיש לי משהו חזק מאוד שתומך בי – האמונה שלי".

אלה מילותיה של רבקה ליפשיץ בת ה-14 הלקוחים מיומנה שכתבה בגטו לודז' מאוקטובר 1943 עד אפריל 1944. רבקה נולדה בספטמבר 1929 בעיר לודז', בתם של מרים וינקעל (יעקוב) ליפשיץ, צאצאי שושלת דגולה של רבנים פולניים. אחרי שאיבדה את הוריה ואת אחיה מחמת מחלות וגירושים, הייתה רבקה עם בנות דודתה מינה ואסתר ליפשיץ עד סוף המלחמה. אחרי שהתגברו על הרעב בגטו לודז' ושרדו מאימי מחנה אושוויץ וממצעד המוות המפרך, הגיעו שלוש בנות הדודות לברגן-בלזן, מותשות וחולות מאוד. אסתר ראתה את רבקה בפעם אחרונה בבית החולים כשהיא על ערש דוויי. אסתר ומינה התאוששו בשוודיה אך לא ראו אותה שוב מעולם או שמעו על אודותיה. רק בקיץ 2011 סופר להן על היומן, בזכות דף העד שהגישה מינה ליד ושם לזכרה של רבקה.

את יומנה של רבקה מצאה בתוך אפר המשרפה באושוויץ-בירקנאו בתחילת שנת 1945 זינאידה ברזובסקיה, רופאה שהגיעה למחנה עם הצבא האדום המשחרר. היומן בנכתב בפולנית, ביידיש ובעברית ותיעד את חייה של רבקה יום אחרי יום – את תקוותיה, את חלומותיה ואת רגשותיה העמוקים ביותר. ד"ר ברזובסקיה שמרה את היומן בתוך מעטפה, עם גזיר העיתון של הכתבה על שחרור אושוויץ. יותר מ-50 שנה שכן היומן בתוך המעטפה, עד שמצאה אותו נכדתה של ד"ר ברזובסקיה בין חפצי אביה ביוני 2008, והוא הובא למרכז זיכרון השואה במוקד השירות למשפחה היהודית (JFCS) בסן-פרנסיסקו.

לסיפור החיים המלא - (קישור)

ראו גם :  באתר יד ושם

"ילדי הצל את עצמך: מנער לפרטיזן לוחם

    סיפור חייו של ברסטיצקי ישראל נער בשואה עם תחילת המלחמה, בחודש דצמבר 1939 ברח ישראל מפולין לברית המועצות לעיירה בשם מאלץ'; זה היה...