ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום רביעי, 29 בינואר 2020

מיכאל מארדר – הנער ששרד תשעה מחנות ריכוז נאציים




תרגמה וסיכמה מאנגלית : צפרית גרינברג, עורכת משותפת , מיזם התיעוד המקוון , ילדים בשואה

בדצמבר 2019 נפטר מיכאל מארדר, ששרד תשעה מחנות ריכוז נאציים במלחמת העולם השנייה. בן 94 היה.

מיכאל נותק ממשפחתו כשהיה בן 14 ונלקח למחנה הריכוז ג'נישוב, שם בנה סוללות ליד הנהר כדי למנוע הצפות. מדי בוקר יצא  לעבוד תחת השמש הקופחת במשך שבע שעות ביום וסבל מפצעים ויבלות. לאחר ג'נישוב, הוא נשלח למחנה בודזין בפולין כדי לתקן מטוסים פגועים ולטפל באסירים חולים.
עם התקדמות הצבא הסובייטי, נשלח מיכאל לראדום בפולין כדי לעבוד במפעל לתחמושת. אך שהותו שם לא ארכה. לאחר ארבעה חודשים, כאשר הצבא הסובייטי התקדם עוד יותר, חיסלו הגרמנים את המחנה ומיכאל נשלח ברגל לעיר הפולנית טומשוב מזובייצקי ומשם לאושוויץ. בהמשך הוא נשלח למחנות הסמוכים, ביסינגן וויאהינגן בגרמניה. שם, כאשר עבד בכריית אבנים במחצבה, התעוררו בו מחשבות לשים קץ לחייו.

בסופו של דבר נשלח לברגן בלזן, שם היה עליו לאסוף את גופות היהודים שנרצחו ולהטיל אותם לבור מאחורי מחנה הריכוז. בראיון בשנת 2018 תיאר מיכאל את התנאים בברגן בלזן: "המחנה היה מטונף וצפוף, זה היה גרוע יותר מאושוויץ. אנשים מתו, מימין ומשמאל, כל יום. הייתי מכוסה בחרקים ובכינים, שפליתי מעורי ופוצצתי בין ציפורני".

תחנתו הבאה הייתה ברמרהאבן בגרמניה, שם עבד כרתך במספנה. שם, הוא זוכר מקרה שבו דחסו כאלף יהודים על ספינה חלודה, שנגררה לאוקיינוס ופוצצה.

בשנת 1945 הגרמנים נשלח חזרה לברגן בלזן, ולאחר ארבעה חודשים שוחרר על ידי הבריטים.

"הייתי חולה. הייתי שלד", סיפר מיכאל. "הם הכניסו אותי לבית החולים הבריטי, שם הייתי בערך חודשיים ואז הגיע הצלב האדום השבדי. הוא נשלח לשבדיה להתאושש והתגורר שם כחמש שנים לפני שעבר לברוקלין בארה"ב. בארה"ב היה לממציא של מספר פטנטים כגון, ייצור קופסאות מוזיקליות ועוד.

הוא נישא למדלן ווייט, שנפטרה לפניו והם הותירו אחריהם בת ובן, תשעה נכדים ו -12 נינים.

מקור:


יום שני, 27 בינואר 2020

זחלתי בלילה לצד הארי (זחלתי מעל החומה): עדותו של אלכסנדר יעקובסון, בן 9





ראיתי טרגדיה שאי אפשר לתאר", אומר אחד הילדים בעדותו ל"וועדה ההיסטורית המרכזית" שפעלה בפולין עם תום מלחמת העולם השנייה. אבל, כפי שניתן להתרשם מעשרות העדויות בקובץ "ילדי המלחמה 1944-1948 שראה אור באחרונה (ספרי עליית הגג וידיעות ספרים), הילדים תיארו לפרטי פרטים, בלי להסוות דבר, את שגרת ההישרדות בשואה. ההיטלטלות בין מחבוא למחבוא בשנות האימה, המוות בכל אשר יפנו, כולל של הוריהם ובני משפחה אחרים, געגועיהם למשפחה. ובעיקר מה ראו ושמעו מהחרך הצר, גם הסמלי, שדרכו הביטו על האירועים האיומים, שקשה כל כך לתארם.

זהו ספר עשיר במגוון העדויות שבו ובאותנטיות שלהן. התמונה המתקבלת מהתיאורים ממקור ראשון - מרתקת.

עדותו של אלכסנדר יעקובסון, בן 9:

ידעתי שאני יהודי ושבגלל זה אני חייב לגור בגטו. הגרמנים חיסלו את היהודים, פאפא הסביר לי את זה, אבל לא הבנתי.

פעם אחת הלכתי עם מאמא וברחוב גרמני ירה במאמא ואותי הוא פצע ברגל. יהודי אחד הרים אותי ולקח אותי לבית שלו וריפא אותי. אחרי שבוע הלכתי עם האדון לפאפא כי אני ידעתי איך קוראים לי. פאפא מאוד שמח כי הוא חשב שאני כבר לא בחיים.

אחרי כמה זמן כשאבא היה בעבודה בַּחיטוי, לקחו אותנו: את הדודה, אותי ואת הדוד, לאוּמְשְלַגְפְּלַץ, שם הפרידו אותנו, ילדים לחוד ומבוגרים לחוד. היו צריכים לקחת אותנו לטרבלינקה, הריצו אותנו לתחנת הרכבת. במזל, פאפא שמע בעבודה שלו שלקחו אותנו ובא לתחנת הרכבת. הוא הצליח להוציא אותנו מהגרמנים.

חזרתי עם פאפא הביתה ואחרי יומיים זחלתי בלילה לצד הארי (זחלתי מעל החומה). שם [טקסט חסר] אצל מכרים פולנים. פאפא נשאר בגטו ונלחם במרד. בזמן החיסול של הגטו תפסו את פאפא והעבירו אותו עם עוד יהודים לטרבלינקה. פאפא קפץ תוך כדי נסיעה מהרכבת והסתתר מתחת לְקרון שעמד על ה[טקסט חסר] שליח אלינו לוורשה. אנחנו שמחנו מאוד שפאפא חי ושאני לא יתום.

הדודה נסעה לפאפא ליער והשאירה אותי לבד ואז אחרי כמה ימים היא חזרה לקחת אותי מהפולנייה, כי הארוס שלה איים שהוא יירה בנו אם אנחנו לא נלך ממנה.

ביער היה מאוד קר, מלא שלג, ופאפא עשה על עץ מענפים מין כזה מצע ושם ישבנו ויָשַנוּ. הו, כמה קר היה. אף פעם אני לא אשכח את זה. אני זוכר בדיוק כאילו זה היה אתמול.

הדודה הלכה לעבוד אצל איכר אחד והביאה לנו קצת אוכל. לפעמים היא קיבצה נדבות, וגם אני הלכתי לקבץ נדבות. לפעמים קיבלתי משהו חם לאכול, כמה שאריות שאנשים נתנו לחזירים. באביב הרגנו לפעמים יונים או צבי, ואז צלינו אז זה במדורה.

אנחנו לא פחדנו מחיות, רק מבני אדם. פאפא כל הזמן אמר לי שאני לא אפחד מאף אחד, הוא הצטער שאין לו אקדח. היינו צריכים להרוג את החיות עם אבנים.
פעם אחת הלכתי להביא מים והתנפלו עלי רועים, התחלתי לצעוק. פאפא שמע את זה, הרביץ להם טוב טוב וגירש אותם. ופעם אחת אני זוכר שאבא חלב פרה ואנחנו שתינו את החלב. הו, איזה חלב טוב זה היה!

הדודה שלי מצאה דירה בלוֹמין ונסענו לשם. פאפא נשאר ביער כי הוא היה לבוש בסמרטוטים, לא היה לו מראה ארי וגם לא מסמכים, ואותי הדודה לקחה לדירה שלה. מהפטפוטים שלי אנשים הבינו שאני יהודי וגירשו אותנו. חזרתי עוד פעם ליער לפאפא, אבל אז כבר היה לנו נהדר כי היו אוכמניות ולא היה קר.

הדודה מצאה דירה חדשה בסָדוֹבְנָה ועוד פעם לקחה אותי אליה. פאפא כל הזמן התקרב דרך היער לבית שלנו. קבענו אתו שהמקל שאני גילפתי ביער יהיה סימן לפני הבית שלנו. אבא דפק 3 פעמים, זה היה בלילה והדודה נתנה לו להיכנס. הוא ישן בַּלילה מתחת למיטה. למחרת, אני זוכר טוב, הדודה נתנה לאבא קערה עם מים שיתרחץ, ואז כבר יָשַנוּ שלושתנו על המיטה.

אחרי לא הרבה זמן נסענו ברכבת, לדודה היתה קֶנְקַרְטֶה, היינו בלילה בתחנת המשטרה, הלכנו לשם בעצמנו. מצאנו ארים שהכרנו, ושם גרנו 3 חודשים. אחרי זה עברנו לפולנים אחרים בוִילֶנְסְקָה בפְּראגָה. נשארנו בפְּראגָה כל המרד עד השחרור. אני שתקתי לגמרי, לאף אחד לא אמרתי שאנחנו יהודים, כי אני ידעתי שהם יהרגו אותנו על זה.


יום שבת, 25 בינואר 2020

דב וקסלר, בן 16 במחנה אושוויץ




 91  B 8199
דב וקסלר נולד בינובו, גבול גרמניה פולין. כמה חודשים לפני המלחמה עברה המשפחה לפרבר של לודז'. שרד יחד עם אחיו הצעיר, שנפטר לפני שנתיים (והיה מספר אחד לפניו). שני אחיו הגדולים והוריו נספו. היה בגטו לודז' מאז נפתח בשנת 40' עד סגירתו בקיץ 44'. נשלח לאושוויץ־בירקנאו, הועבר לאושוויץ. ב־1 בינואר 45' יצא לצעדת המוות למאוטהאוזן. במאי 45' שוחרר בגוזן. בדצמבר 45' עלה לארץ, התגייס לפלמ"ח, שירת בחטיבת יפתח והיה ממקימי קיבוץ ראש הנקרה. שנה וחצי אחרי שהגיע לארץ הסיר את המספר בניתוח. נשוי לשרה, יש להם ארבעה ילדים, 13 נכדים ו־12 נינים. מתגורר בקריית־מוצקין. פעיל במרכז משמעו"ת בעיר (מורשת, שואה, מסורת, ערכים ותקומה).

  בירקנאו: "כשהגענו, הגרמנים רק עמדו בצד והיהודים עשו את העבודה. הם דיברו איתנו ביידיש. שאלנו איפה אנחנו, אמרו לנו, 'זה מקום טוב'. יש לזה משמעות כפולה, ככה היינו אומרים ביידיש העולם הבא, או יותר נכון בית קברות".

סלקציה: "הגעתי עם אמא ואחי הקטן. את אבא והאחים הגדולים כבר הוציאו להורג. מפרידים נשים וגברים. אחר כך מפרידים בין אנשים זקנים וצעירים, ואנשים חזקים וחלשים. ראיתי את אמא, היא הייתה כבר בת 40. ראיתי שמובילים אותה ישר לקרמטוריום. הבנתי, ראיתי את העשן. היא רק צעקה, 'יש לי עוד חצי לחם', שאני אקח".

מחיקת המספר: "הורדתי את המספר כשהתגייסתי לפלמ"ח. שנה וחצי אחרי שהגעתי לארץ, רציתי להיות צבר. המספר מיד גילה אותי. זו לא הייתה גאווה. את הניתוח עשיתי בנהריה. אחי התנגד, הוא לא עשה. הרופאים עשו את זה ברצון. אני לא מתחרט ולא לא־מתחרט. אני לא אוהב להיות ממוספר, זה לא מוסיף לי גאווה. מיד מגלים שבאתי מהשואה והייתי גאה יותר אם הייתי לוחם. גם האוכלוסייה כאן הראתה שזו לא גאווה. לא ביקשתי רחמים אבל לא ראיתי שיש איזו הזדהות. אנשים לא תיארו לעצמם מה היה שם, או מה זה המספר. היום הבעיה כבר לא קיימת — אין כבר אנשים עם מספרים".
מקור וקרדיט :


יפה גליק , בת 13 , שורדת את השואה בבודפשט



יפה גליק (מרים שיינדל)  הלכה לעולמה , ינואר 2020

"יפה נולדה בהונגריה, שרדה את מוראות השואה והייתה ,יחד עם בעלה יוסף, ממייסדי מושב יסודות. לפני יומיים עוד חגגה את יום הולדתה ה-89. 
 יפה נולדה בעיירה גרוייסוארדין בהונגריה ואת שנות השואה הקשות עברה בנס 
בשנת תשד כמה חודשים לפני פלישת הנאצים, שמעה יפה במקרה שיחה של אימה שבה סיפרה על בריאותה הרופפת. היא נלחצה והחלה לסבול ממיחושי בטן כתוצאה מכך לקח אותה אביה לרופאים בבודפשט בדיוק בימים אלו כשהיא רק בת 13 נכנסו הנאצים לעיירה,כבשו אותה ושלחו את תושביה להירצח באושוויץ .יפה נותרה עם אביה שניסה להפיח רוח חיים והתחזקות בתקופה הקשה. בשלב מסוים נעצר גם הוא ונדרש ללכת למחנה העבודה ביושבו ברכבת קרא לבתו האהובה לזכור ולומר בכל פעם שקשה לה את הפסוק "שויתי ה׳ לנגדי תמיד". יפה נותרה לבדה בבודפשט, בגיל 13 כשהיא עוברת בין משפחות ובתי יתומים . בכל התקופה הקשה הזאת ולמרות הרעב וחוסר התנאים הקפידה תמיד לשמור על יהדותה , לציין את החגים ולשמור על הכשרות (למרות הרעב הקשה) .
כאשר הגיעה ארצה ,הקימו במושב בית כנסת כל אחד נידב והנציח את הוריו. כשפנו ליפה אמרו שחסר רק השלט של התפילה – השלט החסר היה הפסוק "שיויתי ה' להגדיל תמיד"
סימן ליד ה' – וכך הנציחה את אביה."
יהי זכרה ברוך !

קתלין שוורץ , ילדה בת 8 וחצי בצעדת המוות ובמחנה ההשמדה מטהאוזן




אני מהעיר דברצן. הייתי בגטו חודשיים בהונגריה, וכעבור כמה זמן היו צריכים לחסל את יהדות הונגריה וזה כמעט 900 אלף איש, 600 אלף חיסלו. אם אתה הולך לאושוויץ אתה רואה איך בחודשיים, איך שאייכמן אמר, שרפו 450 אלף איש גם, את כל משפחתי, שיא גינס פשוט! למה אני ניצלתי? הרכבת שהגיעה לרמפות באושוויץ כבר לא יכלה להיכנס, חיכינו שם כמה ימים בחוץ וזרקו אותנו בחזרה, הורידו את המתים ואת הסיר איפה שכולם עשו את צרכיהם והרכבת המשיכה בחזרה. זאת הייתה הרכבת היחידה שחזרה מאושוויץ לכיוון אוסטריה ומשם התחילו. קודם הייתי בטרזן עם ילדים קטנים ושלחו אותנו בחזרה, ואח"כ עם צעדת המוות הגענו למחנה השמדה מטהאוזן. שם היו ילדים קטנים מעט מאוד, והיה שם רופא, איך שאילנה דיין שאלה אותי פעם – הרופא נפטר בגיל יפה מאוד, 95, היא שאלה אותי אם אני זוכרת איך הוא היה נראה. אמרתי: אילנה, אני כל כך פחדתי, את לא מבינה שילדה קטנה בת שמונה וחצי, כבר נמצאת במחנות חצי שנה, אני פחדתי להרים את העיניים שלי מהמגפיים שלו. הן היו מצוחצחות. הייתי רעבה מאוד ועם התלבושת הזאת עם הפסים. קראו לו ד"ר אריבן ריים, רופא אוסטרי שקראו לו 'רופא המוות של מטהאוזן'. היו לו כמה שיטות, אני לא ארחיב.
שם עשו לי אני לא יודעת, התחילו לספור, וכשהגיעו לעשר לקחו שני בריונים, לקחו אותי להאנגר. אני לא זוכרת שנכנסתי עם הכפכף, וכמה שאחותי מצאה לי והיה לי דם, היה כל כך הרבה דם, את הריח אין בכל העולם. הריח לא יכול לצאת לי מהראש. אי אפשר היה לדמיין את הצעקות של אנשים חיים שעשו מה שעשו.

מה שעשו לי אני לא ידעתי, זה התברר לי יותר מאוחר שלעולם לא יכולתי להביא ילדים. אני נפלתי, הם חשבו שאני מתה וכנראה זרקו אותי. בכל מחנות ריכוז בין גדר התיל הייתה עוד גדר לרכבת קטנה מאוד ששמו את המתים עליה. זרקו אותי למתים וזרקו עליי מתים. כנראה אחרי כמה שעות בין שתי הגדרות האלה אף אחד לא נכנס, ורק ה'זונדר קומנדו' מטעם היהודים שעבדו, או אולי האס-אסים, אני לא יודעת – היה חשוך מאוד ואני נחנקתי, עד היום אני מרגישה את ההרגשה של החנק וחולמת עליה. אמרתי מתוך שינה 'מאמי, אימא'. מישהו שמע שאני מייללת והרגשתי שפתאום יש לי קצת אוויר, אנשים מורידים ממני את המתים ושתי ידיים לקחו אותי ורצו אתי לאיזה צריף וזרקו אותי. אני לא יודעת למי אני צריכה להגיד תודה רבה.


מַקְס פְרִיבְלֶר , נער בן 14 , נלחם בשורות הפרטיזנים והצבא האדום





מַקְס פְרִיבְלֶר – אשר שרד 3 הוצאות להורג, נלחם בשורות הפרטיזנים והצבא האדום וביצע עשרות מבצעי סיור מאחורי קווי האוייב – הוא אחרון משחררי אושוויץ-בירקנאו המתגוררים בישראל ונותר אלמוני לחלוטין גם בראי התאריך ההיסטורי – 75 שנים לשחרור מחנה ההשמדה – שיצויין בשני הקרוב.
"במהלך הקרבות על אדמת פולין בתאריכים 18-22 לינואר 1945 גילה מקס פריבלר גבורה יוצאת דופן […] במעשיו חרץ את גורל מחלקתו וחיסל כ־25 חיילי אוייב, ביניהם 2 צלפים. לוחם אמיץ וחסר־פחד אשר ממלא את משימותיו בהצטיינות." כך נכתב בינואר 1945, במסמך ההמלצה להענקת 'עיטור התהילה' למקס פריבלר. עיינתי במסמך כחלק מן ההכנה לראיון עם מקס. נפלה ביידי זכות עצומה – אלו התאריכים ממש לפני שחרור מחנה המוות, כך נראה מחיר השחרור. ואני הולך לפגוש את האדם שנאלץ לשלם אותו.
המשכתי לקרוא את המסמך ולפתע, פרט שעלול להראות שולי במסמך מסוג זה, לכד את המבט שלי. אני זוכר את הצמרמורת שעברה בי; אותה אחת שאני מרגיש גם ברגע זה, כשאני כותב את שורות אלו. לכמה שניות פשוט בהיתי במסך – "שנת לידה: 1931". מקס היה אז בן 14.
כשהגרמנים הגיעו לעיירתו של מקס, היה בן 10 בלבד. זה היה רק היום הרביעי של הפלישה הגרמנית, כשהיהודים בעיירה נאלצו כבר ללבוש טלאי צהוב. "מאות נאנסו, ועשרות נרצחו על ידי השכנים שלנו – ההונגרים והפולנים. חנויות יהודיות נבזזו ונשרפו. מי שיכל, ברח ליערות" נזכר מקס. כשהגרמנים בזזו את ביתו, סבו, שהיה בן 101, חווה דום לב ומת במקום.
"נשארנו בחיים בגלל מפעל העץ בבעלותינו" נזכר מקס. "אבי אולץ לעסוק בפירוק המפעל ובאריזתו. החלקים נשלחו ברכבות לגרמניה, שם הוא נבנה מחדש. זה ארך 9 חודשים."
"מאז שאני זוכר את עצמי, אבי היה לוקח אותי איתו למפעל. בגיל 4 כבר ידעתי להבדיל בין עשרות סוגי עצים, לקבוע את גילם ולהשתמש בגרזן וסכין ברמה מסויימת – זה היה ה 'מסלול' של כל גבר במשפחת פְרִיבְלֶר. בגיל 10 שלטתי הייטב ברוב הכלים במפעל ובבגלל שהיינו ממוקמים על הגבול, מעבר לאוקראינית, שלטתי ברמה סבירה בגרמנית, פולנית, הונגרית ויידיש." ביום שבו סיים אביו את פירוק המפעל, הוא נעצר ע"י הגסטאפו. "הם לא נתנו לו אפילו לסיים להתגלח" מספר מקס. "הם פרצו את הדלת והחלו להכות אותו. הוציאו אותו החוצה באזיקים. אני זוכר עד היום שהוא היה עם חצי זקן מגולח."
אמו ואחיו הועברו לגטו, בעוד מקס ואביו הועברו לתא מעצר. "פניו היו שבורות, כל גופו היה מלא חתכים וחבלות – הם הכו אותו שעות" מספר מקס. "הוא בקושי פתח את עיניו, הן היו מלאות דם. 'מקס, אתה תשאר בחיים. אתה תהיה חייב לספר מה הם עוללו לנו, רק כי אנחנו יהודים' הוא אמר לי והתעלף." בבוקר ה 19 למרץ 1942, קבוצה של 11 יהודים, ביניהם מקס ואביו, הובלו לקרחת יער, נדרשו להתפשט והועמדו לצד בור באדמה. "כולם בכו וצעקו, בעוד שאבי דאג שנעמוד באמצע השורה והסתכל ישירות לעבר החייל שהיה מולינו. עם השנים הבנתי שהוא הסתכל על האצבע שלו" מספר מקס. "הוא אחז בי חזק בידו, הוא ידע כנראה שהירי יתבצע בשורה ולא בבת אחת, והוא דחף אותי לבור ברגע שנשמעה הירייה הראשונה" נזכר מקס וקולו נשבר. "הוא נפל ישירות עליי וכיסה אותי עם גופו."
"הגרמנים ניגשו לבור וירו באלו שעדיין צעקו וגססו. אחד הכדורים עבר דרך אבי ופגע בי. הכל החשיך, איבדתי את ההכרה." מתישהו במהלך הלילה, הכרתו חזרה אליו. "הייתי מוצף בדם, אבא שלי היה מעליי. אני לא יודע מה הניע אותי, אבל רציתי לחיות. ראיתי מעליי שמיים כחולים וכוכבים. זחלתי החוצה מבין הגופות." מקס זחל אל עבר הבית הקרוב ביותר שהכיר – בית משפחת נמצ'וק, שאב משפחם הוצא להורג יחד איתו. "כשהם מצאו אותי, הייתי קפוא לחלוטין. הם טיפלו בי יום ולילה לאורך שבוע." שנים אחרי, יוכרו כ 'חסידי אומות עולם' ויעלו ארצה. על אף שהפצע הגליד, אותו קליע נותר נעוץ בגופו של מקס ל-27 שנים.
מקס ידע שאימו ואחיו נמצאים בגטו וגוועים ברעב וברגע שכוחותיו חזרו אליו, החליט להתחיל להבריח אליהם מזון. שם, בגטו, נאלץ לחזות בנורא מכל. בעודו נחבא בתעלת ביוב, זיהה את אימו כשיצאה לרחוב, עם אחיו בֶּרְלִיק, בן השנה וחצי. "אחד הפּוֹלִיצָאִים ניגש אליה, לא שמעתי את השיחה, אבל הם התווכחו והוא ניסה לחטוף מידיה את אחי." אמו של מקס דחפה את הפּוֹלִיצָאִי והוא נפל. "בתגובה, התפנלו עליה מספר אנשים. הם חטפו את בֶּרְלִיק וריסקו את ראשו על הקרקע. את אמא הם גררו לתחנה ותלו מן הצוואר" נזכר מקס בעוד קולו נסדק והוא מתחיל לבכות. "מה נותר לי לעשות? יצאתי מן המחבוא שלי ורצתי אל אמא שלי, בעודי צועק 'אמא'. מישהו זינק עליי, סתם את פי וגרר אותי הצידה. הוא אמר לי 'אין לך מה לעשות עכשיו. זאת התאבדות. אתה חייב לחיות, בשבילה. יש רק פתרון אחד – נקמה'."

"כך, הפכתי לנוקם"

מקס נשבע לנקום בשם הוריו ואחיו. הוא הצטרף לקבוצת מחתרת בגטו והשתתף בפעולות נקם. הוא הוצא להורג – ושרד – פעמיים נוספות. "היה לי המון מזל. אלו היו קבוצות גדולות של אנשים וזה התרחש בלילה, בגשם. פעלתי כפי שאבא לימד אותי במעשיו. באחת מן הפעמיים היה אפילו עוד בחור ששרד איתי." הוא המשיך להלחם והתנדב לבצע את המשימות המורכבות והמסוכנות ביותר. העובדה שידע מספר שפות והיה קטן מימדים עזרה לו מאד. "עזרתי לרבים לשרוד בגטו" נזכר מקס. "הייתי מבריח מזון וציוד דרך צינורות הביוב הצרים בגטו. הם היו ספוגים בגז אַרְסֶן, שהוא רעיל ביותר; הייתי סופג בד בשתן ומכסה איתו את האף והפה, כדי לא להיות מורעל – השתן יכול לתפקד בתור מעין פילטר."
בדרך לא דרך הגיע לשורות הפרטיזנים ולאחר פציעה קשה ברגליו, הוטס למוסקבה במטוס תובלה קטן, שלמזלו נחת בשדה מאולתר באיזור, בכדי להעביר ציוד לפרטיזנים. במוסקבה, לאחר ניתוחים והחלמה ארוכה, נתקל באדם שהכיר את אביו, אשר החליט לקחת אותו תחת חסותו. על אף שמקס שרד את הבלתי אפשרי והיה בעיר הבירה – הוא סרב לחזור לספסל הלימודים ולהמשיך בחיים כל עוד המלחמה ממשיכה. מקס רצה לנקום. עקב הכרות מעולה עם השטח וידיעה של חמש שפות, הועבר ליחידה מסווגת למבצעים מיוחדים. הוא הוכשר בהתאם ובמהלך שנתיים וחצי ביצע עשרות משימות בעורף האוייב – החל מהעברת מפתחות צופן לסוכנים וכלה במשימות ריגול ואיסוף מודיעין מעבר לקווי האוייב.
במספר משימות מקס החודר לעורף האוייב ע"י סיירות קומנדו והוסווה לרועה צאן או פליט מקומי והיה משדר חזרה מודיעין קריטי בנוגע למיקום האוייב. על תרומתו המכרעת למערכות לשחרור פולין ואוקראינה עוטר מספר פעמים. כשנפגשנו, על שולחנו היו פרוסות מפות ועשרות מכתבים מן השנים אחרי המלחמה, מקצינים בכירים, אשר הודו לו גבורתו יוצאת הדופן. כל פרט בסיפורו הבלתי נתפס של מקס – מאומת ע"י מסמך. לאורך השנים נכתבו בברה"מ מספר ספרים אודות דרכו של מקס במלחמה ואודת הנערים הנוספים שנלחמו כמוהו. "היו מעטים מאד כמוני, זה היה נחשב סודי מאד באותם ימים." בין היתר, השתתף בשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו ושחרור פראג, בירת צ'כיה–שם נפצע קשה מרסיס פגז שנתקע בראשו ואיבד את ראייתו. מקס ניצל בזכות 2 נערות צ'כיות שמצאו אותו, מחוסר הכרה, והביאו לבית החולים. לאחר ימים שבהם היה בקומה, מקס התעורר והצליח לכתוב על דף שהוא חייל של הצבא האדום. לאחר שהוזעק למקום קצין, מקס הוטס למוסקבה לניתוח ראש בהול, שבעקבותו חזרה אליו הראייה, לאחר הוצאת הרסיס.

יום חמישי, 23 בינואר 2020

מאיר שפי ז"ל, הישרדות הנער בן ה14 בגטאות טרנסניסטריה



נשיא ארגון ניצולי טרנסניסטריה ומייסדו, יקיר יהודי בוקובינה, חבר הוועד המנהל של א.מ.י.ר (ארגון מאוחד של יוצאי רומניה בישראל) ומרכז הארגונים של ניצולי השואה וחבר מועצת "יד ושם", נפרד מאיתנו ב-20 בינואר 2020 והוא בן 92 שנים.
יהא זכרו ברוך!
מאיר נולד ברומניה ובסוף שנת 1941, גורש יחד עם הוריו ואחותו הצעירה לגטאות טרנסניסטריה ומשם הועברו לגטו ברשאד. לאחר שהוריו ואחותו נפטרו ממחלת הטיפוס, הועבר מאיר לבית יתומים ומשם, בסוף שנת 1944 עלה לארץ.
בשנת 1947 התנדב ל"הגנה", ב-1948 התגייס לצה"ל. במסגרת השירות הצבאי שירת כשליש גדוד נח"ל, כמדריך בבה"ד 11 וכקצין שלישות במחוז דן, והשתחרר בדרגת רס"ן ב-1972.
לאחר שחרורי עבד במשרד הביטחון והחקלאות כמרכז רשות עליונה (מל"ח).
החל משנת 1985 מכהן בהתנדבות כיו"ר עמותת "ארגון ניצולי טרנסניסטריה", שמטרתה הנצחת קדושי המקום שנספו בשואה, קיום כנסים שנתיים, עידוד כתיבת ספרי זיכרונות וארגון סיורים לחברי העמותה בגטאות טרנסניסטריה במסגרת זו הוא יזם הקמת שדרה בפתח תקווה על שם קדושי טרנסניסטריה.
מאיר היה בעבר חבר הנהלת סניף "צוות" ברמת גן וחבר במועצת מחוז דן. בשנים האחרונות מתנדב גם בארגון מיוחד של יוצאי רומניה שהוקם ע"י-האלוף (מיל.) משה נתיב ז"ל, שהיה שנים רבות יו"ר "צוות". מטרת ארגון זה להקים מוזיאון ליוצאי רומניה.

מאיר שפי על הישרדותו בגטו ובבתי היתומים

כותב מאיר שפי ז"ל בתיעוד של אתר לדורות :
" אמי נעלמה הבית . מצאנו את מעילה ליד נהר שזרם בקרבת מקום . את האמא לא מצאנו, ואמי , ככל הנראה , התאבדה . לאחר מספר חודשים נוספים גם אבי ז"ל נפטר ממחלת הטיפוס , והמשפחה היהודית המקומית אצלה התגוררנו גירשה אותי ואת אחותי הקטנה בחזרה לגטו . משם נקלטנו לאחר מספר חודשים בבית יתומים שהקימו בגטו ברשאד.

בשנת 1942 הועברתי יחד עם אחותי לבית יתומים אזורי  בטרנסניסטריה אשר הוקם בגטו באלטה. לאחר תקופת מה גם אחותי הקטנה נפטרה ונשארתי לבדי בבית היתומים.

החיים בבית היתומים היו קשים ביותר . סבלנו מרעב וקור צורב, ואני נאלצתי לצאת לפעמים , תוך סיכון גדול מחוץ לגטו על מנת לאסוף מעט לחם אצל התושבים האוקראינים.

זכור לי כי מחוץ לגטו היה מחנה צבאי איטלקי בו יכולנו לקבל מעט אוכל תמורת עבודות שונות  שביצענו אצל החיילים האיטלקים.


מוריס הסתתר כשהוריו נשלחו לאושוויץ. את האמת על אמו גילה רק אחרי שנים


לציון יום השנה לשחרר אושוויץ, תערוכה חדשה שמוצגת בגרמניה מציגה את דיוקנאותיהם של 75 ניצולי שואה. אחד מהם, מוריס גלוק, היה רק בן שלוש כשנמסר למשפחה נוצרית בבריסל, שם שכח את שפתו וזהותו עד שנאסף מחדש על ידי בני משפחתו בסוף המלחמה.
זמן קצר לפני שנלקחו על ידי חיילים נאצים בבלגיה וגורשו לאושוויץ ב-1942, הוריו של מוריס גלוק בן השלוש השאירו אותו תחת חסותה של משפחה נוצרית מקומית. גלוק שכח את שפת אמו, יידיש, כמו גם את העובדה שאי פעם היו לו הורים משלו.
אחרי המלחמה, אביו הגיע כדי לדרוש אותו בחזרה. כמה חודשים לאחר מכן, האב הכיר לו אישה בוכייה, שחיבקה ונישקה אותו. "אבא שלי אמר: 'תראה מוריס, זאת אימא שלך, הלן'", נזכר גלוק כיום, בריאיון לסוכנות הידיעות אי-פי. רק כמה שנים אחרי האיחוד המשפחתי, גלוק גילה שאמו האמיתית למעשה נספתה יחד עם יותר ממיליון יהודים אחרים במחנה ההשמדה אושוויץ. הלן הייתה למעשה דודתו. "היא גילתה שאחותה מתה ומיד חיפשה דרכים למצוא אותי", הסביק גלוק, כשהוא משתנק מדמעות. "היא הייתה האימא היחידה שלי והיא תמיד תהיה האימא שלי".

יום שבת, 18 בינואר 2020

ישראל פרומר , נער בן 14 , לשרוד את השואה בזכות חייל נאצי


"מפקדים וקצינים רבים בצה״ל זכו לחוות איתו מסעות בפולין, תוך ששמעו את סיפורו האישי שהיה גם לתקופת השואה יוצא דופן.
נזכור אותך תמיד ישראל ( לולק) פרומר! "
בחודש דצמבר  2019 הלך לעולמו ניצול השואה ישראל פרומר ז"ל.  אנו מביאים את סיפור חייו  …
"ישראל פרומן, ניצל בזכות חייל הוורמאכט גרהרד קורצבך. "בזכות האומץ שלו אנחנו ויהודים נוספים ניצלנו ממוות בטוח”
על קיר ביתו של ישראל פרומר, ניצול שואה בן 84 מחיפה, נתלתה לאחרונה תמונת חייל נאצי. נכדיו של פרומר נתקלו בה בכתבה שפורסמה לפני חמישה חודשים ב”הארץ”, שכותרתה היתה “כך הפך חייל הוורמאכט לחסיד אומות העולם”.
הכתבה גוללה את סיפורו יוצא הדופן של גרהרד קורצבך, מפקד של מפעל לשיפוץ כלי רכב צבאיים ליד קרקוב בפולין, שהציל רבים מתושבי גטו בוכניה מגירוש למחנות ההשמדה, כשהסתיר אותם במפעל. בחודש דצמבר האחרון קיבלו בני משפחתו של קורצבך, בשמו, את אות “חסיד אומות העולם” של יד ושם, בטקס שקיימה שגרירות ישראל בברלין.
“אני חי בזכותו”, אמר בשבוע שעבר פרומר. “בזכות קורצבך ז”ל, אם מותר לומר זאת על איש כזה”, הוסיף. ממרחק של 70 שנה הוא עדיין זוכר לפרטי פרטים את מה שראו עיניו ב-23 באוגוסט 1942, כשהיה נער בן 14.
קורצבך נכנס עם משאית צבאית לתוך הגטו והחל להעמיס עליה אנשים. הוא צעק עלינו. פחדנו ממנו פחד מוות. רק אחר כך הבנו שזה היה אליבי, כדי להתחזות למי שאינו ‘אוהב יהודים’. אף אחד לא ידע אז שהוא משתמש במדים כדי להציל אותנו”, נזכר פרומר. “הוא עשה כאילו הוא מסתכל ברשימה, וצרח עלי בגרמנית: ‘איך קוראים לך’. עד היום אני לא יודע אם טיפסתי על המשאית או שזרקו אותי פנימה. כולם נדחקו”, הוא מוסיף.
את הלילה בילה פרומר עם חלק מבני משפחתו במפעל של קורצבך. השערים שלו ננעלו, כדי שאף יהודי לא יוכל לחזור לגטו. כך שרדו מאות יהודים באקציה ההיא. למחרת הם שבו לגטו והמשיכו בחייהם כרגיל.
כמה חודשים אחר כך, בסוף 1942, הנאצים החליטו להיפטר מקורצבך. פרומר הוא כנראה העד החי היחיד, שראה את קורבצך בדרכו האחרונה. את רגעיו האחרונים כחייל גרמני בילה קורצבך עם רופאה יהודייה בשם הד”ר נויפלד. “הוא הגיע עם מדי א’ שלו, שכללו אקדח וחרב ארוכה. פתחתי לו את הדלת, הוא נכנס ותיכף סגרתי אותה”, נזכר פרומר, שהיה אז נער שליח במחנה. אחרי כחצי שעה הוא הבחין בחמישה חיילים גרמנים חמושים שהתקרבו לחדר. הבכיר בחבורה קרב אל קורצבך, פרק אותו מנשקו ועצר אותו. מאז איש אינו יודע מה עלה בגורלו. “היו שמועות שהגרמנים עשו לו משפט צבאי וירו בו”, אומר פרומר.
אביו, אמו ושניים מאחיו של פרומר נרצחו במחנות. רק הוא ואחותו שרדו. אחרי שניצל מהאקציה – בזכות קורצבך – הוא עבר אקציה נוספת בגטו. הפעם מצא מסתור בבונקר. אחרי שחוסל הגטו בבוכניה הוא נשלח למחנה שבנייה, שם שרד, למרות ההתעללויות של המפקד הסדיסט גז’ימק. אחרי השואה, כשגז’ימק עמד לדין כפושע מלחמה ונכלא בדכאו, פרומר עוד הספיק “לירוק לו בפנים”, כדבריו, לפני שנתלה.
התחנות הבאות במסע הייסורים שלו היו המחנות בירנקאו, ייבישוביץ’, בוכנוולד וטרזנשטט. על קורותיו אפשר לכתוב ספר אימה. “אכלתי ציפורים, בישלתי עשב, גנבתי אוכל מכלבים בכלבייה”, הוא אומר ומספר באריכות על תלאותיו.
ב-1948 עלה לישראל, לחם במלחמת העצמאות, והקים משפחה. בנותיו, אירית ורוחמה, נקראות על שמן של שתיים מאחיותיו, שנרצחו בשואה. שמונה נכדים ושלושה נינים יש לו מהן.
בעקבות הכתבה ב”הארץ”, הוא החליט לכתוב מכתב תודה למשפחתו של קורצבך בגרמניה. בחודש פברואר האחרון הוא כתב להם את הדברים הבאים: “משפחת קורצבך היקרה, בקיץ הקרוב אהיה בן 85. מאז ומעולם אני מודה לאדם שהציל אותי ממוות. את חיי אני חב לסמל ראשון קורצבך בבוכניה (פולין). הוא הציל אותי, את הורי ואת אחי הצעיר ממני בשלוש שנים מהטרנספורט למחנה ההשמדה. בזכות האומץ שלו אנחנו ויהודים נוספים ניצלנו ממוות בטוח”.
בסוף המכתב סיפר להם פרומר כי הוא היה למעשה האדם האחרון שראה את קורצבך בחיים. “הייתי העד היחיד שראה את חיילי הוורמאכט החמושים נכנסים לגטו ולבניין בו עבדתי”, כתב. את המכתב חתם: “בהכרת תודה, ישראל פרומר”.
את משפחת קורצבך איתרה לפני כמה חודשים סנדרה ויטה, עובדת שגרירות ישראל בגרמניה. היא גילתה כי המשפחה מפוצלת בין שתי מדינות בגרמניה – בוואריה וברנדנבורג – וכי שני חלקי המשפחה לא נפגשו מעולם. “קשה לי לתאר את ההתרגשות שאחזה בהם כשהתקשרתי אליהם. איש מהם לא הכיר את קורצבך, אבל הם התחילו לבכות”, סיפרה ל”הארץ”.
בתו של קורצבך מתה בתחילת השנה. ואולם בנה ובתה אותרו. לצדם נמצא גם אחיינו של קורצבך, מיכאל שול, שגר בעיר מיינץ. בעקבות הפנייה מישראל הוא העביר ל”יד ושם” תמונות של דודו וכן מסמך נדיר: מכתב שקיבלה אשתו של קורצבך אחרי שנעלם. כתבו אותו יהודים שבעלה הציל. “200 אנשים אבלים על עזיבתו”, הם כתבו לה. “נפרדנו לא רק מן הממונה עלינו, שאותו אהבנו וכיבדנו, אלא גם ממי שהיה לנו כמו אב וחבר טוב, שלו כל אחד מאתנו אסיר תודה”.
מכתבו של פרומר הועבר למיכאל שול, אחיינו של קורצבך, בתיווך “הארץ”, “יד ושם” והשגרירות בברלין. שול השיב במכתב. “אני רוצה לומר לך שמאוד שמחתי על כך”, כתב לנכדה של פרומר. בחודש הבא ייפגשו פרומר ואחיינו של קורצבך בישראל. “קורצבך הוא בן אדם שראוי לכינוי בן אדם, זה הכל”, אומר פרומר"
ראו גם :
0

יום ראשון, 12 בינואר 2020

עליזה שטרן , ילדה בת 11 מוסתרת כילדה נוצרייה בכפר




"עליזה נולדה ב26 בספטמבר 1933 בבוריסלב שבגליציה, מזרח פולין למשפחה אמידה. אביה היה איש עסקים ובעלים של בארות נפט, אמה הייתה רוקחת. אחיה , דודק שטרן , היה גדול ממנה בחמש שנים. הם חיו חיי רווחה ונעזרו באומנת שגרה אתם.
פרוץ מלחמת העולם השנייה הרס את שגרת חייהם: ההורים הוצאו להורג ב1943 על ידי הנאצים, ועליזה הוסתרה כילדה נוצרייה בכפר אצל אחותה של האומנת, תמורת  תשלום ורכוש שהוריה הועידו למטרה הזאת.
החיים  בהסתר בכפר השאירו על עליזה חותם עמוק בשל הפחד המתמיד שמא תתגלה בעקבות הלשנה ותוצא להורג כהוריה.
הטראומה הזו נמשכה מעל שנה , עד שחרור האזור עם בואו של הצבא הסובייטי ב1944 . אחיה ודודתה אוה שינדלמן, אחות אמה, שרדו את המלחמה, ועליזה התאחדה עמם ב1945.
למרות שהתגוררה חודשים מספר אצל דודתה, עברה עליזה לבית ילדים ניצולי שואה שהוסתרו בזמן המלחמה כנוצרים. את בית הילדים ניהלו שליחים מן הארץ ומדרכים יוצאי פולין.
 ב1947 עלתה עליזה על אניית המעפילים "אקסודוס". לאחר שהאונייה נתפסה על ידי הבריטים וכל נוסעיה הוחזרו לאדמת גרמניה , חיו ולמדו במחנה אמדן הסמוך להמבורג.
 בעזרת "עליית-הנוער"  הם עלו לישראל אחרי קום המדינה . בקיץ 948 הגיעו עליזה וחברותיה אל בית-הספר החקלאי בנהלל שם הכירה את שרגא מילשטיין .  ב1952 הם נישאו.
עליזה מילשטיין  ז"ל תושבת כפר שמריהו משנת 1961 הייתה פעילה בויצו במשך שנים רבות. עליזה, עקרת בית וספרנית בספריית כפר שמריהו, שנודעה כמארחת למופת, נפטרה באופן פתאומי משטף דם במוח ב-1988 בגיל 64.
מקור וקרדיט :

שרגא מילשטיין . מסע חיים, משרד הבטחון – ההוצאה לאור 2006

 על הספר :

שרגא מילשטיין, מתאר בספר זיכרונותיו את דרכו של ילד ניצול שואה, שעלה לישראל לפני הכרזת המדינה בשנת 1948, הגיע לכפר שמריהו ב-1961, והיה ברבות הימים לראש מועצת היישוב. בספר מתוארות התחנות השונות בחייו של המחבר. זאת תוך דגש מיוחד בפועלו בכפר שמריהו, שהפך לאחד היישובים המבוקשים על מפת ישראל. הספר מתאר נתיב של עבודה קשה, חשיבה יסודית, אחריות ותכנון לטווח רחוק, שסופם יישוב בעל ייחוד ואיכות חיים ברמה של המעולים ביישובים בארץ ובחו"ל

על המחבר :
שרגא מילשטיין, ניצול שואה וגמלאי, ששימש במשך שלוש קדנציות בין השנים 1998-1983 כראש מועצת כפר שמריהו ובשנים 2005-2013 היה יו"ר "משואה" המכון לחקר השואה - מכהן כעת כיו"ר ארגון שארית הפליטה ברגן בלזן בישראל. הארגון, שהוקם ב-1945 בתום מלחמת העולם השנייה, המאגד היום כ-400 מניצולי מחנה ברגן בלזן בכללם בני הדור השני והשלישי לניצולים - מקיים פעילות שוטפת לחבריו בדגש על הנצחת זיכרון השואה.

 הנער שניצל מהגטו ומהמחנות, הציב במדינת ישראל תמרור יוצא דופן וחריג של ניהול מועצה מקומית בהגינות, באנושיות, ביושר וברמה מוסרית גבוהה, חסרת תקדים. כפר שמריהו נחשב בימיו של מילשטיין ליישוב בעל רמת החיים ואיכות החיים הגבוהות ביותר בארץ. כל אותם ערכים שספג שרגא בילדותו בפולין – יושמו הלכה למעשה בעבודתו כראש מועצת כפר שמריהו.

לפני תפקידו כיו"ר המועצה המקומית כפר שמריהו כיהן שרגא מילשטיין כמנהל כפר הנוער ע"ש מוסינזון, בהוד השרון והפך אותו למוסד חינוכי מצטיין בישראל .
 ראה גם :

שרגא מילשטיין – ויקיפדיה




שרגא מילשטיין , ילד בן 11 במחנה ברגן בלזן




שרגא מילשטיין נולד בשנת 1933 להוריו: הלל, שהיה איש עסקים ורבקה לבית גולדפרייד, עקרת בית שגידלה בנוסף לשרגא גם את בנה מרדכי, הצעיר ממנו בשלש שנים (מרדכי מתגורר היום ברחובות, גימלאי של מפעלי ים המלח). המשפחה התגוררה בעיר פיוטרקוב, שבה הוקם הגטו הראשון על אדמת פולין. בהיותו בן 6, במקום ללכת לכתה א', בילה שרגא את שנותיו בגטו שהוקף בגדרות. את ה"אלף בית" ויסודות החשבון למד בביתו. ב-1943 חוסל הגטו ומרבית היהודים ששהו בו נשלחו לטרבלינקה. הנותרים הועברו לשני מחנות עבודה שהיו חלק ממאמץ המלחמה הנאצית. שרגא, אחיו ואביו שוהים במחנה בוגאי שבו עסקו היהודים בחיתוך בולי עץ מיערות הסביבה שיועדו לבונקרים של הצבא הנאצי בחזית. ב-1944 עם התקדמות הצבא הרוסי חוסל מחנה בוגאי והם עוברים למחנה הריכוז בוכנוואלד. באחד הערבים אוסף האב את שני בניו ואומר להם: "אנחנו צריכים להיפרד. תזכרו את שמותיכם ותדעו שיש לכם דודים בארץ ישראל, כי כנראה לא נתראה יותר".

"למחרת", מספר שרגא היום, "סיפרו לי שאבי הלל הוצא להורג בהיותו בן 45. עד היום אינני יודע איך ידע מראש שלא נתראה יותר ומה הסיבה שבגללה הרגו אותו. בסמוך לאירוע זה, הופרדתי מאחי ונשלחתי למחנה ברגן בלזן. אמי הגיעה לברגן בלזן ממחנה אחר ונפטרה בגיל 43, לפני שחרור המחנה.

לאחר שאביו של הילד שרגא מילשטיין הוצא להורג האחריות שהוטלה עליו הייתה כבדה. "גורלו של אחיו הילד הקטן יותר , מרדכי היה מעתה ואילך בידיו" .  כעבור שבועות מספר , בינואר 1945 , בא הקץ גם לאחריות זו . "הנאצים הפרידו אותנו. אחי נלקח אל קבוצת הילדים "הקטנים" , עד גיל אחת-עשרה ( בקבוצתו היה גם ישראל מאיר לאו), ואילו אנחנו ה"גדולים" ( בני 11-15 ) הוצאנו למסע רגלי בקור המקפיא : שוב צעדנו אל תחנת הרכבת של העיר ויימאר, נדחסנו אל קרונות , הרכבת חרקה תחתינו יצאה לדרכה. שוב החשכה הנוראה הזו , והקור משתק ומצמרר את הגוף, מנת מזון עבשה מועלית מדי פעם לקרונות ומדי פעם נעצרה הרכבת בשדות מחשש להפצצות מטוסי בעלות-הברית.  המסע שלנו ברכבת תם , הרכבת הגיעה לתחנת היעד והחל עוד מסע רגלי בקור ובשלג עם שמירה כבדה של הגרמנים , קבועה. הפעם היה נתיב הצעידה ארוך יותר משידענו בעבר, והאקלים הקפוא התיש אותנו עוד יותר. מי שכשל נגזר דינו – הוא נורה במקום וגופתו נותרה על האדמה הקרה, ואולי הייתה גם נחמה פורתא : הוא סיים את הסבל האין-סופי.
הגענו לברגן בלזן .
ברגן בלזן היה גיהנום עלי אדמות", אומר מילשטיין, "יותר מ-50 אלף איש נפטרו שם מרעב ומטיפוס (החולים לא קיבלו שום טיפול רפואי). אנחנו הילדים היינו גוררים את גופות הנפטרים מתוך צריפי המגורים. כשהבריטים שיחררו את המחנה, מצאו בו יותר מ-12 אלף גופות שלא נקברו".
"כל תקופת היותי במחנה ברגן בלזן העסיק אותי החיפוש אחרי אוכל כדי לשרוד יום נוסף. הילדים לא עמדו במסדרים כפי שחויבו לעשות זאת המבוגרים והתרוצצנו סביב המטבח של הקצינים כדי ללקט שיירי מזון שנזרקו משם לאשפה."
"חיינו בצריפים ארוכים , ב"בארקים" ובלוקים שהכילו כמאה איש כל אחד. האנשים ישנו על רצפת בטון חשופה שנזרקו עליה כמה קצוות של קש. מחלת הטיפוס ושאר מרעין בישין הכו בכל כוחם. מזה שבועות היינו מוצאים לעת בוקר על הרצפה החשופה עוד אסיר או שניים שגופם לא עמד במסת הסבל. את הגופות גררנו מחוץ לצריף, תוספת לערמות הקיימות שהיו פרושות בכול."
"הזיכרון החזק ביותר הוא של רעב. לנו , הילדים, עזרה רבות אחות יהודייה מפולין בשם בשם לובה טושינסקה, שלימים גם זכתה לאות הוקרה ממלכת הולנד על מעשיה. באורח פלא היא הצליחה לרכז את הילדים "בבלוק" אחד ודאגה לנו בעיקר בהשגת אוכל. התרוצצנו במחנה באזור המטבח כדי להציל משהו לאכול. הלהיט היה קליפות תפוחי אדמה, שאותם אכלנו בהנאה רבה ובתחושת תודה . "
"בתוך קבוצת הילדות היהודיות מהולנד "בבלוק" הסמוך , הייתה גם הנערה אנה פרנק שנפטרה כידוע שבועות מספר לפני השחרור. היינו קבוצת ילדים מפיוטרקוב שבפולין אשר הכרנו עוד מהבית ובתנאים בלתי נסבלים שמרנו על קשר, דבר שעזר לנו לשרוד. ככל שגברו  הרעב והמחלות כך אזלו הכוחות לקום ולחפש אוכל. אחדים מאתנו כבר היו במצב של חולשה פיזית ואפתיה שמנעו מהם לקום ולאכול."
 "הייתי בן שתיים עשרה , משקלי היה 27 ק"ג, דומה לשלדים החיים שנעו מסביבי, מזי הרעב והמחלות . כולם דמו למוזלמנים רעבים. אטומי מבע ונעדרי זיק של שמחת חיים. "
כאשר הגיעו לבסוף החיילים הבריטים הם לא האמינו למראה עיניהם. הם מצאו במחנה ברגן בלזן כעשרת אלפים גופות ואלפי שלדים מהלכים וביניהם הילד שרגא מילשטיין בן ה12.
לאחר שחרורו מהמחנה, התאחד שרגא מילשטיין עם אחיו, והשניים נשלחו עם 13 אלף נשים וילדים להחלמה בשוודיה, בהזמנת הממשלה השוודית. שם גם החלו לראשונה בחייהם בלימודים סדירים (עם פרוץ המלחמה היה מילשטיין בן שש, וכלל לא הספיק לבקר בבית ספר). אחרי שנתיים בשוודיה, עוד בטרם הוכרזה המדינה, עלו מילשטיין ואחיו לארץ במסגרת "עליית הנוער". הם נקלטו בכפר הנוער מוסינזון בהוד השרון. לימים שימש שרגא מילשטיין כמנהל הכפר והפך אותו למוסד חינוכי מצטיין.
מקור וקרדיט :

שרגא מילשטיין . מסע חיים, משרד הבטחון – ההוצאה לאור 2006

 על הספר :

שרגא מילשטיין, מתאר בספר זיכרונותיו את דרכו של ילד ניצול שואה, שעלה לישראל לפני הכרזת המדינה בשנת 1948, הגיע לכפר שמריהו ב-1961, והיה ברבות הימים לראש מועצת היישוב. בספר מתוארות התחנות השונות בחייו של המחבר. זאת תוך דגש מיוחד בפועלו בכפר שמריהו, שהפך לאחד היישובים המבוקשים על מפת ישראל. הספר מתאר נתיב של עבודה קשה, חשיבה יסודית, אחריות ותכנון לטווח רחוק, שסופם יישוב בעל ייחוד ואיכות חיים ברמה של המעולים ביישובים בארץ ובחו"ל

על המחבר :

שרגא מילשטיין, ניצול שואה וגמלאי, ששימש במשך שלוש קדנציות בין השנים 1998-1983 כראש מועצת כפר שמריהו ובשנים 2005-2013 היה יו"ר "משואה" המכון לחקר השואה - מכהן כעת כיו"ר ארגון שארית הפליטה ברגן בלזן בישראל. הארגון, שהוקם ב-1945 בתום מלחמת העולם השנייה, המאגד היום כ-400 מניצולי מחנה ברגן בלזן בכללם בני הדור השני והשלישי לניצולים - מקיים פעילות שוטפת לחבריו בדגש על הנצחת זיכרון השואה.

 הנער שניצל מהגטו ומהמחנות, הציב במדינת ישראל תמרור יוצא דופן וחריג של ניהול מועצה מקומית בהגינות, באנושיות, ביושר וברמה מוסרית גבוהה, חסרת תקדים. כפר שמריהו נחשב בימיו של מילשטיין ליישוב בעל רמת החיים ואיכות החיים הגבוהות ביותר בארץ. כל אותם ערכים שספג שרגא בילדותו בפולין – יושמו הלכה למעשה בעבודתו כראש מועצת כפר שמריהו.

לפני תפקידו כיו"ר המועצה המקומית כפר שמריהו כיהן שרגא מילשטיין כמנהל כפר הנוער ע"ש מוסינזון, בהוד השרון והפך אותו למוסד חינוכי מצטיין בישראל .
 ראה גם :

שרגא מילשטיין – ויקיפדיה





"ילדי הצל את עצמך: מנער לפרטיזן לוחם

    סיפור חייו של ברסטיצקי ישראל נער בשואה עם תחילת המלחמה, בחודש דצמבר 1939 ברח ישראל מפולין לברית המועצות לעיירה בשם מאלץ'; זה היה...