דלג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך מאי, 2016

הגענו "ילדים זקנים", אומר נתן רום מ"ילדי טהרן "

נורברט-נתן נולד ב-1929 בקטוביץ שבפולין. זיוה ונתן פונו יחד עם ילדי בית היתומים והגיעו לטהרן באוגוסט 1942. שם אספו שליחים מארץ ישראל כאלף ילדים יהודים שברחו עם משפחתם מזרחה ונדדו ממושכות עד שהתקבצו בעיר בדרכים שונות. בפברואר 1943 הגיעו ילדים אלה – ילדי טהרן – לארץ ישראל. הגענו "ילדים זקנים", אומר נתן. הם לא ידעו מה עלה בגורלם של הוריהם, קרול ואתל, ואחיהם התינוק עוזי. לאחר שנה נוצר קשר עם האם ואז נודע להם שאביהם נספה בסמרקנד. אתל ועוזי חזרו לקטוביץ, שהו במחנות עקורים, הגיעו לבלגיה לבקר את אחיה של אתל ששרדו וב-1948 התאחדו בני המשפחה בישראל. על הקושי במפגש עם אמו מספר נתן: "את הגרמנית שכחתי... דיברתי כבר עברית... הייתי בוגר, חייל, ובאתי לפגוש את אמא ואת הילד הזה [עוזי] ולא היתה לי שפה משותפת איתה... יכולתי רק לגמגם בגרמנית. חמש שנים לא ראינו את אמא ועוזי... ויכולתי רק לגמגם... קומוניקציה היתה. קשר לא".
זיוה התיישבה בקיבוץ חצרים, נתן התיישב בקיבוץ אפיקים והשניים הקימו משפחות. הקשר עם האם והאח נשמר ושלושת האחים - נתן, זיוה ועוזי - שינו את שם משפחתם לרום. לסקירה המלאה באתר יד ו…

הנער שהסתתר בגטו ברודי הפך לטייס מוביל בחיל האוויר הישראלי

אל"מ סער משה ( סימי) בשואה ביולי 1941 כבשו הגרמנים את העיירה בה נולדתי. הגרמנים השתלטו על כל האיזור בעזרת משתפי פעולה אוקראינים. תוך זמן קצר הם הקימו שני גטאות: האחד ל"יעילים" והשני ל"בלתי יעילים" ואת היהודים מיינו ביניהם. בין ה-29 במאי ועד ה-10 ביוני נרצחו יהודי הגטו ה"בלתי יעילים". היהודים מגטו ה"יעילים", כמו אבי ואימי עבדו בעבודות כפיה בגטו ומחוצה לו. אחי ואני שרדנו בגטו ועסקנו בעבודות שונות, בייחוד בניקיון ובחיפוש אוכל. הייתי ילד קטן אבל הייתי צריך לשמור ולדאוג לאחי הקטן ממני. בעיקר למדנו להסתתר, שלא ניתפס. בגטו היינו ללא קרובי משפחה. כשנודע להוריי שעומדים לחסל את הגטו, הם החליטו להימלט. באוקטובר 1942 חוסל גטו ה"מועילים", היהודים הובלו ליער בקרבת העיירה ושם נרצחו. מאז הסתתרה משפחתי במקומות מסתור שונים. אחד מהם אני זוכר היטב. זה היה אצל איכר פולני (וולודקה) שבנה קיר כפול באסם שלו – תא ברוחב של 2 מטר. באותו מסתור, באסם שהו שלוש משפחות (קיפרמן. ויינשטיין וסמיגרן) 12 אנשים ילדים קטנים ומבוגרים בשטח קטן מאוד. כשהגרמנים הגבירו את החיפ…

הבנאליות של החמלה: על הצלת ילדים יהודים בכפר הצ'רקסי־מוסלמי בסלניי שבקווקז ב–1942

הבנאליות של החמלה: על הצלת ילדים יהודים בכפר הצ'רקסי־מוסלמי בסלניי שבקווקז ב–1942 יאיר אורון. הוצאת רסלינג, 2016 סקירת ספר ע"י אברהם בורג ספרו של יאיר אורון עוסק בסיפור לא ידוע ונוגע ללב על הכפר הצ׳רקסי־מוסלמי בסלניי שבקווקז, שהתגייס להציל ילדים יהודים יתומים ב-1942 ״לנינגרד היתה אחת הערים שזכו לתואר 'עיר גבורה'. כשגברה הסכנה שהצבא הגרמני יכבוש את לנינגרד, היה ברור שהילדים היהודים יועמדו בפני סכנה גדולה במיוחד ולכן הוחלט לפנותם... ב–10 באפריל 1942 יצאה שיירה של ילדים מכמה בתי יתומים מהעיר. הם הועלו לרכבות משא ונדדו (ארבעה חודשים) בדרכים אל עבר הרי הקווקז, מאחר שלא שיערו שהגרמנים יכבשו את האזור. בימים האחרונים של יולי 1942 או בתחילת אוגוסט 1942 הפציצו הגרמנים את הרכבת וילדים רבים נהרגו". פתאום, בבוקר אחד ב–16 באוגוסט 1942, קרה משהו יוצא דופן בשדות הכפר השלו והתמים. "בכפר נותרו רק זקנים, נשים וילדים, הגברים גויסו לצבא האדום... השיירה עברה בכפרים אחדים, אך תושביהם סירבו לקבל את הילדים בשל הרעב הכבד וגם מהפחד מפני הנאצים. תושבי בסלניי ראו בדרך העוברת במבואות הכפר א…

חנה קראל , ילדה בת 4 , הוחבאה ב40 בתים שונים

הסופרת הפולנייה, חנה קראל (ילידת ורשה, 1937), הייתה ילדה יהודייה בת 4 כשהוחבאה לראשונה בבית פולני כדי שלא תישלח למחנה השמדה. במהלך המלחמה הועברה בין כ־40 בתים שונים.
 בבגרותה נודעה כעיתונאית ואחר כך הייתה לסופרת שכתביה עסקו בעיקר באסונות שהמיטה השואה על אנשים יחידים, שאיבדו הכל חוץ מחייהם. על ספרה האחרון של חנה קראל , שוב מלך לב אדום"

גבריאל מוקד כילד בן 10 בגטו ורשה

בצילום : גבריאל מוקד ואמו אחרי השחרור במלחמת העולם השנייה, 1946

"הייתי כילד במצבים שלא ייאמנו. ביליתי במרתף במשך חודשיים, בלי אוכל, תחת הפגזה נאצית כבדה בעת המרד הפולני בוורשה. לא היו מים זורמים. בקושי אפשר היה ללכת לשירותים. נותרו לנו רק כמה קופסאות שימורים של סרדינים ומלפפונים. פולנסקי, בסרטו 'הפסנתרן', משקף באופן מהימן מאוד את מציאות חיינו בזמן המרד הפולני.
למה נשאר אביך בגטו כשאתם ברחתם? "אבי, שהיה רופא, התעקש להישאר שם, כדי להמשיך לתת סיוע רפואי למפקדת המרד של מרדכי אנילביץ'. אני זוכר את השיחה האחרונה עם אבא שלי, בחצר המושלגת של חצר בית החולים בגטו. שאלתי את אבא, 'לדעתך, גם בכוכבים שנוצצים ברקיע בלילה יש נאצים ומלחמה?' והוא חייך, חיבק אותי ונישק אותי בטרם עזבנו אמי ואני את הגטו. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו". איך הצלחתם לצאת משם? "דודי שילם שוחד גדול למשגיחים של המשטרה הגרמנית ויצאנו מוקפים בקבוצת פועלים שיצאו למלאכת יומם, דרך פרוזדור בבניין שצד אחד שלו גבל בגטו. אחרי שנים רבות, כשבאתי לביקור בוורשה, אמרתי לידי…

שמואל פבזנר: מצילם של ילדי ביאליסטוק

הוא לא חשב ולו לרגע להציל את עצמו ולהשאיר את הילדים במחנה שניהל מאחור. הוא מילט אותם משטח האש ובמשך חמש שנים דאג לכל מחסורם ולחינוכם. שמואל מרקוביץ פבנזר – האיש שהציל את ילדי ביאליסטוק כשפלשו הנאצים לדרוסקנינקי שבליטא, ביוני 1941, שהו בעיר 300 ילדים בני 15-7 מפולין, ליטא, רוסיה וביילורוסיה, במחנה קיץ מטעם הפיונירים (תנועת נוער קומוניסטית לילדים). כ-140 מתוכם היו ילדים יהודים מהעיר ביאליסטוק שבפולין. מנהל המחנה הפולני היה שמואל מרקוביץ פבזנר, יהודי-רוסי מלנינגרד, שבאותו יום הפך ממנהל המחנה ל"אבא" של אותם ילדים למשך חמש השנים הבאות, ולמי שהציל את כולם מציפורני הנאצים.

שמואל פבזנר (1991-1912) היה רווק, קומוניסט מושבע, אשר נטמע בתרבות הרוסית ובערכים הסובייטים, וחי רחוק מכל סממן יהודי, הן דתי והן רוחני. הוא היה מסור מאוד ומחויב לחינוך ילדים והיה אדם לבבי, אהוד על הילדים והשרה עליהם רוגע וביטחון.
הבריחה להרי אוראל
ילדי ביאליסטוק, ששהו, כאמור, בליטא, לא ידעו דבר על הזוועות שחוללו הנאצים בעירם ועל גורל בני משפחתם. הילדים, למעשה, התכוננו באותו זמן לטקס פתיחת המחנה, שאליו היו צפויים להגיע…

מת מוכר הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים שכונה "קרנף"

מקור וקרדיט : עופר אדרת , עיתון "הארץ"
בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, שפרצה כשהיה ילד בן תשע, הצטרף יוסף שפירא לחבורת הילדים היהודים שמכרו סיגריות לחיילים גרמנים בכיכר שלושת הצלבים בוורשה. שפירא ניצל את העובדה כי שיערו ועיניו היו בהירים, וקיווה כי המראה החיצוני שלו יגן עליו מפני הגרמנים שארבו ליהודים בכל פינה.
את "עסקיו" ביצע בחלק הכיכר שהיה "גרמני טהור", כדבריו. שכנו שם בית החייל, בית קולנוע שהקרין סרטים גרמניים, רחוב שאיכלס גרמנים והוביל למסעדה גרמנית ושדרות שהובילו למטה הגסטפו. "בחירת הכיכר היתה מוצלחת מבחינת ביטחוננו האישי, כי איש לא העלה על דעתו שבמקום כזה יעזו נערים יהודים לסחור בסיגריות עם חיילים גרמנים", כתב בספר זכרונותיו, "מעבר לחומות". מכירת הסיגריות סיפקה לו מקור פרנסה וגם כיסוי טוב. "כשאתה מוכר סיגריות אתה כבר לא משוטט. גם כששוטר תופס אותך, אז מקסימום הוא לוקח ממך את הסיגריות",אמר בראיון ל"הארץ" ב-2005. הוא נולד ב-1930 למשפחה חרדית בת שישה ילדים. ב-1940, כשהוקם גטו ורשה, הוא ואחותו נהגו לצאת מהגטו ולהבריח ל…

לימודים בגטו וארשה

"עם סגירת הגטו ( גטו וארשה)  חידשתי את לימודי  בבית הספר. האמת היא, שבית הספר בא אלי. הגימנסיה העברית , שאחותי נינה סיימה אותה, ארגנה " חוגים גימנזיאליים" סודיים .  כמו בזמנים רגילים כן עתה נקבע לכל מקצוע מורה מוסמך והלימודים התנהלו על-פי תכנית מדוייקת. יום-יום נפגש החוג שלי , בן שש בנות, לחמש שעות לימודים . למען הזהירות נערך כל שיעור במקום אחר. השיעור בחשבון , למשל נתקיים בשעה 9 בבוקר אצלי בבית, מ10 ורבע עד 11 ורבע למדנו לאטינית  בביתה של תלמידה שנייה. היסטוריה למדנו משעה 12 וחצי עד אחת וחצי בביתה של תלמידה שלישית  וכן הלאה- חמש שעות מלאות של לימודים.
זוגות זוגות הלכנו משיעור לשיעור ועינינו פקוחות לראות אם אין עוקבים אחרינו. אמנם פחדנו מפעם לפעם, אך גם לזאת התרגלנו ".
מקור וקרדיט : מרים בידרמן ,נעורים בצל המוות,  הוצאת "דבר"  בע"מ ,תל אביב ,1962

תמר דרור-ציגלר : התעוררתי תוך כדי בכי

ילדה בת 8 בעת האירועים במלחמת העולם השנייה עדות שנכתבה בשנת 1993 , רמת אביב , מאי 1993 מקור וקרדיט :עדות , חוברת י"ב ( בית לוחמי הגיטאות , הוצאת הקיבוץ המאוחד) , 1995 , ערך : צביקה דרור . "בתוך הגיטו הפתוח של בנדין , קבוצת בתים עומדת בפאתי העיר . המצב החמיר מיום ליום . קשה היה להשיג מזון. יום אחד הכריזו על אקציה גדולה – מגרשים את אחרוני היהודים, גם אלה עם תעודות עבודה- שהיו למעשה " היתר לחיים" . גם הם לא עזרו עוד.  הובילו אותנו , אלפי אנשים , זקנים וילדים, לאיצטדיון העירוני. כאן נערכו בעבר הקרוב משחקי כדורגל. היה חם ומחניק . ראיתי תינוק בתוך העגלה , שנעזב על ידי אמו. הזרם המשיך – והעגלה נשארה מאחור. לא היו מים. משם הצעידו אותנו לתחנת הרכבת . העמיסו אותנו על קרונות של בהמות, דחוסים. הרכבת יצאה. אמרתי לאמי : " אמא , אנחנו לא ניסע איתם , אנחנו נקפוץ". וכך היה .
אבי טיפס למעלה, הוציא את היד והצליח לפתוח את דלת הקרון. הוא הזיז אותה מעט וקפץ. שמענו יריות אחדות. אמי לקחה אותי מתחת לבית שחיה. ממש בבית השחי. פתחה את הדלת שוב , וקפצה איתי. התגלגלתי במדרון . אמי אחרי. ה…

ראיון עם ילדה בת אחת-עשרה מבנדין : תמרה ציגלר

המכון היהודי ההיסטורי בפולין , 1945 המראיינת   Helena Chuim ,  בנדין , יולי 1945 מפולנית : אברשה שריד מקצוע האם : רופאת שיניים האב : צייר "ב20 ביולי 1943 מסרה אותי אמי לטיפולה של פולניה בשם ג'ניה פיונק , שגרה ברחוב קולונטיה 41, זה היה 10 ימים לפני שבנדין הפכה להיות יודנריין. שהיתי אצלה כמעט כל המלחמה.  4 ימים לאחר שהובאתי לביתה תפסו הגרמנים ליד הכניסה שתי נשים יהודיות ( אם וביתה) . הן נלקחו למשטרה . גב' פיונק פחדה להלין אותי בביתה ואמרה ללכת לבית של ידז'ה שהיתה האומנת שלי , או לד"ר ב' או לד"ר ז' . הרופאים  סירבו להכניסני לבית וגרשו אותי . באין ברירה חזרתי לעליית הגג ושכבתי לישון ליד הכלוב של הארנבות . גב' פיונק שלחה אותי לכפר , בו איש לא הכיר אותי . שהיתי בכפר זה 3 חודשים וסבלתי מחסור ורעב עד כדי כך שגנבתי מהאוכל שהיה מיועד לכלב הבית. לא סיפרתי על כך לגב' פיונק כי לא רציתי לצערה , כי אחרי הכל היא הוציאה עלי כסף רב מכיסה. מאוחר יותר חזרתי לבנדין וגב' פיונק הצליחה לרשום אותי כבתה ומעתה היה שמי בוגיסלבה פיונק. ושוב נשלחתי מחוץ לבית הפעם לעיירה…