דלג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך נובמבר, 2016

אלה מילך שריף על רצח בנו בן השלוש של הרופא היהודי ד"ר מילך

הערת צוות המיזם : זמן רב התלבטנו אם להעלות למאגר המידע את הקטעים עליהם סיפרה אלה מילך שריף עוד בשנת 2008 , אך בעקבות הסרט האוטוביוגראפי החדש " חטאים" אודות חייה של אלה מילך שריף החלטנו ,בכל זאת , להעלות את הקטעים המצמררים הבאים למאגר המידע .


"כך תיאר ד"ר מילך את רצח בנו בן השלוש לונק-אליאש (מילך ואשתו שהו באותה עת בדירת מסתור אחרת): "...עד לשעה שמונה בבוקר באו לשם הרוצחים שלוש פעמים (למסתור בעליית הגג) ולא גילו אותם. הילד ישן. בשעה תשע כאשר בני התעורר ואמר לכולם בקולו הערב 'בוקר טוב', נבהלה גיסתי קלרה וסתמה את פיו להשתיקו. הוא חשב שהיא חונקת אותו ופרץ בבכי.

בדיוק אז עברו שם גרמנים, שמעו את הקול, חיפשו-ומצאו. יחפים ועירומים למחצה הובילו אותם למרכז העיר...לבית הקברות הובילו אותם בגשם שוטף. חותנתי בכתה כל הזמן וביקשה רחמים, ובגלל זה הכו אותה. בתה קלרה, עירומה ויפה כמו נימפה, בת 20 בלבד, הביטה סביב וביקשה שיצילו את הילד. לא נמצא איש אמיץ כזה... גיסתי הלכה עם הילד בראש הקבוצה, אמה אחריה.

כאשר הגיעו לבית הקברות, ביקשה גיסתי מגרמני אחד שיירה בילד ולא יזרוק אותו …

סיפור שואה על אם ובת בין מחבוא אחד למשנהו

הילדה של דודה לולה תרצה דביר. הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת קריאת עשרה, 132 עמ',
ספר העשרה שהוא ביסודו אוטוביוגרפי.


סקירת הספר ע"י ד"ר שרון גבע 
"הילדה של דודה לולה" הוא סיפור שואה שגיבורותיו הראשיות הן אם ובת ורוב הנפשות הפועלות בו הן נשים – צעירות ומבוגרות, בנות משפחה, חברות לרגע ואחיות לדרך. למראית עין זה סיפור כמעט בנאלי על ילדה המיטלטלת בין מחבוא אחד למשנהו ומתמודדת עם מעברים תכופים ומטילי אימה, שצירו הוא פרידתה מאמהּ.
ראשיתו בעיר טַרְנוֹבְּזֶ'ג שבפולין ואחר כך בטַרְנוֹפוֹל, בואך העיר הגדולה לבוּב והלאה לעיירה דוֹלִינָה וממנה לחווה הסמוכה ובחזרה, משם לוורוצלב ולבסוף, דרך מחנה עקורים, לנמל חיפה ולקיבוץ.
אך ספר זה אינו רק על פרידה שביסודה מחיקת זהות ואימוץ זהות חדשה, אלא על התנגשות בין זהויות במובן הפשוט ביותר של המלה. זה קורה לאו דווקא כשהאם אומרת לבתה שמעכשיו היא פולנייה ומחליפה לה את שמה הפרטי, אלא כשהיא מודיעה לה שמעכשיו "אני לא אמא שלך" (עמ' 33) אלא דודה. מרגע זה נהפכת האם לנוכחת־נעדרת בחיי בתה, ויחסיה עם אמה ממוקמים בקצוות: אהבה או תיעוב, ז…

הילדה ברטה מסרבת לחזור ליהדות

ברטה סיפרה שלאחר השחרור עברו שליחים ומתנדבים בכפרים הפולנים כדי למצוא ילדים יהודים ולהחזירם למסגרת יהודית . הם נתקלו במקרים רבים של התנגדות מצד הפולנים שלא רצו לוותר על הילדים, אבל עיקר הקושי היה ההתנגדות של הילדים עצמם,  שלא רצו לעזוב את מציליהם הפולנים. הם רצו להישאר במסגרת שהורגלו לה ובעיקר לא רצו לחזור ליהדות:
" השתחררנו ביולי-אוגוסט 1944 . זמן קצר אחרי השחרור בא בלילה יהודי תושב העיירה. הוא אמר לי שהוא יודע שאני יהודייה. אמרתי לו מיד שזה לא נכון. הוא סיפר שיש בית יתומים יהודי בלובלין והוא היה מוכן לקחת אותי לשם.
 אמרתי לו שאני רוצה רק למנזר ולא ליהודים. זכרתי שאני יהודייה אבל רציתי למחוק את יהדותי ולהישאר נוצרייה. זאת הייתה הבקשה שביקשתי כל לילה , כשהתפללתי כנוצרייה לפני השינה" .
ברטה הוסיפה וסיפרה שהפרטיזנים שנדדו לאחר המלחמה ביערות ובכפרים גילו רגישות לגורלם של ילדים יהודים עזובים שנקרו בדרכם. הם דאגו לסדר לילדים מקום מחסה. הילדים מצאו בקלות יחסית הורים נוצריים שאיבדו את ילדיהם במלחמה והיו מעוניינים לאמץ אותם כדי לחדש את חייהם.  הוועד היהודי פרסם בציבור שהוא מוכן לשלם …

איכרים פולנים שהסתירו ילדים בשואה

ליהודים ולאיכרים הפולנים היה עניין הדדי בהסתרת ילדים יהודיים. בעוד שהיהודים ראו בכך דרך להצלת ילדיהם , ראו האיכרים בילדים כוח עבודה זול . נחום סיפר על האיכרים שחיו בפחד מתמיד מפני הגרמנים אשר איימו על מחביאי יהודים, ולכן השתדלו לקצר את תקופת השהייה של היהודים בתחומי משקם . הם העדיפו ששהות היהודים המסתתרים תהיה במרחב המשק החקלאי ולא בביתם, ובדרך כלל, לאחר תקופת מה , גרשו את היהודים המסתתרים ואלה נאלצו להמשיך בנדודיהם:
" הועליתי לעליית גג של רפת ושם הסתתרתי בין חבילות קש. הפולני הטוב שהסתיר אותי היה צפוי למות אם מישהו היה צפוי למות אם מישהו היה מלשין עליו שהוא מסתיר יהודי. הגרמנים היו רוצחים גם את משפחתו והורסים לו את המשק. לכן הסכימו הפולנים להציל רק לזמן קצר. "
מרים סיפרה על איכרים שמצאו דרכים מתוחכמות לבניית מחבוא להסתרת ילדים יהודים בבתיהם :
" הוחבאתי בביתו של האיכר מאחורי תנור החימום . אפילו הגרמנים שבאו לבדוק בבית האיכר לא הצליחו לגלות אותי. האיכר נתן לי את אותו אוכל שאכלה המשפחה. מאוחר יותר העבירו אותי הפרטיזנים לאיכר אחר שהיה עשיר מקודמו והיה ביחסים טובים עם הפרטי…

בריחה אינדיווידואלית של ילדים מהגטו

הילדה חסייה בורחת מהגטו
ילדים שחיו בגטו ברשות עצמם , ללא משפחתם , קיבלו מקרוביהם ומידידיהם ידיעות על מצב הסכנות המתקרבות. חסייה סיפרה על ילדים שהיו רגילים לצאת מהגטו לסחור בצד הארי, להשיג מזון ולחזור לגטו :
" אמרו לי שתהייה אקציה ואני חייבת לברוח בלילה. אישה אחת מחוץ לגטו  אמרה לי בזמנו שאם תהייה לי בעיה , שאבוא אליה. ידעתי שאלך לאישה הזאת. כשהתכוונתי לשים את הראש מתחת לפתח גדר הגטו תפסו אותי שני פולנים. בחושים של חיה שברתי יד לכל אחד מהם והשתחררתי. רצתי אל מחוץ לגדר" .
הבריחה הגדולה לפני האקציה
ילדים שנשארו לבדם במקומות המסתור בגטו נאלצו לדאוג לעצמם בזמן האקציות שהופעלו בגטו. כשהיה מגיע אליהם מידע על מועדי האקציות ועל טיבן , הם נאלצו לקבל החלטות קשות ולא שגרתיות בניהול חייהם וחיי אחיהם. רובי סיפר שההחלטה להימלט ממקום המסתור ומהגטו התקבלה רק שהתקבלו ידיעות על התקרבות האקציה הסופית:
"בשנת 1943 הסתתרנו כילדים וכך עברנו את כל האקציות . כשנודע לנו שמתקרבת האקציה הגדולה לחיסול הגטו, יצאנו בלילה מהמסתור והלכנו לאורך פסי הרכבת למחנה של אבא. נשארנו עם אבא במחנה העבודה."
מק…

שינוי בהבנת המציאות אצל ילדים בשואה

הילדים למדו והבינו את המציאות שעברו היהודים תחת השלטון  הגרמני . הם לא שגו באשליות ובתקוות שווא , ולמעשה היה להם יתרון יחסי על המבוגרים מכיוון של היה להם ניסיון חיים.  הם עדיין לא הגיעו להבנה עמוקה ולמסקנות שהדריכו את יחסי הוריהם עם העולם. מבטם היה ישיר, ריאליסטי ופשטני. הם הבינו שעליהם להימלט מכל היוזמות של הגרמנים , שהיו מובילות למוות. 
ילדים שחתרו להציל את עצמם היו צריכים להבין את הסיטואציה שבה הם נמצאו ולהגיע במהירות למסקנות אופרטיביות . היה עליהם לעמוד בעיניים פקוחות מול סכנת המוות האורבת להם כדי להינצל . תפיסת המציאות של הוריהם היוותה לעתים קושי מעכב. 
הגרמנים ניסו לרמות את היהודים כדי שלא יזהו את הסכנה הנשקפת להם, וליהודים רבים היה נוח להאמין לדבריהם. המבוגרים ניסו להשפיע באופן הזה על הבנת המציאות של הילדים . אבל הילדים פרצו את המוסכמות והתנגדו לכל מה שהיה מקובל בין קרוביהם המבוגרים, וכך ניצלו . אנה נתנבלוט מספרת :
" דוד ואחותו היו היחידים ממשפחתם שקפצו מחלון הרכבת שהובילה אותם לטרבלינקה . בצורה דומה ניצלו נערים אחדים. יריות של גרמנים מגגות הרכבת שהרגו רבים לא הרתיעו את הילד…

קשיים והישרדות של ילדים בודדים בגטו

ילדים שנשארו בודדים בגטו הבינו שלא יהיה מי שייקח עליהם אחריות או יעזור להם, ולכן הם דאגו לעצמם. לעתים הם קיבלו על עצמם אחריות ודאגו גם לשרידי המשפחה שנותרה. באין אלטרנטיבה אחרת , הם מצאו עבודות ירודות שהניבו שכר זעום וכך ניסו להעביר זמן ולהתקיים. הם דאגו להכין את עצמם לקראת העבודה וגם דאגו לקבל שכר עבודה. חסייה , שהייתב בורחת כל יום בגניבה מהגטו ועובדת לפרנסתה אצל נוצרים בעיר , סיפרה :
" עבדתי אצלה כמו שהייתה עובדת המשרתת אצלנו. בסוף היום קיבלתי פרוסת לחם עבה וספל מרק להביא לאחותי. כשהגעתי הביתה אמרתי לאחותי בשמחה כי אנחנו מסודרות. נשארתי בעבודה הזו כמה ימים עד שהילד של בעלת הבית החדשה התחיל להצביע עליי ואמר : "יהודייה אני לא רוצה אותך פה בבית שלנו" . בעלת הבית אמרה שכדאי שאלך , כי השכנים ירננו וכך סיימתי לעבוד" .
ילדים שנשארו לבד , אף על פי שהיו בעלי יכולת ויוזמה להשיג לבדם מזון לקיומם , חיפשו בכל זאת קשר וקירבה אנושית עם קרובי משפחה. התחברות עם משפחה דרשה מהם לעתים להשיג יותר מזון כדי לספק את האנשים הנוספים, ובכל זאת הם תרו אחר קשרי משפחה ושמחו למצוא אותם. חסייה …

בדידותם של ילדים יהודיים ביער בשואה

ילדים שנשארו לבדם היו צריכים לדאוג להמשך קיומם. חלקם ניסו לחיות בעיר בגטו או במסתור והיו גם שברחו ליערות  . החיים ביער הסתמכו במקרים רבים על קשרים , מקומות עבודה ומקורות מזון מהאיכרים בסביבה. אבל האיכרים לא תמיד עמדו כנגד הלחץ הגרמני להסגיר יהודים . ההתמודדות , היוזמה והאחריות להישאר בחיים ולשרוד הייתה של הילדים עצמם. כתבה אנה נתנבלוט :
" שמואל בן האחת עשרה הסתתר ביערות והיה בודד . משפחתו  נרצחה ב1942 , אחיו הבוגר נעלם. הגרמנים קבעו פרס על כל יהודי שיימסר להם. כנופיה של כפריים מזוינים בקלשונים רדפו אחריו וקראו לכל הילדים שהתחבאו ביער להיכנע."
בימים שהילדים לא עבדו אצל האיכרים , היו שמצאו לעצמם מקום מחוץ ליישוב. מקומות אלה שנמצאו להם, לא התאימו , בדרך כלל , למגורי אדם. אנא נתנבלוט סיפרה על חייו של אחד מחניכיה שנותר ללא מגורים והפעיל את תושייתו בשדה הסמוך לכפר :
" באפילה באמצע השדה עמד הילד על ערימת חציר, הוא נכנס בזחילה לתוך הערימה , מאושר בבית החדש שלו. פרש את רגליו העייפות באפיסת כוחות ונרדם. שכניו "בבית החדש"  היו עכברים . הוא גר שם כי היה זקוק לאסוף כוח לחיים…

סולידאריות של אחים ואחיות במשפחה בשואה

לאחר ששני ההורים נעלמו , בהרבה מקרים נרקמו קשרי אחווה במקום הקשר המשפחתי המלא. אחים חילקו ביניהם את עול החזקת המשפחה.
לאח בוגר , שהיה בראשית שנות העשרה שלו והיה אחראי כבר לחיי אחיו או אחיותיו הצעירים , נדרשו כוחות נפש ותושייה על מנת להצילם, מכיוון שלא התנסה מימיו בטיפול בילדים וודאי שלא בהצלתם מסכנות מוות. הקשר והאהבה המשפחתיים , תחושת השותפות , האחריות וחוסר הברירה הניעו אותו להתגבר על כל הקשיים , דוד סיפר :
" החלטתי לראות את אחותי הקטנה. הלכתי בלילה והגעתי למקום הימצאה . האיכר אמר לי : טוב שבאת , כי חשבנו להוביל אותה מחר בבוקר לגרמנים, אנחנו מפחדים שהשכנים יודעים. לקחתי אותה וחיפשתי מקום אצל איכרים אחרים . הגעתי לאחת המשפחות שהסכימה להחזיק אותנו עד שאמצע משהו אחר. התברר שהראש של אחותי היה מלא כינים ומלא פצעים. האיכרה אמרה שצריך להביא משחה מבית המרקחת. באין ברירה העזתי והלכתי פעם ראשונה באמצע היום במקום יישוב והבאתי את המשחה. האיכרה עזרה לי להוריד לה את השערות . היו לה שערות בלונדיניות יפות והיה לי חבל לגזוז את שערותיה. תמיד כשאני מספר את הסיפור , אני כמעט בוכה כמו שבכיתי אז.
א…

ילדים בשואה ותרומתם להישרדות המשפחה

רדיפת היהודים והסכנות שהיו בכל מקום דרשו מהמשפחה התארגנות מתאימה וגם הרבה מזל . משפחות נעדרות לכידות משפחתית לא יכלו לעמוד בלחצים ובקשיים שזימנה המציאות. הילדים היו חלק ממסגרת ההצלה של המשפחה בזכות הזריזות המאפיינת את גילם ותחושת אחריות הדרושה להצלחה במשימה. 
הם נדרשו לגנוב, לרמות , להעמיד פנים ולהתחפש . את פעילותם הם תפסו כמשחק שהכול אפשרי ומותר בו. הם עוררו אמון, והפולנים עליהם והעדיפו לתמוך בהם ולעזור להם יותר מאשר ליהודים המבוגרים. בזריזותם הם לא היססו להסתכן, ומהר מאד למדו להיראות כפולנים ובכך להצליח במשימותיהם. נחום סיפר :
"אבא ואני היינו מתגנבים בלילות וגונבים מזון. הייתה לי הצלחה גדולה כי הבאתי מזון גם בימים. ידעתי לדבר במבטא פולני. אבי הדריך אותי לקחת שק , ללכת בכפרים , לספר שאני יתום , שהוריי נהרגו בהפצצה ב1939 ואני מבקש מזון. פולנים רחמנים השתכנעו ונתנו לי אוכל. לעתים הייתי נכנס לאיזה בית וגונב מזון, כלים , מלח וכך גמרתי את היום שלי בהצלחה. "
 הילדים הרגישו את כובד האחריות המוטלת על כתפיהם , שכן ללא הצלחתם המשפחה הייתה נידונה למות ברעב. במהרה הם הפכו להיות אחראים …

משחקי ילדים בגטו

חיי היום יום בגטו וילנה הלכו ונעשו קשים . כל בוגר או ילד הבין מניסיונו שאין  באפשרות הקהילה או המשפחה להצילו מרדיפות ומפגיעות . עליו להיות אחראי לעצמו ולדאוג להימלטותו ממוות . כפי שסיפרה טוסיה:
" ילדים בגטו פחדו שהם יחטפו לעבודה כמו הוריהם . הם היו עוברים ברחובות בפחד, שכן לעתים נלקחו לעבודה גם בגיל עשר או שתיים עשרה. 
למרות כל אלה ילדים ניסו לעבור מבית לבית כדי לשחק עם חבריהם.  הילדים הקטנים יותר בגילאי שש ושבע היו משחקים במשחקים המחקים פעילויות מהווי הגטו. "
מקור וקרדיט :
טוקר , ד'.  בית הילדים מלובלין : חינוך ילדים יהודים שניצלו משואת מלחמת העולם השנייה 1939-1946 . חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה , תל אביב : אוניברסיטת תל אביב 2008.
ראה גם :
דוד טוקר , בית הילדים מלובלין , אנטומיה של מעשה חינוכי , רסלינג 2012

הגרמנים וחינוך ילדים יהודיים בפולין

תשומת לב מיוחדת הפנו הגרמנים לילדי היהודים. הם ראו בהם סכנה, כממשיכי קיומה של התרבות היהודית, והתייחסו אליהם כאל איום ( עופר 2002) . לכן הם הפסיקו את לימודי הילדים , בעוד היהודים מצדם פעלו בכל דרך לקיים את הלימודים עבור ילדיהם , כפי שסיפרה איילה :
"אחי הגדול ואחותי היו רגילים ללמוד בבית . נאלצנו להעמיד שומר מיוחד מבני המשפחה , שישגיח מפני בואם של הגרמנים . יום אחד עמדתי על המשמר והנה הופיע איש הס"ס . הוא סחב אותי לתוך הבית וגילה את המורה ואת התלמידים . הוא איים עלינו במוות . לאחר אותו מקרה עברנו ללמוד במרתף."
מבוגרים וילדים ייחסו חשיבות רבה ללימודים ולהשכלה. הילדים חוו בחריפות את הניסיון שכמעט הצליח למנוע מהם רכישת השכלה. 
בהמשך חייהם הם ביטאו את תחושות הפגיעה מהחסר ההשכלתי שנגרם להם כילדים במלחמה ( בלטמן , 2002 : 97) . הם נהיו מודעים לכך בעיקר לאחר המלחמה, כשנבדק הידע ההשכלתי של כל ילד  בנקודת הפתיחה לתהליך הלימוד המחודש. 
התברר אז שהיו ילדים צעירים שלמדו מעט והיו כאלו שלא למדו כלל. העדר השכלה דרבן רבים מהילדים להצטיין בהמשך חייהם ולהצליח בלימודים.  החסר הלימודי נשאר תזכ…

דוד טוקר , בית הילדים מלובלין

ד"ר דוד טוקר
בית הילדים מלובלין
אנטומיה של מעשה חינוכי   הוצאת רסלינג ,2012
ספרו של דוד טוקר מביא לראשונה עדויות מצמררות של ילדים אשר שהו לאחר אימי השואה בבית הילדים אשר בעיר לובלין, בפולין. הספר בוחן את "צמיחתו", את ארגונו ואת הישגיו של בית הילדים שהוקם במהלך השחרור של חלקים נרחבים מפולין, על ידי הצבא האדום, בתוך מלחמת העולם השנייה בשנת 1944. 
הספר מציג את הדרכים הספונטניות והמאורגנות שבהן רוכזו במוסד פנימייתי ילדים יהודים שהיו ברובם נטושים מאז ראשית המלחמה ובית הילדים שימש להם תחליף לבית שאבד. 
הילדים מספרים, בין השאר, על מגוון אופני הקיום בגטו המתרוקן, עם ההורים ובלעדיהם, על האופן שבו הצליחו לשרוד בתעוזה ובחוכמה מחוץ לגטו כאשר הסתתרו בכפרים אצל איכרים פולנים או גרמנים, או כאשר "בחרו" בזהות נוצרית על מנת לשרוד בתקופה בלתי אפשרית.
יוזמי בית הילדים היו חברים בוועד המרכזי ליהודי פולין, אשר רוב משתתפיו היו ממשיכי דרכה של תנועת ה"בונד" והשמאל היהודי-פולני. בדומה ליוזמי בית הילדים, גם מנהליו וצוותו החינוכי הזדהו עם הקבוצה האידיאולוגית של "בוני פולין הסוצי…

רקמת חיים , ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה : ינינה זימונובוצקי –ינינה נבל

חנה עזר-אוליצקי, רקמת חיים , ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה.  הוצאת גוונים , 2006 . עמודים 11-29 ינינה זימונובוצקי –ינינה נבל ילידת קטוביץ ,פולין  שנת 1937 בת 4 וחצי הועברה  מגטו קטוביץ למשפחה פולנייה .

אחד הסיפורים המעניינים הוא של המרואיינת הראשונה בספר החשוב , ינינה זימנובוצקי-נבבל מקטוביץ, שהובאה אל "דודה" פולנייה, לפי הסכם עם אמה. מאז, במשך למעלה משלושים שנה, חיפשה ינינה את אמה. "במשך שנים רבות חייתי עם ההרגשה שהיא שלחה אותי כדי שיהיה לה קל יותר... זה היה פצע נורא עבורי". ה"דודה" היתה קתולית אדוקה ולימדה את ינינה את התפילות הנוצריות. אבל מסוכן מדי היה בשביל ינינה ומציליה שתישאר בבית. בתה של ה"דודה", מרישה, נערה בת 18, החליטה לעזוב את הבית עם הילדה. הן נדדו ממקום למקום ולנו אצל קרובי משפחה. ינינה אומרת: "לא הייתי מודעת למידת הסיכון שמרישה נטלה על עצמה ולטרחה שאני גורמת לה. היום אני לא מבינה איך היא עמדה בזה. איך בחורה צעירה נודדת שלוש שנים בארץ רדופת מלחמה ורוחשת סכנות עם ילדה יהודייה קטנה שצמודה אליה 24 שעות ביממה". כששאלה…