ילדים בשואה

יום רביעי, 30 בנובמבר 2016

אלה מילך שריף על רצח בנו בן השלוש של הרופא היהודי ד"ר מילך


הערת צוות המיזם : זמן רב התלבטנו אם להעלות למאגר המידע את הקטעים עליהם סיפרה אלה מילך שריף עוד בשנת 2008 , אך בעקבות הסרט האוטוביוגראפי החדש " חטאים" אודות חייה של אלה מילך שריף החלטנו ,בכל זאת , להעלות את הקטעים המצמררים הבאים למאגר המידע .


"כך תיאר ד"ר מילך את רצח בנו בן השלוש לונק-אליאש (מילך ואשתו שהו באותה עת בדירת מסתור אחרת): "...עד לשעה שמונה בבוקר באו לשם הרוצחים שלוש פעמים (למסתור בעליית הגג) ולא גילו אותם. הילד ישן. בשעה תשע כאשר בני התעורר ואמר לכולם בקולו הערב 'בוקר טוב', נבהלה גיסתי קלרה וסתמה את פיו להשתיקו. הוא חשב שהיא חונקת אותו ופרץ בבכי. 

בדיוק אז עברו שם גרמנים, שמעו את הקול, חיפשו-ומצאו. יחפים ועירומים למחצה הובילו אותם למרכז העיר...לבית הקברות הובילו אותם בגשם שוטף. חותנתי בכתה כל הזמן וביקשה רחמים, ובגלל זה הכו אותה. בתה קלרה, עירומה ויפה כמו נימפה, בת 20 בלבד, הביטה סביב וביקשה שיצילו את הילד. לא נמצא איש אמיץ כזה... גיסתי הלכה עם הילד בראש הקבוצה, אמה אחריה. 

כאשר הגיעו לבית הקברות, ביקשה גיסתי מגרמני אחד שיירה בילד ולא יזרוק אותו חי לבור. הוא הביט במבט של חיית פרא על הבתולה העירומה, היפה, תחילה ירה בבני שאותו החזיקה על ידיה ואחר כך הואיל לכבד גם אותה בכדור אחד. כך נפלו לבור, חבוקים". 

" אנחנו ב-5 ביוני 43', הנה החוזה שנחתם בין נותן המקלט אדון ב' ואשתו (להלן צד א'), לבין ד"ר מילך וגיסו, גם הוא רופא, להלן צד ב': " צד א' מתחייב בהן צדקו להסתיר את צד ב' כל עוד נשקפת סכנה לחייהם...צד ב' מתחייב בתמורה החזר מלא של הוצאות הקניות בעבור מצרכים, לפי מחיר השוק. 

תשלום עבור אחסון ושירותים-עשרה דולר בכל חודש או שווה ערך במטבע מקומי...תשלום מיוחד בעבור הגנה על החיים בסך שישה מורגים שדה (שטח של שני דונמים) או שווה ערך בכסף מזומן, החל מהיום הראשון ועד תום שישה חודשים. בעבור כל תקופה נוספת, ולו גם יום אחד, יקבל בעל הבית שלושה מורגים שדה נוספים או תמורתם. הצדדים מוותרים על אישור נוטריוני". 

אבל האיכר ב' לא מסכים להשאיר את הילד, גם שמו לונק, מחשש שימיט אסון על כולם. "הממזר הקטן", הוא מכנה אותו. ב-18 ביוני 43, שלושה שבועות לאחר שנרצח בנו לונק, מתייצב מילך להתמודדות שטנית: "...בשבע בערב עלתה גיסתי עם בנה יחידה מהמחבוא כי לא היה שם נפט לתאורה...הילד השתחרר מזרועות אמו והחל לרוץ ולקפץ בעליית הגג כמו ציפור ששוחררה מכלוב, כשהוא מביע את שמחתו בצעקות ובצווחות. בעל הבית עלה למעלה והתרה בנו שאם לא נפתור עוד היום את בעיית הילד, נאלץ כולנו לעזוב. התיישבנו כולנו מהורהרים והילד שוב התחיל להתפרע. אי אפשר היה להרגיעו. חשבנו שאנחנו יוצאים מדעתנו. 

"לפתע זינק גיסי ממקומו כמוכה ברק. הוא לפת את צווארו העדין של בנו ביד אחת כדי לבלום את צעקותיו, אך עיניו של הילד התגלגלו מיד בחוריהן, לשונו השתרבבה מפיו והוא השתתק. המראה היה נורא. כולם קפאו במקומם כנציבי מלח. ואני התרוצצתי אנה ואנה, ניגשתי לגיסי ותפסתי בידו. הוא שאל אותי: 'לשחרר?', ואני עניתי:'כן...לא...כן...לא'. לא יכולתי להחליט מה לעשות. 


גיסי לא שחרר את ידו מצווארו של הילד. הוא כרע על ברכיו ליד בנו, ללא תנועה, פניו לבנים כסיד. כל אותה עת לא הסיר את עיניו מפניו של הילד הגוסס, שהלכו ונעשו כחולים-סגולים. כאשר שחרר האב את צווארו של בנו, הילד היה חסר רוח חיים. תפסתי בידו של הילד והרגשתי שהדופק פסק. האב עזב אותו, כיסה בשמיכה את פניו של בנו, התיישב בפינה, החל מורט את שיער ראשו ומלמל: 'מקולל אני לנצח כרוצח בני, אבל חסכתי לו הרבה סבל נוסף, לפחות לא הנחתי לו למות מידי הרוצחים." 

דיברת על זה אי פעם עם אבא? 
"אי אפשר היה. אבא היה נורא רגשן ולכן חסם את עצמו מפני רגשות".



סיפור שואה על אם ובת בין מחבוא אחד למשנהו



הילדה של דודה לולה
תרצה דביר. הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת קריאת עשרה, 132 עמ',

ספר העשרה שהוא ביסודו אוטוביוגרפי.



סקירת הספר ע"י ד"ר שרון גבע 

"הילדה של דודה לולה" הוא סיפור שואה שגיבורותיו הראשיות הן אם ובת ורוב הנפשות הפועלות בו הן נשים – צעירות ומבוגרות, בנות משפחה, חברות לרגע ואחיות לדרך. למראית עין זה סיפור כמעט בנאלי על ילדה המיטלטלת בין מחבוא אחד למשנהו ומתמודדת עם מעברים תכופים ומטילי אימה, שצירו הוא פרידתה מאמהּ.

ראשיתו בעיר טַרְנוֹבְּזֶ'ג שבפולין ואחר כך בטַרְנוֹפוֹל, בואך העיר הגדולה לבוּב והלאה לעיירה דוֹלִינָה וממנה לחווה הסמוכה ובחזרה, משם לוורוצלב ולבסוף, דרך מחנה עקורים, לנמל חיפה ולקיבוץ.

אך ספר זה אינו רק על פרידה שביסודה מחיקת זהות ואימוץ זהות חדשה, אלא על התנגשות בין זהויות במובן הפשוט ביותר של המלה. זה קורה לאו דווקא כשהאם אומרת לבתה שמעכשיו היא פולנייה ומחליפה לה את שמה הפרטי, אלא כשהיא מודיעה לה שמעכשיו "אני לא אמא שלך" (עמ' 33) אלא דודה. מרגע זה נהפכת האם לנוכחת־נעדרת בחיי בתה, ויחסיה עם אמה ממוקמים בקצוות: אהבה או תיעוב, זעם או אדישות, כמיהה או סלידה.

סדרי עולם משתנים, למשל כשהילדה מדריכה את אמה לכרוע ברך בכנסייה, ובכך אולי מצילה את חייהן. 

היפוך תפקידים זה, כפי שהגדיר אותו חיים גורי בקשר לסיפורים משפחתיים אחרים, מלמד שהשואה היא בבחינת סוף הציביליזציה. התמודדות הילדה מכמירת לב, והיא נאחזת בחפצים כשטר ביטחון: "אמא שוב נעלמה לי, אבל ידעתי שהיא תחזור, כי המזוודה שלה נשארה בחדר עם כל הדברים שהיא אוהבת" (עמ' 32). "לא פחדתי להישאר לבד, כי כל הדברים של דודה לולה היו פה בחדר, אז היא בטח תחזור" (עמ' 36). המסרים שקולטת הילדה בחושיה יצרו דיסוננס: "לדודה לולה היה ריח של אמא שלי" (עמ' 49).




הילדה ברטה מסרבת לחזור ליהדות


ברטה סיפרה שלאחר השחרור עברו שליחים ומתנדבים בכפרים הפולנים כדי למצוא ילדים יהודים ולהחזירם למסגרת יהודית . הם נתקלו במקרים רבים של התנגדות מצד הפולנים שלא רצו לוותר על הילדים, אבל עיקר הקושי היה ההתנגדות של הילדים עצמם,  שלא רצו לעזוב את מציליהם הפולנים. הם רצו להישאר במסגרת שהורגלו לה ובעיקר לא רצו לחזור ליהדות:

" השתחררנו ביולי-אוגוסט 1944 . זמן קצר אחרי השחרור בא בלילה יהודי תושב העיירה. הוא אמר לי שהוא יודע שאני יהודייה. אמרתי לו מיד שזה לא נכון. הוא סיפר שיש בית יתומים יהודי בלובלין והוא היה מוכן לקחת אותי לשם.

 אמרתי לו שאני רוצה רק למנזר ולא ליהודים. זכרתי שאני יהודייה אבל רציתי למחוק את יהדותי ולהישאר נוצרייה. זאת הייתה הבקשה שביקשתי כל לילה , כשהתפללתי כנוצרייה לפני השינה" .

ברטה הוסיפה וסיפרה שהפרטיזנים שנדדו לאחר המלחמה ביערות ובכפרים גילו רגישות לגורלם של ילדים יהודים עזובים שנקרו בדרכם. הם דאגו לסדר לילדים מקום מחסה. הילדים מצאו בקלות יחסית הורים נוצריים שאיבדו את ילדיהם במלחמה והיו מעוניינים לאמץ אותם כדי לחדש את חייהם.  הוועד היהודי פרסם בציבור שהוא מוכן לשלם כסף רב עבור כל ילד שיוחזר :

" הפרטיזנים מסרו  אותי לזוג מבוגר של גויים בלי ילדים . בחורף נפטרה הגברת והבעל החליט כנראה למסור אותי . לא ידעתי אם הוא מוליך אותי לבית ילדים יהודי או למנזר נוצרי. נכנסנו לטקסי והוא ביקש מהנהג להוביל אותנו לוועד היהודי. שם מסר אותי . שאלו אותו מה הוא רוצה . הוא ענה שהוא לא רוצה כסף , הוא רוצה רק מסמך שהוא מסר ילדה בריאה ושלמה. בכיתי , כי פחדתי להיכנס לבית הילדים. ביקשתי ממנו שייקח אותי חזרה . הוא לא הסכים וביקש לא להיות איתי יותר בקשר.  זו הייתה בשבילי טראומה. "

לילדים שהסתתרו כפולנים אצל איכרים גרמניים והתרגלו לאורח החיים הנוצרי , היה קשה במיוחד לחזור ליהדות. הפיתוי לבחור באורח חיים נוצרי ולא לחזור לחיי הסבל היהודיים היה רב. ניסיונות השכנוע של השליחים לא הספיקו כדי להחזירם אל היהדות. הילדים היו צריכים להשתכנע בעצמם ולקבל החלטה אישית בשביל למצוא את דרכם בחזרה ליהדות. גילה סיפרה על התהליך שעברה:

" בגמר המלחמה עברתי מהופעה כנערה פולנייה לנערה יהודייה . לא הייתי בטוחה אם אני רוצה להיות יהודייה. השפיע עליי מה שקרה לי בפולניה והזמן הרב שהייתי צריכה להתכחש לזהותי היהודית.  לבסוף החלטתי והקדשתי הרבה מאד מזמני כדי להיות יהודייה שלמה. למדתי עברית , תנ"ך והיסטוריה יהודית. "

מילדים אלו נדרש מאמץ נפשי רב כדי להתנתק מההוויה הנוצרית ולהתגלות מחדש כיהודים.

מקור וקרדיט :

טוקר , ד'.  בית הילדים מלובלין : חינוך ילדים יהודים שניצלו משואת מלחמת העולם השנייה 1939-1946 . חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה , תל אביב : אוניברסיטת תל אביב 2008.

ראה גם :

איכרים פולנים שהסתירו ילדים בשואה




ליהודים ולאיכרים הפולנים היה עניין הדדי בהסתרת ילדים יהודיים. בעוד שהיהודים ראו בכך דרך להצלת ילדיהם , ראו האיכרים בילדים כוח עבודה זול .
נחום סיפר על האיכרים שחיו בפחד מתמיד מפני הגרמנים אשר איימו על מחביאי יהודים, ולכן השתדלו לקצר את תקופת השהייה של היהודים בתחומי משקם . הם העדיפו ששהות היהודים המסתתרים תהיה במרחב המשק החקלאי ולא בביתם, ובדרך כלל, לאחר תקופת מה , גרשו את היהודים המסתתרים ואלה נאלצו להמשיך בנדודיהם:

" הועליתי לעליית גג של רפת ושם הסתתרתי בין חבילות קש. הפולני הטוב שהסתיר אותי היה צפוי למות אם מישהו היה צפוי למות אם מישהו היה מלשין עליו שהוא מסתיר יהודי. הגרמנים היו רוצחים גם את משפחתו והורסים לו את המשק. לכן הסכימו הפולנים להציל רק לזמן קצר. "

מרים סיפרה על איכרים שמצאו דרכים מתוחכמות לבניית מחבוא להסתרת ילדים יהודים בבתיהם :

" הוחבאתי בביתו של האיכר מאחורי תנור החימום . אפילו הגרמנים שבאו לבדוק בבית האיכר לא הצליחו לגלות אותי. האיכר נתן לי את אותו אוכל שאכלה המשפחה. מאוחר יותר העבירו אותי הפרטיזנים לאיכר אחר שהיה עשיר מקודמו והיה ביחסים טובים עם הפרטיזנים.  אחר כך הועברתי לביתו של איכר גרמני באותו כפר ואחר כך לאיכר אחר. בכפר אחר שם טיפלתי בחיות. "

ילדים שחיפשו בין האיכרים מישהו שיוכלו לחיות בביתו, התקשו למצוא איכר שיסכים. אנה נתנבלוט סיפרה שהם לא בחלו בפנייה לכל מי שהיה בנמצא. לעתים בחרו ונבחרו על ידי אנשים שהיו בשולי חברת האיכרים ויכלו בקלות יחסית להסתיר ילדים מתחבאים. הילדים היו עובדים אצלם כפי שילדים אחרים עבדו אצל כל איכר אחר :

"רחל בת השמונה ואחיה בן העשר נשלחו לאזור כפר. הם נדדו בכפרים רבים ועברו מבית לבית. באחד הכפרים גרה אישה מבוגרת . בכפר כינו אותה Baba-Jaga וכולם פחדו מפניה כי אמרו שהיא מכשפה. אבל ליבה היה רחום. רחל קיבלה אצלה עבודה בתור רועת צאן ואחיה עבד אצל השכן. "

ילדים יהודים מהיער הסתובבו בקלילות ובביטחון בין האיכרים בכפרים והשיגו מהם מזון. לאיכרים הייתה הערכה רבה ליכולתם של הילדים מהיער , שהתראו כפולנים והסתירו את יהדותם. היה להם צורך בעובדים חקלאיים , והילדים שהיו כוח עבודה זול הסתפקו במחסה ובמזון בלבד וביצעו כל עבודה שנדרשה מהם. בעיקר חיפשו האיכרים ילדים לאימוץ, מפני שאז הם היו עובדים זולים עוד יותר, יציבים וקבועים וללא דרישות שכר. נחום סיפר על כך :
"  בסוף החורף בחודש מרץ הייתי בן אחת עשרה. בכפר מסוים הגעתי למשפחה שלא היו לה ילדים. מצאתי חן בעיניהם והם הציעו לאמץ אותי . הייתי במבוכה רבה , מכיוון שכילד מאומץ יהיה לי קשה להבריח מזון להוריי ביער. לא נתתי תשובה מידית כי רציתי להתייעץ עם אבא ואימא. חזרתי למשפחה הפולנית והסכמתי. הם נתנו לי מקום בבית ופרשו שק שהיה המזרון שלי ואמרו לי שכאשר השלג ימס אני אעבוד אצלם. היו להם שלוש פרות וצריך לצאת למרעה כל בוקר. כשהשלג נמס יצאתי למרעה."

מנדודים להסתתרות ביער

שלושה  גורמים היוו סכנה לחיי המסתתרים ביער : הקור האירופאי נעז ששרר בפולין , הצורך להשיג מזון לצריכה יום יומית לאורך זמן ממושך והמרדפים של הגרמנים אחרי יהודים.

 נחום סיפר שהאפשרות היחידה אשר עמדה בפני המסתתרים ביער הייתה להסתמך על הרצון הטוב של האיכרים לעזור ולתמוך:

" כשהתחיל הקור , היו פולנים שהסתכנו והיו מוכנים לקחת אותנו בלילות קרים אל הגורן, בתנאי שמוקדם בבוקר נצא בחזרה אל היער. מוקדם בבוקר היינו רצים כמו צללים לתוך היער, בחשש רב שנשאיר עקבות בשלג. שום דבר לא עצר אותנו כי לא הייתה לנו כל ברירה" .

רינה סיפרה על איכרים שהסכימו מתוך רחמים ורצון טוב להסתיר ולהציל ילדים יהודים, אבל הסתירו אותם ביער כדי שלא להסתכן בפגיעות של הגרמנים במשפחתם וברכושם. עם זאת הם היו מודעים לסכנות שטומן בחובו היער , ולכן לקחו אחריות על הילדים ומצאו דרכים להצילם:

" הוא היה חבר של אבי שאמר שיהיה מוכן להחביא מישהו אם רק יתאפשר. הוא לקח אותי ליער שם החביא כבר שתי ילדות יהודיות נוספות. כל לילה היינו מתחמקות ובאות לישון בביתו ובכל בוקר היינו חוזרות ליער עם מזון " .

מקור וקרדיט :

טוקר , ד'.  בית הילדים מלובלין : חינוך ילדים יהודים שניצלו משואת מלחמת העולם השנייה 1939-1946 . חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה , תל אביב : אוניברסיטת תל אביב 2008.

ראה גם :



בריחה אינדיווידואלית של ילדים מהגטו



הילדה חסייה בורחת מהגטו

ילדים שחיו בגטו ברשות עצמם , ללא משפחתם , קיבלו מקרוביהם ומידידיהם ידיעות על מצב הסכנות המתקרבות. חסייה סיפרה על ילדים שהיו רגילים לצאת מהגטו לסחור בצד הארי, להשיג מזון ולחזור לגטו :

 " אמרו לי שתהייה אקציה ואני חייבת לברוח בלילה. אישה אחת מחוץ לגטו  אמרה לי בזמנו שאם תהייה לי בעיה , שאבוא אליה. ידעתי שאלך לאישה הזאת. כשהתכוונתי לשים את הראש מתחת לפתח גדר הגטו תפסו אותי שני פולנים. בחושים של חיה שברתי יד לכל אחד מהם והשתחררתי. רצתי אל מחוץ לגדר" .

הבריחה הגדולה לפני האקציה

ילדים שנשארו לבדם במקומות המסתור בגטו נאלצו לדאוג לעצמם בזמן האקציות שהופעלו בגטו. כשהיה מגיע אליהם מידע על מועדי האקציות ועל טיבן , הם נאלצו לקבל החלטות קשות ולא שגרתיות בניהול חייהם וחיי אחיהם. רובי סיפר שההחלטה להימלט ממקום המסתור ומהגטו התקבלה רק שהתקבלו ידיעות על התקרבות האקציה הסופית:

"בשנת 1943 הסתתרנו כילדים וכך עברנו את כל האקציות . כשנודע לנו שמתקרבת האקציה הגדולה לחיסול הגטו, יצאנו בלילה מהמסתור והלכנו לאורך פסי הרכבת למחנה של אבא. נשארנו עם אבא במחנה העבודה."

מקור וקרדיט :

טוקר , ד'.  בית הילדים מלובלין : חינוך ילדים יהודים שניצלו משואת מלחמת העולם השנייה 1939-1946 . חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה , תל אביב : אוניברסיטת תל אביב 2008.

ראה גם :



שינוי בהבנת המציאות אצל ילדים בשואה


הילדים למדו והבינו את המציאות שעברו היהודים תחת השלטון  הגרמני . הם לא שגו באשליות ובתקוות שווא , ולמעשה היה להם יתרון יחסי על המבוגרים מכיוון של היה להם ניסיון חיים.  הם עדיין לא הגיעו להבנה עמוקה ולמסקנות שהדריכו את יחסי הוריהם עם העולם. מבטם היה ישיר, ריאליסטי ופשטני. הם הבינו שעליהם להימלט מכל היוזמות של הגרמנים , שהיו מובילות למוות. 

ילדים שחתרו להציל את עצמם היו צריכים להבין את הסיטואציה שבה הם נמצאו ולהגיע במהירות למסקנות אופרטיביות . היה עליהם לעמוד בעיניים פקוחות מול סכנת המוות האורבת להם כדי להינצל . תפיסת המציאות של הוריהם היוותה לעתים קושי מעכב. 

הגרמנים ניסו לרמות את היהודים כדי שלא יזהו את הסכנה הנשקפת להם, וליהודים רבים היה נוח להאמין לדבריהם. המבוגרים ניסו להשפיע באופן הזה על הבנת המציאות של הילדים . אבל הילדים פרצו את המוסכמות והתנגדו לכל מה שהיה מקובל בין קרוביהם המבוגרים, וכך ניצלו . אנה נתנבלוט מספרת :

" דוד ואחותו היו היחידים ממשפחתם שקפצו מחלון הרכבת שהובילה אותם לטרבלינקה . בצורה דומה ניצלו נערים אחדים. יריות של גרמנים מגגות הרכבת שהרגו רבים לא הרתיעו את הילדים הקופצים . הסיכון היה שווה בעיניהם כי הייתה תקווה להינצל" .

בני נוער  שנשארו לבדם דאגו להציל את עצמם . הם קשרו קשרים עם גויים שאתם באו במגע , ולעתים הצליחו להשיג את עזרתם. בתקשורת הישירה ובהסתגלות הגמישה למצבים חדשים המאפיינת את גילם, גילו אומץ לנצל כל אפשרות ולנסות כל דרך אפילו כאלו שנראו בהן סכנות.

   מקור וקרדיט :

טוקר , ד'.  בית הילדים מלובלין : חינוך ילדים יהודים שניצלו משואת מלחמת העולם השנייה 1939-1946 . חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה , תל אביב : אוניברסיטת תל אביב 2008.

ראה גם :




קשיים והישרדות של ילדים בודדים בגטו



ילדים שנשארו בודדים בגטו הבינו שלא יהיה מי שייקח עליהם אחריות או יעזור להם, ולכן הם דאגו לעצמם. לעתים הם קיבלו על עצמם אחריות ודאגו גם לשרידי המשפחה שנותרה. באין אלטרנטיבה אחרת , הם מצאו עבודות ירודות שהניבו שכר זעום וכך ניסו להעביר זמן ולהתקיים. הם דאגו להכין את עצמם לקראת העבודה וגם דאגו לקבל שכר עבודה. חסייה , שהייתב בורחת כל יום בגניבה מהגטו ועובדת לפרנסתה אצל נוצרים בעיר , סיפרה :

" עבדתי אצלה כמו שהייתה עובדת המשרתת אצלנו. בסוף היום קיבלתי פרוסת לחם עבה וספל מרק להביא לאחותי. כשהגעתי הביתה אמרתי לאחותי בשמחה כי אנחנו מסודרות. נשארתי בעבודה הזו כמה ימים עד שהילד של בעלת הבית החדשה התחיל להצביע עליי ואמר : "יהודייה אני לא רוצה אותך פה בבית שלנו" . בעלת הבית אמרה שכדאי שאלך , כי השכנים ירננו וכך סיימתי לעבוד" .

ילדים שנשארו לבד , אף על פי שהיו בעלי יכולת ויוזמה להשיג לבדם מזון לקיומם , חיפשו בכל זאת קשר וקירבה אנושית עם קרובי משפחה. התחברות עם משפחה דרשה מהם לעתים להשיג יותר מזון כדי לספק את האנשים הנוספים, ובכל זאת הם תרו אחר קשרי משפחה ושמחו למצוא אותם. חסייה המשיכה וסיפרה איך נלחמה בבדידותה.

" זה היה ב1942 . הייתי ילדה בת שלוש עשרה לבדי. עכשיו התחילו להעביר את כל ילידי העיר לשכונה שלנו. כשהגיעו לגור לידי אנשים התחלתי בכל פעם לקשור קשרים עם הדיירים החדשים. עד שהגיעו קרובי משפחה של אמי. מאד שמחתי לראות את דודי עם שלושת בניו. כי הייתה לו שוב משפחה" .

 חזרה של ילד בודד לגטו הייתה חלק משגרה . גם שכבר התגורר מחוץ לגטו . הגטו היה המקום שבו יהודים וביניהם הוא הרגיש טוב, למרות הסכנה הרבה בכניסה לגטו וסכנה רבה אף יותר בשהייה בו.  הילד נטה לסמוך על היהודים בגטו שעמם הוא תקשר ואליהם חש קרבה מנטלית.  הילדים חמקו מהגטו בדרכים לא שגרתיות והשיגו מצרכי מזון .ההתחמקות מהגטו והחזרה אליו היו מסוכנות ביותר, אך אף על פי שידעו מה מצפה למי שייתפס, הם האמינו וקיוו שלא יתפסו. אנה נתנבלוט מתארת :

" חסייה בת אחת עשרה פרנסה את המשפחה בגטו. היא הייתה מעבירה לשוק בחלק הארי בגדים  נעלים, ועוד. בתמורה קיבלה אוכל. לא פעם נתפסה על יד גדר החומה וראתה עין בעין את התליין. , וכל פעם הייתה בטוחה שזה סופה. למזלה בקבוצת השומרים הרוצחים התגלה אדם בעל לב. היה זה אוקראיני שחילץ אותה , ולבסוף העניק לה מחסה וסידר לה ניירות אריים . רק עם התעודות האלה קיבלה ביטחון זמני" .

   מקור וקרדיט :

טוקר , ד'.  בית הילדים מלובלין : חינוך ילדים יהודים שניצלו משואת מלחמת העולם השנייה 1939-1946 . חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה , תל אביב : אוניברסיטת תל אביב 2008.

ראה גם :


בדידותם של ילדים יהודיים ביער בשואה


ילדים שנשארו לבדם היו צריכים לדאוג להמשך קיומם. חלקם ניסו לחיות בעיר בגטו או במסתור והיו גם שברחו ליערות  . החיים ביער הסתמכו במקרים רבים על קשרים , מקומות עבודה ומקורות מזון מהאיכרים בסביבה. אבל האיכרים לא תמיד עמדו כנגד הלחץ הגרמני להסגיר יהודים . ההתמודדות , היוזמה והאחריות להישאר בחיים ולשרוד הייתה של הילדים עצמם. כתבה אנה נתנבלוט :

" שמואל בן האחת עשרה הסתתר ביערות והיה בודד . משפחתו  נרצחה ב1942 , אחיו הבוגר נעלם. הגרמנים קבעו פרס על כל יהודי שיימסר להם. כנופיה של כפריים מזוינים בקלשונים רדפו אחריו וקראו לכל הילדים שהתחבאו ביער להיכנע."
 
בימים שהילדים לא עבדו אצל האיכרים , היו שמצאו לעצמם מקום מחוץ ליישוב. מקומות אלה שנמצאו להם, לא התאימו , בדרך כלל , למגורי אדם. אנא נתנבלוט סיפרה על חייו של אחד מחניכיה שנותר ללא מגורים והפעיל את תושייתו בשדה הסמוך לכפר :

" באפילה באמצע השדה עמד הילד על ערימת חציר, הוא נכנס בזחילה לתוך הערימה , מאושר בבית החדש שלו. פרש את רגליו העייפות באפיסת כוחות ונרדם. שכניו "בבית החדש"  היו עכברים . הוא גר שם כי היה זקוק לאסוף כוח לחיים חדשים כרועה צאן. כל כמה זמן עבד אצל איכר אחר ועבר מכפר לכפר."

ילדים בודדים חיו ביערות ונשאו בקושי נפשי רב את צער האובדן והחסר של משפחתם. בייאושם הם נדדו ממקום למקום ונעזרו באקראיות בקשר אנושי שמצאו ביער ובמזון שמצאו.

הילדים ביערות התמחו בהתחמקות מהמוות . הם רכשו ניסיון כיצד להמשיך לחיות תחת איום קבוע של מבקשי נפשם, ופיתחו דרכי התנהגות התואמות את מצבם.

ליהודים שחיו ביער הייתה בעיה מתמדת של אספקת מזון, בגלל מיעוט המזון שהצליחו למצוא ביער ובגלל ניתוק הקשרים מהאיכרים הפולנים. רבים עמדו מול סכנת מוות, וכשנאלצו לגנוב מזון לא עמדה בפניהם כל התלבטות מוסרית. נחום תיאר כיצד הילדים שהיו זריזים מהוריהם פעלו איתם ובעידודם בכל דרך כדי להשיג מזון:

" בחודשים האלה של אוגוסט , ספטמבר , היו גניבות בלילה בייחוד של אבי ושלי. בערבים כשהפולנייה בישלה תפוחי אדמה לפטם בהם את החזירים, הייתי מחכה שתפוחי האדמה ירתחו , ובאותן שניות שהפולנייה הייתה הולכת לאיזה מקום להביא משהו , הייתי רץ לסיר ומוציא את תפוחי האדמה לתוך שק ובורח מהר מאוד ליער. "

 נחום הוסיף וסיפר על שגרת חיי היום יום במחבוא ביער , שגרה שכל תכליתה לשרוד בחיים עוד זמן מה כדי להינצל. תנאי החיים היו קשים, לעתים בלתי אנושיים  ובלתי נסבלים. הילדים והמבוגרים סבלו מקשיי הטבע וממזג האוויר, מתנאי הזיהום ומהזנחה תברואתית , מעייפות ומרעב:

" בינואר סערות השלגים היו עניין של כל יום. במקום פתוח כמו ביער שאין בו דרכים , השלג היה עמוק והגיע לי כמעט עד הצוואר, היה קר מאד. אבא תפר לנו בגדים משקים, שלא הכול יירטב ועל הרגליים היו לנו שקים עם חבלים. צריך להוסיף שהיינו מלאים בכינים . בנוסף לזה , בתוך הזיהום היו לנו פרונקלים גדולים שהיו מתפתחים בעיקר בין ההאצבעות, בבית השחי , במפשעה , באזור הצוואר , שנים לא היה לנו סבון, לא מגבת . תמיד היינו בתוך הלבוש הזה ומעולם לא התפשטנו. היינו תמיד מזוהמים , עייפים ורעבים וחרף כל אלה , מעולם לא חלינו".

   מקור וקרדיט :

טוקר , ד'.  בית הילדים מלובלין : חינוך ילדים יהודים שניצלו משואת מלחמת העולם השנייה 1939-1946 . חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה , תל אביב : אוניברסיטת תל אביב 2008.

ראה גם :

סולידאריות של אחים ואחיות במשפחה בשואה


 לאחר ששני ההורים נעלמו , בהרבה מקרים נרקמו קשרי אחווה במקום הקשר המשפחתי המלא. אחים חילקו ביניהם את עול החזקת המשפחה.

לאח בוגר , שהיה בראשית שנות העשרה שלו והיה אחראי כבר לחיי אחיו או אחיותיו הצעירים , נדרשו כוחות נפש ותושייה על מנת להצילם, מכיוון שלא התנסה מימיו בטיפול בילדים וודאי שלא בהצלתם מסכנות מוות. הקשר והאהבה המשפחתיים , תחושת השותפות , האחריות וחוסר הברירה הניעו אותו להתגבר על כל הקשיים , דוד סיפר :

" החלטתי לראות את אחותי הקטנה. הלכתי בלילה והגעתי למקום הימצאה . האיכר אמר לי : טוב שבאת , כי חשבנו להוביל אותה מחר בבוקר לגרמנים, אנחנו מפחדים שהשכנים יודעים. לקחתי אותה וחיפשתי מקום אצל איכרים אחרים . הגעתי לאחת המשפחות שהסכימה להחזיק אותנו עד שאמצע משהו אחר. התברר שהראש של אחותי היה מלא כינים ומלא פצעים. האיכרה אמרה שצריך להביא משחה מבית המרקחת. באין ברירה העזתי והלכתי פעם ראשונה באמצע היום במקום יישוב והבאתי את המשחה. האיכרה עזרה לי להוריד לה את השערות . היו לה שערות בלונדיניות יפות והיה לי חבל לגזוז את שערותיה. תמיד כשאני מספר את הסיפור , אני כמעט בוכה כמו שבכיתי אז.

אחים נדדו יחד בתלות הדדית , הם חיו כדי לעזור ולהעזר אחד בשני וכך יכלו לסמוך איש על אחיו. מרדכי סיפר על אחיו שהיה מסור להצלתו עד כדי סיכון חייו שלו :

" במוצאי שבת התכוונו להצעיד את כל היהודים שנותרו בעיר לכיוון גרמניה. הלכנו בשורה , היו יריות והיו צעקות. אוקראינים שמרו מסביב . הלכתי עם אחי ופתאום אני רואה שהוא איננו . לא הבנתי מה קרה. המשכתי ללכת , כי לא הייתה ברירה . צעקתי כל הזמן "אברהם אברהם" . כעבור כעשרים דקות , אברהם תפס לי את היד ומשך אותי הצידה לתעלה. התברר לי שהוא ברח ותוך כדי בריחה , הבין שאני אינני  אתו . הוא חזר תוך סיכון עצמו וברחנו יחד. "


   מקור וקרדיט :
טוקר , ד'.  בית הילדים מלובלין : חינוך ילדים יהודים שניצלו משואת מלחמת העולם השנייה 1939-1946 . חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה , תל אביב : אוניברסיטת תל אביב 2008.

ראה גם :


ילדים בשואה ותרומתם להישרדות המשפחה



 רדיפת היהודים והסכנות שהיו בכל מקום דרשו מהמשפחה התארגנות מתאימה וגם הרבה מזל . משפחות נעדרות לכידות משפחתית לא יכלו לעמוד בלחצים ובקשיים שזימנה המציאות. הילדים היו חלק ממסגרת ההצלה של המשפחה בזכות הזריזות המאפיינת את גילם ותחושת אחריות הדרושה להצלחה במשימה. 

הם נדרשו לגנוב, לרמות , להעמיד פנים ולהתחפש . את פעילותם הם תפסו כמשחק שהכול אפשרי ומותר בו. הם עוררו אמון, והפולנים עליהם והעדיפו לתמוך בהם ולעזור להם יותר מאשר ליהודים המבוגרים. בזריזותם הם לא היססו להסתכן, ומהר מאד למדו להיראות כפולנים ובכך להצליח במשימותיהם. נחום סיפר :

"אבא ואני היינו מתגנבים בלילות וגונבים מזון. הייתה לי הצלחה גדולה כי הבאתי מזון גם בימים. ידעתי לדבר במבטא פולני. אבי הדריך אותי לקחת שק , ללכת בכפרים , לספר שאני יתום , שהוריי נהרגו בהפצצה ב1939 ואני מבקש מזון. פולנים רחמנים השתכנעו ונתנו לי אוכל. לעתים הייתי נכנס לאיזה בית וגונב מזון, כלים , מלח וכך גמרתי את היום שלי בהצלחה. "

 הילדים הרגישו את כובד האחריות המוטלת על כתפיהם , שכן ללא הצלחתם המשפחה הייתה נידונה למות ברעב. במהרה הם הפכו להיות אחראים להמשך קיומה המלוכד של המשפחה, וכישלונם בהשגת אוכל כזרז לפירוק המשפחה . נחום המשיך וסיפר :

" אימא נבהלה , שאני שכל הזמן איכשהו הצלחתי לעבוד על כולם עם הסיפור שלי , נחשפתי , ובאותם כפרים הייתי בעצם שרוף.  כך נפסקה אספקת המזון וצריך היה לעבור לסביבה אחרת. ברחנו כל היום וכל הלילה לאזור שאבא לא הכיר, במגמה להתחיל שם הכול מחדש. כל זה קרה בסוף הקיץ ביולי 1943 ואני זוכר שהרגשתי הרגשת כישלון חריפה. משהו התערער בביטחון שלי. פחדתי יותר , הייתי יותר מהוסס. אמנם פה ושם הצלחתי לגנוב , פה ושם קיבלתי כיכר לחם , אבל זה לא היה זה. כך שבקיץ ההוא , רעבנו הרבה. "

   מקור וקרדיט :
טוקר , ד'.  בית הילדים מלובלין : חינוך ילדים יהודים שניצלו משואת מלחמת העולם השנייה 1939-1946 . חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה , תל אביב : אוניברסיטת תל אביב 2008.

ראה גם :

יום שלישי, 29 בנובמבר 2016

משחקי ילדים בגטו


חיי היום יום בגטו וילנה הלכו ונעשו קשים . כל בוגר או ילד הבין מניסיונו שאין  באפשרות הקהילה או המשפחה להצילו מרדיפות ומפגיעות . עליו להיות אחראי לעצמו ולדאוג להימלטותו ממוות . כפי שסיפרה טוסיה:

" ילדים בגטו פחדו שהם יחטפו לעבודה כמו הוריהם . הם היו עוברים ברחובות בפחד, שכן לעתים נלקחו לעבודה גם בגיל עשר או שתיים עשרה. 

למרות כל אלה ילדים ניסו לעבור מבית לבית כדי לשחק עם חבריהם.  הילדים הקטנים יותר בגילאי שש ושבע היו משחקים במשחקים המחקים פעילויות מהווי הגטו. "

   מקור וקרדיט :

טוקר , ד'.  בית הילדים מלובלין : חינוך ילדים יהודים שניצלו משואת מלחמת העולם השנייה 1939-1946 . חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה , תל אביב : אוניברסיטת תל אביב 2008.

ראה גם :



הגרמנים וחינוך ילדים יהודיים בפולין



תשומת לב מיוחדת הפנו הגרמנים לילדי היהודים. הם ראו בהם סכנה, כממשיכי קיומה של התרבות היהודית, והתייחסו אליהם כאל איום ( עופר 2002) .
לכן הם הפסיקו את לימודי הילדים , בעוד היהודים מצדם פעלו בכל דרך לקיים את הלימודים עבור ילדיהם , כפי שסיפרה איילה :

"אחי הגדול ואחותי היו רגילים ללמוד בבית . נאלצנו להעמיד שומר מיוחד מבני המשפחה , שישגיח מפני בואם של הגרמנים . יום אחד עמדתי על המשמר והנה הופיע איש הס"ס . הוא סחב אותי לתוך הבית וגילה את המורה ואת התלמידים . הוא איים עלינו במוות . לאחר אותו מקרה עברנו ללמוד במרתף."

מבוגרים וילדים ייחסו חשיבות רבה ללימודים ולהשכלה. הילדים חוו בחריפות את הניסיון שכמעט הצליח למנוע מהם רכישת השכלה. 

בהמשך חייהם הם ביטאו את תחושות הפגיעה מהחסר ההשכלתי שנגרם להם כילדים במלחמה ( בלטמן , 2002 : 97) . הם נהיו מודעים לכך בעיקר לאחר המלחמה, כשנבדק הידע ההשכלתי של כל ילד  בנקודת הפתיחה לתהליך הלימוד המחודש. 

התברר אז שהיו ילדים צעירים שלמדו מעט והיו כאלו שלא למדו כלל. העדר השכלה דרבן רבים מהילדים להצטיין בהמשך חייהם ולהצליח בלימודים.  החסר הלימודי נשאר תזכורת מתמדת להתנכלות הנאצית ודרבן אותם להשלים את השכלתם. כל הישג לימודי נחשב אחר כך , במהלך חייהם , עניין בעל חשיבות רבה וכמקור לגאווה. דוד סיפר :

"אחד הצווים הראשונים שהוציאו  הגרמנים כשנכנסו לפולין, היה שלילדים יהודים אסור ללמוד בבית ספר פולני. הייתי בכיתה ג' . כל השכלתי כשבאתי ארצה ב1947 בגיל שבע עשרה , היו אותן שלוש שנות לימוד, מחצית שנה בכיתה ו' ומספר חודשים בכיתה ז' אחר המלחמה. זה היה כל הרכוש ההשכלתי שלי. ב1953 הייתי כבר מורה לעברית. "

הגרמנים יצרו  בפולין מצבים שמנעו כל אפשרות לקיים פעילות קהילתית של חינוך ותמיכה סוציאלית . התוצאה הייתה שלאנשים ולילדים לא נותר במה להיאחז לביטחונם הרוחני , הנפשי והפיזי אלא במשפחתם.

   מקור וקרדיט :

טוקר , ד'.  בית הילדים מלובלין : חינוך ילדים יהודים שניצלו משואת מלחמת העולם השנייה 1939-1946 . חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה , תל אביב : אוניברסיטת תל אביב 2008.

ראה גם :

מקורות המידע המצוטטים :

עופר , ד'. "ילדים ונוער בתקופת השואה", השואה היסטוריה וזיכרון , ספר היובל לישראל גוטמן, ירושלים,  יד ושם 2002 , עמודים 62-59.

בלטמן , ד'. גטו ורשה –ספור עיתונאי , עיתונאי המחתרת אודות יהודים בלי בית ספר , ירושלים : יד ושם , 2002 , עמוד 97.


דוד טוקר , בית הילדים מלובלין



ד"ר דוד טוקר
בית הילדים מלובלין
אנטומיה של מעשה חינוכי
  הוצאת רסלינג ,2012

ספרו של דוד טוקר מביא לראשונה עדויות מצמררות של ילדים אשר שהו לאחר אימי השואה בבית הילדים אשר בעיר לובלין, בפולין. הספר בוחן את "צמיחתו", את ארגונו ואת הישגיו של בית הילדים שהוקם במהלך השחרור של חלקים נרחבים מפולין, על ידי הצבא האדום, בתוך מלחמת העולם השנייה בשנת 1944. 

הספר מציג את הדרכים הספונטניות והמאורגנות שבהן רוכזו במוסד פנימייתי ילדים יהודים שהיו ברובם נטושים מאז ראשית המלחמה ובית הילדים שימש להם תחליף לבית שאבד. 

הילדים מספרים, בין השאר, על מגוון אופני הקיום בגטו המתרוקן, עם ההורים ובלעדיהם, על האופן שבו הצליחו לשרוד בתעוזה ובחוכמה מחוץ לגטו כאשר הסתתרו בכפרים אצל איכרים פולנים או גרמנים, או כאשר "בחרו" בזהות נוצרית על מנת לשרוד בתקופה בלתי אפשרית.

יוזמי בית הילדים היו חברים בוועד המרכזי ליהודי פולין, אשר רוב משתתפיו היו ממשיכי דרכה של תנועת ה"בונד" והשמאל היהודי-פולני. בדומה ליוזמי בית הילדים, גם מנהליו וצוותו החינוכי הזדהו עם הקבוצה האידיאולוגית של "בוני פולין הסוציאליסטית". אבל למרות זאת ועל אף הטיפול החינוכי המסור, רוב חניכיו המתבגרים של בית הילדים, אשר שהו בו תקופה ארוכה ואף הגיעו בזכותו להישגים לימודיים גבוהים, העדיפו להצטרף אל תנועות הנוער הציוניות ואל דרכן (הארוכה מאד) לארץ ישראל. בחירה זו, שמומשה בהסתר, נשאה בחובה העדפה ללא נודע (עליה לארץ ישראל) על פני עתיד בטוח (בפולין) שטופח בתשומת לב חינוכית יוצאת דופן.

ספרו של דוד טוקר מתמקד במוסד חינוכי אחד, אבל סביבותיו ההיסטוריות, התרבותיות והפוליטיות מבוארות בהרחבה, תוך כדי מתן תשומת לב מרבית לביוגרפיה של המשתתפים ולהיסטוריה של התקופה.


הילדים שהצטרפו לבית הילדים בלובלין נקלעו לשואת העם היהודי בפולין  המזרחית . הם היו מנותקים מסביבתם וממשפחתם, ונותרו בודדים בתוך תהליך של הרס תרבותי, חברתי ומשפחתי עמוק.


ילדי בית הילדים מלובלין ספרו בעדותיהם על החיים בתקופות שקדמו להצטרפותם לבית הילדים. הם מתרכזים בסיפוריהם בתהליכי ההתפוררות וההרס של כל מה שהקיף את חייהם , מפרוץ המלחמה ועד הצטרפותם לבית הילדים. 

ד"ר דוד (דודיק) טוקר עוסק בחינוך שנים רבות: כמדריך ומנהל מחלקת ההדרכה בתנועת נוער, כמקים ומנהל ביה"ס יסודי אזורי, כמורה ומנהל ביה"ס תיכון אזורי, כמרכז הפיקוח בחינוך ההתיישבותי, כמנהל המינהל לחינוך ההתיישבותי ועליית הנוער וכיו"ר ועדת החינוך של העמותה לשימור אתרים בישראל.


יום שני, 21 בנובמבר 2016

רקמת חיים , ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה : ינינה זימונובוצקי –ינינה נבל



חנה עזר-אוליצקי, רקמת חיים , ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה.  הוצאת גוונים , 2006 .
עמודים 11-29
ינינה זימונובוצקי –ינינה נבל
ילידת קטוביץ ,פולין  שנת 1937
בת 4 וחצי הועברה  מגטו קטוביץ למשפחה פולנייה .


אחד הסיפורים המעניינים הוא של המרואיינת הראשונה בספר החשוב , ינינה זימנובוצקי-נבבל מקטוביץ, שהובאה אל "דודה" פולנייה, לפי הסכם עם אמה. מאז, במשך למעלה משלושים שנה, חיפשה ינינה את אמה. "במשך שנים רבות חייתי עם ההרגשה שהיא שלחה אותי כדי שיהיה לה קל יותר... זה היה פצע נורא עבורי". ה"דודה" היתה קתולית אדוקה ולימדה את ינינה את התפילות הנוצריות. אבל מסוכן מדי היה בשביל ינינה ומציליה שתישאר בבית. בתה של ה"דודה", מרישה, נערה בת 18, החליטה לעזוב את הבית עם הילדה. הן נדדו ממקום למקום ולנו אצל קרובי משפחה. ינינה אומרת: "לא הייתי מודעת למידת הסיכון שמרישה נטלה על עצמה ולטרחה שאני גורמת לה. היום אני לא מבינה איך היא עמדה בזה. איך בחורה צעירה נודדת שלוש שנים בארץ רדופת מלחמה ורוחשת סכנות עם ילדה יהודייה קטנה שצמודה אליה 24 שעות ביממה". כששאלה אותה ינינה מדוע עשתה זאת, ענתה מרישה: "זה מה שהיה צריך לעשות".

להלן כמה קטעים מרתקים מתוך הראיון שקיימה חנה עזר-אוליצקי עם ינינה זימונובוצקי בבגרותה בישראל :

" זוכרת בגטו ילד בשם דוד כצנגולד, בין גילי , ששיחק איתי יחד. הוא היה עם אימא שלו ואמור היה לעבור אל הגברת ליאוקדיה נברוצקה הפולנייה, בניסיון להציל אותו. הגברת נברוצקה התחרטה ברגע האחרון , מתוך חשש שתסכן אם תיקח אליה ילד זכר. אימא שלי קפצה על ההזדמנות וסיכמה עם הגברת נברוצקה שתיקח אותי, ואכן כך היה. הילד לא ניצל"

מה קרה לילדה שהגיעה אל משפחה פולנית זרה? אנשים זרים, תרבות שונה?

"אני זוכרת כלב גדול שהפך להיות החבר הכי טוב שלי... יחד היינו יושבים מתחת לשולחן. קיבלתי ממנו הרבה חום נעים. לא זוכרת מה עשיתי במשך היום כאשר כולם עבדו. אולי לא נמצאתי הרבה לבד. הייתי עם הכלב . אני זוכרת את הציפייה לבואה של אימא. אבל אני חושבת שלא לקח לי זמן רב להבין שאימא לא תגיע". 

במשפחה הפולנית נוצר קשר אמיץ בין  ינינה הילדה בת ארבע וחצי והבת מארישה, שהייתה צעירה בת שמונה-עשרה , גבוהה , בלונדינית ויפה.

"הם היו קתולים מאמינים שהולכים לכנסייה בימי א' . לימדו אותי את התפילות , כי זה היה חשוב גם להגנתי. התפללתי בלי סוף , מתוך רצון שאימא ואבא יחזרו"
במהלך טיפול רפואי של חיסון , רופא גרמני  שהתגורר בקטוביץ זיהה את ינינה  כילדה יהודייה,  ודרש שהילדה לא תהיה יותר בקטוביץ . מאז התחילו הנדודים שלה . מי שלקחה אותה הייתה הבת  של המשפחה הפולנייה בת ה18 , מארישה .
במשך חודשים נדדה ברכבות ברחבי פולין יחד עם מארישה. הם ביקרו אצל קרובי המשפחה של מארישה ועברו ממשפחה למשפחה ולא תמיד נתקבלו בעין יפה.

" הנסיעה ברכבת הפכה עבורי לאחד הסיוטים הגדולים" . לאורך הדרך , בתחנות הרכבת הגרמנים היו נכנסים לקרונות מחפשים יהודים ופולנים מתנגדי המשטר. הם היו גוררים את האנשים החוצה תוך כדי צעקות. ביהודים היו יורים מיד ואת הפולנים עצרו. תמיד היו כמה יהודים או פולנים שהגרמנים היו תולים לראווה בתחנה. כמעט בכל תחנה היו אנשים תלויים . זו הייתה זוועה . גם מארישה זוכרת את זה כמחזה נורא, ושתינו היינו בסכנה. כילדה לא ידעתי ולא הבנתי מהו מוות , אבל כנראה שברמה אינסטינקטיבית , חייתית ידעתי"

"בכל מקום נשארנו עד לרגע שבו אחת " הנשמות הטובות" במשפחה הייתה אומרת משהו על הילדה הזו עם התלתלים השחורים והעיניים השחורות ..  באותו לילה היינו נעלמות . למרות הפחד , הנדודים , החלפת מקום המסתור , הסכנות , הצורך לא להיראות , למרות כל אלה , בכל מקום בו היו ילדים , תמיד היה לי חבר או שניים . חלק אחד בתוכי חי עם פחד, החלק השני- הילדה המחפשת לשחק. "

" לא הייתי מודעת למידת הסיכון שמארישה נטלה על עצמה ולטרחה  שאני גורמת לה. היום אני לא מבינה איך היא עמדה בזה. איך לקחה זאת על עצמה. בחורה צעירה שיכולה לשבת בשקט בבית שלה ובמקום זה מסכנת את עצמה, נודדת שלוש שנים בארץ רדופת מלחמה ורוחשת סכנות עם ילדה יהודייה קטנה שצמודה אליה עשרים וארבע שעות ביממה.. לא מובן."

אחר המלחמה הוטבלה ינינה לנצרות  וצורפה באופן חוקי למשפחת נברוצקה. אבל בקיץ 1946 אביה של ינינה חזר מרוסיה וגם דודתה פאני חזרה ממחנה הריכוז. " אבא הגיע ואני אמרתי שאינני רוצה לראות אותו. התחיל סיפור קשה עבור שנינו . פחדתי מאבא באורח מוגזם. פחדתי שיחטוף אותי. פחדתי לצאת לרחוב. הוא ניסה לדבר עם הגברת נברוצקה , אך השיחות לא הניבו תוצאות. המשפחה הפולנית התקשתה לשחרר אותי."

  הדברים הגיעו לבית משפט פולני ובפסק דין נקבע שהיא צריכה לחזור לאביה. " התחלתי לבכות ולצעוק שאינני רוצה, אבל אבא ממש לקח אותי בחטף אל מונית שחיכתה בחוץ. "

המשבר שלה עם אביה נמשך  יותר משנה כי ינינה הרגישה נוצרייה ולא שייכת אליו וליהדות.

בשנת 1955 עלתה ארצה עם אביה ונישאה בישראל  כאשר הייתה בת תשע-עשרה.

 הקשר עם מארישה בפולין נמשך כל הזמן . ינינה ובעלה דאגו שתקבל את אות "חסידי אומות העולם" מ"יד ושם". וגם סייעו לה לאורך השנים מבחינה כלכלית.  מארישה נפטרה בשנת 2004.

 מקור וקרדיט : חנה עזר-אוליצקי, רקמת חיים , ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה.  הוצאת גוונים , 2006 .
עמודים 11-29.