"התגוררנו אז בעיר פראמישל (הערת צוות התיעוד
ילדים בשואה : פְּשֶׁמִישְׁל , עיר
בגליציה, כיום בדרום-מזרח פולין). הצבא האדום נסוג. הגיעו הגרמנים . בבית שרר רעב.
מלאי המזון נתרוקן. למחרת, בשעה 12 פשטה שמועה , שבתחנת נרכבת יש לחם , מיד אצו
המונים עם שקים ותרמילים לעבר התחנה, ואכן עמדו בתחנה קרונות חתומים טעונים לחם,
שהיה מיועד לצבא הגרמני . ההמונים הרעבים
עטו על הקרונות כזאבים . כל אחד חטף כיכולתו וטען בשקים. מיד הופיע משמר
גרמני ופתח באש לתוך ההמון. נתפזרו כולם בהשאירם 20 גוויות ברציף התחנה. כל היום הרעימו
יריות שנורו על ידי משמרות הצבא הגרמני באנשים שבזזו חנויות-מכולת.
אט-אט הגיע לעיר צבא גרמני נוסף ועל פני החומות הופיעו
מודעות מטעם השלטון הגרמני . אחר כך הוקם הגיטו . הגרמנים בחרו בסמטאות ההרוסות
והמעופשות ביותר והקיפון תיל דוקרני. כל 50 מטר ניצבה "שוצפוליציי" והמשטרה הפולנית.
משפחתנו , כלומר, אבא , אמא ואני גרנו במרתף אפל דחוסים
כסרדינים יחד עם עוד משפחה . סבלנו מרעב. לא פעם בכתה אמא בראותה , כיצד אנו
מחלקים את מנת הלחם השבועית לשבעה חלקים. השתדלתי לא לבכות , אך הרעב והעוני היו
ללא נשוא.
עברו כמה שבועות ואז החלו הגרמנים בגירוש הגטו. הגיטו
הוקף משמרות כפולים . פה ושם הועמדו מכוניות משוריינות, והנה ביום ב' נכנסה המשטרה
היהודית לתוך הבתים, חטפה את האנשים וגרשה אותם
ל"זאמאלפלאץ", היא כיכר הכינוס. אלו הלכו בטלטלם חפציהם ואלה
בידיים ריקות. הגרמנים נעזרו בשוטרים אוקראינים ופולנים.
הגירוש החל ב-6 בבוקר . הבאים לכיכר נצטוו לכרוע ברך
ולהתייצב ברביעיות. אלה , שלא מצאו חן בעיני המפקד הגרמני הממונה על הגירוש ,
הועמדו מהצד וחוסלו. היה גשם שוטף והאנשים כרעו בתוך השלוליות. אלה שקמו לרגע
הובלו הצידה ונורו. משמרות הגסטאפו הסתובבו בכיכר ליד היהודים הכורעים ולעגו להם.
האוקראינים עברו בין הכורעים וחתכו בסכינים את רצועות התרמילים , כל הרכוש של
היהודים הוחרם.
הגיעו שוטרי גסטאפו נוספים יחד עם אזרחים גרמנים, שבחרו
להם פועלים לעבודה. ממש כמו לפני מאות שנים – סחר עבדים. העמידו אותם מהצד והובילו
אותם במכוניותיהם. לאן ? איש לא ידע .
לאחר המלחמה נתגלה שהובלו למחנות ריכוז.
מה קרה לשאר היהודים ? הם הוכנסו לקרונות רכבת שחיכו
בתחנה. יהודים בגיל מעל 60 הועמדו בצד ונורו בו במקום. בכל קרון רכבת צופפו ודחסו
100-150 איש , גברים , נשים וילדים. הטראנספורטים הובלו מזרחה לבאלז'אץ , במקום
שהיו נרצחים בהמונים. אך אמת זו נודעה לנו רק בשנת 1943 .
ביום שישי הגיע תורנו ללכת לכיכר הגירושים. אבא רצה
שנסתתר, אך לא היה לנו כל מקום-מחבוא. מוכרחים היינו ללכת לכיכר המשלוחים
ל"זאמאלפלאץ" .
הגענו . ציוו עלינו לכרוע. הפרידו אותי בכוח ממשפחתי . התחלתי להסביר לגרמנים שזוהי אמי
וזה אבי ואני מוכרח להיות יחד אתם . האוקראינים לא רצו להבין וענו לי בבעיטות
בצלעות. ניגש אלי גרמני שבעיניו מצאתי חן כפועל רמז לי באצבעו ואמר :Komm!
, כלומר, בוא! עשיתי עצמי כלא
שומע ולא רואה, אז הוא אחז אותי בעורף והשליך אותי הצידה לפלוגה המסודרת.
אמא בכתה
ולבי נשבר. אמא עודדה אותי באומרה " לך איז'יו , אולי ייטב לך שם ? " ,
לא הספקתי לענות לה כי הגרמני שוב חבט בי והוביל אותי לחבורה שהוטענה במכוניות.
כך אבדו ממני הורי, ועתה מתחילים חיי היתום שלי ,
הנדידה בין מחנות הריכוז. "
מקור :
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה