הנערה אלישבע אורבך והפשיטה הגרמנית על בית החולים היהודי באמסטרדם , 1943

בשעה שמונה בדיוק נשמע לפתע טרטורן של משאיות גדולות שנכנסו לרחוב של בית החולים במפגן עוצמה. בזה אחר זה נעצרו המשאיות בחזית בית החולים היהודי ובן רגע היה כל המתחם מכותר בידי חיילים גרמנים, שבאו לפנות את בית החולים.

בתוך דקות ספורות נכנסו כמה מהחיילים הגרמנים פנימה צועקים וזועמים. כל העובדים , כל צוות הרופאים וכל החולים ללא יוצא מן הכלל נגררו אל המשאיות . בעודי צופה באימה במחזה , החלטתי : אותי לא יתפסו . אני חייבת לברוח.

אבל איך? אי-אפשר לעזוב את בית החולים. רצתי  מחדר לחדר , ממחלקה למחלקה , מחפשת מחבוא שבו אוכל להסתתר, עד שאוכל לצאת בכוחות אחרונים מן הבניין. הסתובבתי מיואשת בבניין. מחזות קשים נגלו לעיני : חולים המומים , שללא אומר נגררו ממיטותיהם ע"י החיילים הגרמנים , רופאים ואחיות מזועזעים שהתרוצצו אנה ואנה חסרי אונים, ומעל לאנדרלמוסיה של צעקות , בכיות , יבבות ודחיפות – צווחותיהם המפחידות של הגרמנים.

איכשהו מצאתי את דרכי אל עליית הגג . שקט שרר סביב, ושוב התעוררה בי התקווה שאוכל לצאת חיה מהזוועה הזאת. אבל לא הייתי שם לבדי : אדריכל בית החולים מר בראס כבר הסתתר במישורת שמעל עליית הגג עם שלושת ילדיו. האדם שתכנן את הבניין והכיר בו כל פינה ופינה, ידע מה המקום הבטוח ביותר להסתתר בו . בלי אומר ודברים הצטרפתי אליו מייד.

מר בארס סיפר לי שהוא נקלע למקום לגמרי במקרה, כאשר קפץ לרגע לבית החולים בדרכו להביא את ילדיו לבית הספר. הילדים בני עשר , שמונה וחמש , היו צמודים זה לזה בשקט גמור והקשיבו לרעש המנועים של המשאיות הגרמניות שעזבו עם מטענן האנושי הזועק ובוכה.

זמן רב עבר ואז השתרר לבסוף שקט מוזר . בית החולים , שבדרך כלל רחש פעילות 24 שעות ביממה , דמם. יכולת לשמוע קול סיכה נופלת. כבר התחיל להחשיך , אבל עדיין לא העזנו לצאת . לפתע שמעננו צעדים וקול רם בגרמנית : "כאן עוד לא היינו!"

הם עלו לעליית הגג, בנשימה עצורה השתופפנו עד כמה שיכולנו . אלומות אור רבות עוצמה הזיקו על פני הגג! למזלנו , כבר ירד החושך, ואנו התקפלנו במקומנו. ניסינו לכווץ את עצמנו ככל האפשר כדי שלא נתגלה .

 "שהילדים לא ישתעלו , שרק לא יבכו" , התפללתי, מחזיקה בכל אחת מידי יד רועדת של ילד קטן. פנסים גדולים וחזקים האירו את השטח. 

הגרמנים הסתובבו הלוך ושוב בקרבה מסוכנת . שכבנו ללא נוע, בלי לנשום. הילדים רעדו אך החזיקו מעמד. לאחר דקות ארוכות נואשו הגרמנים מחיפושיהם וירדו. נשמנו לרווחה . זהו  זה נגמר . הגרמנים לא מצאו אותנו.

בכניסה לבניין ניצבו שומרים . אי אפשר היה לצאת מבלי להתגלות.

דילגתי לגג הבניין הצמוד , שהיה למזלי ריק . אף שהבנתי בעצב שדייריו היהודים גורשו . ירדתי דרך חדר המדרגות לרחוב וחמקתי החוצה.

מקור וקרדיט :

בטי באוש , אלישבע אורבך . השקט שנשבר : סיפורן של שתי אחיות מהולנד בימי המלחמה

הוצאת יד ושם, 2007