ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום שלישי, 1 בנובמבר 2022

משה העליון ז"ל – "פחם רכבות הוא די טעים"

 


  לפני כמה ימים הלך לעולמו ניצול השואה  אל"מ ( מיל' ) משה העליון ז"ל

יהי זכרו ברוך !!!!

הוא שרד את אושוויץצעדות המוותמאוטהאוזןמלק ואבנזה. הוא מחבר ספר זיכרונות, "מיצרי שאול" (Meizarey Sheol), שנכתב במקור בעברית ותורגם לאנגלית כ"מיצרי הגיהנום": כרוניקה של יהודי סלוניקי במחנות ההשמדה הנאצים אושוויץ, מאוטהאוזן, מלק, אבנזה". הוא כתב שירים בלדינו שהתבססו על קורותיו במחנות הריכוז וההשמדה ובצעדות המוות: "La djovenika al lager", "Komo komian el pa" ו-"En marcha de la muerte", שפורסמו בלדינו ועברית תחת הכותרת "En los Kampos de la Muerte"

ב-6 במאי שוחרר. לאחר השחרור החליט משה העליון שלא לחזור לסלוניקי, והיגר באופן לא חוקי לארץ ישראל על סיפון אוניית המעפילים וודג'ווד ביוני 1946, לאחר שהייה של שנה אחת בדרום איטליה. האונייה נתפסה על ידי הצבא האנגלי והעליון נכלא עם המעפילים האחרים למשך חודש במחנה מעצר בריטי. העליון התגייס לצה"ל ושובץ בחיל התותחנים הוא שירת בסוללת תותחי 65 מ"מ ("נפוליאונצ'יק") בחזית הצפון במלחמת העצמאות. ב-1950 סיים בהצטיינות קורס קצינים. הוא שירת בגדוד מרגמות 332, בבה"ד 9, בעוצבת עמוד האש ושימש מפקד גדוד איכון. בשנת 1970 פרש מהצבא בדרגת סגן אלוף. בעת ששירת בכוחות המילואים, התקדם לדרגת אלוף-משנה.

משה עבד במשרד הביטחון הישראלי והיה תחילה עוזר ואז ראש יחידה מבצעית. לאחר מכן היה עובד ציבור.

  

כשהגיע משה העליון למחנה אושוויץ וראה את האסירים, לא האמין למראה עיניו. זמן קצר לאחר מכן - והוא מגולח, נטול רכוש ועל זרועו מקועקע מספר – כבר הבין: חייו השתנו לחלוטין. זהו סיפורו של נער שעשה הכול – מאלתורים וסיפורי כיסוי ועד אכילת פחם – כדי לשרוד ולהמשיך לחיות. כשהגיע משה העליון למחנה אושוויץ וראה את האסירים, לא האמין למראה עיניו. זמן קצר לאחר מכן - והוא מגולח, נטול רכוש ועל זרועו מקועקע מספר – כבר הבין: חייו השתנו לחלוטין. זהו סיפורו של נער שעשה הכול – מאלתורים וסיפורי כיסוי ועד אכילת פחם – כדי לשרוד ולהמשיך לחיות.  

ב-9 באפריל 1941 נכנסו הגרמנים לסלוניקי, העיר שבה נולדתי וגדלתי. אנו חששנו מאוד מהבאות - ידענו על הרדיפות בגרמניה, על ליל הבדולח ועל גזירות נוספות - ופחדנו שגורלנו יהיה זהה. חמישה ימים לאחר כניסתם לעיר נפטר אבי, וכל כך פחדנו שאפילו לא ערכנו לו לוויה ולא הלכנו אחרי הארון. אך הימים חלפו, והגרמנים לא פגעו ביהודים
ביולי 42' הכול השתנה: הגרמנים הוציאו צו המחייב יהודים בני 18 עד 45 להתאסף בכיכר החירות בעיר. היה זה יום שבת, חום כבד בחוץ – והיהודים שהתקבצו זכו ליחס מחפיר: הרביצו להם, הכריחו אותם לבצע תרגילי התעמלות ומנעו מהם שתיית מים. השמועות כבר הגיעו לבתים, ואני אמרתי: משהו השתנה פה היום. ואכן, משהו השתנה. הגרמנים התירו ליהודים לגור רק בגטאות, ומאוחר יותר חייבו אותנו ללכת עם טלאי צהוב, אסרו עלינו ללכת לבי"ס וסימנו את הבתים ואת החנויות.

ואז, יום אחד, לקחו אותנו ברכבת, בקרון שבו שני חלונות בלבד וחבית חתוכה לעשיית הצרכים. כל יומיים הייתה הרכבת עוצרת למילוי מים ולריקון חבית הצרכים, וחיילים שמרו שלא נימלט. ביום השישי לקראת חצות עצרה הרכבת, הדלתות נפתחו – ונצטווינו לרדת ללא חפצינו. בפעם הראשונה ראיתי את האנשים הלבושים בגדי פסים, וכולם התפלאו: מה זה פה? הם נראים כמו אסירים
בדיעבד התברר שזו הייתה תחנת הרכבת אושוויץ, וממנה הלכנו ברגל למחנה אושוויץ. הופרדנו לקבוצות (גברים, נשים, זקנים וכיו"ב), והצענו לאחותי להצטרף לקבוצה שבה היו אמי, דודתי וסבתי. "בשביל מה להיפרד? תלכי עם כולן," הצענו לה – ולא ידענו שבכך דנו אותה למוות.

בקבוצה שלי ושל דודי היו כ-500 גברים. הגענו לבית המרחץ של המחנה, ושם נאלצנו לוותר על כל רכושנו: זהב, כסף, שעונים ואף טבעות נישואים. עברנו 'שרשרת קליטה': התפשטנו, גזזו לנו את השערות בכל הגוף, התקלחנו, עשו לנו חיטוי – ולבסוף קיבלנו את מדי האסיר. דודי ואני התלבשנו, הסתכלנו זה על זה ואמרנו: רגע אחד, איפה אנחנו? רק לפני חצי שעה היינו נראים אחרת - ועכשיו אנחנו בלי שערות ובגדים...
למחרת בבוקר הוציאו אותנו לחצר. היה קור נוראי, אך לא נתנו לנו לחזור לתוך הבניין. התחילו ללמד אותנו את כללי ההתנהגות במחנה: איך מורידים כובע, איך חובשים אותו, כיצד צועדים וכיו"ב - וגם קעקעו על זרועותינו את המספר הכחול

במחנה נדרשנו לעבוד קשה. מי שלא יכול - הורגים אותו. מי שעובד לאט - חוטף מכות. לא פעם חליתי ואף אושפזתי בבית החולים, אך כשהבנתי שהדבר מעמיד את חיי בסכנה ביקשתי להשתחרר ולחזור לעבוד


הזמן חלף, ונודע לנו שהגרמנים בנסיגה. ב-21 בינואר 45' אמרו לנו: צאו מהשער, קדימה צעד! הלכנו יומיים ברגל, בשלג, במה שמוכר כיום כ'צעדת המוות' - צעדה מפרכת שבמהלכה ירו הגרמנים בכל מי שהתקשה ללכת או שלא היה בכושר.  
הגרמנים המשיכו להעביר אותנו ממקום למקום, והגענו למקום בשם אבן זה (Eben Ze). סבלנו מרעב, ובלית ברירה אכלנו גם פחם רכבות. גיליתי שפחם רכבות הוא די טעים, אך הוא גורם לעצירות. התנפחתי מרוב רעב. הייתי מוזלמן.

יום אחד הודיעו שלמחרת ייערך מסדר, ואחד האסירים אמר: אם מפקד המחנה יגיד להיכנס למנהרות שליד המחנה, אל תסכימו. דבריו, כמובן, נשמעו מנותקים מהמציאות - שהרי  אסיר שיגיד 'לא רוצה' מסתכן במוות מיידי. ובכל זאת, כשמפקד המחנה אמר שהוחלט למסור אותנו לידי האמריקנים ובינתיים ניכנס למנהרות כדי להיות מוגנים מההפצצות, כולם צעקו: לא רוצים

למרבה התדהמה מפקד המחנה לא עשה כלום. הוא פשוט אסף את חייליו, וכולם עזבו. בערב החלה סדרת פיצוצים בתוך המנהרות – וכך הבנו מה הייתה כוונתם. למחרת, שישה במאי, חיכינו במגרש המסדרים, ובשעות הצהריים נכנסו שלושה טנקים אמריקניים. באותו הרגע הבנו שאנו חופשיים


אשתי נפטרה לפני שלוש וחצי שנים. יש לי שתי בנות, שישה נכדים וארבעה נינים. כיום אני יושב ראש ארגון ניצולי מחנות ההשמדה מיוון, ואני חבר בהנהלת יד ושם, במרכז הארגונים ובקרן לרווחה. בנוסף, מעת לעת אני גם כותב ספרים

 לתמלול העדות המלא לחץ כאן

מקור וקרדיט

 

 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הילדה היהודיה הקטנה בדיר החזירים

  נולדתי ב- Lens , עיירה בצפון צרפת, בשנת 1935. היינו צרפתים: הורי, שבאו מפולין, קיבלו את האזרחות הצרפתית עוד לפני הולדתם של הילדים. הסיפו...