האומץ של אחותו של קאפקא בשעה האפלה של האנושות

 

אוטילה קפקא, אחותו של פרנץ קפקא, הקריבה את חייה בניסיון לנחם ילדים יתומים במסע לאושוויץ. היא לא נטשה. היא החזיקה את ידיהם במסע ממחנה טרנזשטאדט. מתוך התנדבות היא הלכה איתם אל הלא נודע. היא מעולם לא חזרה. 💔
בעולם נטוש חסד, אוטילה קאפקא בחרה באהבה וחסד.

אוטילה קאפקא טיפלה בזמנו באחיה פרנץ קאפקא כאשר חלה בשחפת

אוטיליה "אוטלה" קפקא (29 באוקטובר 1892 – 7 באוקטובר 1943) הייתה אחותו הצעירה של פרנץ קפקא. אחותו האהובה, היא הייתה גם קרובת המשפחה הקרובה אליו ותמכה בו בזמנים קשים. התכתבותם פורסמה כמכתבים לאוטילה. היא נרצחה בשואה..

ביולי 1920 נישאה אוטילה לצ'כי הקתולי יוסף דוד, בניגוד לרצונו של אביה. בנותיהם Věra (המכונה ואלי) והלן (הכינוי אלי) נולדו ב-1921 וב-1923. פרנץ קפקא ראה אותן גדלות עד שמת ביוני 1924. הנישואים של אוטילה קאפקא לא היו מאושרים והם התגרשו באוגוסט 1942. אוטילה איבדה בכך את הגנתה מפני רדיפת היהודים..

כמו יהודים רבים אחרים מפראג, אוטילה ואחיותיה גורשו במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי הנאצים. בנותיה נשלחו עם משפחותיהם לגטו לודז', ולאחר מכן למחנה ההשמדה חלמנו שם נרצחו.

אוטילה נשלחה למחנה הריכוז בטרזינשטט. ב-5 באוקטובר 1943 ליוותה אוטילה קבוצת ילדים ברכבת בהתנדבות. כשהשילוח הגיע למחנה הריכוז אושוויץ יומיים לאחר מכן, נרצחו כולם בתאי הגזים.

מקור המידע

הפסח האחרון בגטו ורשה

 

במהלך אפריל התרבו בגטו שמועות על אקציה מתקרבת. למרות זאת המשיכו יהודי הגטו בהכנות לקראת הפסח. היו אף שאפו מצות, דאגו ליין והכשירו את הכלים לחג.

ב-18 באפריל 1943 הגיעו ידיעות כי הגרמנים ריכזו צבא בוורשה וככל הנראה הגטו עומד בפני חיסול. חברי המחתרות הלוחמות נכנסו לכוננות גבוהה. בשעות הלילה כותר הגטו. אנשים רבים כבר שמעו על כך מהתצפיתנים הקבועים בעליות הגג.

בלילה נדדה שנת היהודים. נארזו חפצים, לבנים, כלי מיטה, צרכי אוכל והוסעו לתוך הבונקרים. רבה והמונית היתה התנועה באותו ליל-ירח בהיר בחצרות וברחובות, דוגמתה לא ראו מזמן אף ביוםטוביה בוז'יקובסקי, בין קירות נופלים (1983), ע' 35.

זה היה בדיוק ערב פסח 1943. וסידרנו בבית הכל בשביל פסח. היה לנו עוד מצות, הכול. את המיטות סידרנו... ואצלנו גר השוטר שהיה בא תמיד להגיד לנו מה יהיה. ... ואמר לנו - שתדעו לכם, הגטו מסביב - עם אוקראינים, ולא יהיה טוב הלילה הזה. הוא שמע את זה. אנחנו לקחנו את כל הדברים וירדנו. בשביל מה לחכות מה יהיה?... אז לקחנו מה שעוד היה לנו בבית, מאוכל, מהכל, וירדנו לבונקר. וחיכינו.מעדותה של שושנה בהריר, ארכיון יד ושם 5469 / O.3

ב-19 באפריל 1943, ערב פסח תש"ג, נכנסו הגרמנים אל הגטו. את ליל הסדר בדירתו של הרב אליעזר מייזל מתאר חבר אי"ל, טוביה בוז'יקובסקי:

כוסות היין על השולחן, אדמומיות שבהן שבה והזכירה דם היהודים שהושמדו ביום שנכנס החג. ההגדה נאמרה לקול יריות והתפוצצויות שבקעו ועלו זו אחר זו כל אותו לילה בגיטו.בין קירות נופלים, ע' 42

מקור וקרדיט : אתר יד ושם (קישור)

ילדות יתומות ניצולות שואה אוכלות מצות, פסח 1947 , וינה

 

ילדות יהודיות משארית הפלטה, שהגיעו לווינה (Wien), אוכלות מצות שנשלחו מארץ ישראל. צולם ב - 1947.

מעיזבון אפרים דקל (Ephraim Dekel). צולם ב - 1947.

מקור המידע

היום , ה6 באפריל 1941 הוא יום הולדתה של הפעוטה היהודייה מיוגוסלביה, קתלין רוביצ'ק ז"ל

 

היום , ה6 באפריל  1941 הוא יום הולדתה של הפעוטה היהודייה מיוגוסלביה, קתלין רוביצ'ק שהושמדה באושוויץ ב1944 . 

אלמלא נרצחה ע"י הנאצים  הייתה הופכת , ככל הנראה , גם לרופאה בבגרותה , כמו 2 הוריה והסבא וסבתא , כולם רופאים שהושמדו גם באושוויץ יחד איתה הפעוטה בת 3 . 

מקור המידע 

אתמולים אבודים Ruts Journey - A Survivor's Memoir

 

אתמולים אבודים (באנגלית: Ruts Journey - A Survivor's  Memoir  ) הוא ספרה של רות גלסברג-גולד, המביא את סיפור ילדותה, גירושה עם משפחתה לטרנסניסטריה בשנת 1941 והצלתה מרעב, קור מקפיא ומחלות קשות, עד לעלייתה ארצה באוניית מעפילים, דרך מחנה מגורשים בקפריסין.

בראשית יולי נכנס הצבא הרומני לצ'רנוביץ, לאחר מסע טבח וביזה ביהודים, ואז באו הנאצים והשלימו את המלאכה. אלה שנותרו בחיים מן הטבח, נפלו קורבן לשלל האיסורים, הצווים וההשפלות שהשליטו הנאצים, שהנורא בהם, מבחינתה של רותי, היה האיסור ללכת לבית הספר. אז החלו המאסרים והגירושים. ראש עיריית צ'רנוביץ, טראיאן פופוביץ', עשה כל שביכולתו למנוע את הגירוש והורשה לחתום על היתרי שהייה לבעלי מקצועות דרושים. בעלי הון יכלו לפדות את עצמם, אך למשפחתה של רותי לא היה דבר. קרובי משפחה עשירים, שלעזרתם פנו לאחר התלבטויות וכמוצא אחרון, דחו את בקשתם. יושרם מנע מהם להשתמש ברכוש של בני משפחה, שהופקד בידם למשמרת, כדי להציל עצמם מן הגירוש, והאירוניה שבמצב גרמה לכך, שבסופו של דבר הגיע הרכוש הזה אל ביתם של אותם קרובי משפחה עשירים, שמנעו מהם עזרה להצלת חייהם. בנובמבר 1941 הגיעו החיילים אל בית משפחת גלסברג ודחקו בהם, בקללות וגידופים, לעזוב את ביתם לבלי שוב.

אחרי מסע אימים ברכבת של קרונות בקר חתומים, ללא אוורור, כמעט ללא אוכל ומים וללא הפסקות יציאה לשירותים, במשך ארבעה ימים רצופים, החל מסע רגלי מפרך, שרק ילדים וזקנים היו פטורים ממנו והורשו לעשותו בנסיעה בעגלות. אביה של רותי, שמצבו הבריאותי לא איפשר לו הליכה ממושכת, ניסה לעלות עמה אל העגלה, אך סולק ממנה במכת רובה. כינורו של אחיה נחטף ממנו, נשבר והושלך אל הבוץ. ממקום מושבה בעגלה נאלצה רותי לחזות בהוריה ואחיה המשתרכים בכבדות בגשם שוטף בדרך הבוצית, כושלים ומטים לנפול, במשך ימים ארוכים. ללינת לילה חנו ביער, ללא מחסה מן הקור והגשם, ללא מזון ומים. השמועה אמרה, שכאשר יגיעו אל נהר הדניסטר יירו בהם וישליכו את גופותיהם למים. סופר להם, כי דודה של רותי, שניסה לפדות את חיי היהודים שהיו עמו בכסף שאסף מהם, בהתאם להסכם שהגיע אליו עם המפקד, נורה עם כל שאר החבורה לאחר שהתשלום המוסכם נמסר לתעודתו. הרומנים נהנו להתעלל ביהודים שנמסרו לידיהם ללא תנאי או הגבלה ונקמו בהם בחדווה על קבלת הפנים החוגגת שערכו שנה קודם לרוסים. מכות, יריות וכל התעללות אחרת היו דבר שבשגרה בשיירת הזוועות.

בסוף המסע הגיעה השיירה, או מה שנותר ממנה, אל מחנה ברשאד שבטרנסניסטריה, וכאן הושארו היהודים לגווע לאיטם. לא היה זה מחנה ריכוז או השמדה נאצי. איש לא ארגן כאן את הכלואים, לא הוציאו אותם למסדרים או לעבודה וגם לא לקחו אותם לתאי גזים ומשרפות. השיטה הרומנית הייתה פשוטה יותר - להפקיר אותם למוות איטי, בכפור, ברעב, בצמא ובמחלות. בזה אחר זה גוועו ומתו אביה, אחיה ואמה של רותי בייסורים ממושכים. היא עצמה התענתה בהתקפים חוזרים של מחלת הטיפוס, ואין להבין כלל איך שרדה אותם ונותרה בחיים, בתנאי מחסור קיצוני - בלי טיפול ותרופות, בלי חימום, כמעט ללא מזון ומים ובחוסר הגיינה מוחלט. אישה, ששיכלה את בתה הפעוטה, עזרה לה כמיטב יכולתה, לאחר שאמה של רותי חילצה מפיה לפני מותה הבטחה לעשות זאת, אך אמצעיה היו מוגבלים מאוד. לאחר זמן הוקם במחנה מעין בית יתומים, שמארגניו עשו כל שביכולתם לדאוג לילדים החולים, הנכים והמוזנחים, ורותי שרדה גם כאן עוד תקופות חולי, רעב וזוהמה, שנקודת האור היחידה בהם הייתה נכונותו של מורה מתושבי המחנה ללמד את הילדים המעוניינים בכך, בניסיון לפצות ולו במשהו על שנות הלימוד שהם מחמיצים, נוסף לכל יתר האובדנים שחוו.

בחודש מרץ 1944 הגיע הצבא הסובייטי ושחרר את הכלואים. במשך תקופת מה התמכרה רותי לאידאולוגיה הקומוניסטית, שכבר שבתה את לבה שנים קודם, בצ'רנוביץ. חייה השתפרו במעט, וכשהוצעה לה האפשרות לעלות ארצה עם חבורה ציונית, העדיפה לדחות אותה לטובת נסיעה לברית המועצות וחיים חדשים כאזרחית סובייטית. אלא שגם הבטחה זו התגלתה כריקה מתוכן. ברגע האחרון ניצלה משליחה לעבודת פרך ללא שכר במכרה פחם, משום שחזותה הצעירה מכפי גילה והלא-מפותחת שכנעה את המארגנים, כי היא צעירה מארבע-עשרה שנותיה. שוב מצאה את עצמה בבית יתומים דל, משם הוחזרה לרומניה ועברה ממשפחה אומנת אחת לאחרת, היטלטלה בין קרובי משפחתה הנפעמים מעצם הצלתה, והצטרפה בסופו של דבר לגרעין הכשרה, שציפה לעליה לארץ ישראל. ההמתנה התמשכה עוד ועוד, וכאשר בסופו של דבר הגיע תורה, טבעה אוניית המעפילים שהפליגה בה, ספינה יוונית רעועה, לחופי אי יווני נידח בים האגאי. מי שהגיע לחלץ אותם, הייתה משחתת בריטית, והמעפילים המותשים נלקחו היישר למחנה מעצר בקפריסין, להמתנה נוספת. רק ב-1 בינואר 1948 זכתה רותי להגיע לבסוף לחיפה, בעיצומן של פעולות האיבה בין היישוב לפורעים הערבים, שהמשכן מלחמת העצמאות. רק לאחר המלחמה זכתה סוף סוף להקים בהרי ירושלים את הקיבוץ, שעליו חלמו היא וחבריה במשך שנים ארוכות[דרושה הבהרה].

אחרית דבר

רות גלסברג למדה לימודי סיעוד והוסמכה לאחות. בשנת 1958 נישאה ליהודי רומני והיגרה עמו לקולומביה וכעבור ארבע-עשרה שנים עברה, עם בעלה ושני ילדיהם, למיאמי שבפלורידה. בשנת 1990 הקימה בפלורידה קבוצת תמיכה לניצולי שואה. כיום, אחרי פרישתה לגמלאות מעבודתה כאחות מוסמכת, היא מרצה בנושאי שואה.

באירוע השנתי לציון יום השואה, שנערך בארגון האומות המאוחדות, ב-2009, הוזמנה גלסברג-גולד לשאת דברים ולספר על התנסותה במהלך השואה וכך עשתה,

בשנת 1988 חזרה רות גלסברג-גולד בפעם הראשונה אל מחוזות ילדותה - צ'רנוביץ, מילי וטרנסניסטריה, להיפרד מזכר הוריה, אחיה ומשפחתה המורחבת, ואז החליטה לכתוב את הספר הזה, לזכר עולם.

הספר נכתב באנגלית והודפס לראשונה על ידי University Press of Florida, ב-1996. הנוסח העברי של הספר יצא לאור בהוצאת יד ושם, ירושלים, תש"ס, 1999, בתרגום איה ברויר ובעריכה לשונית של עדינה דרכסלר.

על הספר הזה כתב אהרן אפלפלד: "כל הרוצה להבין את האזור עתיר הרוחניות וברוך הכישרונות הקרוי אירופה יקרא (בעניין) את ספר זכרונותיה הבלתי-יומרני של רות גלסברג גולד".

מקור המידע 

טרנסניסטריה, הגיהנום: הילדה שראתה את המוות

 

היא עמדה בפני כיתת יורים, נשלחה לצעדת המוות, שרדה ברעב ובקור. 

לאה קאופמן איבדה הכל בשואה, ובנתה עצמה מחדש - תוך שהיא מתבצרת בשתיקה ארוכת שנים. עד לאחרונה: "אמא שלי אמרה לי שאני חייבת לחיות, לזכור ולספר לעולם. לא הבנתי את המילים, ידעתי רק שאסור לי למות"

כילדה במשפחה של שבעה ילדים, לאה הקטנה כלל לא הבינה שפרצה מלחמה, אף שבביתה אירחו פליטים נסערים שהגיעו מפולין. באחת השבתות, באמצע הקידוש, החרידו דפיקות חזקות וזעקות ברומנית את שלוות השבת. "אבא שלי סימן לנו לברוח ולהתחבא, אבל זה לא עזר", היא נזכרת. "הרומנים דרשו את הילדים. הוריי הוציאו אותנו".

המשפחה נשלחה לעמוד לפני כיתת רובים. "עצמתי את העיניים, והתחלתי להגיד 'שמע ישראל'. לא בכיתי בכלל, ואמא ואבא אמרו שעוד מעט נהיה ביחד בגן עדן. אבל כנראה שהקב"ה לא היה מוכן לקבל אותנו לגן עדן, כי מפקד כיתת היורים צרח: 'תורידו את הרובים', הצביע על אמא שלי שהייתה מיילדת במקצועה, ואמר: אתם רואים את האישה הזאת? בלידה שלי אמא שלי ואני היינו בסכנה גדולה של מוות, והאישה הזאת הצילה אותנו. אני לא יכול להרוג אותה".

 "ידעתי רק שאסור לי למות"

קאופמן שרדה עוד כמה חודשים, והוצאה עם משפחתה לצעדת המוות. סביבה נורו אנשים שהכירה, והמוות היה בכל פינה.

"הרגו את אבי, ואת אחיי לקחו 'לעבודה' ושוב לא ראיתי אותם. נותרתי עם אמי ואחיותיי ברעב קשה... יום אחד ראיתי שהבנות לא זזות. שאלתי את אמי אם הן ישנות, והיא ענתה: הן מתו.

"יצאתי לחפש אוכל, וכשחזרתי מצאתי את אמא שלי מוטלת מתה על הרצפה, אפילו בלי בגד לגופה. בכיתי מרה, ושאלתי מי רוצה לקנות את האוכל שבשקית, כי רציתי לקנות בגד לכסות בו את אמא ואת אחיותיי".

כשבראשה מילותיה של אמה, החליטה קאופמן שהיא תשרוד: "אמא שלי אמרה לי שאני חייבת לחיות, לזכור ולספר לעולם. לא הבנתי את המילים, ידעתי רק שאסור לי למות, ואין לי ספק שה' היה איתי בכל צעד ושעל".

 שתיקה נוגה

את שארית המלחמה היא שרדה במסתור אצל משפחות רומניות, ולאחר שהסתיימה - כשהיא בת 16 בלבד - נשלחה לקנדה על ידי הקונגרס היהודי הקנדי, ללימודים באקדמיה - והפכה למורה. היא סכרה את פיה וסירבה לשתף את שעבר עליה, אך האתגר הגדול ניצב לפתחה כשהוחלט להכניס לתוכנית הלימודים את נושא השואה.

מקור המידע וקרדיט : שמרית שקד ( קישור) 

כיצד ניצל הילד האיטלקי היהודי לואיגי פרי באושוויץ ?

 

בעודו כלוא באושוויץ, הרופא היהודי האוסטרי  ד"ר אוטו וולקן קיבל החלטה נועזת - הוא סיכן את חייו כדי לעזור להציל ילד יהודי  בן 12.

על אף שהמשטר הנאצי  שלל  ממנו מאת התואר הרפואי שלו, אוטו נבחר לעבוד כרופא במחנה. הוא ניסה לעזור למי שהוא יכול, אבל רבים ממטופליו מתו ממחלה או נשלחו לתאי הגזים.

"יש... מקרים שנשארו איתי, שלא הצלחתי לשכוח", נזכר  הרופא  ד"ר אוטו וולקן . 

בשנת 1944 הגיע לאושוויץ נער יהודי איטלקי צעיר, לואיג'י פרי, שם הכיר את הרופא ד"ר  וולקן . 

ד"ר וולקן  היה  נחוש לשמור על לואיג'י בחיים, החביא אותו לראשונה בצריפים הרפואה  במשך שבועות. לואיג'י הוכנס מאוחר יותר לעבודה כנער שליחויות, דבר שהגן עליו מפני תאי הגזים.

כשהמחנה פונה ואסיריו הוצבו בצעדות מוות בתחילת 1945, לואיג'י התחבא פעם נוספת בצריף הרפואי , הפעם עם הרופא ד"ר אוטו  וולקן .  הם שרדו, ומצולמים כאן לאחר שחרורם.

ד"ר וולקן היה אחד העדים החשובים במשפטי נירנברג בהם העיד על ההשמדה במחנה אושוויץ ( מקור) 

מקור וקרדיט : מוזיאון , השואה , וושינגטון

USHMM, courtesy of Frieda Fisz Greenspan 

יתומות מקבוצת ילדי טהרן, עתלית, ארץ ישראל, פברואר 1943⁠

"צפיתי באמא כאשר גוועה למוות , ואחר כך באבא. שניהם גוועו ברעב. היינו 7 אחים ואחיות, ורק אני שרדתי". - קטע מתוך "ילדי ציון – דרך הייסורים של 'ילדי טהרן'" מאת הנריק גרינברג

כאשר גרמניה הנאצית פלשה לפולין ב-1939, כ-300,000 יהודים פולנים נמלטו לברית המועצות. אלפים מתו במסע הזה, והותירו את ילדיהם יתומים.⁠

3 שנים יותר מאוחר 1800 ילדים יהודים , מרביתם יתומים הובאו לטהרן .

ב18 בפברואר 1943, הגיעו 'ילדי טהרן' והמלווים שלהם ברכבת לארץ ישראל.⁠

מקור וקרדיט : יד ושם

אתמול היה יום הולדתו של הילד היהודי סרז' רדזינר ז"ל

 

29 במרץ 1933  ילד יהודי פולני, סרז' רדזינר, נולד בוורשה. הוא היגר בזמנו עם משפחתו  לצרפת.

הוא גורש לאושוויץ  ממחנה דרנסי ב-14 בספטמבר 1942. הוא נרצח בתא גזים לאחר הגעתו אחרי סלקציה . 

כמה אלפי ילדים שנולדו במקור בפולין ועברו עם הוריהם לצרפת על מנת למצוא מקום בטוח יותר נרצחו ע"י הנאצים באושוויץ. 

מקור המידע 

סוזן רובין, ילדה יהודייה בת 4 בהונגריה, מוסתרת במשק חקלאי

"ידעתי שאני מככבת בדרמה מהחיים האמיתיים, ובכל זאת לא הרגשתי כמעט כלום", כתבה סוזן רובין סולימאן בספר זיכרונותיה. "זה היה כאילו הכל קורה למישהו אחר."

לאחר הכיבוש הנאצי של הונגריה  בשנת 1944, הילדה היהודייה סוזן הוסתרה אצל חקלאים הונגרים נוצרים. הפרידה מהוריה בגיל ארבע הייתה טראומטית, וכשאמה השאירה אותה עם זרים, סוזן ניגבה את דמעותיה והבטיחה לעצמה שמשפחת האיכר לא תראה אותה שוב בוכה.

כשאמא שלה חזרה לקחת אותה כמה שבועות לאחר מכן, סוזן בקושי אמרה לה שלום. מאוחר יותר, סוזן הבינה את מנגנון ההתמודדות שפיתחה במהלך השואה: "כשתתמודד עם אובדן הרסני, תחרוק שיניים ותמשיך הלאה". לאחר האיחוד מחדש עם הוריה, סוזן ומשפחתה שרדו את שאר תקופת השואה בזהות בדויה בהונגריה .

אולם רוב יהודי הונגריה לא חוו סיפור ההישרדות דומה לזה של סוזן. תוך קצת יותר משנה רצחו הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם 500,000 יהודים בהונגריה, מתוכם קרוב  ל100,000 ילדים יהודים. 

צילום: USHMM, באדיבות סוזן רובין סולימאן

מקור המידע וקרדיט 

 

היום , יום הולדתו של הילד היהודי הֶנְיוֹ ז'יטוֹמירסקי שנרצח בתא הגזים, איייקון של השואה בפולין כולה

 

הֶנְיוֹ ז'יטוֹמירסקי  היה ילד יהודי-פולני יליד לובלין, שנרצח בגיל 9 בתא גזים במחנה ההשמדה מיידנק. הוא הפך לאייקון של השואה לא רק בלובלין, אלא בפולין כולה. סיפור חייו הפך לחלק מתוכנית הלימודים במערכת החינוך הכללית בפולין.

הפרויקט "מכתבים להניו" מתקיים בלובלין מאז 2005. הניו ז'יטומירסקי הוא אחד הגיבורים של תערוכת הקבע "אֵלֵמֶנְטָאז)" Elementarz; בפולנית: "מקראה ראשונה") המוצגת בביתן 53 במיידנק ומוקדשת לילדים שהיו במחנה.

הֶנְיוֹ ז'יטומירסקי נולד בעיר לובלין שבפולין כבנם הבכור של שמואל ז'יטומירסקי ושרה לבית אוקסמן, וגדל בבית ברחוב שְׁבֶסְקָה (Szewska) מס' 3 בעיר. סבו אפרים ז'יטומירסקי וסבתו חיה לבית מלמד התגוררו ברחוב לוברטובסקה 22. ב-1 בספטמבר 1937 החל ללכת לגן הילדים "טרכטר" (Trachter) שבעיר. ב-5 ביולי 1939 צולמה תמונתו האחרונה בכניסה לסניף בנק PKO הנמצא עד היום ברחוב קרקובסקיה 64 בלובלין. ב-1 בספטמבר 1939 אמור היה הֶנְיוֹ ללכת בפעם הראשונה לכיתה א', אך באותו יום פלשה גרמניה הנאצית לפולין.

עם ייסוד השלטון הנאצי בפולין הוקם בלובלין יודנראט, שכלל 24 חברים. שמואל, אביו של הֶנְיוֹ, שהיה מורה במקצועו ויושב ראש מפלגת פועלי ציון בלובלין, מונה על ידי היודנראט לתפקיד מנהל סניף הדואר ברחוב קובלסקה 2. תפקיד זה אִפשר לו, ככל הנראה, ליצור קשר עם המחתרת הפולנית (דרכה קיבל מידע אסור וחדשות); להתכתב עם אחיו הצעיר, יהודה ז'יטומירסקי, שעלה לארץ ישראל עוד ב-1937; להיות בקשר עם צביה לובטקין ויצחק צוקרמן מהמחתרת היהודית בגטו ורשה ועם אנשי ריכוז השומר הצעיר בווילנה; ולהיות בקשר מכתבים וחבילות עם נתן שוואלב, מנהל משרדי הסוכנות היהודית ותנועת החלוץ בז'נבה, שעסק במתן סיוע למאות פעילי תנועות הנוער בשטחי הכיבוש הנאצי.

בהנחיית המושל הנאצי במחוז לובלין אולצו ב-24 במרץ 1941 כל 34,149 היהודים שחיו בעיר באותה עת לעבור לגטו שהוקם בלובלין. במרץ 1941 עברה משפחת ז'יטומירסקי לרחוב קובלסקה 11 שבגטו לובלין. ב- 10 בנובמבר 1941 נפטר סבו של הֶנְיוֹ, אפרים ז'יטומירסקי, ממחלת הטיפוס. לפני מותו הוא ביקש להיקבר קרוב לשער בית הקברות, כדי להיות הראשון שיצפה בשחרור העיר לובלין. המצבה שעל קברו נותצה ונהרסה ב-1943 כאשר הגרמנים חיסלו את בית הקברות היהודי החדש בלובלין.

ב-16 במרץ 1942 החלו במחוז לובלין המשלוחים למחנות ההשמדה במסגרת "מבצע ריינהרד". מדי יום נשלחו למחנות כ-1,400 אנשים. המשטרה הגרמנית ואנשי האס אס פיקחו על המשלוחים. הסלקציה של היהודים התבצעה בכיכר הסמוכה לבית המטבחיים העירוני, לשם הובלו המגורשים ברגל מבית הכנסת הגדול (על-שם המהרש"ל), ששימש כמקום ריכוז ואיסוף למגורשים. קשישים וחולים נורו במקום. השאר נשלחו למחנות ההשמדה, בעיקר לבלז'ץ. מאות מהיהודים נורו למוות ביערות שבפאתי העיר לובלין. בסך הכל כ-29,000 מיהודי לובלין הושמדו במהלך החודשים מרץ-אפריל 1942, ובהם ככל הנראה גם אמו, סבתו ושתיים מדודותיו של הֶנְיוֹ – אסתר ורחל.

ב-14 באפריל 1942 הסתיימו המשלוחים. הֶנְיוֹ ואביו שרדו את הסלקציות של אביב 1942, ככל הנראה בזכות אישור עבודה שהיה לאב, ויחד עם שאר היהודים שנשארו בלובלין הועברו לגטו אחר, קטן יותר, שהוקם במיידן טטרסקי (פרבר של לובלין). לגטו זה נכנסו כ-7,000 עד 8,000 אנשים, אף שלרבים מהם לא היו אישורי עבודה. ב-22 באפריל ביצעו אנשי האס אס סלקציה נוספת: כ-2,500 עד 3,000 אנשים ללא אישורי עבודה נלקחו תחילה למיידנק, ומשם ליער קְרֶנְפְּיֶיץ (Krępiec) המרוחק כ-15 ק"מ מלובלין, שבו נורו למוות.

ב-9 בנובמבר 1942 בוצע חיסול סופי של הגטו היהודי במיידן טטרסקי. כ- 3,000 אנשים נשלחו למחנה ההשמדה מיידנק, בהם הֶנְיוֹ ואביו שמואל. זקנים וילדים נשלחו מיידית לתא הגזים. גם הֶנְיוֹ בן ה-9 היה בקבוצה זו.

אביו של הֶנְיוֹ, שמואל ז'יטומירסקי, הועבר לעבודות כפייה מחוץ למיידנק בבניית אצטדיון ספורט לאנשי האס אס. מתוך המחנה הוא הצליח לשלוח עוד מספר מכתבים אחרונים לאחיו יהודה שבישראל ולמשלחת הציונית בקושטא. ב-3 בנובמבר 1943 בוצע החיסול הגדול של כל האסירים היהודים שנותרו במיידנק ובשאר המחנות במחוז לובלין. חיסול זה ידוע בשם "מבצע ארנטפסט" (Erntefest, "חג הקציר). באותו יום הושמדו במיידנק 18,400 יהודים. בסיום מבצע החיסול הזה הוכרז מחוז לובלין כ-"יודנריין" ("נקי מיהודים"). באופן מפתיע שרד שמואל ז'יטומירסקי גם את החיסול ההמוני הזה; דבר זה ידוע על-פי מכתב ששלח באמצעות שליח מלובלין ב-6 בינואר 1944 למשלחת היהודית בקושטא. לא ברור מאין נשלח מכתב זה. העיר לובלין שוחררה ב-24 ביולי 1944 על ידי הצבא הסובייטי. שמואל, אביו של הֶנְיוֹ, לא שרד, אך לא ידוע כיצד נספה.

מכתבים להניו

בשנת 2005 החל בעיר לובלין פרויקט "מכתבים להֶנְיוֹ", כחלק מפעילות לשימור ולשחזור המורשת היהודית בעיר. את הפעילות הזו מבצֵע מרכז תרבות מקומי, מרכז "שער גרודצקה - תיאטרון NN". לפי מנהל המרכז, תומש פייטרשביץ' (Tomasz Pietrasiewicz), הרעיון המרכזי של הפרויקט הוא כזה: "בלתי מתקבל על הדעת לזכור את פניהם ושמותיהם של 40,000 איש. זכוֹר אחד. חיוך ביישני, חולצה לבנה עם צווארון, מכנסיים קצרים צבעוניים, תסרוקת שביל בצד, גרביים מפוספסים... הֶנְיוֹ."

הפרויקט מיושם מדי שנה ב-19 באפריל, שהוא יום הזיכרון לשואה בפולין. תלמידי בתי הספר בלובלין מתבקשים לשלוח מכתבים להֶנְיוֹ לרחוב קובלסקה 11, כתובתו הידועה האחרונה של הֶנְיוֹ ז'יטומירסקי בלובלין. עד כה נשלחו אלפי מכתבים להֶנְיוֹ, כולל ציורים, מכתבים אישיים וסיפורים מרגשים של ילדים בני 12-13. בחזית בנק פ.ק.או., המקום שבו צולמה תמונתו האחרונה של הֶנְיוֹ, מוצבת מדי שנה תיבת דואר מיוחדת למשלוח המכתבים להֶנְיוֹ. רשויות הדואר בלובלין נאלצות להתמודד עם שקים מלאים של מכתבים שנשלחים בחזרה לשולחיהם ועליהם החותמת "הנמען לא ידוע". בהמשך היום נערך סיור רגלי בעקבות הכתובות שבהן התגורר הֶנְיוֹ - שבסקה 3, קובלסקה 11 (בגטו). הסיום הוא תפילה חרישית למרגלות פנס אשר מהווה את השריד האחרון שנותר מהעיר היהודית בלובלין שלפני המלחמה ומשמש כ"נר תמיד". ב-2007 התבקשו עוברים ושבים ליד סניף הבנק לכתוב מכתבים בַּמקום. ההיענות הייתה יוצאת דופן. העיתונות הארצית הפולנית מקדישה כתבות רבות לפרויקט זה. מאז 2005 הפך הֶנְיוֹ ז'יטומירסקי לאייקון של השואה, לא רק בלובלין אלא בפולין כולה. כיום הוא חלק מתוכנית הלימודים במערכת החינוך הכללית. עיתונים של בתי-ספר מספרים על אודותיו ומנסים באמצעות סיפור חייו הקצרים להבין את משמעות השואה.

מקור המידע

סיפור החיים של אווה קרקובסקה , ביאליסטוק, 1941

 

   הנערה אווה קרקובסקה מצולמת כאן בקצה הימני עומדת ליד אביה, ד"ר סמואל קרקובסקי. פחות מעשר שנים לאחר צילום זה,  כל האנשים המצולמים בתמונה יאבדו לאווה לנצח. היא הייתה היחידה ממשפחתה הקרובה ששרדה את השואה.

"הניסיון שלי התחיל ב-27 ביוני," נזכרה אווה. באותו יום בשנת 1941 ביצעה יחידת משטרה גרמנית צבאית טבח נורא בעיר הולדתה של אווה, ביאליסטוק, פולין. גדוד משטרת הסדר 309 הנאצי הגיע ונעל מאות יהודים בבית הכנסת הגדול לפני שהעלה אותו באש. אביה של אווה, סמואל, היה בין הנשרפים בחיים.

אווה, אמה, אסתר, ואחיה של אווה, יולק, נכלאו מאוחר יותר בגטו ביאליסטוק. עם תחילת הגירושים האחרונים מהגטו באוגוסט 1943, התכוננה הנערה אווה להילחם עם מחתרת הגטו. לפני שאסתר האם גורשה, היא אמרה לאווה, "תצילי את עצמך. אני לא יכולה לעזור לך". זו הייתה הפעם האחרונה שאווה ראתה את אמה ואחיה.

המרד נכשל, אבל אווה שרדה. היא הייתה מהיהודים המעטים יחסית שהצליחו להימלט מהגטו ולהצטרף לקבוצות פרטיזנים באזור ביאליסטוק. הצבא הסובייטי גירש את הגרמנים מביאליסטוק ביולי 1944.

מקור וקרדיט : United States Holocaust Memorial Museum 

צילום: USHMM, באדיבות אווה קרקובסקה ז"ל

Ewa Kracowska (December 18, 1924 – Feb 4, 2018)

 למידע נוסף

אישה שטן והפעוטה היהודייה בעיר רובנו

מתוך הספר של גדי גפן: חיים במסתור : כתביה של רחל שוכמן , 2022 ( קישור )

רקע היסטורי

ד"ר רחל שוכמן ובתה אאוגניה, שתיהן רופאות שיניים בעיר רובנו שבצפון-מערב אוקראינה, היו בין הבודדים מיהודי העיר ששרדו במלחמה. כ-80 אחוזים מבין 30 אלף היהודים שחיו ברובנו בזמן הכיבוש הגרמני ביוני 1941 נספו באקציה שביצעו הגרמנים בנובמבר 1941. 5,000 היהודים שנותרו בעיר רוכזו בגטו. ביולי 1942 הוסעו בקרונות מסע לכיוון העיירה קוסטופול ונרצחו בבורות ירי.

ד"ר רחל שוכמן מהעיר רובנו בפולין (היום באוקראינה) כתבה פתקים במסתור לאורך שנתיים וחצי של מלחמת הישרדות בזמן הכיבוש הגרמני. ד"ר שוכמן הייתה בשנות ה-50 לחייה בעת הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941. כרופאת שיניים מוכרת בעירה, הייתה לה רשת קשרים שבה נעזרה כדי להשיג אישורי עבודה ומקומות מסתור עבור עצמה ועבור בתה, לוסיה (אאוגניה), אף היא רופאת שיניים במקצועה.

בשנת 2022,  פירסם גדי גפן את היומן  - תעודה אנושית מיוחדת במינה של אישה חזקה ורגישה, בעלת טביעת עין פיוטית,  וכשרון כתיבה נדיר. כדי לפרסם את היומן נדרשה מלאכת מחשבת כדי לסדר מאות המרשמים השונים כמו מחרוזת פנינים. 

נדיה , המנקה הנוצריה במרפאה הציבורית , הצילה את חייהן של רחל ואאוגניה , בהסתירה אותן תחת המיטה בדירתה למשך חודשים ארוכים . במקום המסתור שלהן  על גבי דפי מרשם , תיעדה הרופאה ד"ר רחל שוכמן את קורותיהן . בשנת 1948 עלו רחל ואאוגניה לישראל .  הרשימות שכתבה רחל במסתור , נמסרו ע"י נכדתה , ריטה גפן , בתה של אאוגניה , ליד ושם למשמרת עולמים .

אישה שטן והפעוטה היהודייה

" דבר נורא כל כך שקשה אפילו לתאר . אישה אוקראינית  אחת שלקחה מיהודים , אבל לא חפץ היא לקחה , אלא ילדה פעוטה ויפה כמו מלאך , מאמא יהודייה  מסכנה היא לקחה. גזלה ולא החזירה , לקחה אותה לתמיד.

האוקראינית  התיימרה להיות אחת שיש לה דתיים: רחמנות וטוב לב . כשלקחה אותה אמרה שתטפל בילדה כאילו הייתה שלה , ואפילו הבטיחה לאמה היהודייה שתחנך אותה כמו שחינכה את בתה . האשה האוקראינית הדתייה אמרה את דברה ומיהרה לנשק את הצלב.

האמא היהודייה המסכנה, כל מה שהיה לה מסרה לנוצרייה הטובה. הרבה דברים יקרי ערך נתנה לאשה כדי שיהיה לה איך לכלכל את ילדתה. האמא היהודייה הלכה במצפון נקי אל מותה , קיוותה  שלפחות הילדה הפעוטה שלה תחיה, קיוותה  שהילדה לפחות תינצל  ולידי אישה טובה מסרה את ילדתה היחידה . את האוצר שלה היא מסרה .

אבל הגורל רצה אחרת . האמא היהודייה חיבקה את ילדתה חזק , אימצה אותה אל החזה כשהיא יודעת שבקרוב היא עצמה תמות. היא הרגיעה  את עצמה , הילדה בידיים טובות , במקום בטוח.

היא בורחת במהירות מידי הנאצים ליערות , מצליחה להינצל .  חוזרת אחרי כמה ימים לקחת את התינוקת שלה . מרחוק נגלה אליה הבית של האוקראינית , אותו בית שבו רק אתמול חשבה שזו הפעם האחרונה שהיא משכיבה את התינוקת שלה לישון . אולי היא עוד ישנה?  אולי היא מתקשה להירדם ומושכת את רגליה לפיה בהנאה? ואולי האישה האוקראינית  עומדת איתה ליד החלון , משקיפה לרחוב עד שתרדם?

סוף סוף  התקרבה האם היהודייה שניצלה בדרך לא דרך אל הבית . ביד רועדת אחזה בידית הדלת ופתחה אותה , עמדה בלי לזוז, בעיניים פקוחות , בלי למצמץ . כל גופה נשמט אל הארץ . היא לא הספיקה לשאול דבר , המיטה הקטנה ריקה. מדוע ?  האם התעלפה. נבואת הלב שלה לא שיקרה לה . התינוקת נרדמה לעולמי עולמים בתוך בור.

המיטה הריקה ומבטה של אשת השטן אמרו לה הכול , היא איננה זקוקה להסבר מפורש . האישה האוקראינית הדתייה לא שבה מן הכנסייה אלא מתחנת המשטרה . מסרה את התינוקת לשוטרים והם הרגו אותה."

 מקור המידע :

גדי גפן , חיים במסתור : כתביה של רחל שוכמן , 2022 ( קישור )

  

מבצע הברחה נועז להצלת נערות יהודיות במחנה אושוויץ

 

מאת: יואל יערי

תיאור של מבצע הברחה נועז בעדותה של בלה חזן (אמו של הכותב) שהייתה עצורה בבירקנאו במסווה של פולנייה קתולית בשם ברוניסלבה לימנובסקה. קודם למעצרה על ידי הגסטפו ושילוחה למחנה בנובמבר 1942, שימשה חזן כקשרית של מחתרת תנועת "החלוץ־דרור" בליטא ובמזרח פולין. בדצמבר 1945, שבועות ספורים לאחר עלייתה לפלשתינה, העלתה חזן על הכתב את זיכרונותיה הטריים מתקופת המלחמה.

היו עוד אסירות רבות  במחנה אושוויץ שלא נכנעו לגורלן ויצאו למבצעים נועזים של התנגדות והצלה. סיפורי הגבורה הללו של אסירות אושוויץ מעידים על רשת סמויה של סולידריות ועזרה הדדית שנרקמה בין כותלי המחנה, חרף כל מאמצי הנאצים לשבור את רוח האדם ולהפריד בין הקורבנות. הנשים האמיצות הללו לא פעלו לבדן, אלא כחלק ממארג אנושי של תמיכה ושיתוף פעולה.

אחת מקבוצות ההתארגנות המחתרתית של החלוצות תיכננה וביצעה מעשה שלא ייאמן: הברחת נערות יהודיות שהמתינו בשביל המוליך לתאי הגזים, אל תוך מחנה הנשים ששכן מעבר לגדר החשמלית. סיפרה על כך חזן: "החלטנו לחדור בלילות מתחת לחוטי התיל ולנסות להכניס כמה נפשות לתוך המחנה כדי להצילן מהכבשן... החלטנו לסכן את חיינו, אבל אולי נצליח משהו לעשות. הצטרכנו מעדרים לחפירות. את אלה החביאו לנו [הגברים] מנקי הביוב. את העבודה הזאת לא ניתן היה לעשות ביום, רק בלילה, וגם זה רק בלילות ללא ירח... הרכבת הגיעה כ–50 מטר מחוטי התיל של המחנה. כשהוציאו את האנשים מהקרונות העמידו אותם בצד המחנה. סביבם עמדו בחורי גסטפו לשמור עליהם. כשהגיע טרנספורט [משלוח של יהודים מגורשים] גדול השתתף גם קראמער [יוזף קרמר, מפקד בירקנאו בין מאי לנובמבר 1944].

ועוד סיפרה: "שתי בנות עמדו וחפרו, ארבע עמדו לשמור. כשמישהו מהגסטפו התקרב, מיד זרקנו את כלי העבודה וברחנו. אבל הצלחנו, משום שתמיד בלילה הם היו שיכורים, במיוחד כשהגיע טרנספורט. בפעם הראשונה שניסינו יצאה אחת מאיתנו דרך התעלה לצד הטרנספורט והעבירה אלינו שתי נערות. בעומדן בתור לכבשן לא קלטו הנערות את הנעשה סביבן. מצד אחד אנשי גסטפו ואס־אס עם מקלות ונשק מרביצים וצועקים, ומצד שני נאמר להן לשתוק ולזחול בתעלה החפורה תחת גדר התיל. כשהגיעו הנערות — לא ידענו את נפשנו משמחה. הן היו בנות 15, חווה ורות, ילדות שמקורן מגרמניה".

על פי עדותה של חזן, קבוצת החלוצות הצילה בדרך זו 14 נערות ממוות מיידי בתאי הגז. הן החביאו אותן במחנה הנשים, סיפקו להן מזון והלבישו אותן בגדים שהופשטו מאסירות מתות. החלוצות הסבירו לנערות כיצד להתנהל במחנה בלי לעורר חשד, משום שקל היה לזהותן כ"בלתי לֵגַלִיות" במחנה — הן לא נרשמו במחנה ועל כן לא נשאו קעקוע של מספר אסירה על אמת ידן.

"המעט שעשינו נתן לנו סיפוק רב", סיכמה חזן, "עורר בנו את רצון החיים. התחלנו להרגיש שהֵנץ בנו איזה כוח, כוח הרצון לפעול; העיקר, לא לשבת בטלות ולהסתכל כיצד מובלים אחים ואחיות לכבשן".

מקור המידע  וקרדיט : יואל יערי