סיפור הישרדותה של שרה ויינשטיין , כילדה ביער בתקופת השואה

 

"שמי שרה ויינשטיין, ואני בת 91 .  שרדתי את הגטו, את הכדור שהרג את אמי, את היער ושלוש שנים בלי נעליים "

כשהייתי בת 4 החלה מלחמת העולם השנייה. ילדה קטנה שרק רצתה לחיות, לשחק ולאהוב. נולדתי למשפחה מסורתית וגדולה, חיינו בבית קטן עטופים באהבה. אבא חייט, אמא עקרת בית. היו לי שלושה אחים ושתי אחיות ואני בת הזקונים.

גרנו ליד הנהר. בחורף גלשנו על הנהר הקפוא במזחלות. אמא הייתה מכבסת בנהר, ואני ישבתי על ידה כשרגליי בתוך המים. לא ידעתי שאלה הימים האחרונים עם אמא.

ב־1941 הוצאנו מהבתים וצעדנו לעבר הגטו. שנה ורבע הייתי בגטו ברז'נה ובגטו סטפן. בתום תקופה זו הבינו הוריי שהגרמנים מתכוונים להשמיד את הגטו ואת כל תושביו.

הצלחנו לברוח בעזרת בני משפחה אוקראינית שהיו חברים של הוריי. הם הגיעו בלילה עם עגלה מלאה בקש והבריחו אותנו לביתם. פופל, אב המשפחה, ידע שמי שעוזר ליהודים סופו מוות. הוא סיכן את חייו והחביא אותנו בחדר צדדי.

הכדור שהרג את אמא חדר אלי

בני הכפר שמו לב שפופל קונה כמויות אוכל גדולות מהרגיל. הם עקבו אחריו והבינו שהוא מסתיר יהודים. הם הגיעו לבית, פרצו את הדלת ואמרו לכולנו לשכב על הרצפה. אמא נשכבה עלי כדי לגונן על ילדתה הקטנה. פופל ואשתו נורו ראשונים, ואז ירו על כולנו.

אמא נהרגה. הכדור שהרג אותה חדר אלי. נפצעתי מאוד קשה - הכדור נכנס דרך הכתף שלי ופילח את גבי. גיסתי ושתי התינוקות נרצחו. תושבי הכפר עמדו מחוץ לבית, צהלו ושמחו שהצליחו להרוג עוד יהודים. הם הציתו את הבית ולאחר זמן מה הלכו.

אבא הבין שאם לא נצא, האש תשרוף גם אותנו. הוא צעק: "ילדים, מי שחי - קומו ונברח!". אף אחד לא קם מההלם. הוא עבר מאחד לשני ומשך אותנו - אותי, את אחיי ואת שתי אחיותיי. לקחנו את גופתה של אמי מהבית הבוער, גררנו אותה לקבורה ביער וברחנו לתוכו.

הייתי פצועה, סובלת מייסורים ומכאבים, שכבתי על האדמה רעבה, צמאה, מלוכלכת, חלשה וקודחת מחום, במינוס 20 מעלות, מכוסה בעלים וענפים. היער הוא עצום ומפחיד, אין מים, אין אוכל, גם לא נעליים, ואין מחסה.

שלוש שנים באותה שמלה

ביער היינו שלוש שנים. חיינו כמו חיות. אני הייתי עם אותה שמלה שלבשתי כשברחנו מהבית הבוער, בלי נעליים לרגליי. יצאתי מהיער בת 9 וחצי ושקלתי 15 ק"ג.

ביום שבו המלחמה הסתיימה נרצח גם אבי על ידי תושבי הכפר הסמוך. נשארנו אני ושתי אחיותיי לבד בעולם, מחכות על המדרכה לחזרתו של אבא.

נדדתי בין עשרות בתי יתומים, עד שהגעתי לישראל, לקיבוץ שקלט אותי והיה לי לבית. הקמתי משפחה כשנישאתי לאברהם, זכרו לברכה, גם הוא שורד שואה. נולדו לנו שלוש בנות, שישה נכדים, שלוש נינות והרביעי בדרך.

בני משפחתי, שנמצאים בגן עדן, מסתכלים עלי מלמעלה ונמצאים איתי בליבי כאן, ורואים את הילדה המלוכלכת, הרעבה, שלא החליפה שמלה שלוש שנים, עומדת כאן זקופה ומדברת בפני העצרת הכללית של האו"ם."

לסיפור החיים המלא שפרסמה שרה ויינשטיין ב27 לינואר באתר " ישראל היום"

קישור

המחברת במגירה של אמא: סיפור ההישרדות הבלתי יאמן

מאת: יפית פרץ , Mako

יומן שכתבה רבקה זלוטניק בגיל 21 מתעד את סיפור חייה המדהים:

 הישרדותה של נערה בת 16 שראתה את משפחתה נרצחת בשואה, חייתה שנתיים בשדות על גרעיני תבואה, ומעבר ממקום למקום. בתה הפכה את היומן לספר: "היא הלכה בשלג, ללא נעליים. בקיץ היא הכינה לעצמה מחסה בשדות. ככה יום אחרי יום".

השוטר שלחש לה "ברחי", והמחברת שחיכתה ליד המיטה.

במשך שנים המחברת הזו שכבה במגירה ליד המיטה של אמא שלי, רבקה זלוטניק. בכתב יד עגול ומוקפד, בעברית יפהפייה שלמדה עוד בפולין, היא כתבה שם את מה שהלב לא תמיד היה מסוגל להגיד בקול.

היא כתבה על הנערה בת ה-16 שנותרה לבד בעולם. היא כתבה על השנתיים שבהן הבית שלה היה שדות חיטה פתוחים ובורות מסתור. היא כתבה על נס ההצלה המטורף שלה -בזכות "שליף" במתמטיקה שהכינה לנער נוצרי בבית הספר. אותו נער הפך לשוטר, וברגע האמת הוא זה שלחש לה לברוח והציל את חייה.

פורסם 27.01.26, באתר   MAKO

קישור לכתבה של יפית פרץ

 

 

סיפור הצלתה של ורה – ציפורה פרידמן ז"ל שהייתה ילדה בשואה בבודפשט

 

מאת: בית העדות להנחלת זיכרון השואה

ביום רביעי, ג' בשבט (21.1.26), הלכה לעולמה ורה-ציפורה פרידמן. אישה שסיפור חייה הוא עדות חיה לכוחה של הרוח, ודמותה תמשיך להאיר בלב המבקרים בבית העדות.

מסעה של ציפורה החל כפליטה מווינה בגיל חמש, מייד לאחר ליל הבדולח. כשהייתה בת 11, בשיא התופת בבודפשט, הגיעה ההצלה מכיוון בלתי צפוי: פנחס (טיבור) רוזנבאום נכנס לביתה במדים נאציים. הפחד המשתק הפך לתקווה רק כשהוא החל לדבר ביידיש והוביל אותה ואת אמה אל מקום המבטחים - בית הזכוכית.

כיום, סיפור ההצלה הנועז של אותו מבנה מונצח במיצג בית_הזכוכית בבית העדות בניר גלים. ציפורה הייתה חלק בלתי נפרד מהמיצג הזה; היא העניקה קול ופנים למציאות הבלתי נתפסת של החיים "תחת השולחן" - אותם שולחנות עבודה ענקיים שהפכו למקלט עבור משפחות שלמות. היא תיארה כיצד מזוודה אחת קטנה הפכה לעולם ומלואו עבור אדם: היא הייתה הארון שלו, והקיר היחיד שסיפק שבריר של פרטיות בתוך הצפיפות המשתקת.

תחת אותו גג בבודפשט שהה גם מאיר פרידמן ז"ל, שהיה לשותפה לחיים. יחד הם עלו לארץ, הקימו משפחה ענפה והיו ממקימי בית העדות, מתוך שליחות להנצחת גבורת יהודי הונגריה.

עבור ציפורה ומאיר, בית העדות לא היה רק מפעל הנצחה אלא שליחות משפחתית. כיום בנם, עמיהוד, ממשיך את פועלם כחבר בהנהלת המוסד, ונושא בגאווה את לפיד הזיכרון שהותירו אחריהם.

ציפורה זכתה לראות את סיפורה האישי הופך למפעל הנצחה חי ונושם. היא לא רק שרדה את ההיסטוריה - היא עזרה לעצב את הזיכרון שלה עבור הדורות הבאים.

אנו משתתפים בצער המשפחה.

יהי זכרה ברוך.

קישור לפוסט של דף "בית העדות"

https://tinyurl.com/ms2ehc4j