רקע

מחנה ג'אדו (בערבית: جادو, באיטלקית: Giado) הוקם בלוב תחת שלטון איטליה הפשיסטית כמחנה ריכוז, בבסיס צבאי לשעבר ביישוב בעל אותו שם השוכן כ-180 ק"מ מדרום-מערב לטריפולי. אל המחנה הועברו כ-2,600 מיהודי קירנאיקה, חלקה המזרחי של לוב, ומעל ל-562 מהם מתו ברעב, במחלות ובעינויים ובהוצאות להורג שיטתיות.

סיפור החיים של נילי הנריקטה עצטה (ארביב) מתוך אתר הקשר הרב – דורי

לבחור בחיים: המסע מלוב עד היום

מאת: נילי הנריקטה עצטה (ארביב)

"שלום אני נילי עצטה ואני ונכדי אדיר רוצים לספר את סיפור חיי.

אני נולדתי בלוב, בדרך למחנה הסגר ז'דו. הנאצים האיטלקים עצרו את כולם, ודחפו אותנו למשאיות, במשאית היו מלא אנשים, בלי מים ובלי אוכל. במשך הנסיעה הארוכה אימי התחילה ללדת אותי. אבא שלי צעק וביקש שיתנו לה לרדת מהרכבת ועצרו ליד מנזר שבו נולדתי.

אחרי שבוע שאימא שלי הייתה איתי במנזר, הנזירות אמרו לה ללכת, עטפו אותי בסמרטוטים, ועלו על המשאית הבאה. הגענו למחנה ההסגר בז'אדו, שם חיכו אבא שלי, נורמה אחותי בת הארבע ופינו אחי בן השנתיים. במחנה היה מחלות ולא היה אוכל ושתיה. אימא שלי לא יכלה להניק אותי.

אבא שלי לא רצה לראות את הילדים שלו מתים מרעב ובלילה כשהאור של השומר הסתובב לצד השני, הוא התגנב מתחת לגדר של החיילים. אבי נפצע בכל הגוף כשטיפס על גבעה גדולה כשהחול גרם לו להחליק אחורה. מעבר לגדר אבא שלי ראה כפרים ערבים שמוכרים אוכל. אבי קנה עם הכסף שאסף חלב ממתוק, קופסת טונה ושלושה קילו שעורה. אבי חזר בשלום למחנה.

כשהוא הגיע אימא שלי חיבקה אותו והילדים קפצו עליו מהתרגשות ואז אימא לקחה אבנים מהחצר שמה מהשעורה, טחנה אותה לאט לאט עד שהגיעו לגרגירים קטנים. את הגרגירים ערבבה עם החלב המרוכז וככה הכינה לנו אוכל. כך ניצלתי.

אחרי שמונה חודשים שהיינו במחנה האיטלקים הנאצים הבינו שהם הולכים להפסיד במלחמה והגרמנים אמרו להם שהם צריכים להרוג את כל היהודים, אבל ברגע האחרון שהאיטלקים התכוננו לירות  ביהודים, האיטלקים קיבלו הודעה לברוח כי הבריטים באים לחסל אתכם. וכך ניצלתי עוד פעם.

נשארנו עוד כמה שנים בבנגזי, אבל בשנת 1948 כשקמה מדינת ישראל, התחילו לפרוע ביהודים. חיילים היהודים הגיעו והצילו אותנו, ובמאי 1949 עלינו לישראל באונייה מולדת. אני זוכרת שאבא שלי הרים אותי בזרועות, הצביע על האורות של הר הכרמל ואמר לי: "נילי, תראי, אנחנו בארץ ישראל."

גם בישראל היה לנו קשה, ישנו באוהלים גדולים, כמו מחנה, במיטות ברזל, עם קרש עץ, שישה ילדים ביחד. אכלנו דייסה ואחרי שאכלתי אותה חליתי מאוד. כשהחלמתי לקחו אותי לקיבוץ קרוב לפרדס חנה. שם נתנו לנו עוגת תפוזים ותפוחים, ולימדו אותנו לעשות בובות, וישבנו מתחת לברושים. היה כל כך טוב שם כשאבא בא לקחת אותי הביתה אמרתי לו שאני רוצה להישאר.

אחרי סיום לימודיי בבית הספר התגייסתי לצבא. שירתי בצריפין כפקידה, וגם קיפלתי מצנחים. פעם אחת אפילו עליתי עם צנחנים על מטוס ישן, אבל בגלל רוח חזקה הם לא צנחו ואני חזרתי כמו שעליתי.

אחרי הצבא למדתי גרפיקה, הנהלת חשבונות ובנקאות, עבדתי בבנק שלושים ושלוש שנים. בתל נוף פגשתי את סבא שלכם, שהיה צנחן. הוא קנה לי פלאפל וממש התרגשתי. אחרי זה התחתנו, הקמנו משפחה, וגידלנו את דיקלה, את אימא שלך (נוגה) ואת יהונתן.

 מקור וקרדיט : הקשר הרב דורי : מאגר סיפורי מורשת ( קישור )