סיפור החיים של אניטה שפירא כפעוטה בתקופת השואה

 

אניטה שפירא, שנולדה ב–1940 בוורשה, הושארה כפעוטה במנזר פולני במלחמת העולם השנייה, הוריה נספו בשואה והיא נאספה על ידי משפחה אחרת שעלתה עמה לישראל. 

מתוך הספר המרתק:   אניטה שפירא , "ככה  זה היה ": סיפור חיים  , הוצאת עם עובד , 2022 .

 "מה מסוגלת לזכור ילדה בת שנתיים וחצי ? היא לא זכרה הרבה דברים .

נותרו תמונות מעטות שנחרטו בזיכרונה . הזיכרון הראשון שלה היה של סבתא שרוחצת אותה באמבט קטן עשוי מעץ שניצב על שולחן, ומעליו נורת חשמל חשופה . האם זו הייתה סבתא באמת או אולי שכנה ? אין את מי לשאול .

הזיכרון השני היה חציית החומה של הגטו : לילה . היא בזרועות אימא פליציה . חומה של לבנים אדומות ומעליהן שברי זכוכית ופס תיל דוקרני .

מעברה השני של החומה מסתובב מישהו מפחיד ופנס בידו . היא אמרה משהו, ואז אמרה לה אימא : "ששש ! " והיא נרדמה . כשהתעוררה כבר היה בוקר, והיא נמצאה במקום שנראה כמו כיתה, בביתן מעץ, ואימא, שאת פניה איננה זוכרת והיא כמו צללית, דוחפת ומעודדת אותה להתקרב לאישה ולילדות שהיו שם . האִם נפרדה ממנה בנשיקה ? בחיבוק ? לא זוכרת . כשנעשתה בעצמה אם לילדה, הייתה עוקבת אחריה וחושבת : כך אני נראיתי כשאימא נפרדה ממני . האם אני הייתי מסוגלת להיפרד מילדתי ? אילו עוצמת ייאוש וודאות של כיליון, אילו כוחות נפש נדרשו למעשה הזה ? ! הזיכרון הזה עבר גם לדור השלישי : בִּתה גם היא עקבה אחרי בִּתה הפעוטה וחשבה, מה עובר בראשה של ילדה כזאת שמיום למחרתו מנותקת מאימה ? היא לא זכרה .
אין בסיפור המעשה פרטים יוצאי דופן, לא סיפורי זוועות ולא סיפורי
גבורה : סיפור נדוש שכמותו היו אלפים בזמן ההוא . ילדה יהודייה שגדלה  בגטו ושבגיל שנתיים ומשהו השאירה אותה אימא במנזר . היא לא זכרה סבל מיוחד . אולי היה רעב – היא זכרה לטובה שפעם אחת קיבלה תפוח אדמה שבושל בקליפתו והיה רך .

 זה היה מעדן . אבל כולם רעבו . אולי לא היו בגדים להחלפה . גם זה ייתכן – בשיחה עם ילדה שאיתה התיידדה היא הבטיחה לעשות לה שמלה מפרחים . אך לא היה זה מחנה הסגר והיא לא חוותה סבל גופני או השפלה . הייתה הפרֵדה מאימא והייתה תמונת עתיד שכנראה אימא פליציה עמלה להחדיר לה לזיכרון : אבא ( שהתגייס לצבא הפולני ונסוג עימו לרוסיה ) עתיד לחזור אחרי המלחמה ולקחת אותה .

כתם לידה על כתפה הימנית קיבל משמעות חשובה : זה כדי שאבא יוכל לזהות אותה . האם אבא ידע שהיא נולדה ושיש לה כתם לידה ? לא יודעת .

כשהייתה בת 18 נודע לה שהוריה נישאו בשנות השלושים ולא נולדו
להם ילדים אחרים . אביה, בולק לאכר, היה עורך דין, וככל האקדמאים קיבל דרגת קצונה בצבא הפולני ונסוג יחד עימו מזרחה עם התקדמות הגרמנים .
בדרכם מזרחה הם עברו בווהלין, בעיירות שמהן באו גם ההורים המאמצים  רוזה ובנו . פליציה הייתה אמורה לבוא בעקבותיו . הגבול על נהר הבוג, שחצץ בין שטח הכיבוש הגרמני לזה הרוסי, עדיין היה עביר . אך אז התברר שפליציה בהיריון, והיה זה היריון יקר מכדי לסכן אותו בנדודים . אביה של אניטה בולק ניסה לשוב לוורשה, נתפס בגבול בידי הצבא האדום ונשלח לעבודת כפייה במכרות, ולא שב ממנה . או אולי נתפס בידי הגרמנים ? לא יודעת . אך האם  פליציה לא ידעה על כך . אולי היא כתבה לו שנולדה להם בת ויש לה כתם על הכתף ? עדיין לא הייתה מלחמה בין ברית המועצות לגרמניה .

מה עלה בגורלה של אמא של אניטה,   פליציה ? לפי אחת הגרסאות, בדרכה חזרה מן המנזר באוטווצק לוורשה היא זוהתה כיהודייה בתחנת הרכבת ונורתה במקום . היה קל לזהות אותה : היא הייתה כהה ובעלת יופי יהודי ספרדי, אולי הוכחה לכך שיהודים מספרד הגיעו גם לפולין . מוטב למות כך מאשר בטרבלינקה.

מימיה במנזר אניטה  זכרה את ריח הקטורת, שלא אהבה, ובייחוד לא סבלה את רקיקי לחם הקודש שהיו קשים לבליעה . היא לא זכרה חום או איבה . זה היה זמן ניטרלי, בין הזמנים . זמן ששורדים בו.
היא זכרה נדודים של חניכות המנזר ממקום למקום בשל ההפצצות . אולי היו אלה בסך הכול מעברים בין שני מנזרים ? ילד אינו יודע להעריך מרחקים .

ויום אחד באו אנשים ולקחו אותה מהמנזר . איש לא אמר לה מה ומי המציאות הייתה נוזלית מאוד, והיא הייתה המושא של סיפור המעשה, לא יוצרת שלו . היא לא זכרה את האנשים אך התרשמה מאוד מהעצים שברחוב שולי הדרך, ככל שהמכונית התקדמה בנסיעה . אלה היו חיילים יהודים בצבא הפולני, שאספו ילדים יהודים והביאו אותם לבית יתומים של הג'וינט או של ארגון יהודי אחר . ושוב חזר המחזה של שינה והתעוררות למציאות חדשה . היא נרדמה במכונית והתעוררה בבית היתומים . כשהתעוררה, אחד המדריכים חייך אליה ואמר לה דבר-מה שהשתמע ממנו שהיא יהודייה, והיא מיהרה להכחיש בתוקף את הקביעה הזאת : "לא לא, אני לא ! " ואז הוא אמר לה במאור פנים : "אל תדאגי, כאן כולנו יהודים . לא צריך לפחד יותר" . אך הייתה חרדה באוויר : אנשים התלחשו שילדים יהודים מבית היתומים הוכו בידי נערים פולנים . והייתה תחושה שזה עוד לא נגמר .

יום אחד באה למקום אישה צעירה ולקחה אותה מבית היתומים . מי היא הייתה ? אולי חברה של  האם פליציה שהשביעה אותה לקחת את ילדתה אליה לאחר המלחמה, עד שאבא יחזור ? האם הייתה יהודייה ? האם הייתה פולנייה ? לילדה בת החמש ( אולי קצת פחות ) לא ניתן שום הסבר . היא קיבלה את תהפוכות המציאות בהשלמה, בציפייה לסוף המסע . בדרך מבית היתומים הן עברו על פני הריסותיה של ורשה, שנתקבעה בזיכרונה כגל חורבות .

המשפחה שאימצה אותה הייתה משפחה חמה, מחבקת ומן הרגע הראשון גם אוהבת : אימא רוזה הייתה הדמות הדומיננטית, אבא בנו היה אדם טוב לב וקיבל את מרותה . כאשר מסיבה כלשהי ( בדרך כלל מסיבה כספית ) היו לו השגות על מה שהיא ביקשה לעשות, היא הייתה פוסקת ביידיש : "מוכרחים" .
נו, מוכרחים אז מוכרחים . דודה אינה ודוד פיניק ( האח של רוזה ) היו טובי ב ומחבקים . תינוק בבית עושה טוב ללב . מארק היה תינוק שלו וחמוד, והיא התקשרה אליו כמו לאח . לא בלי רגשות קנאה ונחיתות של מי שאינה באמת שייכת, מאומצת : כשאבא בנו לקח את מארק על הידיים, היא תבעה שייקח גם אותה, להפגין שוויון .
היא הגיעה אליהם בדצמבר 1945 .

מזיכרונותיה הראשונים מן המדינה הצעירה: כיתה א', המורה התעקשה לקרוא לה "חנה". "אף פעם לא רציתי להחליף את השם. אני זוכרת שנתנו לנו ספרי קריאה והאימהות יצרו להן עטיפות בד. אמא רקמה את השם 'חנה' על העטיפה, אבל אני התקוממתי, ושנה אחרי זה חזרתי לאניטה". 

  ראו גם :

אריאנה  מלמד , "הנפש החצויה של אניטה שפירא?, עיתון " הארץ" , 15 לפברואר 2020 ( קישור)

חוויותיו של הנער ליאון לייזון , בן 14 במחנה פלאשוב , 1943

 

מקור :

ליאון לייזון , הנער על ארגז העץ

עם אליזבת ב' לייזון ומרילין ג' הרן ; מאנגלית: בועז וייס

הוצאת מודן בשנת 2014

" זה היה נורא להיות בלי הוריי , בלי לדעת  היכן נמצאים האחים שלי צליג והרצל , או אפילו אם הם חיים. בלילה במיוחד הייתי מנסה להיזכר בפניהם. בעבודתי במחנה פלאשוב הייתי נדרש לחבוט בסלעים כדי להפוך אותם לחצץ או חפרתי מצבות בבית-הקברות כדי שהנאצים יוכלו לרצף בהם את השבילים. זו הייתה עבודה מתישה ומסוכנת, וכל טעות הייתה עלולה לגרום למותי ."

" יום אחד , בזמן שנשאתי סלע גדול , החלקתי על  מצבת קבר שבורה ופצעתי את רגלי בצורה קשה. היה עלי ללכת למרפאת מחנה פלאשוב כדי שייחבשו את החתך. מאוחר יותר  נודע לי שמפקד מחנה פלאשוב אמון גת  נכנס למרפאה זמן קצר אחרי שאני יצאתי ממנה וירה בכל החולים, פשוט ירה בכל אחד ואחד מהם, בלי סיבה של ממש. פרט לכך שהתחשק לו לעשות כן . אילו נשארתי שם כמה דקות נוספות, הייתי מוצא להורג עם האחרים . כששמעתי מה קרה הבטחתי לעצמי שלא משנה מה, לעולם לא אלך שוב למרפאה במחנה פלאשוב.

אך ההימנעות מהמרפאה במחנה פלאשוב לא הבטיחה שאוכל לחמוק  מרשת האכזריות שפרש הקצין הנאצי אמון גת על מחנה פלאשוב.

זעמו של אמון גת  גבר עם תחילת חורף 1943. הורו לי לפנות שלג  עם קבוצה של גברים אחרים. לא היו לי בגדי חורף והייתי  כה קפוא , עד שהתקשיתי לאחוז באת חפירה. הקצין הנאצי אמון גת , מפקד המחנה , הופיע לפתע, ודרש , בלי כל סיבה, שהשומרים, יצליפו  בשוטי העור שלהם עשרים וחמש פעמים בכל אחד מאיתנו. איש מאיתנו לא הבין  מה היה חטאנו, אך לא הייתה לכך חשיבות, אמון גת היה מפקד מחנה פלאשוב והיה יכול לעשות ככל העולה על רוחו, עם או בלי סיבה . הוא נראה פורח כשגרם סבל לחסרי ישע. הוא הביט זמן -מה ואז החליט שההצלפה איטית מדי , ולכן הורה לשומרים להציב שולחנות ארוכים ולהעמיד אותנו בשורות של ארבעה. ניגשתי לקבל את עונשי עם שלושה גברים שגילם וקומתם היו פי שניים משלי. לשוטי ההצלפה היו כדורים קטנים בקצותיהם שהעצימו את הכאב ואת הפגיעה. הורו לנו לספור בקול את ההצלפות בזמן שהלקו אותנו. אם הכאב גבר עלינו ופספסנו את הספירה, השומרים הנאצים התחילו מההתחלה.

רכנתי על השולחן  וחיכיתי להצלפה הראשונה. כשהיא באה , הרגשתי כאילו מישהו  חותך את בשרי בסכין . " אחת" , צעקתי בגרמנית שהשוט היכה בי בשריקה. תגובתי הראשונית הייתה לכסות  את אחוריי לפני שהמכה הבאה תנחת עליהם , והשוט  היכה כעת בידיי . " שתיים" הצלחתי לקרוא שוב בגרמנית . " שלוש, ארבע" הייתי משותק מקור , אך הכאב  הציף אותי בכל פעם , כאילו צרבו את בשרי .

"שתיים -עשרה, שלוש -עשרה, ארבע-עשרה " , האם העינוי הזה יסתיים אי-פעם ? ידעתי שאני חייב  להחזיק מעמד, אחרת הכול יתחיל מהתחלה. ידעתי  שלא אוכל  לשרוד סיבוב נוסף כזה.  אחרי  עשרים וחמש הצלפות מעדתי לדרכי , מטושטש מכאב. איכשהו הצלחתי לצלוע עם האחרים בחזרה אל העבודה. רגליי ואחוריי פעמו מכאב. הם נותרו שחורים וכחולים במשך חודשים , והישיבה הפכה לעינוי.

 הימים המחרידים במחנה פלאשוב הפכו לשגרה, היינו מתעוררים  המומים לפני עלות השחר לקול דלתות נפרצות ופקודות צעקניות. התכנסנו בקבוצות  לפי מספרי הצריפים שלנו, ואז ספרו  אותנו שוב ושוב בזמן ששומרים  נאצים מהירי חמה  ואכזריים  התעללו בנו. אחר כך חילקו  אותנו לקבוצות למלאכות היום,  לפעמים יצאנו מהמחנה כדי לחצוב קרח, לפנות שלג או לסלול כבישים. אף פעם לא קיבלנו  אוכל לפני סופו של יום העבודה.  אז היו מוציאים  סיר גדול, ואנו רצנו  לצריפים להביא את הכפות והקערות יקרות הערך שלנו.

הארוחה היחידה הזאת הייתה תמיד זהה: מים חמים עם מעט מלח או פלפל, ואם שיחק לנו  המזל , קצת קליפות תפוחי אדמה ופתיתי ירקות אחרים . הגברים שחילקו את המרק היו גם הם אסירים ולפעמים אחד מהם היה חס עלי ושם בצלחתי  חתיכה אמיתית של תפוח אדמה. זה הפך את היום כולו למיוחד. אחרי הארוחה חזרנו לדרגשים בצריפים של מחנה פלאשוב וניסינו לאגור כוח לקראת היום הבא.

החודשים התארכו ואני נואשתי . מדי פעם במשך היום הייתי רואה  מרחוק את אחי או אבי  במרחק, עושים את דרכם ממטלה אחת לאחרת , והצצה החטופה הזאת הייתה  מעניקה לי מעט תקווה .

אוסר שינדלר לא שכר אותי לעבודה , אך למרות זאת  היה לי מעט מזל. בית החרושת למברשות שבו עבדתי  בגטו קראקוב הועבר לפלאשוב, והציבו אותי  למשמרת הלילה , שארכה 12 שעות. הייתה זו הקלה לזכות בעבודה קבועה במקום  רשמי שאליו יכולתי ללכת לעבוד.

העבודה בבית החרושת אפשרה לי גם לשהות בפנים. במקום חם יותר , במקום לשבור קרח או לגרוף שלג בחוץ . אבל גם בבית החרושת במחנה פלאשוב היו זוועות . באחד הלילות פרץ אמון גת אל בית-החרושת עם שני כלביו  ראלף ורולף. הוא היה משועמם  וככל הנראה שיכור: הוא שלף את אקדחו וירה במנהל העבודה שלנו- פשוט ירה מטווח אפס, בלי כל סיבה. מנהל העבודה קרס  לרצפה  ודם  נקווה מתחת לראשו ."

בסוף שנת 1943 הצליח אוסקר שינדלר להעביר את הנער ליאון לייזון ואביו לעבודה במפעל  שלו ,  במחנה משני של  מחנה פלאשוב .  במחנה  משני זה עבדו כמה מאות מ"יהודי שינדלר" וזכו לחסותו.

 מקור :

ליאון לייזון , הנער על ארגז העץ

עם אליזבת ב' לייזון ומרילין ג' הרן ; מאנגלית: בועז וייס

הוצאת מודן בשנת 2014

 

  

 

שום דבר לא יכול היה להכין את לייב לייזון למהפך שקרה בחייו כשהיה בן עשר. לייב היה ילד רגיל. הוא אהב לשחק עם חברים, שנא ללמוד ונהנה לריב עם אחיו. החיים חייכו אליו, והוא, בתמימותו, התכוון לנצל אותם עד תום. אבל יום אחד רחובות העיר התמלאו חיילים, אביו סולק באלימות מעבודתו ומשפחת לייזון נאלצה לעבור לגור בגטו.

מלחמת העולם השנייה החלה, החיים הפכו לסיוט, ולייב היה רק בן עשר.

לייב גויס לעבודה במפעל בו הועסק אביו. הוא היה קטן, מורעב ותשוש, ונאלץ לעמוד על ארגז כדי להגיע למכונה שהיה עליו להפעיל. אבל העבודה הזו היא שהצילה בסופו של דבר את חייו. לייב נכנס לרשימת העובדים החיוניים שזכו להגנתו של אוסקר שינדלר. שינדלר, איש הסודות הבלתי מפוענח, החליט שחייו של ´לייזון הקטן´ הם בעלי ערך, והעניק לו סיכוי לשרוד. 

הנער על ארגז העץ הוא ספר זיכרונותיו של ליאון לייזון, צעיר הניצולים ברשימת שינדלר. זהו סיפור על אומץ, על תקווה, ועל כוחה של רוח האדם. 

ליאון מספר את הקורות אותו ואת משפחתו במלחמה. מחנות, עבודה, רעב, התעללות, רוע טהור. את הקורות אותם אחרי המלחמה, במחנה העקורים, הגעתו לארצות הברית. הקמת משפחה.

הספר הגיע למקום הראשון ברשימת רבי־המכר של ה´ניו־יורק טיימס´.

" כשהחיילים הגרמניים נכנסים לקראקוב ב-6 בספטמבר 1939, הוא מספר בדיעבד "לא ידענו אז, אך שנותינו בגיהינום החלו" כשהגרמנים פורצים לדירתם וגוררים את האב אל מחוץ לדירה, אלה הם רגעים קשים בחייו של הילד. "ואז הבנתי את האמת. ההבנה שכנעה אותי שאסור לי להישאר פסיבי ; איני יכול פשוט לחכות לתבוסתם של הגרמנים. הייתי חייב לפעול הייתי חייב למצוא את אבי..." האב יחזור שבור ושונה. והמצב ילך ויחמיר בבית. האוכל אוזל. המגבלות הולכות ונהיות קשות יותר. הם מועברים לגטו, ורק העבודה של האב, של אחיו של ליאון, ואחר כך גם – שלו, בבית החרושת של שינדלר, מצילה אותם מהאקציות. המיונים של הגרמנים."

במהלך המלחמה ביצעו הנאצים טרנספורמים רבים, ובסופו של דבר רוקנו את הגטו כולו. משפחתו של לייזון עברה למחנה פלאשוב "המעבר בשערים האלה היה כמו הכניסה לחום הפנימי של התופת". אל מול רשעותו של מפקד המחנה פלאשוב, יעמוד ליבו החומל של אוסקר שינדלר, שיינסה למשוך מה שיותר יהודים אל בית החרושת שלו, וגם יעבירם בשלב מסוים לבית חרושת שיקים בצ'כיה, כדי להצילם. בנוסף, הוא טרח לדבר איתם, לזכור את שמותיהם, לדחוף לידיו של לייזון מעט מזון, להתייחס אל כולם כבני אנוש.

 כשנשלחו כל הנשים היהודיות לאושוויץ "אמרו לנו ששינדלר נמצא כבר בדרכו לאושוויץ, כדי להחזיר את הנשים, אך התקשינו להאמין שמישהו, אפילו הוא, יצליח בכך. אלא שאוסקר שינדלר הצליח לעשות את הבלתי אפשרי. הוא שיחד את המפקדים הנאצים באושוויץ בסכומי עתק, וטען שוב ושוב שהנשים הן "מומחיות", "מיומנות מאד" ו"אין להן תחליף". באורח נס, מאמציו נשאו פרי, והנשים הועלו שוב לרכבת, הפעם לברינליץ."

כתיבה רהוטה. זיכרונות אישיים של נער קטן, שהם עולם ומלואו, מתקופה חשוכה, וסיפורו של איש אחד, שסיכן את חייו שוב ושוב למען היהודים.

 מקור וקרדיט : ד"ר רותי קלמן ,  אתר הספרייה הציבורית ע"ש מאיירהוף דימונה ( קישור)

אמי הגיבורה הסתירה אותי והבטיחה שתבוא לבקר. אבל היא לא חזרה"

 

גדעון לוטן, ניצול שואה בן 89, הסתתר בילדותו אצל משפחה קתולית בהולנד, בעוד אביו נרצח ואימו הצליחה בפעילות מחתרתית להציל יהודים רבים - אך לא את עצמה. "כשאני מספר על מה שעברתי בשואה אני לא רק מעביר זיכרון. אני שומר על אמי חיה"

עם כיבוש הולנד על ידי הנאצים החל המצוד אחר היהודים. גדעון היה בן שש בלבד כשנאלץ להיפרד מהוריו. אביו נתפס ומת בדרכו למקום מסתור. אימו, שושנה, עשתה הכול כדי להציל את בנה. היא הבריחה אותו למקום מסתור ונפרדה ממנו בפשטות קורעת לב: "אני אבוא לבקר אותך".

לכתבה של אביחי חיים באתר וואלה ( (23.4.2025

רות בונדי והילדים במחנה אושוויץ

בדצמבר 1943 גורשה רות בונדי לאושוויץ, שם טיפלה בילדים בגיל הרך,   במחנה המשפחות בבירקנאו .

מתוך ספרה של רות בונדי ז"ל , נחמות קטנות, (2003)  , תל אביב: גוונים; תשס"ג 2003

"אחת האימהות של ילדי הגן שבהשגחתי במחנה המשפחות בבירקנאו, אמו של קארליצ'ק החיוור, אמרה לי שהיא יודעת לקרוא בכף היד, ושהיתה רוצה לקרוא את עתידי. בהיסוס הושטתי לה את כף ידי, היא בחנה אותה וקבעה: את, היחידה מכולנו, האימהות והילדים שבקבוצה, תישארי בחיים. ומה עם אבא שלי? הוא לא ישרוד. וכך, בדיוק, קרה. (ע' 72)

לקראת הסלקציה באו אלי האמהות לבקש עצה: מה לעשות? לעזוב את ילדיהן? להישאר עמם? מה היית עושה את? ניסיתי להתחמק: "אינני יודעת. הרי אין לי ילד משלי". אבל הן לא הרפו: "ובכל זאת?" אמרתי להן: "אני חושבת שאילו היה לי ילד קטן, הייתי נשארת איתו." הן הנהנו: זה מה שהתכוונו לעשות בלאו הכי. [...] במשך שנים כרסמה בי האחריות הנוראה שלקחתי על עצמי. הרי האמהות היו צעירות, ואלמלא נשארו עם ילדיהן היה להן סיכוי להינצל, להקים משפחה חדשה. אבל איך חיים במחשבה על ילד שנעזב בשעתו הקשה? אחרי שנולדה בתי טל חזרתי ושאלתי את עצמי: האם הייתי נשארת עמה כדי לחבק אותה בתא הגז? ואישרתי לעצמי שוב ושוב: לא הייתי עוזבת אותה. (ע' 49-48)

בגיל ארבעים ילדה דודה אירמה בת מקסימה שנקראה בלאניצ'קה, והיא האושר, האור, נשמת חייה. אחרי פרוץ מלחמת העולם השניה, בעת הכיבוש הנאצי, הגיעה משוודיה לפראג חברתה של דודה אירמה והתחננה בפניה שתרשה לה לקחת עמה את בלאניצ'קה למקום מבטחים, הבטיחה לשמור עליה כעל בתה ולהחזיר אותה אל חיק אמה עם קץ התלאות האורבות בפתח. דודה אירמה לא הייתה מסוגלת להיקרע מילדת השמש שלה, שקיוותה לה שנים רבות כל כך. שתיהן הובלו בספטמבר 1944 לתאי הגז של בירקנאו. אירמה היתה בת ארבעים ושמונה במותה, בלאניצ'קה בת שמונה שנים (ע' 18-19)."

מקור וקרדיט :

נחמות קטנות (באדיבות פרויקט בן-יהודה) 

ילדותה של רחל הראל בתקופת השואה בצ'כוסלובקיה

 

מאת: רחל הראל (רסלר)

ארץ לידה: צ'כיה  Czech Republic

רחל רסלר נולדה בצ'כוסלובקיה, למשפחה מסורתית שורדת שואה. לאימא שלה קראו  ציפורה והיא הייתה מורה להיסטוריה, ולאביה קראו משה, הוא היה אורטופד במקצועו. במשפחתה הן היו שלוש אחיות, אחת גדולה ממנה ואחת קטנה ממנה.

רחל מספרת על ילדותה בתקופת מלחמת העולם השנייה בצ'כוסלובקיה:

אירועי מלחמת העולם הורגשו אצלנו בשנת 1942, אני זוכרת זאת היטב, התחילו לדבר על גירוש היהודים. היו לנו קשרים עם יהודים מקהילות אחרות וידענו שבפולין גירוש היהודים התחיל כבר בשנת 1939. ידענו שזה בקרוב יגיע גם אלינו. הגירוש היה בשלבים תחילה לקחו את כל הבנות הצעירות מגיל 16, את הלא נשואות וללא ילדים, אחר כך בא תורם של הגברים ואחר כך משפחות שלמות….

מאחר וידענו שגזרת הגירוש מתקרבת אלינו, התכוננו לכך. הכנו מחבוא בעליית הגג שבו נוכל להסתתר. רוב השכנים שלנו היו יהודים, כמה מהשכנים, התחילו להכין דברים לימים שיגיעו משתפי הפעולה של הגרמנים לאסור אותנו ולגרשנו. קנינו קופסאות שימורים, אפינו מאפי בצק, שניתן היה לשמור אותם לאורך זמן. היינו ארבע משפחות שהסתתרנו יחד בעליית הגג.

כך היה, משתפי הפעולה אכן היגיעו לרחוב שלנו, גרנו ברחוב ראשי ליד בניין העירייה. כשהם נכנסו לבתינו הם לא מצאו אותנו, למזלנו. מאחר והייתי ילדה קטנה, אבי שלח אותי לביתו של הדוד שלי שגר באותו רחוב מהצד השני, כדי לראות בשלומם. כשהגעתי לביתו של הדוד על ביתו הייתה כבר חותמת: "בפקודת הממשלה הבית נחסם – סגור". הבנתי, שכבר לקחו אותם, חזרתי להורי והם מייד הודיעו לכל השכנים לעלות להתחבא בגג – שם התחבאנו. לכל אחד מהשכנים היה שם מחסן עצים, ששם התחבאנו. היינו שם שבועיים ימים. קשה לי לתאר את הימים האלו והקשיים. בתנאי פחד וחרדה שרדנו שבועיים, עד שהאיסוף הראשון של היהודים הסתיים. היה אשנב קטן שדרכו יכולנו לצפות על בניין העירייה, שם היה מקום האיסוף של כל היהודים. משם גם זיהינו את דודי ומשפחתו בין האנשים שנאספו שם להובלה.

וכמו שאומרים "ותשקוט הארץ…", האיסוף הראשון  של היהודים הסתיים ונותר שקט מתוח באוויר. אבי היה במקצועו מומחה לאורטופדיה ולמכשור רפואי, הוא היה מומחה ידוע בתחומו ועבד עם בתי חולים ורופאים בעירנו. כמוהו היו עוד כמה יהודים רופאים או מומחים בתחום מיוחד – קבוצה קטנה זו קיבלה מנשיא המדינה – היתר מיוחד להמשיך ולעבוד.  היתר זה בעצם שימש להגנתם, כדי שיוכלו להסתובב בעיר ללא התלאי הצהוב. אבי קיבל סיכה מיוחדת אותה ענד עליה היה כתוב – יהודי חיוני H.Z. שוב שיחק מזלנו ובזכות הגנה זו של אבי, משפחתנו נשארה עוד זמן רב בעיר.

בתקופה זו לא היו בתי ספר והורינו מתוך דאגה לשלומנו שלחו אותי ואת שתי אחיותיי להונגריה, כי לשם הגרמנים טרם הגיעו. בהונגריה הרי הייתה משפחתה של אמי, שתי אחיותיי נשלחו אל הדודה ואני נשלחתי לסבא וסבתא שגרו בעיירה יותר מרוחקת, שם סבי היה פעיל ומראשי הקהילה היהודית. מצב זה לא נמשך זמן רב, כי הגרמנים הגיעו בסוף גם להונגריה. ביום האחרון של פסח, בשנת 1944 ואני נשלחתי לגטו. הורי שהיו חרדים לשלומי, הפעילו את כל הקשרים ויחד עם סבי וגוי נוסף שעזר להם הצליחו לשחרר אותי, שלושה ימים לפני חג השבועות, לאחר כ-45 ימים בגטו. הטענה העיקרית בה הצליחו לשחרר אותי היות והייתי ילדה זרה, לא מהונגריה. כל הקבוצה הזו שהייתי עמם שלושה ימים, נשלחה אחר כך בטרנספורט למשרפות בערב חג השבועות – שוב ניצלו חיי!

אפשר לומר שהיה זה מזל, אך גם אומץ הלב שלי. הגוי שעזר לחלץ אותי מהגטו, בשליחות משפחתי, נתן לי הנחיות כיצד לעבור את הגבול. הייתי ילדה קטנה, כבת עשר, שהלכה לבדה על הגשר כדי לחצות את הגבול ולעבור בחזרה מהונגריה לסלובקיה כדי לחזור להורי. עברתי בצד הגשר הראשון, ליד שני שומרים, שני חיילים, שלא הסתכלו עלי, הלכתי לאורך הגשר עד לצד השני. גם שם הייתה עמדת שמירה בה ישבו עוד שני חיילים צעירים וכך עברתי. אותו גוי, השליח, כבר חיכה לי בצד השני של הגשר, ולקח אותי לעיירה, הוא הכניס אותי למחבוא באסם, בתוך הקש. מאוחר יותר הצטרפו אלי למחבוא זה עוד שני ילדים שהוא הביא.

זיכרון נוסף מתקופה זו בה התמזל מזלנו להישאר בחיים היה באירוע נוסף. בכפר בו התחבאנו, יארוק, זה היה בשנת 1944. היה שם כומר שהיה ידידותי ליהודים. בכל יום ראשון, כשהיו בני קהילתו מתכנסים בכנסיה למיסה, הוא היה נואם ומספר להם על עם שנרדף ללא עוול בכפם, והוא ביקש מהם, שאם הם פוגשים יהודים במצוקה, צריך לעזור להם.

בכפר ידידותי זה הסתתרנו בבונקר. הייתה נהוגה תורנות, בכל פעם מישהו היה יוצא מהמחבוא בבונקר, כדי להביא מים מהנחל. באחת הפעמים בה יצאתי אני להביא מים ליושבי הבונקר, גרמני אחד ראה אותי, הילדה, והתחיל לרדוף אחרי… רצתי במהירות בזיג זג, עד היום לא ברור לי מאיפה ידעתי לרוץ כך בזיג זג, והוא ירה לעברי, והכדורים לא פגעו בי, שמעתי את שריקת הכדור, והמשכתי לרוץ במהירות. הצלחתי להיכנס לבונקר היו שם 12 אנשים שהתחבאו ואמרתי להם, תיצמדו לקירות שלא יראו אתכם, כי גרמני רץ אחרי. הגוי הטוב ששמר עלינו, רץ קדימה לכיוון הגרמני, ואמר לו שאין פה אף אחד. הגרמני התעקש ואמר לו לרדת לבור ולבדוק, הגוי ירד וחזר ואמר לו שיש שם רק עטלפים וצפרדעים. הגרמני לקח קש והניח אותו בפתח הבור והבעיר בו אש, מתוך כוונה להבעיר את המקום. לא ברור לנו איך היה מזל והעשן לא נכנס פנימה. הגרמני הודיע לגוי "שלנו" שהוא יגיע למחרת ויביא אתו רימון וישליך אותו לתוך הבור, לבונקר בו התחבאנו, כי הוא חשד שמתחבאים שם יהודים. הגוי ירד אלינו לאחר שהגרמני עזב וסיפר לנו מה שקרה וכך נאלצנו שוב לברוח מן המחבוא בבונקר לכפר אחר, שם מצאנו איכר שתמורת כסף נתן לנו מחסה. מחסה זה היה זמני, כשהכסף אזל הוא גם זה שהסגיר אותנו למשתפי הפעולה. הובלנו למאסר, שם שהיינו כ- 15 ימים, כי הם המתינו לאסוף עוד יהודים ולהעבירנו בטרנספורט, אך הצלחנו לברוח משם דרך אשנב קטן – ושוב ניצלה משפחתנו ממוות.

עוד רבים הסיפורים על התלאות הקשיים שעברתי כילדה וכנערה, בשנים אלו, נדודים רבים, עד לעלייתי לארץ ישראל בעליית הנוער – לאחר מלחמת העולם השנייה".

 מקור וקרדיט :אתר תוכנית הקשר הרב-דורי , מאגר סיפורי מורשת ( קישור) .

 

עליזה ברק רסלר , בת 14 , מסתתרת עם משפחתה בבור ביער , סלובקיה

 

עליזה ברק-רסלר – נולדה במיכאלובצה שבסלובקיה, בשנת 1930. במלחמה הבריחו אותה הוריה להונגריה, אך כשהתקרבה המלחמה לשם חזרה לסלובקיה והסתתרה יחד עם משפחתה בבור ביער.

"לאחר שניצלנו, התרחש עוד מקרה מזעזע וגורלי. שכבנו כהרגלנו בתוך הבור, כשלפתע נשמע רחש מכיוון הפתח. ידענו, שזה איננו וינסנט או פאבל מהכפר הסמוך ( הם גם הביאו להם מזון פעם בשבוע בלילה ) שתמיד השמיעו שריקה מוסכמת. נדרכנו והקשבנו. נשמעו דיבורים עמומים ופלצות אחזה בנו. הבחנו, שהשפה הנשמעת היא גרמנית. אבא סימן לנו בלחישה להיצמד אל הקיר ולא לזוז ממנו, כדי שהשטח המרכזי של הרצפה יישאר ריק (למקרה שמישהו יציץ למטה לבור). הוא הניח על פיה של הקטנה את כף ידו כדי למנוע ממנה לצעוק או לבכות. נצמדתי אל הקיר, סמוך אלי נעמד אחיו של רוני וכשאחז בידי, הרגשתי את ידו הלחה מזיעה ואת רעידתו המבוהלת. גם לבי הלם בפראות, הקיבה התרוממה והרגשתי בחילה."

"האנשים שמעלינו החלו לפנות את הקש והקרשים ומבעד לפתח שנגלה, החל חודר אור קלוש. לפתע ,ללא אזהרה, נורתה ירייה מהדהדת. בחללו של הבור ניצת הבזק אור וכדור חדר לקרקע החולית שבמרכז המרתף. הגרמנים שעמדו למעלה, פתחו בצעקה ,Raus !Raus) החוצה, החוצה). לא הגבנו, הפכנו לפסלים אילמים, דוממים. ושוב נשמעה ירייה ואחריה עוד אחת, ושוב אחת. הכדורים שרקו באוזנינו וחלפו קרוב לרגלינו. היינו שרויים בפאניקה פנימית, בשיתוק מוחלט, תדהמה ובהלה אימתנית. זה כנראה מנע מאיתנו לצאת אל הלוכדים, למסור את עצמנו בידיהם ולגמור עם הסיוט המצמרר. עוד שמענו דיבורים עמומים ואחרי שעה קלה נורה צרור נוסף, שממש שפשף את נעלו של אבא. הוא ודאי נבהל מאוד, אולם לא הגיב. עדיין החרשנו ולא הראינו סימן חיים, היינו בהלם ."

"איני זוכרת כמה זמן נמשך הסיוט, אך בסוף השתרר שקט מעיק. שמענו שהקולות הולכים ומתרחקים, עד שהייתה דומיה מוחלטת. התחלנו רועדים ובוכים בשקט ושואלים את עצמנו, מה עלינו לעשות. האם לעבור לבור אחר ?  

עוד באותו יום לפנות ערב הגיע וינסנט , מהכפר הסלובקי הסמוך ליער שסיפק להם כל שבוע מזון לבור ביער,  נסער וסיפר לנו, שכנראה הייתה הלשנה בכפר, כי הגיעו גרמנים וישר יצאו לשטח הבורות לאסוף את המתחבאים. עלה בידם למצוא קבוצת יהודים שאותם לקחו עימם. יש חשש שיחזרו שוב והפעם עלולים אולי להשליך רימונים לתוך הבורות, שמתוכם עולים אדים, ריחות אדם או סימני חיים אחרים. סיפרנו ל- וינסנט על האירוע הטראומטי שעברנו ותהינו, מדוע הגרמנים לא זחלו וירדו למטה אם חשדו שישנם אנשים בבור ."

"הוא שיער שאולי פחדו, כי נרמז להם שפרטיזנים המצוידים בנשק, נמצאים במרתפים האלה והם עלולים להסתכן ברדתם מטה. טיכסנו עצה על אפשרויות שונות של מילוט, עד שהוחלט שכדאי לנו לעזוב את המקום לכמה ימים עד יעבור זעם . אבא נזכר באיש הידידותי בכפר "Capor Cabai", שהלין אותנו למשך יותר משבוע. נלך אליו שוב ונבקש את עזרתו. הבנים נראו מדוכאים מאוד מהאפשרות שניפרד, אך לנו היה ברור שלא נעזוב אותם, אלא נצרפם אלינו. השהות המשותפת הפכה אותנו למשפחה אחת. הודענו לוינסנט, שכבר הלילה נצא לדרך ובאם הכול יעבור בשלום בעזרת האל, נשוב לכאן , להסתתר בבור , כעבור זמן." 

מקור וקרדיט :

עליזה ברק רסלר, זעקי ילדה, יד ושם, ירושלים, תש"ס, 2000

קישור לסיפור החיים באתר " יד ושם"

עליזה ברק רסלר ז"ל 1930 – 2022