הדובי ששרד את השואה

סלומון משה בן 84 , תושב כפר סבא והדובי בולדוג שרדו יחד את השואה

"סלומון משה נולד לפני 84 שנים באתונה יוון , ב- 1943 התייתם מאביו שחלה בשחפת ונותר לבדו עם אימו והדובי בולדוג אותו שיתף ברגעי השמחה והעצב.

כשהדודה סיפרה למשפחה על כך שהגרמנים כבשו את סלוניקי ולוקחים את היהודים לפולין והורגים אותם לא הבין מה זה אומר. כל חייו כילד חי כיהודי ואף לדובי שלו היה שם כיפה בקידוש שאביו עשה כי כך ראה וכך הבין.

אימו ודודתו הבינו את גודל הסכנה והכינו למשפחה הקטנה תעודות מזויפות שהפכו אותם ליוונים נוצרים כך שלמה סלומון משה הפך ל"לאקי" ניקולס  הפך לניקולאקיס  אסתרינה הפכה לקריסטינה וכך השמות הדומים עזרו ליהודים שהחליפו את דתם בתעודות לזכור את שמותיהם החדשים.

במשך שנה ורבע נדדו בין בתים ממסתור אחד למשנהו כשהאימא מפרנסת בדוחק את המשפחה בעבודה בדוכן בשוק והדודה שומרת על הילד "לאקי" הלו הוא סולומון , לדודה לא התאפשר לצאת פן תחשוף את זהותם ותדבר בטעות בספניולית  או בלאדינו וכך תחשוף את זהות המשפחה לעיתים אף הציגוה כחירשת אילמת...

כל אותה התקופה החבר היחידי לסולומון הלו הוא "לאקי", היה הדובי בולודג,  איתו חלק את חוויותיו כילד.

בוקר אחד התעוררה המשפחה לקול צלצול פעמונים וקריאות " שלום " " שלום" כך התבשרו כי המלחמה הסתיימה ויכלו לחזור לזהותם ולחייהם.

האם התעקשה שבנה יסיים בית ספר תיכון ושתהיה לו תעודת בגרות ובשנת 1956 עלתה המשפחה לארץ כשנאלצה להשאיר מאחור את כל רכושה. על דבר אחד לא ויתר סולומון- על הדובי בולדוג אותו נשא עמו ועבר עם המשפחה אל המעברה.

לאחר שנים רבות ללא בית אמיתי הקים משה בית משלו ונשא לאשה את אראלה. נולדו להם שני ילדים , אף הם שיחקו עם הדובי אך הבן שמוליק ביקש לשנות את שמו ל-"ימבו".

המשפחה התרחבה ונולדו נכדים וערב אחד נשאר הנכד לישון אצל סבא וסבתא אך לא הצליח להירדם כי התגעגע למשחקיו. סבו הוציא את הדובי שעכשיו שמו י"ומבו" והילד נרדם וישן שנת ישרים ומאותו יום אף חזר לבקר וביקש לישון עם הדובי.

השנים עברו הילדים גדלו ובגרו הדובי "יומבו" כבר החל להתפורר והשנים נתנו בו אותותיו .סולומון ביקש להעביר את סיפורו ואת הדובי שלו ל"יד ושם" אך הילדים והנכדים סירבו: " סבא הדובי שמר עליך עכשיו תפקידנו לשמור עליו...."

תמר פארן גת מנכל"ית עמותת "סביון" העמותה למען האזרח הותיק כפר סבא, שמעה על פרוייקט "בובה לחיים". ביחד עם נאוה סלמון – עובדת העמותה ומתנדבת בפרוייקט יצרו קשר עם אסף דנוך מעמותת "מרפא לחיים", וביחד עם הבובנאית המוכשרת דקלה יוקטן היל שכפלו לסולומון את הדובי "יומבו".

במפגש מרגש בביתו שבכפר סבא, ליהיא לפיד יו"ר העמותה הביאה לסולומון הנרגש את הדובי החדש והפגישה אותו עם יומבו הדובי ששרד את השנים והמעברים.

"וכך סיכמה ליהיא לפיד את המפגש:

"היה מרגש לראות את הדמעות בעיניו של סולומון שלרגע חזר פתאום להיות הילד הקטן, היתום מאב בן יחיד לאימו, שדובי פרווה הוא שותף הסוד והחבר היחיד שלו כאשר הוא נודד ובורח מהצורר הנאצי שרק רוצה להרוג ילד קטן שמחבק דובי זעיר מפרווה".

מקור

המשאיות, היריות, המגפיים": הילד מהשואה שטיפס לצמרת הרפואה

פרופ' מוטי רביד ניצל בזכות תושיית הוריו. לאורך שנות המלחמה - קצין גסטפו שבר את עצמותיו, הוא הסתתר מתחת לטנק גרמני, ורק בדרך נס לא מת. הילד שלא למד במסגרת חינוכית בילדותו, הצליח להפוך לבכיר בעולם הרפואה, וידליק משואה בערב יום השואה.

ראש המרכז הרפואי "מעייני הישועה" בבני ברק, פרופסור מוטי רביד, היה בסך הכל בן שלוש כשהגרמנים פלשו לאדמת פולין בשנת 1939. הילד הצנום שעלה עם שני הוריו לארץ ישראל מעט לפני קום המדינה, לא דיבר על זוועות המלחמה. אפילו בנותיו ידעו רק חלקים מהסיפור. בשנת 2008 הכל השתנה כשבמהלך מפגש עם חברים קרובים, החליט לפתוח בפניהם דלת לעברו. "הייתה אווירה מתאימה וזה היה בשבילי גילוי שאני מסוגל לדבר וזה לא הורס אותי", סיפר בריאיון לוואלה! NEWS.

עם זאת, הוא מקפיד לספר את שעבר כצופה מהצד. "ברגע שאני חווה את המציאות, הלילות מתמלאים בסיוטים, חוסר שינה ואני לא מרגיש טוב. גם שנים אחרי, חלק גדול מהמראות הקשים עדיין אצלי בראש".

רביד, 82, נולד ביאליסטוק שבפולין למשפחה מקושרת ורבת אמצעים. אמו הייתה סטודנטית לרפואה ואביו סטודנט למשפטים כשהכירו, ומשפחתו ניהלה מפעל לייצור חרס לציפוי תנורים. "הורי היו אנשים מאוד משכילים, אבל גם מאוד אמיצים", סיפר. חיי הרווחה נקטעו באחת כשפרצה המלחמה.

בזכות רדיו קטן שהחזיקה המשפחה, הם נותרו מעודכנים, והשכילו להימלט בזמן מבית המשפחה ביאליסטוק אל העיר לבוב בדרום פולין. "אבא שלי ידע כל הזמן מה קורה בחזית. הוא גם ידע מה קורה באושוויץ בזמן שאחרים לא ידעו, וידע על מחנות הריכוז בשלב מאוד מוקדם".

הם השתכנו באזור יהודי שלימים הפך להיות גטו. כשהיה בן חמש, האקציות החלו. הם הסתתרו במרתף בגטו ודרך החלון צר ראה את שהתרחש. "שמעתי את רעש היריות, ראיתי את הילדים שנזרקים אל בטן המשאיות של הנאצים, ראיתי את הגרירה בכוח של משפחות שלמות מבתיהם, וראיתי אסופות של גוויות בפינת הרחובות", שיחזר. ומידי אקציה, הסצנות הקשות היו חוזרות על עצמן. "המשאיות, היריות, המגפיים, שעות על גבי שעות, יום ולילה".

ככל שהתקדמו ימי המלחמה, הגטו התרוקן מיושביו, והוריו החלו לגבש תכנית מילוט. "אבא שלי תכנן להימלט אל בית קברות שהיה מחוץ ללבוב ולהסתתר שם כמה ימים". בני המשפחה החלו לאגור ציוד ומזון, ולחכות לעיתוי המתאים. "כשהגרמנים התחילו לסגור את האזור אני זוכר שאבא אמר לי 'אם אנחנו לא יוצאים עכשיו - לא נוכל לצאת'".

"ואז מישהו צעק ראוס"

המשפחה אזרה אומץ ונמלטה. "ברחנו דרך אחת מתעלות הביוב, ובמהלך הבריחה, מישהו שהכיר את אבא שלי הזהיר אותו שהגרמנים הכינו שם מערב, אז הסתלקנו בצורה בלתי מתוכננת לאזור אחר. פתאום צצו שני חיילים גרמנים שירו לעברו והתחלנו לרוץ".

בעודם בשטח במנוסה, נתקלו לפתע בטנק גרמני. בדיעבד, הוריו הבינו שנכנסו לתוך שטח אימונים של הצבא הגרמני, "תוך כדי ריצה החלקנו מתחת לטנק, שכבנו והתחבאנו שם. הוריי חשבו שאם זה שטח לא פעיל, בלילה יתאפשר להמשיך בבריחה. אלא שפתאום זיהינו מגפיים שמקיפות את הטנק, ואז מישהו צעק 'ראוסססס'. יצאנו החוצה מתחת לטנק, עמדנו שלושתנו כשמסבבינו קבוצה של חיילים גרמנים שלא יודעים מה לעשות אתנו".

בשטח הצבאי התאמנו קצינים נאצים יחד עם חיילים אוקראינים, שקיבלו הוראה להסגיר את המשפחה לגסטפו. בינתיים, החיילים הכו את בני המשפחה, בהם גם את רביד. בדרך לגסטפו, השתנו התכניות. החיילים העמידו אותם בפינת הרחוב של הגטו, בכיכר השילוחים. המשפחה, החלה להבין שהסוף מתקרב. הם נפרדו אחד מהשנייה, וקיבלו החלטה - כל אחד ינסה להציל את עצמו. אביו של רביד בורח מהמקום, והוא נותר לבד עם אמו, שנשלחו על חשמלית אל עבר מחנה העבודה ינובסקה.

"בזמן שהחשמלית עשתה את אחד מסיבוביה, קפצנו ממנה ונמלטנו לתוך איזו דלת, זה היה כל כך מהר שלא הספיקו אפילו לירות עלינו, אף אחד לא שם לב", סיפר על אומץ ליבה של אמו. בחודשים שיבואו יחד עם בנה הקטן היא תצליח פעם אחר פעם להימלט מגזר הדין הצפוי, ותצליח, פעם אחר פעם, להציל את שרידי משפחתה הקטנה.

 לכתבה המלאה באתר וואלה

בנימין בליצר, פעוט בן 3 שכל משפחתו נספתה. ניצל ע"י חסידת אומות העולם, פרניה דדק

עוזרת הבית שקשרה גורלה עם העם היהודי

בנימין בליצר נולד בשנת 1938 בנאדבורנה שבפולין (כיום אוקראינה) לדב -ברל בליצר ולטמה לבית קרמר. משפחת בליצר היתה משפחה אמידה שבבעלותה היה מפעל לעיבוד עורות ובתי דירות להשכרה.

ביוני 1941 נכבשה העיר נאדבורנה. בין הקורבנות הראשונים היה אב המשפחה דב- ברל בליצר. בספטמבר 1941 נשלחו היהודים לגטו בעיר. 

פרניה דדק (Frania Dedek), שהיתה עוזרת בית בבית משפחת בליצר, נשארה בדירתם ומידי יום העבירה אל הגטו, באמצעות אוקראיני מקומי, אוכל ומצרכים לבני המשפחה. בדצמבר 1941 העבירה הסבתא לפרניה בקשה, באמצעות איש הקשר האוקראיני, לקחת את הילד בנימין ולהימלט עמו. אחותו של בנימין, סוניה, בחרה להישאר עם הסבתא ואחר כך נספתה אתה.

פרניה לקחה את בנימין תחת חסותה ונמלטה אתו. במשך חודשים רבים נדדו ביערות באזור נאדבורנה וסקלט, מחליפים שוב ושוב מקומות מסתור. בלילות הייתה פרניה מחביאה את בנימין ויוצאת לבדה לחפש להם שאריות מזון. 

לפעמים הצליחה פרניה למצוא עבודה אצל איכרים בכפרים מקומיים, ואז היתה מחביאה את בנימין בסמוך אליה בדיר חזירים או בשדה חיטה או במקום אחר. בכל פעם שבנימין התגלה הם היו בורחים בחזרה אל היער וממשיכים לחפש מקומות מסתור אחרים. במשך כל התקופה טיפלה פרניה בבנימין בנאמנות רבה ודאגה לו כאילו היה בנה שלה.

בתום המלחמה, עם שחרור העיר סקלט, אספה פרניה תחת חסותה ילד נוסף, יהודי יתום בשם אליעזר ארט, והגיעה עם שני הילדים למחנה עקורים בגרמניה. פרניה הצליחה לעלות עם בנימין ואליעזר על האנייה אקסודוס שהוחזרה לגרמניה בידי הבריטים. בפברואר 1948 הצליחה לעלות ארצה עם שני הילדים והתיישבה בקריית חיים.

בארץ שלחה פרניה את בנימין לבית-ספר דתי כיוון שהאמינה שזה היה רצונם של הוריו. בהמשך נישאה פרניה לניצול השואה אברהם ביילסקי והתגיירה. פרניה ביילסקי לבית דדק נפטרה ב-1986 בגיל 77.

ב 6 בנובמבר 2005, החליטה הוועדה לציון חסידי אומות העולם, להעניק לפרניה דדק (פרומה ביילסקי) את התואר של חסידת אומות העולם. ב 18 ליולי 2005, הוענק אות חסיד אומות העולם לבניה המאומצים, בנימין בליצר ואליעזר ארט , שקיבלו את האות בשם אמם המאמצת שהצילה אותם בזמן המלחמה.

מקור וקרדיט : אתר יד ושם

אודות מאגר המידע על ילדים בשואה – עדויות וסיפורי חיים והייחודיות שלו

הילדה טובה פריש ,בת ארבע , 3 פעמים ניצלה ממות בטוח

"הסיפור שלי הוא מאלה שאני ממליצה.סופו טוב.עובדה שאני כאן וכותבת לכם עליו.

אתה חי רק שלוש פעמים...

כשאני מקדישה תשומת לב ואהבה לנכדי,אני מודה לאל,שאישר שלנכדים שלי יהיו סבים. כי לנו הסבים אבדו.

זה עלול היה להיות אחרת.שלוש פעמים הייתי בסכנת מוות. לפעמים מיידית ולפעמים קרובה מאד.

בפעם הראשונה,כשהייתי בת שנתיים,הייתי בידי הורי שלקחו אותי איתם לרכבת ממנה לא יחזרו.רופא המשפחה ,שהיה גם ידידם, ליווה אותם עד לתחנה.כשהגיעו אמר להם(כך סיפר לי ברבות הימים)"למה לכם לקחת את הקטנה איתכם?השאירו אותה אצלנו,הרי אין לנו ילדים,כשתחזרו,תקבלו אותה חזרה".הם לא חזרו.כך נישארתי איתו ועם אשתו הנוצריה.

בפעם השנייה, לאחר שנתיים,מהלומות על הדלת וניכנסו שני קלגסים וציוו על האיש היקר שקראתי לו"אבא" להתלוות אליהם מייד.ולקחת גם אותי. אאידה,אשתו,שחשבתי שהיא אמי,כרעה ברך(ואת זה אני כבר זוכרת בעצמי)ואמרה"בבקשה אל תקחו אותה ,היא רק שלי,לא שלו" די בקלות ויתרו לה.אולי חשבו שאין להם כח להתעסק כעת עם ילדה קטנה.

הפעם השלישית,כשאאידה היתה כבר חולה,העבירו אותי למינזר עם ילדים קטנים רבים באותו האולם.נזירות עדינות טיפלו בנו ברחמים ובחסד,אבל אני רק רציתי את אבא ואת אמא ולא אכלתי. הגעתי לתת-תזונה. הנזירות החליטו שצריך להעביר אותי לבית חולים,כי הייתי במצב אנוש.

באותו הזמן, כשלא הייתי במינזר,פרצו אליו גרמנים או עושי דברם והרגו את כל הילדים שהיו שם.

תמיד מנקר בי הצער עליהם.לא היכרתי אותם.ידעתי שהם קיימים באולם שאני נימצאת כי כולנו היינו בוכים יחד.

אז כמו שכותרת הסרט מכריזה"אתה חי רק פעמיים"אצלי זה היה שלוש פעמים.

בצד הצער שלי על אלה שנרצחו,עולה בי השאלה מדוע נישארתי בחיים.התשובה שלי ,שיש לי תפקידים.אחד מהם,הקל שבהם,הוא לספר על מה שהיה.ולהעיד.כמו שכתוב'"לא אמות,כי אחיה ואספר מעשי יה"( תהלים קיח)

מקור וקרדיט

ראו גם :

 3 פעמים ניצלה טובה פריש ממוות בטוח - הנה הסיפור שלה

1111 ימים בחיי ועוד ארבעה — אפרים סטן

 רשומות יומן שכתב נער יהודי שהסתתר מפני הגרמנים, עם אמו וכמה מבני משפחתו, בביתו של אוקראיני קתולי. לצדן הרהורים של האדם הבוגר ששרד, נוכח הדברים שכתב כנער. הוצאת מבע, 164 עמודים,

אפרים סטן נולד ב1928

אפרים סטן נולד תחת השם שטרנשוס בגליציה שבמזרח פולין (כיום אוקראינה). הוא ואמו שרדו את השואה בזכות מקום מסתור שהעניקה להם פולנייה סמוך לעיירת הולדתו, זלוצ'וב.

לאחר המלחמה למד תיאטרון באוניברסיטה של ורשה ובגיל 26 כבר היה המנהל האמנותי של התיאטרון העירוני בגדנסק.

ב-1957 עלה לישראל ועבד בתחילת דרכו כשרטט בעיריית תל אביב. ב-1959 הצטרף לקול ישראל כבמאי של תסכיתים דרמטיים ובתוך שנים אחדות מונה למנהל מחלקת הדרמה, הספרות והאמנות והיה אחראי לכל תוכניות התרבות ששודרו אז ברדיו.

ראו גם :

1111 Days in My Life Plus Four: Ephraim Sten

אני לא סופר, אני אפילו לא מבוגר. אני רק ילד"

יז'י אורמן היה בן 11 כשהחליט לבלוע גלולת ציאניד ולשים קץ לחייו בדירת המסתור בפולין - ובלבד שלא ייתפס ע"י הנאצים • את שנות המלחמה עד מותו תיאר ביומן מטלטל • שנים לאחר מציאת היומן, התגלה גם יומנה של אמו, והם חוברו למסמך מרתק, שצפוי להתפרסם בקרוב בעברית

מאת : חנן גרינווד, ישראל היום , 24 באפריל  2019

בלילה שבו יז'י התאבד, יצאו הוריו החוצה ובחסות החשיכה קברו את גופתו הקטנה של בנם היחיד בסככה בגינה. הם חפרו בידיים, בכפות ובמזלגות, ולבסוף כיסו אותו באדמה. כך הסתיים סיפורו העצוב של ילד בן 11 - ככל הנראה אחד הילדים הבודדים ששלחו יד בנפשם בזמן השואה.

מתוך ששת מיליוני היהודים שנספו בשואה, מיליון וחצי היו ילדים. בזמן שידועים לא מעט מקרי התאבדות של יהודים בוגרים, חוקרי שואה מעריכים כי התאבדותו של ילד בן 11, שנה לפני סוף המלחמה, היתה נדירה ביותר - גם במושגים של אחד המאורעות הנוראים ביותר שידעה האנושות.

כנראה לא היינו יודעים דבר על סיפורו הטרגי של יז'י לולא שני יומנים, שלו ושל אמו סופי, ולולא קרוב משפחה אחד, עקשן במיוחד, שהחליט להוציא את הסיפור לאור בכל מחיר.

•  •  •

"דיברו על היטלר ברדיו, שהוא מתלונן ששברו הסכמים שנחתמו עימו. סלחו לי, אבל אדם שהוא התגלמות השטן, שניהל מלחמה באמצעות הבטחות שווא, הבטיח את החסינות של נשים וילדים ובאותו הזמן כיסה על אלפי קברי אחים שבהם נקברו מיליוני קורבנות הגסטפו. משום כך נטשו אותו בעלי בריתו הקרובים והוותיקים ביותר. הוא יקבל את העונש על ים הדם של עמו והעמים הזרים שהוא שפך".

) יומנו של יז'י, 9 בספטמבר 1943)

יז'י (ירז'ק) אורמן נולד ב־1932 בעיר סטניסלב שבגליציה (כיום קרויה איוונו־פרנקיבסק ונמצאת בשטח אוקראינה) למשפחה אמידה ומתבוללת. אביו, איזידור, היה גינקולוג. אמו, סופי, היתה עקרת בית.

עולמה של משפחת אורמן התהפך ב־1941, עם תחילת הפוגרומים בעקבות פלישת גרמניה הנאצית לרוסיה במסגרת מבצע ברברוסה. בתוך יום אחד נרצחו יותר מ־10,000 יהודים. 20 אלף נוספים נכלאו בגטו שהוקם בעיר, ובהם בני משפחת אורמן. 

בגטו נחשף יז'י הקטן לזוועות המלחמה. באחד הימים חזר הביתה רועד וסיפר להוריו על חייל נאצי, שתפס ילד קטן שהבריח מזון לגטו. החייל עקר את עיניו של הילד ותלה אותן. "העיניים התנדנדו על חוט", סיפר באימה. אז גם גמלה בליבו ההחלטה שלא להיתפס בעודו חיים. 

שנה לאחר מכן, כשהנאצים החלו "לטהר" את הגטו ולשלוח את תושביו למחנות השמדה, הבין איזידור אורמן שהתקווה היחידה של משפחתו היא לברוח. אז הבהיר יז'י להוריו שהוא מסרב למות בלי מאבק: "לא אלך בלי ציאניד". הוא חשש בעיקר שלא יעמוד בעינויים וימסור לשוביו שמות של אנשים או מקומות מסתור. 

שלושת בני המשפחה הסכימו, "נשרוד או נמות, ביחד", אולם על ההחלטה לספק לבנם הצעיר את גלולת המוות יצטערו סופי ואיזידור כל חייהם.

•  •  •

"מרישיה סיפרה שתפסו כמה אנשים שנסעו במשאית. סבתא מייד התחילה לדאוג שהדוד אמיל עלול להיות ביניהם, ואנחנו ניסינו להרגיע אותה כמיטב יכולתנו. כולנו הבנו שהנשים הזקנות המטופשות האלה רק מנסות להפחיד אותנו. 

"בעיתון כתוב שרומא נתפסה על ידי הגרמנים. אני לא יודע אם החדשות אמיתיות, אבל אם כן, החיילים האיטלקים הם חיילים גרועים מאוד. מצד שני, גם בעלות הברית יכלו לפעול הרבה יותר מהר ואולי הן לא רוצות או לא מסוגלות. 

"במהלך ארוחת הערב אמרה סבתא שבזמן שלה יש אוכל חם, הדוד אמיל ביער. מי יודע אם הוא עדיין בחיים, אם יש לו משהו לאכול".

)יומנו של יז'י, 19 באוקטובר 1943)

באוקטובר 1942 נמלטו יז'י ומשפחתו מהגטו והתגלגלו בין מקומות מסתור. כשנה לאחר מכן, בספטמבר 1943, החל יז'י לכתוב יומן שבו תיאר את חוויותיו מהמלחמה. 

"אני לא סופר, אני בסך הכל ילד", כתב. ואולם, אף שהם פרי עטו של בן 11, התיאורים ביומן אינם פשטניים. יז'י עסק בגורלם של בני משפחתו, בחדשות על המלחמה ובמתרחש סביב מקומות המסתור שבהם התחבאו. 

הוא פחד במיוחד מהלשנה, וכתב רבות על פולנים משתפי פעולה ועל יהודים שנתפסו והוצאו להורג. סיפוריו התמקדו בבני משפחתו ובמי שהיו אמונים על ביטחונם: הלה, סוכנת הבית של מכר של המשפחה שאצלה הסתתרו, ומרישיה וג'ניה, שתי נשים פולניות קשישות, שבסופו של דבר יביאו למותו.

"מכיוון שדוד אמיל סירב לעזור לי, עלי להתחיל לדווח על הגיהינום שלי בעצמי. הגיהינום הפרטי שלי החל ב־22 ביולי 1941, עם פרוץ המלחמה בין גרמניה לבריה"מ. למען האמת, גם תחת השלטון הסובייטי סבלנו, אבל זו היתה רק טיפה בים של אומללות, דם ודמעות, לעומת החיות של גרמניה הנאצית. אני לא מהאנשים שזוכרים כל פרט קטן, ומכיוון שאי אפשר לזכור את כל הפשעים והסאדיסטיות של הגסטפו הגרמני, חלק מהפשעים הקטנים יותר דהו מהזיכרון. אולם גם אלו יגרמו לזעם אפילו באדם הממוצע שהתחנך כאן לפני המלחמה, לא כל שכן אזרחי שווייץ, שבדיה או אמריקה. ברגע זה אני לא סופר מקצועי, אני אפילו לא מבוגר. רק ילד. 

"אני חושש כי אני לא יכול לתאר אפילו חלק קטן של החייתיות של הגסטפו. עם זאת, המלחמה לקראת סיום ומאפשרת לנו, מהמעטים שעדיין חיים כרגע, לשרוד. זו חובה שלי לכתוב, לפרסם את התיאור הדליל הזה, הו, כמה דליל, בהשוואה לממדים העצומים, כמות העוולות שחווינו".

ב־13 בנובמבר 1943 התממש הפחד הגדול ביותר של יז'י. "כמה גברים דפקו לנו על דלת דירת המסתור בחוזקה", סיפרה לימים אמו סופי. "ידענו שמרישיה וג'ניה שלחו אלינו את הרוצחים. הם דיברו פולנית, 'אתם יהודים', אמרו לנו.

"אחד מהם היכה אותי מאחורי האוזן בקת האקדח שלו. נפלתי מכוסה בדם, ויז'י מיהר לשים את הציאניד בפיו. 'אמא, לקחתי את הציאניד', אמר ונפל". הפולנים, שככל הנראה התכוונו לסחוט את משפחת אורמן, הזדעזעו מההחלטיות שבה לקח יז'י את חייו, ונמלטו.

•  •  •

"אתחיל בתיאור של החוויות שלנו בימים הראשונים של המלחמה הנאצית־סובייטית. בשעות המוקדמות של יום ראשון, 22 ביוני 1941, אבא הקשיב כרגיל לרדיו. עדיין הייתי במיטה, רדום למחצה, כשהוא פתאום אמר לאמא: 'את יודעת, יש מלחמה חדשה'. 

"התעוררתי מייד, ואמא החלה לשאול שאלות. בינתיים נשמע קול הרמקול מהדהד: 'בליל אמש יחידות צבא גרמניות חצו את הגבול הסובייטי. בכל מקום פגשו התנגדות עזה'. אמא התחילה להתכונן, לצאת ולעשות קצת קניות כדי לקבל קצת אספקה. מה אם תחת היטלר לא יהיה מה לאכול? מייד הבאנו בחשבון שהנאצים יבואו, ואפילו שיהיה קצת רעב. אבל איש לא יכול היה לצפות לרצח ההמוני והנורא שעובר כל גבול אנושי". 

)יומנו של יז'י, 28 באוקטובר 1943)

בני משפחתו של יז'י - הוריו, דודו אמיל וסבתו - שרדו את השואה, שוחררו על ידי הכוחות הסובייטיים ועלו לישראל. לפני עלייתם העבירו את גופתו של יז'י לבית עלמין יהודי באוקראינה. 

במשך שנים ארוכות האשימו הוריו את עצמם במותו של בנם. "יילדתי את יז'י ונאלצתי גם לטמון אותו באדמה", סיפר אביו. 

שישה חודשים לאחר תום המלחמה נולדה לבני הזוג בת נוספת, אירית, שחיה כיום בפלורידה. המשפחה התגוררה בתל אביב וניהלה חיים חדשים, ועצובים, בצל מותו של בנם הבכור.

"ג'ניה אמרה שהם יורים ביהודים שהסתתרו. הנשים שנרצחו הגיעו מגרונה בראמה, זה היה הרחוב שלנו. מרישיה והלה יצאו לצפות בהוצאות להורג".

)יומנו של יז'י, 5 בנובמבר 1943( 

סיפורו של יז'י, שהיה חבוי ביומנים כמעט 50 שנה, קם לתחייה בזכותו של אנתוני רודולף, סופר ואוטוביוגרף בריטי, בן דוד שני של יז'י.

"תמיד התעניינתי במשפחתי ושמעתי הרבה סיפורים על בני משפחת אורמן", אומר רודולף. "יצרתי קשר עם בני משפחה שונים, דבר אחד הוביל לשני, ולבסוף פגשתי את סופי ואיזידור בישראל בסביבות שנת 1980

".

רודולף קיבל מהוריו של יז'י אישור לתרגם ולערוך את היומן, אולם לא הכל הלך חלק. "הקשר בינינו היה מסובך. תחילה הפנה אותי איזידור למסמכים ביד ושם וסיפר את מה שיכול היה לספר.

"ניסיתי לשכנע אותו שאם אעשה את עבודתי כראוי, הסיפור יהיה ראיה חשובה בהיסטוריה של השואה, אבל הוא לא רצה שום מעורבות נוספת וגם אסר על אשתו לדבר איתי. לא ידעתי איך להתקדם וחששתי שהפרויקט לא יושלם". 

הפתרון הגיע במפתיע. "כמה ימים לאחר שאיזידור סירב לשתף איתי פעולה, סופי התקשרה למלון שלי. היה לה חשוב שסיפורו של יז'י ייצא לאור, ונפגשנו בחשאי בבית קפה ברחוב דיזנגוף".

ב־1991 יצאה לאור הגרסה הראשונה של הספר "JERZYK" ("ירז'ק"; ח"ג), ובו תרגום לאנגלית של היומן, שנכתב במקור בפולנית, בצירוף סיפורם של יז'י ומשפחתו, דרך עיניה של אמו.

רודולף: "זה לא היומן של אנה פרנק, אבל זה מסמך חשוב שמתעד מה ילד צעיר מרגיש וחושב בזמנים נוראים כאלו.

"מדובר בסיפור דרמטי מאוד, פיסת היסטוריה מדהימה. אף אחד לא יכול היה לעצור את יז'י מלקחת את הכדור, אף שבדיעבד לא היתה סיבה שהוא לא ישרוד את השואה. בעיניי זו היתה גבורה. אולי הוא לא היה צריך לעשות את זה, אבל הוא סירב ללכת ללא מלחמה אחרונה. 

"אני לא חושב שאיזידור קרא את הספר", הוא מוסיף. "אני לא יודע איך הוא היה מגיב למה שיכול היה להיראות כבגידה ברצונותיו. זה היה אדם שהביא לעולם את בנו וקבר אותו - סימטריה נדירה וטרגית בחייו של אב. אבל כשהצגתי לו עותק, ראיתי שהוא התרגש ושמח שזה פורסם". 

באותה שנה הלך איזידור לעולמו.

מקור

מקור וקרדיט : חנן גרינווד, ישראל היום , 24 באפריל  2019

אודות מאגר המידע על ילדים בשואה – עדויות וסיפורי חיים והייחודיות שלו

ההישרדות של דייזי הפנר , בת 15

אחרי האבא שנלקח לעבודות כפייה, השליחויות הסודיות תחת אפם של הנאצים, הפרידה הטראומטית מהאמא, הצפיפות הנוראית ברכבת, ההפצצות, הרעב, חוסר הוודאות והפחד, אחרי הדיזנטריה בברגן־בלזן - אחרי כל אלה, הגיעה דייזי הפנר לשווייץ. זה היה אמור להיות רגע מתוק. ככלות הכול, חייה זה עתה ניצלו. אלא שמה שהפנר בת ה־90 זוכרת מאותם ימים הוא דווקא הקור.

היא הייתה אז נערה בת 15 למודת סבל ותלאות, שנמלטה מהונגריה שנכבשה על ידי הנאצים. כל זאת לא שינה את העובדה שהיה חודש דצמבר והיה קר. שלג כיסה את העיירה קו (Caux) שנמצאת בגובה אלף מטר באלפים השווייצריים, וכל מה שהפנר קיבלה כדי להתגונן מהכפור הנוראי הייתה שמיכה. "כפות הרגליים שלנו היו שחורות מכוויות קור", היא אמרה השבוע במבטא הונגרי. העובדה ששרדה את החלק הקשה ביותר במסעה עניינה אותה פחות מאשר הצורך הדחוף להתחמם.

הפנר בוודאי לא זוכרת, אם כן, כיצד בתוך הכאוס של הירידה מהרכבת בשווייץ נלקחו ממנה פרטיה האישיים והודפסו בדיו כחול על נייר לבן, בכתב לועזי: יהודית טאוזסקי, 10.11.1930, בודפשט. תלמידה. "השם היה המצאה", היא הסבירה. "זה היה השם שנרשם על הפתקה שקיבלתי למזלי, ושבזכותו עליתי על רכבת קסטנר". גם תאריך הלידה, אגב, הוא המצאה. אבל חייה של הפנר - מחנכת בגמלאות, חברת קיבוץ גבעת ברנר, סבתא־רבתא לארבעה נינים - אמיתיים לגמרי. ממש כמו חייהם של יתר ניצולי קסטנר.

 לכתבה המלאה של איתי אילנאי באתר YNET

 אודות מאגר המידע על ילדים בשואה – עדויות וסיפורי חיים והייחודיות שלו