ההישרדות של הילד אברהם (אברי) ברזילי בשואה, נער בן 15, בצעדת המוות

 

אודות הכותב : 

אברהם (אברי) ברזילי, ממפתחי מערכות ההשקייה האוטמאטיות בישראל, ממקימי הכור הגרעיני בדימונה , מטובי אנשי האמל"ח  במילואים בצה"ל. 

 ב 45.01.25 עזבנו את המחנה. לפני היציאה התלבשתי במספר שכבות. שבועיים הלכנו ב"צעדת המוות". הלכנו רק בלילה, בקור של מינוס 20 מעלות, שלג עד הברכיים. כל מי שיצא מהשורה-ירו בו, כל מי שנפל , דרכו עליו. חיילי האס.אס שליוו אותנו היו אכזריים. הלכנו אל הלא נודע ולמזלי מבחינה גופנית הצלחתי לעמוד במסע הנורא. אחרי שבועיים, באפיסת כוחות העמיסו אותו על רכבת. אחרי נסיעה של לילה ויום, הגענו למחנה הריכוז Rosen Gross ,מחנה איום ונורא . הייתי בצריף דחוס יחד עם עוד כאלף איש . בחוץ היה מאוד קר, פברואר 1945 וירד הרבה שלג. כל בוקר היו ערימות של יהודים מתים מונחות במחנה. אמרתי לעצמי שצריך לצאת מהמחנה הנורא הזה. ערב אחד נפוצה שמועה שמחפשים מכונאים ואני התנדבתי כי בילדותי עסקתי בתיקון אופניים . עברנו למחנה עבודה, עשינו מקלחת וקיבלנו בגדים נקיים. הגענו למחנה Breslau ,במחנה זה אני עבדתי במפעל להרכבת מנועי סילון. התנאים היו טובים - אוכל חם, חדרים מחוממים ומיטות אמיתיות....

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות

ההישרדות של הילד אברהם (אברי) ברזילי בשואה, ילד חצוצרן באושוויץ

 

אודות הכותב : 

אברהם (אברי) ברזילי, ממפתחי מערכות ההשקייה האוטמאטיות בישראל, ממקימי הכור הגרעיני בדימונה , מטובי אנשי האמל"ח  במילואים בצה"ל. 

 בסוף חודש אוקטובר הועברתי למחנה "A "שם חפרנו בורות בהם יניחו תפו"א בחורף. בהמשך נשלחתי למחנה "D "בו פעלה תזמורת כלי נשיפה. נתנו לכל ילד כלי נשיפה ואני קיבלתי חצוצרה. צעדנו לאושוויץ ושם מסרנו את כלי הנגינה. יצאתי מבירקנאו ונכנסתי לאושוויץ. היו כל מיני שמועות שגם מאושוויץ לוקחים למשרפות אבל זה היה כבר חודש נובמבר. המשרפות בבירקנאו כבר לא פעלו. בהמשך נשלחתי עם עוד כמה ילדים לעבודות מטבח. באושוויץ קיבלתי גם מספר על זרוע יד שמאל - 14508-B .מרגע זה הפכתי למספר . מצבי הפיזי היה רע, בכל הזדמנות גנבתי תפוחי מהמטבח . ולכן, בתקופה הזו שמנתי, לא נראיתי כמו מוזלמן וכמו כולם, לא ידעתי על מצב החזיתות וכמובן שלא היה מושג עוד כמה זמן נהיה כלואים .

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות

 

" שיקל" , הרס"ר המיתולוגי של ביה"ס לטיסה היה ילד בשואה

 

נפטר רנ"ג (במיל')  שי יניב ז"ל, הידוע כ"שיקל" האגדי, רס"ר בית הספר לטיסה

"הגעתי מרומניה כילד קטן, כניצול שואה, עם אמא שלי וללא אבי שנרצח בשואה", הוא מספר, "לצבא התגייסתי בשנת 1951. ממש אחרי קום המדינה. הייתי אז רק בן 17, אבל בזמני גייסו קודם וגם רק לשנתיים ולא שלוש שנים כמו היום. לחיל האוויר הגעתי במקרה. לפני שהגעתי לחיל האוויר, הייתי שנתיים בגולני. אחרי זה עברתי קורס סמלים והייתי רב סמל של קורס הטיס. אחר כך מינו אותי לרס"ר הראשון של בית הספר לטיסה, למרות שאני לא טייס ואין לי רישיון טיס.

מקור 1

 

שיקל עלה לארץ מרומניה בגיל 13 עם אימו לאחר ששרד את השואה, ראה את אביו נרצח על ידי הנאצים אל מול עיניו ואת כל חבריו מפנים לו עורף בשל היותו יהודי. אמו נפטרה בארץ והוא הפך לחייל בודד בגולני, ואז חיל-האוויר פנו בחיפושים אחר איש חי"ר לביס"ט. הוא נבחר והפך לרב סמל של שלב המכין בקורס-הטיס. יום אחד חזר מתרגיל עם החניכים, וקיבל הודעה: "מפקד הביס"ט רוצה אותך". "אבל אני מלוכלך, עליי להחליף בגדים" הוא התעקש. "אתה לא מחליף כלום", אמרו לו, והוא התייצב בפני מפקד הביס"ט. "מעכשיו אתה רס"ר בית הספר", הודיע לו אל"ם ישעיהו (שייע) גזית, מפקד הביס"ט דאז. "אתה לא חושב שאני צעיר מדי?", תהה רנ"ג (במיל') שיקל. "גם אני צעיר מדי בשביל להיות מפקד הביס"ט, נהיה בזה ביחד", השיב גזית.

 יום לאחר מכן, הם נפגשו ב5 בבוקר, "'איזה קפה אתה שותה?' שייע שאל והכין לי קפה שחור. 'אתה ואני נקים מסורת בביס"ט, נכתוב נהלים ונעשה הכל יחד'. נפגשנו עם פרחי הטיס, חניך מתח את כולם להקשב לקבלת מפקד הביס"ט, ואני עמדתי מאחור. שייע אמר, 'רגע, איפה הרס"ר?', ובאותו רגע כולם הסתכלו עליי ומחאו כפיים מכאן ועד מחרתיים. מיד לאחר מכן תפסתי את הקורס הבוגר ואמרתי שעלינו להקים מפקדה". כך נולדה מפקדת החניכים הידועה של הביס"ט, שבתחילת דרכה שפטה חניכים על עבירות משמעת וקבעה את החופשים של הקורסים השונים. "במהלך כל הקורס ליוויתי אותם והם היו מצדיעים לי בכל פעם שראו אותי. במסדר כנפיים, אחרי שהם קיבלו את הדרגות והכנפיים, הייתי מחכה להם בחוץ ומצדיע להם", רנ"ג (במיל') שיקל נזכר.

סבא שיקל
חלק מתפקיד הרס"ר הוא לראות את פרחי הטיס מזוויות שבהן המדריכים לא בהכרח יודעים עליהן. "יום אחד הגיע אליי חניך ואמר לי, 'מחר ידיחו אותי'. 'למה ידיחו אותך?', שאלתי. 'שמע, המדריך שלי צועק עליי באוויר ואני מתבלבל ומאבד עשתונות'. 'עלית לשיחה עם מפקד הקורס? מישהו דיבר איתך?', 'לא', הוא ענה. אמרתי: 'אני אדאג לזה'. למחרת הגיעה ועדת ההדחה ודו"ח המדריך המליץ על הדחה. ואז אני הרמתי יד, ואמרתי למפקד הקורס, 'זו התקופה הראשונה של המדריך, נכון?', 'נכון' הוא ענה. 'אתה ידעת שהמדריך צועק על החניך?'. 'לא', השיב. אמרתי: 'סלח לי, ככה לא מתנהגים'. המדריך הראשי החליט שלמחרת הוא טס עם החניך. לאחר הטיסה אמר המדריך הראשי לחניך: 'הצלחת'. החניך סיים קורס-טיס כטייס קרב והגיע לדרגת אלוף-משנה. זה דבר שרס"ר יכול לעשות אם החניכים נותנים בו אמון. לא כל אחד יבוא ויספר לי שמחר מדיחים אותו. הרבה יחזיקו את זה בבטן ויאכלו את עצמם".

מקור 2

לכתבה המלאה

אדוארד יונאס אוסנדרייבר, בן 3 , לבדו בתא הגזים באושוויץ

 

8 בנובמבר 1941 | ילד יהודי הולנדי, אדוארד יונאס אוסנדרייבר, נולד באמסטרדם. בפברואר 1944 גורש לבדו לאושוויץ ונרצח בתא גזים.

היה בן זקונים להוריו היהודים . הם הסתירו אותו אצל משפחה הולנדית כאשר היה בן שנה . ההולנדים הנוצרים המאמצים Nico and Gerda Jansen מאד התקשרו אליו ואהבו אותו , אך עקב הלשנה הפעוט היהודי נתפס ע"י המשטרה ההולנדית והועבר למחנה איסוף ואחר כל ברכבת לאושוויץ.  כמה חודשים קודם נשלחו הוריו ואחיותיו  לאושוויץ .

בצילום : הילד אדוארד יונאס אוסנדרייבר עם הוריו ההולנדים המאמצים בטרם נתפס

מקורות המידע

מקור 1

מקור 2

הבריחה של הילד שמעון ישראלי , בן התשע

 

ב-5 בנובמבר 1941 סגרו הגרמנים את הגדרות סביב גטו סטולפצה שבבלרוס. בין היהודים שנכלאו בגטו היה שמעון פוססורסקי בן השמונה. 

שמעון ישראלי נולד בוורשה בירת פולין בשנת 1932 לישראל ואסתר פוססורסקי. הוא היה בן שבע כשהחלה מלחמת העולם השנייה. הוא ברח עם אמו מזרחה והגיע לסטולפצה שליד מינסק.

ביוני 1941 פלשה גרמניה. שמעון נכלא בגטו סטולפצה. בספטמבר 1942 החל רצח יושבי גטו סטולפצה. בין הנרצחים היתה אמו של שמעון. שמעון ברח והגיע למחנה עבודה. כל הגברים היו יוצאים לעבודה, אך שמעון בן התשע הוסתר באחד מצריפי השינה. 

מאות יהודים ברחו ממחנה העבודה והצטרפו לפרטיזנים. מנהיג הבורחים היה הרשל פוססורסקי, אחיו הגדול של שמעון. בין הבורחים היתה אחותו הגדולה של שמעון, הניה. גם שמעון הצטרף לקבוצה זו. כשנתיים חיו שמעון והניה ביערות. 

באחת הפשיטות של הגרמנים נאלצו יושבי המחנה להימלט על נפשם. סיפרה הניה:

"גרמנים יורים עלינו ואנחנו בורחים ובורחים דרך ביצות ואני יודעת שאף אחד לא יעביר את שמעון. אני אבל יודעת שילד אחד טבע בביצות וכל הדרך אני בוכה. ואנחנו מגיעים לנחל צר, זרקו שני עצים עבים, וזה היה גשר. בצד השני היו פרטיזנים, גדוד אחר, והם קיבלו אותנו, ואני לא רוצה לעבור. ... אני בוכה ויושבת ובוכה, ואני אומרת: "אני לא זזה. אם שמעון לא עבר, אז הוא טבע, ואם הוא לא עבר עד עכשיו, אז הוא לא יעבור את הגשר הזה", ואני מחכה לו, ובשום אופן לא עוברת. כבר כולם עברו, ובא פרטיזן נוצרי, והוא שואל אותי ברוסית: "מה את יושבת פה? אולי תעברי כבר ותיקחי את אחיך? כל הדרך אני סוחב אותו."

"זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שאיבדתי אותו."

לאחר השחרור גילו שמעון והניה שמכל בני משפחתם שרדו רק שניהם. סיפרה הניה:

"אחותי גיטה הייתה בשבילי הסמל של שלמות. היא ידעה לרקוד יפה. היא כבר הייתה בת שמונה עשרה או תשע עשרה. והאח הרשל שנפל ביער בשורות הפרטיזנים - כל המשפחה שרה מאוד יפה. חוץ ממני. אני חושבת שאני הייתי הכי לא מוצלחת בבית ודווקא הכי קטנים והכי לא מוצלחים נשארו בחיים, וכל השלמות והיופי והכל, לא נשאר מזה כלום."

שמעון והניה חזרו לוורשה. סיפרה הניה:

"עמדתי על יד נהר הוויסלה והבטתי: כל ורשה היתה אדמה אחת. לא היה אף בית עומד. הכל הרסו. לאן עכשיו הולכים? אנשים הלכו ונסעו ממחנות [לעיירות] ומהעיירות הלכו [לערים] לחפש משפחה. כל הדרכים היו אנשים עם תרמילים על הגב. אבל ידענו שהמטרה שלנו היא להגיע לארץ."

שמעון עבר לגרמניה ושם עבד תקופה קצרה בחוות הכשרה. ב-1946 עלה לארץ ישראל. שמעון שינה את שם משפחתו לישראלי, על שם אביו שנרצח בשואה. 

שמעון ישראלי הוא שחקן וזמר. מופעיו, בהם הצגות יחיד, הוצגו מאות פעמים על במות בישראל. הוא הקים תאטרון נוער ואופרה קאמרית לזמרים עולים מחבר העמים. הוא היה שחקן בתיאטרון הקאמרי ובתיאטרון חיפה, והיה חבר בלהקת בצל ירוק. בשנת 2005 קיבל ישראלי פרס מפעל חיים במסגרת טקס פרס התיאטרון הישראלי של האקדמיה הישראלית לתיאטרון.

פנייה למלך הולנד ולותיקן : עזרו בהשבת ילדים יהודיים שאומצו בשואה ע"י נוצרים

 

אלפי ילדים יהודיים אומצו בשואה על ידי משפחות נוצריות, אך הללו סירבו להחזירם למשפחותיהם ולעם היהודי לאחר השואה: "עזרו להם לחזור לעמם, בטרם יהיה מאוחר"

ארגון יד לאחים פנה במכתבים נרגשים למלך הולנד וילם-אלכסנדר ולאפיפיור פרנציסקוס וקרא להם לקרוא למאמינים נוצריים לחשוף את האמת בפני מי ילדים יהודיים שנשלחו על ידי הוריהם לאימוץ אצל משפחות נוצריות, אך לא שבו לידיהן או לידי העם היהודי, לאחר השואה.

מדובר בנושא כאוב, שיד לאחים עוסק בו כבר כחמש עשרה שנה, אך מלבד צעדים מזעריים, לא ננקטה פעולה ממשית מצד הגופים המעורבים בנושא, כמו הוותיקן או ממשלת הולנד.

"בהולנד התנהל רישום מרכזי של הצעירים היהודיים מיתומי מלחמת העולם השניה, בארגון הממשלתי: O.P.K – Commissie van Oorlogspleegkindren. ארגון OPK לא שיתף את רשימותיו עם היהודים, כדי שלא יפעלו להוצאתם מהסביבה הזרה. OPK אף קבע בהחלטה שרירותית מי מהם יהודי, ורשם את חלקם כנוצרים - כגון ילדים שהוטבלו לנצרות במלחמה או אחריה, כשהאב היה נוצרי והאם יהודיה, או כשההורים נחשבו חסרי דת או לא שמרו מצוות". 

בארגון מדגישים, כי בניגוד לממשלות אחרות באירופה, דווקא בהולנד ישנו תיעוד מדויק של הילדים המאומצים, אך גם בוועדה ממשלתית שנערכה כמה שנים לאחר מלחמת העולם, לא נעשה דבר, למרות זעקות הקהילה היהודית. "הוועדה של ממשלת הולנד שהוקמה כמה שנים לאחר המלחמה, החליטה כי בניגוד למסורת של החוק המשפחתי ההולנדי, לפיו כל ילד צריך להתחנך ע"פ אמונת הוריו הנפטרים, כל החלטה תהיה תלויה במצב הילד. לפי קביעתם, המצב הפיזי והפסיכולוגי היה העיקרון המנחה יחידי שלפיו צריך להחליט בנוגע לאומנה". 

פניה דומה נעשתה כאמור לוותיקן, על רקע העובדה שהאפיפיור פיוס ה-12 לא הרשה להחזיר ילדים יהודים שאומצו במנזרים או על ידי משפחות נוצריות, חזרה למשפחותיהם ועמם לאחר השואה. 

לכתבה המלאה של גדי דויטש

יהודים נרדפים. סיפורו של אחד מהילדים שהציל הארגון דרך התיעוד שנותר

  

מאת: ד"ר יוחאי בן- גדליה

ב-27 באוגוסט 1942, שלחה נשיאת המוסד הפילנתרופי הצרפתי "בית הילד – הכוכב החדש של הילדים בצרפת" לעמיתתה בקליניקה "אם וילד" ברחוב רו אמלו 36 בפריז, מכתב קצר, אליו צורף גזיר עיתון שעליו שורטטו מידות נעליים של ילדה קטנה

להמשך סיפור החיים בבלוג הספריה הלאומית , נכתב ע"י ד"ר יוחאי בן-גדליה