דב וקסלר, הנער מאושוויץ שהיה לוחם בפלמ"ח

 

הסלקציות

דב וקסלר (84) נולד בכפר הנוצרי ינובו בגבול גרמניה פולין, ילד שלישי בין ארבעה בנים. הוא היה בן 12 כשפרצה המלחמה. אביו היה מעורב מאוד בפוליטיקה ונחשב לאיטליגנט של הכפר מאחר וידע לקרוא גרמנית, יידיש ופולנית.

"חיינו הרבה זמן בהרגשה של עוד מעט תפרוץ מלחמה. הייתה הרבה תנועה של הצבא הפולני והגרמני באזור". חצי שנה לפני פרוץ המלחמה החליט אביו לחזור לעיר הולדתו לודג'. המשפחה התמקמה בפרבר של העיר- קולומנה. "אבא ידע כל הזמן שהמלחמה עומדת לפרוץ. באחד הימים שמענו אזעקה ולאחר מספר שעות ראינו חלוץ של הצבא הפולני. מיד אספנו את כל המטלטלין על עגלה עם סוס ונסענו ללודג' עצמה לדודים. שבוע מפרוץ המלחמה, התחילו לחפש יהודים לעבודה ובמרוצת הזמן כל פעם הוציאו גזירות. כל יום זה היה חמור יותר ויותר. אני זוכר שאסור ליהודים לקנות בחנויות של גויים ויותר מאוחר אסור היה לשכור מהם, ואחר כך אסור היה לנו לנסוע ברכבת או בתחבורה ציבורית". מאחר וגדל בין נוצרים וגם מבחינת המראה לא היה נראה יהודי, היה מתגנב וקסלר, ללא הטלאי הצהוב ורוכש מוצרים בחנויות של נוצרים. את הגטו סגרו לגמרי בתחילת שנת 1940. "אני זוכר שבתור ילד הייתי מבריח דברים אל תוך הגטו, היו לי דודים שהייתה בבעלותם חנות גדולה והייתי מבריח מהחנות שלהם אל תוך הגטו".

 בגטו בו התגוררו בעבר 30 אלף פולנים, שוכנו 250 אלף יהודים. אחד מדודיו הוסמך על ידי הגרמנים לערוך את חלוקת היהודים בתוך הבתים והוא דאג שמשפחת וקסלר תשוכן בחדר גדול יחסית. "בהתחלה למדנו בבית ספר והיתרון שם היה שקיבלנו ארוחה חמה. זה היה נפלא, כי היה רעב גדול. הגטו נהפך לאוטונומיה, אפילו היה כסף לוועד והם הפעילו את בית הספר ושמו דגש על הארוחה לילדים". עם הזמן החלו הגרמנים לעשות סלקציה ולהוציא מהגטו את האוכלוסייה הלא פרודוקטיבית, החולים הזקנים והילדים.

"התחילו לעשות את הסלקציות, אמרו ליהודים להתייצב במקום מסוים ובוחרים. לא אמרו להם לאן הם הולכים, אמרו להם שהם יוצאים לכפרים פולניים. הם ציידו את האנשים האלה במכתבים שישלחו בחזרה לגטו על מנת להסיח את דעת האנשים. היו כל מיני שמועות, אבל יותר מאוחר כבר נודע לנו על מחנות ההשמדה". בני משפחתו של וקסלר ארגנו לעצמם מכשיר רדיו, למרות שאסור היה. כך נודע להם על מחנות ההשמדה, מתחנות רוסיות ואנגליות.

 "אני זוכר שהחליטו להוציא את כל הילדים עד גיל עשר במשאיות למחנות השמדה. הגרמנים הודיעו לאחראי על הגטו שהוא חייב להעביר את כל הילדים למקום מסוים. את ילדי כל הגטו. כמובן שהוא לא הסכים לעשות זאת, אז הגרמנים הכניסו משאיות עם ברזנטים לגטו, הלכו מבית לבית וזרקו את הילדים על המשאיות. זה היה היום השחור של הגטו. אני ואחי הסתתרנו באחד הגגות וראינו את המשאיות למטה ואת הגרמנים מוציאים את הילדים שהכרנו וזורקים אותם למשאיות".

הפלישה לנורמנדי

בשנת 1944 ביום הפלישה לנורמנדיה, הלשינו לגרמנים כי לבני המשפחה יש מכשיר רדיו. הגרמנים הגיעו למקום ולא מצאו את מכשיר הרדיו, אך ירו למוות באביו של וקסלר ושניים מדודיו. "נשארתי עם אחי ואמי ונשלחנו לאושוויץ ברכבות של בהמות. כשהגענו לשם, עשו סלקציה, מי לחיים ומי למוות, מי שנראה טוב לקחו לעבודה ומי שלא נראה כל כך טוב ישר לגזים. ראינו את העשן בקרמטוריום ורק אחרי כמה ימים הבנו מה זה הסירחון והעשן הזה. אותי ואת אחי לקחו לעבודה, את אמי לקחו לקרמטוריום ויותר לא ראינו אותה. הכל היה עניין של מזל. לא עשיתי שום מעשה הירואי. לא ברחתי, עשיתי בדיוק מה שאמרו לי. לאחד שלא עבר את השואה קשה להבין את זה, זה משהו שלא קרה בהיסטוריה, תעשייה להשמדת אנשים ואני מקווה שלא יהיה שוב. אנשים אינטליגנטים ישבו ושרטטו את התכניות לקרמטוריום, איך לשרוף אנשים, איך לאסוף את השומן שזורם את הרשתות, לא הגיוני". כשהגיע וקסלר לאושוויץ כבר היה בן 15 והתקבל לעבוד באחד המפעלים הגדולים כמסגר.

 ב – 1 לינואר 1945 הרוסים התקדמו והצבא הגרמני התחיל לסגת מערבה. באמצע יום העבודה במפעל החליטו הגרמנים להחזיר את כולם למחנה ולהתארגן ליציאה. חילקו לחם, סוכר ושמיכות והתחילו ללכת בשלג. זו הייתה צעדת המוות. "אלפי אנשים הלכו והלכו. כמובן שהיו אנשים חלשים וזה היה חורף ושלג, היו אנשים בודדים שהלכו לבד ולא היה להם כוח. הגרמנים נסעו לכל אורך השיירה עם אופנועים וכשהבחינו מישהו שלא יכול היה ללכת, ירו בו. אלפים מתו בדרך".

 מי ששרד את השיירה הגיע למאונהאוזן, שם שהו חצי שנה. בתוך המחנה פגשו וקסלר ואחיו גרמני שהכירו שהיה אחראי על המחנה והתיידד איתם. הוא סידר להם את המסמכים שיחיו כפולנים. "יום אחד, לא ידענו מה קורה, שמענו תותחים מפגיזים 48 שעות. מפה לאוזן עברה השמועה שכנראה אלו האמריקאים לוחמים נגד הגרמנים והם יעזבו. פתאום המחנה נעזב. פתאום אנחנו רואים טנקים גדולים ושיירה ענקית של גרמנים בשבי והכל נפרץ ושוחרר. הכל היה בכאוס כי אנשים לא ברחו מיד. התחילו לשדוד את הגרמנים שהיו בסביבה להשיג אוכל. היו כאלה שכתוצאה מהאכילה המאסיבית מתו. היו כמה ימים בהם אחד הרג את השני. אנשים לקחו כלי נשק, גם אני לקחתי רובה, אבל לא ידעתי לירות בו ואוקראיני לימד אותי לירות". וקסלר ואחיו החלו לנדוד עד שהגיעו לעיר הקרובה. "הפולנים והצרפתים, כולם ידעו לאן לחזור, כל אחד למדינה שלו. היהודים היו מסכנים, היו חלשים ולא היה להם לאן ללכת. הפולני ידע שהוא השאיר משפחה אבל היהודי ידע שאף אחד לא נשאר. זה היה אמור להיות היום המאושר ביותר אבל זה היה היום העצוב כי לא היה לנו לאן ללכת".

 בשלב מאוחר יותר נאספו השניים על ידי הבריגדה היהודית שדאגה ליתומי המלחמה. הם שהו בבית מיוחד בצפון איטליה, שם למדו עברית והוכנו לקראת העלייה לישראל. וקסלר עלה בעלייה ב' לישראל ואחיו הצעיר עלה אחריו. בישראל נתפסה הספינה על ידי משחתת בריטית והם נשלחו למחנה המעפילים בעתלית.

 "שלושה שבועות חיינו בתנאים יחסית מצוינים, התחילו להחזיר לנו את הנעורים מבחינת האוכל והמשחקים. בסוף הסוכנות שחררה את בני הנוער והביאו אותנו לקיבוץ חניתה". וקסלר הגיע לחניתה ופתאום ראה את הישראלים הצברים. "כולם היו ילידי הארץ, אנשים הרואיים, זה עשה עליי רושם כביר. לא הכרתי כל כך יהודים בגלל שחייתי כל הזמן עם נוצרים ומה שכן הכרתי, היה מה שלימדו בבית הספר הנוצרי. לא הכרתי יהודים יפים, בגטו כולם היו רעבים, חלשים וכפופים, וכאן בפעם הראשונה ראיתי בחורים יפים, בלונדינים עם עיניים כחולות פלמחניקים וזה הרשים אותי, עד היום".

 עוד לפני תום הלימודים התגייס וקלסר לפלמ"ח ושירת בחטיבת יפתח, שלאחר מכן חצי ממנה הקימה את קיבוץ יפתח וחצי את קיבוץ ראש הנקרה. עוד בטרם הצטרף למקימי ראש הנקרה, דאג להוריד בניתוח את המספר שנצרב בו באושוויץ. "באותם הימים זו לא הייתה גאווה גדולה להיות יוצא שואה, קראו לנו סבונים והתייחסו אלינו לא יפה. לא רציתי לזכור, רציתי להיות ישראלי", האו אומר.

 כשהגיע עם חברי החטיבה להקים את קיבוץ ראש הנקרה, הכיר את שרה ולאחר זמן קצר נישאו השניים בחתונה מרובה של חמישה זוגות ממקימי הקיבוץ. בשנת 1966 עברו להתגורר בקריית מוצקין ומאז הוקם מרכז משמעו"ת הם לוקחים חלק פעיל בפעילויות המרכז לחינוך הערכים ולימוד השואה.

מקור

 

אנטושקה הקדושה: סיפורה המדהים של רותי פרדס

 

 רק אחרי שגדלה והרכיבה בעצמה את פאזל חייה בפולין המדממת בעיצומה של השואה, הגיע לידי רותי פרדס המידע המטלטל: דווקא עליה, ילדה יהודיה שחיה בזהות בדויה בכפר שפולני תומך בנאצים, הכריזו התושבים כ"בעלת נס". לגבעה שליד הכפר הם העניקו את השם "סיינט אנטושקה"

מאת: עדי חשמונאי

אפילו היום, בערוב חייה, רותי פרדס מתכוננת להמשך המסע הלא יאמן שנגזר עליה עוד בטרם לידתה בגטו של העיירה הפולנית אוסטרוביץ בפברואר 1940. בביתה ביישוב הררית שבגליל אותו היא חולקת עם ג'ו, בעלה החם והמגונן, היא אספה וממשיכה לאסוף תמונות, מסמכים ועדויות מוקלטות שסייעו לה בהרכבה של פאזל מצמרר, ממנו עולה סיפור בלתי נתפס ממש בעדויות השואה של יהודי אירופה.

בעוד שלושה שבועות תטוס רותי, בליווי משפחתה הישראלית, לכפר הפולני שחסך ממנה במשך שלוש שנים את זוועות השואה ותנסה לארוז במזוודה תשובות למידע המסעיר שמטלטל אותה כבר עשרות שנים: כיצד קצין בצבא הגרמני הציל אותה מהגטו? כיצד היא גדלה מגיל שנתיים עד חמש כנוצרית קתולית בכפר פולני פרו-נאצי? כיצד הצליחה אמה לאתר ולקחת אותה אליה מיד עם תום מלחמת העולם השנייה? וכיצד הכריזו אנשי אותו כפר דווקא עליה - ילדה יהודיה ונרדפת - כקדושה נוצריה, אחרי שייחסו לה את הנס הגדול, כשהצבא הסובייטי פסח על הכפר ולא "סגר איתם חשבון," כפי שעשה בכפרים פולנים רבים שתמכו בנאצים?

"נולדתי כילדה יהודיה אל תוך השואה הגדולה ביותר שידע העם היהודי בתולדותיו," אומרת רותי, "וכל מה שאני יודעת על התקופה הזאת הוא מסיפורים ששמעתי מאמי זכרה לברכה, מקרובי משפחה, ממכתבים או מאלוייזה - הקצין הפולני ששירת בצבא הגרמני ובעקבות פנייתה של אמא ל"יד ושם" בשנת ,1978 הוא הגיע לישראל כדי לקבל אות הוקרה כחסיד אומות העולם נולדתי בגטו, אני מניחה שהיה רעב והייתי ילדה יהודיה, כמו שאר הילדים.

"מגיל שנתיים עד חמש הייתי ילדת כפר, ובטח גם שם הייתי כמו ילדה פולניה רגילה, עד שאמא באה לקחת אותי. אני זוכרת חוויות חושיות. למשל, עד היום כאשני נכנסת לכנסיה, אני לא מרגישה שאני במקום שהוא זר לי. אבל איך שהגעתי לארץ - השפה הפולנית נמחקה לי לגמרי. הייתי ילדה נוצרית-קתולית ופתאום אני בישראל, יהודיה, ילדת חוץ בקיבוץ נגבה - ואחרי זמן קצר שוב נרדפת, עם שאר היהודים, על ידי הצבא המצרי במלחמת השחרור."

להמשך הכתבה של עדי חשמונאי

 

הכפרי שהציל את הנערה אסתר ממוות בשואה

 

רגע לפני שאמה ושלושת אחיה נשלחו לגטו, הגיע גבר פולני לעיירה שבה גרה אסתר ואסף אותה לביתו • "רוצה להציל נפש אחת מההשמדה"

מאת: קרני אלדד ( ישראל היום)

בעיירת הולדתי אין לי אף קבר אחד ממשפחתי הענפה שנספתה בשואה, קבר שעליו אוכל להשתטח, אבל יש לי זיכרון, והוא חי  ובוער, וימשיך לחיות כל עוד נשמה באפי. בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו  הוא יצא מהגיהינום הזה" (אסתר ברנד,  "זיכרונות נעוריי").

 זהו סיפורה הבלתי ייאמן של אסתר לאנגנאואר, לימים ברנד, ששרדה את התופת באורח נס, עלתה לארץ והקימה משפחה מפוארת. זהו סיפור על אי של אנושיות בתוך  הרוע המצמית, על מוסר עילאי ועל הקרבה.

 אסתר נולדה ב-,1925 הבכורה מתוך  ארבעה ילדים, למשפחה אמידה, יהודיתמסורתית, בעיירה במזרח פולין (היום אוקראינה) בשם טורקה. ילדותה עברה בשלווה  יחסית. להוריה היתה חנות סיטונית, ואומנת טיפלה בבית ובילדים. אבל בגיל  14  האידיליה נסדקה, כשגרמניה פלשה לפולין ומזרח המדינה עבר לידי הרוסים. כל מי  שנחשב ל"מנצל הפרולטריון" נשפט ונענש, וכך גם אביה של אסתר, שנשלח לסיביר ורכושו הולאם. מאותו הרגע, ב-,1939  תחילת מלחמת העולם השנייה, נותרו האם  וארבעת הילדים לבד, בלי האב ובלי החנות, מקור הפרנסה.

כשנכנסו החיילים הרוסים לחנות ולקחו  כל מה שמצאו, רצה אמה של אסתר הביתה, צררה את הכסף שהיה בנמצא, השכיבה את בנה הקטן במיטה ואת הכסף הניחה תחת מראשותיו. היא סיפרה לו בקצרה מה קרה, כיסתה אותו ושמה לו מגבת רטובה על המצח. כשהגיעו החיילים לחפש עוד ממון הם הפכו את הבית, וכשנכנסו לחדר שבו שכב הילד, ביקשה מהם האם לשמור על השקט כי הוא חולה והרופאים חושדים שמדובר בטיפוס. הרוסים ברחו מהבית באותו רגע והכסף ניצל.

 "התושייה הזאת בדיוק עברה מסבתא אל  אמא שלי", מספרת סימה טאוסיג, בתה של אסתר, "היתה לה המון תושייה. תמיד היו לה פתרונות מחוץ לקופסה, והיא היתה מאוד  אמיצה". אנו יושבות בביתה הנעים שבכפר אדומים, בחוץ סופת אביב מניעה את עצי  הפרי בגן, בפנים שקט. מספרים סיפור.

החיים הפכו הפקר

"המשפחה של אמי התחילה להמציא כל  מיני דרכים להתפרנס", ממשיכה סימה, "בתנור של סבתא הם אפו בכל בוקר לחמניות, והדודים היו לוקחים את הסוס והעגלה כדי למכור אותן בבסיס רוסי סמוך. לא הציקו להם ולא רדפו אותם, רק לא היתה פרנסה, היו תלושי מזון ובכל מקום היה צריך  לעמוד בתור". תלתליה החומים-בלונדיניים  של סימה נעים בדברה, עיניה חכמות. רואים שעברה חיים מורכבים, ועדיין היא אופטימית ומחייכת רוב הזמן.

 שנתיים אחר כך הפרו הגרמנים את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ופלשו גם לצידה המזרחי של פולין.

"כשהגיעו הגרמנים הם החלו להטיל גזירות על היהודים, מעט-מעט. ככה הרדימו את האוכלוסייה. הם הדגישו שאם היהודים  יפעלו על פי ההנחיות - הכל יהיה בסדר. אחרי כל גזירה נתנו להם להתרגל, ואז הטילו עוד אחת, ובכל פעם הגזירות החמירו. רק חצי שנה לאחר הכיבוש התחילו האקציות  והטרנספורטים". 

אסתר מספרת בזיכרונותיה על פעם שבה  התחבאו שם שלושה ימים רצופים. "ביום השלישי לשהותנו במחבוא ירדנו לדירתנו כדי להצטייד במזון. הבחנתי בשכננו מתקרב לעבר ביתנו בליווי שני אנשי גסטפו. דיווחתי לאמא והיא שפכה במהירות מים על התנור החם שבו רצינו לאפות לחם. רצנו למחבוא. דודה מניה היניקה את התינוק שלא יוציא הגה מפיו... הם פרצו את הדלת, חיפשו בכל פינה ולבסוף יצאו בכעס  וגידפו 'יהודים ארורים'. לרוע המזל, יצאו באותו רגע שלושת בני משפחת השכנים מהמחבוא. הגרמנים לא התירו להם אפילו להתלבש ולקחו אותם יחפים לתחנת הרכבת. שמענו את שריקת הרכבת. היה זה המשלוח האחרון. 

"אחרי זה הם חששו לצאת מהבית",  ממשיכה סימה, "היה להם מעט אוכל ואיכשהו הסתדרו ולא היו רעבים. הרבה פעמים דפקו להם בדלת וביקשו אוכל, ותמיד צירפו אותם לארוחה. אף פעם לא השיבו פניהם  ריקם. התחושה היתה שהחיים הפקר, הרכוש  הפקר, הכל נזיל. איך אפשר לחיות ככה? בלי ביטחון בכלום? גם החיים במחבוא בלתי אפשריים אם אין לך מישהו שידאג לך מבחוץ ויביא לך אוכל.

 "ב-1 בדצמבר  1942 פינו את שארית  היהודים לגטו סמבור. כמה ימים קודם לכן, כשהודיעו להם שצריכים להתפנות, אמא של אסתר אמרה לה שזהו, אין לה יותר אפשרות  להסתדר. היא נשברה. החליטה ללכת לגטו".

 

רק בעלי החיים חופשיים

 בימי רביעי בטורקה היה שוק אזורי של כפרי הסביבה ואסתר היתה אחראית על הקניות לבית. לפעמים היתה עונדת את הטלאי  על הזרוע, ולפעמים הלכה בלעדיו, כי היתה בלונדינית עם עיניים בהירות והיה לה קל להתחזות לאוקראינית, מה גם שדיברה את השפה. באותו יום הלכה למכור את שארית החפצים של המשפחה, בכדי שיוכלו לצאת לגטו עם מעט כסף. בדרך פגשה כפרי והציעה לו לקנות כלי מטבח. הוא הלך אחריה הביתה ושם הראתה לו את מה שנותר.

 "הוא לא ביקש לדעת מחירים, אלא שאל  שאלות שונות ומשונות", סיפרה אסתר, "לבסוף פתח את סגור ליבו והציג לי שאלה - אם אני מוכנה להתלוות אליו לכפרו; הוא מוכן לתת לי מקום מסתור בביתו עד גמר המלחמה. 'לאשתי ולי אין ילדים משלנו', אמר הכפרי, 'ואנו מעוניינים לעשות מעשה טוב בעולם  הזה ולהציל נפש צעירה מהשמדה".

 זאת היתה הפתעה גמורה. אחרי התלבטות קשה הוחלט שאסתר תיסע עם הזר, כי ברור היה שהגטו הוא התחנה האחרונה. לאחר פרידה קורעת לב נסעה אסתר לכפר והתקבלה  שם בחום על ידי מריה, אשתו של הכפרי, ואלודזיו שמו.

 למחרת בבוקר חזר ואלודזיו לטורקה לספר למשפחתה של אסתר שהגיעה בשלום. אמה ביקשה שייקח גם את בתה הקטנה, אבל הוא חשש שזה מסוכן מדי. אסתר לעולם לא  ראתה עוד את אמה, אחיה ואחותה, שנשלחו לאושוויץ. את דבר מחבואה לא גילו בני הזוג לאיש, אפילו לא להוריו של ואלודזיו שגרו בחציו השני של הבית.

 בתחילה התחבאה אסתר בארגז בעל תחתית כפולה. למעלה שמו תפוחי אדמה ולמטה היא  שכבה. כשמלאי תפוחי האדמה הלך ואזל, בנה ואלודזיו מחבוא חדש מתחת לתנור. שם יכלה  אסתר לשבת (כשקודם יכלה רק לשכב) ואפילו לקרוא ספר. בלילות היתה יוצאת לחצר  הקפואה, לשירותים, וקינאה בכלבים ובחתולים שהם חופשיים בעולם.

להמשך סיפור החיים

 

סיפור אהבה טרגי ועוצמתי בשואה בהרבה מזה של רומיאו ויוליה

 

מאת: נמרוד נגב

סיפור אהבה טרגי ועוצמתי בהרבה מזה של רומיאו ויוליה

או אם תרצו - קופידון ושמו מנשה בלטמן:

כל המכתבים המסמכים והפתקים המקוריים הגיעו אלי מעיזבונו של מנשה בעזרתן האדיבה של שרה ורחל..

כאן זיקקתי סיפור אחד מתוך רבים אפשריים נוספים על אותה תקופה על עת השיחרור והאיתור בניצוחו של מנשה.

איתורה של אימי ע"י מנשה בלטמן (בן דודי) וחבריו מהבריגדה וניסיונותיהם להעלותה ארצה.

סיפור המתנהל בין שלושה פתקים, תמונה אחת ושלוש שנים 1942- 1945

לסיפור החיים המלא

https://tinyurl.com/2bwbxvm8

הנזירה הפולניה שהחביאה ילדים יהודים בחבילות דגן באסם

 

ססיליה רושק החביאה ילדים יהודים במנזר ליד וילנה, שם שהתה במהלך המלחמה. היא נולדה בפולין והצטרפה למנזר כשמלאו לה 21. "החביאה אותם בחבילות דגן באסם, הייתה כמו אמא עבורם, מבינה ודואגת"

חסידת אומות העולם ססיליה רושק, נקברה בשנת 2018 ,  בגיל 110 אחרי בפולין. רושק הייתה הנזירה המבוגרת בעולם.

היא העניקה מקלט לילדים יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה והגנה עליהם מרדיפות הנאצים. רושק החביאה אותם במנזר ליד וילנה (היום לטביה) שם התגוררה בזמן המלחמה. בשנת 1984 "יד ושם" הכיר בה כחסידת אומות עולם.

השם בפולנית הוא צציליה רושאק (גם ויקיפדיה העברית אימצה את צורת הכתיב הזו). היא הייתה חלק מקבוצה של שש נזירות שפעלו להסתרת יהודים במנזר הזה תחת האם אננה בורקובסקה. הסתירו בתקופות מסוימות גם מאנשי הארגון היהודי הלוחם.

מקור

הנס של חוה סלומה בת 14 , ממחנה הריכוז לסיביר

 

"העולם איבד היום עוד בן אדם מדהים וניצול שואה. והמשפחה שלנו איבדה את הסבתא שלנו. אחת הנשים החזקות - סיימה את המאבק שלה. חוה סלומה - הדבק שהחזיק את כולנו ביחד - נפטרה הבוקר בגיל 97.

היא הייתה נשואה לסבא שלנו 75 שנה. סיפור אהבה שאין כמותו. כשהוא מת ביוני בגיל 104 - היא אמרה מיד שהיא תהיה איתו בקרוב. הם לא יכלו להיות בנפרד. ולבסוף היא מתאחדת עם משפחתה והוריה שנרצחו בשואה. היא הייתה בת 13 כשהמלחמה התחילה. היא עלתה לרכבת עם אחותה שנועדה להגיע למחנה ריכוז אך הוסטה לסיביר לאחר שנעשתה עסקה עם הרוסים.

היא אמרה לנו שזה הגורל שהיא שרדה את מחנה העבודה - כדי שתוכל לחיות ולספר את הסיפור של משפחתה. כשסבי וסבתי נפגשו בפולין אחרי המלחמה שניהם איבדו הכל. הם המשיכו לבנות משפחה מלוכדת מדהימה שמתפרשת על פני 4 דורות שהם כינו "העושר שלהם". –

נעמי פרנס.

📷: @nparness33

יהי זכרה ברוך לעד ולעולמים .

מקור וקרדיט : הדף של יד ושם באינסטגרם

ההישרדות של הילד אברהם (אברי) ברזילי בשואה , המיפגש עם האב , היחידי ששרד והעלייה לארץ

 

אודות הכותב : 

אברהם (אברי) ברזילי, ממפתחי מערכות ההשקייה האוטמאטיות בישראל, ממקימי הכור הגרעיני בדימונה , מטובי אנשי האמל"ח  במילואים בצה"ל. 

 בשישה במאי  לפנות ערב, ערכו החיילים מסדר שבו הקצין איחל לנו כל טוב, שנגיע הביתה בשלום ושנמצא את משפחתנו . הגרמנים עזבו ונשארנו חופשיים ללא שמירה. לא צריך היה לפרוץ את הגדר, השער היה פתוח וכולם יצאו לחפש אוכל . יומיים אחר כך הצבא הרוסי שיחרר את המחנה. ראינו מטוסי קרב רוסים מעלינו ומאוד פחדנו. הנשים הוציאו סדינים לבנים ונפנפו בהם, כנראה זה מה שהציל אותנו. בהמשך ראינו טנקים רוסים, על הטנקים יישבו חיילים וניגנו באקורדיאון בשירה אדירה. המשכנו ללכת ברגל, אני הייתי כל הזמן לבד. לכולם הייתה מטרה אחת - להגיע הביתה. הצלחתי לחזור לעירי ושם גיליתי שאבי נותר בחיים. הפגישה הייתה קשה, כולם פרצו בבכי ושאלות רבות נשאלו - היכן סבא, שתי הסבתות, היכן אמא ואווה? ואני עניתי: אף אחד לא יחזור. בלי בכי ובלי ביטוי של רגש כלשהו סיפרתי להם את שקרה לכל הקהילה . לאחר כמה שבועות חליתי והלכתי לרופא. הוא ראה את המספר על היד ואמר שניתן להסיר ואני עניתי שהמספר יישאר על זרועי כמזכרת לכל החיים . התחלתי לאסוף את הרכוש שלנו שהכפריים בזזו אך הם כמובן לא רצו להחזיר דבר. הם לא חשבו שמישהו יחזור מהתופת. לא הסתדרתי עם אבי והגיס של אבי הציע לשלוח אותי לתנועת החלוץ בבודפשט ואכן נסעתי . 

בתנועת החלוץ חילקו את הילדים לתנועות נוער ואני הגעתי ל"שומר הצעיר ". סביבי היו ילדים רבים שהסתתרו בתקופת המלחמה ונותרו יתומים. אני הייתי מהבודדים שעברו במחנות המוות ואסור היה לדבר עליהם . במסגרת התנועה יצאנו לטיולים, השתתפנו בפעילויות מחנאות כמו ה"שומריאדה". התנועה דאגה להכשיר אותנו לחיי הקיבוץ. עסקנו בחקלאות ורכשנו מושג ראשוני בעיבוד אדמה. במקביל לפעילויות ההכשרה, למדנו גם עברית. 

ביולי 1946 נמסר שאנו עולים ארצה. נסעתי למקום לא ידוע, פלסטינה. שיניתי את שמי לברזילי אברהם בטענה שהשם שלי מאוד הונגרי. עברנו במחנה ביגוסלביה, שם ריכזו את כל העולים פליטי השואה. שם התמקמו ילדים מתנועות הנוער גורדוניה, הנוער הציוני, הפועל הצעיר, בני עקיבא ועוד . 'וגא "אונר וינט סיפקו לנו אוכל. המתנו שלושה חודשים וניצלנו את הזמן לתחרויות ספורט בין התנועות, בעיקר כדורגל. בנובמבר 1946 יצאנו לדרך. עלינו על האוניה "כנסת ישראל" 3300 איש בדרך לארץ. אני הייתי החצוצרן של האוניה, התפקיד שלי היה לאסוף את הסדרנים. אווירון סיור בריטי גילה אותנו ליד האי קפריסין וקרא לכולם לרדת למטה. הבהלה על האונייה הייתה גדולה, הבנו שנתפסנו ופרצנו בשירה אדירה של "התקווה". למחרת בבוקר ראינו 8 אוניות קרב מקיפות את האונייה הקשישה שלנו. הם ליוו אותנו עד לנמל חיפה. לא נתנו לבריטים לעלות לספינה וזרקנו עליהם את כל מה שבא ליד. הם הטילו פצצות גז מדמיע. לבסוף הבריטים השתלטו על האונייה וגירשו אותנו למחנה בקפריסין.

 כמעט שנה שהייתי בקפריסין. היה הרבה זמן פנוי וניצלתי אותו ללימוד עברית ולעיסוק בספורט . גויסתי ל"הגנה" לאימונים, הקמנו מחנה אוהלים, למדתי את שפת המורס, למדתי קשרים בחבלים והגנה עצמית וכמובן שהייתי גם החצוצרן. באוגוסט 1947 עליתי ארצה הגעתי למחנה ההסגר בעתלית ומשם הגעתי לקריית שמואל לבית ההבראה של הסוכנות. חודש ימים הבראנו והחלמנו שם אחרי קפריסין. משם הגעתי לכפר הנוער "בן שמן". שם למדנו, עבדנו ושמרנו. זו היית א"י היפה. בבן שמן המשכנו ללמוד עברית ואני למדתי מסגרות וחרטות. חיי החברה בכפר היו מצוינים ולראשונה, אחרי כל מה שעברתי בחיי הקצרים הרגשתי שייך ומאושר. מלבד הלימודים המקצועיים, התאמנו במסגרת ה"הגנה". המצב הביטחוני הורע והיו מתקפות ערביות של שיירות אספקה לכפר. מעניין שכשאני נזכר באותם ימים , אני מגלה שלא פחדתי, כנראה שהימים הקשים במחנות "חיסנו" .אותי בערב הכרזת המדינה הייתה שמחה גדולה, שירה, ריקודים וצעקות " - יש מדינה!" ומיד החלו תקריות אש סביבנו . לפני כיבוש לוד ורמלה הוחלט לפנות את כל יושבי כפר הנוער ואני הגעתי לכפר ויתקין. אחד הזיכרונות הקשים מאותה תקופה היה ב-1948.6.21 כאשר אוניית הנשק של האצ "ל " אלטלנה" נבלמה בקרב יריות ע"י חיילי הפלמ ח" באוקטובר 1948 עברתי לקיבוץ להבות הבשן, השוכן לרגלי הרי הבשן ושם סייענו בשמירת הקיבוץ במלחמת הקוממיות. בהמשך השתלבתי בעבודות מסגרות בקיבוץ. בהמשך עברתי לקיבוץ שובל שבדרום ושם הקדשתי עשר שנים מחיי לחלוציות בנגב. כחלוצים חיינו חיים צנועים, מסתפקים במעט שהיה. באנו במטרה מסוימת - להשלים את הקיבוץ, להוסיף חברים ולתגבר את כוח העבודה. בקיבוץ היה סדר יום נוקשה וקפדני שבו כל אחד נותן לפי יכולותו ומקבל לפי צרכיו. למזלי, קיבלו אותי במסגריה לעבודה במחרטה. במסגרת העבודה, גיליתי בעצמי כישרון חבוי להמצאת פטנטים. בשנות ה 50 -בתקופת הפדאיון שבין היתר רצחו חקלאים, החקלאים פחדו לצאת בלילה לשדות. הצלחתי להמציא ולפתח בעיקר בכוחות עצמי מערכת השקייה אוטומטית שהצילה חקלאים רבים. אחרי קיבוץ שובל גרתי גם בבאר שבע ועבדתי גם בקיבוץ מזרע ובהמשך התחלתי לעבוד בהקמת הכור הגרעיני בדימונה. את אשתי שושי הכרתי בחוג ריקודי עם בבית הספר החקלאי אשל הנשיא. אני ושושי התחתנו ב- 1965 והיינו נשואים כ 46 -שנים. נולדו לנו 2 ילדים - מירב וערן. את הילדות שלי איבדתי ולכן לילדיי נתתי את הכל.

בשנת 1967 הייתי ממקימי באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע ובמשך שנים ניהלתי את בית המלאכה עד יציאתי לפנסיה. עם השנים גם סייעתי לאמל"ח פיקוד דרום ולפרוייקטים של תעשייה אווירית . חיי מלאים בפרקים שלעיתים אני לא מבין כיצד נשארתי שפוי. את כל חיי, מהילדות דרך השואה, העלייה לארץ, הקמת המדינה והחיים בה תיעדתי בספרי "כרם נטעתי בארצי -" את הכרם שהיה למשפחתי בהונגריה איבדתי, אך הקמתי כרם חדש ופורה כאן בישראל ארצי.

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות