ורוניקה פורוצאי והילדים היהודים שהצילה בהונגריה

הנצחה של חסידי אומות העולם שקבעו את מושבם כאן בחיפה. לא כולם בין החיים, רק מקצתם".

 ורוניקה פורוצאי Veronika Porocai , הונגריה

ורוניקה הצילה את משפחות גרוסמן, שטראסר וילדים רבים. הבריחה מזון ובגדים למחנות. חילצה מהגטו והסתירה בביתה את קלארי שטראסר בת ה-9. ורוניקה סייעה ליצחק גרוסמן להימלט מהרכבת בה הובל לאושוויץ, הסתירה ודאגה לכל מחסורו עד סיום המלחמה.

 למעשה, הרעיון של הקמת הגן היה של עו"ד רוני גרוסמן, כיום במחלקת הדוברות של עיריית חיפה, שנים לפני שהתחיל לעבוד שם. "גידלה אותי אשה שהצילה את אבי בשואה", מספר גרוסמן, "שמה היה ורוניקה פורוצאי, והיא החלה לעבוד כמטפלת אצל משפחתו האמידה של אבי בהונגריה כשנה לפני שהוא נולד. כשהכניסו את היהודים לגטו היא החביאה את אבי יצחק במחסן לאחר שהצליחה להוריד אותו מהרכבת שהובילה את המשפחה לאושוויץ. כשהייתי בן 3 לערך, אבי העלה אותה ארצה והיא התגוררה אצלנו במשך כ-35 שנה. היא שימשה אמא לאבי וסבתא לי. היא מעולם לא דיברה על התקופה ההיא אלא רק על קלארי שטראסר – בת דודה של אבי שאותה היא לא הצליחה להציל. חשבתי שראוי להנציח את סיפורה ופניתי גם ליד ושם וגם לעירייה. ביד ושם אמרו לי שצריך לחקור את אמיתות סיפורה, ובעירייה הבטיחו לי שיפנו למערכת הרווחה. לא זו היתה הסיבה שפניתי אליהם, מבחינתי הייתי מסתפק במילה תודה. לאחר כשנה חזרו אלי מיד ושם ושאלו למה לא סיפרתי להם על עשרות הילדים שאותם היא הצילה. נשמטה לי הלסת. לא ידעתי בכלל. כשורוניקה שמעה שסיפרתי את סיפורה היא ממש כעסה עלי".

מקור וקרדיט

הסודות של גן חסידי אומות העולם - כלבו – חיפה והקריות

 

סיפור חייו המרתק של ולטר בוכמן על ילדותו בשואה

צוות המיזם ילדים בשואה מבקש להודות למירי בוכמן על תיעוד סיפור חייו של ולטר בוכמן, והתרגום לעברית :  

"זהו סיפורו של ולטר בוכמן,הסיפור שלי.
רשמתי את כל מה שאני זוכר

אני חייב להתחיל את הסיפור עם אבי-יעקב בוכמן - עליו השלום, הוא יצא לפלסטינה עם 3 דודנים ואחותו לבנות את הארץ בשנת 1922.

כולם עבדו למרגלות הר הגלבוע בייבוש ביצות, באזור תל יוסף ולהקים את קיבוץ בית השיטה.

אזור זה נחשב לפורה ביותר בישראל, היבול באזור זה נחשב לטעים ביותר.
דוד נוסף כבר הגיע לירושלים בשנת 1988 שמו היה דיויד.

הם עבדו באזור זה תקופת מה עד שאבי חלה במלריה ונאלץ לצאת לוינה אוסטריה להחלים מהמלריה. אבי התחתן עם אמי - קלרה - ונולדתי בשנת 1935 בוינה. סבא וסבתא שלי - מצד אבא - עלו לפלסטינה לפני עליית הנאצים באוסטריה ב 1937.

הורי לא רצו לעזוב את וינה ולהצטרף איתם לפלסטינה, הם החליטו לעבור לצרפת, לפריז.

הייתי בן שנה וחצי כשעברנו לפריז.

כשהייתי בן 4 הורי שלחו אותי לשוויץ לבד לביקור “בריאות” אצל משפחת הלר, (מאוחר יותר יהפכו להורי המאמצים בזמן המלחמה.) שהיתי במחיצתם במשך 6 שבועות, אמי העבירה לגברת הלר את פרטי הקשר של דודתיי, אחת גרה בפלסטינה אחת בבוליבייה ואחת בארצות הברית.

הם גרו בעיר ארבון שבמחוז קנטון (Arbon the Canton of Thurgau,)
ליד אגם קונסטן, למול העיר הגרמנית פריידרשפאן (Friedrickshaffen ) עיר תעשייתית שהופגזה באופן יום יומי במהלך המלחמה.

אבי הצטרף למחתרת הצרפתית ואני ואמי הצטרפנו למנזר במרסיי שבצרפת.

אבי הגיע לביקור במנזר בו הסתתרנו ,שיחקנו משחק שבמהלכו נפלתי ונפצעתי בברך, נחתכתי באופן עמוק שאמי לקחה אותי בדחיפות לבית החולים במרסיי, והסתבר שהיתה לי הרעלת דם בגלל הפציעה.

התפתחה לי מוגלה ענקית בלחי והיו צריכים לטפל בה ללא חומרי הרדמה. אני עדיין שומע את הצרחות של אמי מלוות את הצרחות שלי...בדרכנו חזרה למנזר עברנו דרך מצעד שבראשו עמדו נציגים ממשלת וישי שנופפו לנו לשלום.

כעבור מספר ימים נשמעה נקישה בדלת והגיעו שני אנשים לבושים במעילי עור שחורים ארוכים והוציאו אותי ואת אמי. אנשים אלו העבירו אותנו למחנה שאמי איכשהו הצליחה לארגן לי דרך להימלט ולפגוש משהו מהצד השני של המחנה.

נפגשתי עם האיש. הייתי בן חמש. אמי הנחתה אותי לברוח דרך תעלת ביוב. רצתי דרך הביוב וכשיצאתי מהצד השני של הביוב הייתי מלא בצואה. האיש שאיתו אמי ארגנה את הבריחה העביר אותי לביתו, ניקה אותי והעביר אותי לקבוצה של ילדים נוספים שהסתובבו באזור הכפרי של צרפת. חיינו מכל הבא ליד. היינו קבוצה של 8 ילדים, אכלנו את כל מה שהצלחנו לגנוב ממחנות צבא של הנאצים, אכלתי קליפות עצים, עשב, שן הארי וחולדות ועכברים כאשר יכולנו לתפוס אותם.

אפילו הרגנו חייל נאצי.

ראיתי את נערי היטלר מתאמנים בתרגילי כידון כשהתינוקות שימשו כמטרות עבורם. (האפיפיור בנקידט היה חבר בנערי היטלר).

כך שוטטתי כילד בצרפת במשך שנתיים.

יום אחד אבי - שהיה במחתרת הצרפתית - מצא אותי ולקח אותי לגבול בין צרפת ושוויץ.

היה בידי מכתב עבור “דוד ודודה” שלי שגרו במחוז ארבון שבו נכתב שאני רוצה לגור איתם, המכתב היה בכתב ידי.

אמי לימדה אותי לכתוב עוד במנזר.

אבי ביקש ממני לרוץ לעבר גדר הגבול, לא להביט אחורה גם אם יורים בי, ואכן במרוצתי לעבר הגבול, חייל ירה לעברי, כשהבטתי לאחור ראיתי שהוא יורה אבל לא לעברי אלא לשמיים.

נמסרתי לידי משפחה בג’ינבה שהעלתה אותי על רכבת ושלחה אותי לארבון, לבד ילד בן 7.

גרתי עם הורי המאמצים במשך שנתיים.

חליתי בדיזנטריה והייתי בתת תזונה אבל משפחת הלר דאגו לי ובזכותם החלמתי.

דבר אחד שאני זוכר הוא שהם גירדו קליפות ביצים ואכלנו אותם כויטמינים.

פאפא הלר, אבי המאמץ  התעקש שאפסיק לדבר צרפתית ובמקום זה אלמד לדבר גרמנית-שוויצרית, הוא פחד שמישהו ישמע אותי מדבר צרפתית וזה יעלה חשדות ויביא איתם צרות, תוך שלושה שבועות התחלתי לדבר את השפה וזנחתי את הצרפתית לעולמים. מעולם לא חזרתי לדבר צרפתית.

הלכתי לבית הספר בשוויץ. אני זוכר מקרה בבית הספר שבו עשיתי משהו שלא מצא חן בעיני המורה והוא היכה אותי באגרופיו, הוא צרח עלי והכה אותי בתקווה שאתחיל לבכות, ואני סירבתי לבכות והוא היכה אותי עד שהתעייף.

במהלך המלחמה הייתי אוסף מתכות ומוכר אותן...

אחרי המלחמה משפחת הלר יצרה קשר עם קרובי משפחתי דרך אותה רשימה שהורי מסרו להם לפני המלחמה.

משפחתי בשלב הזה החליטו שעלי לעבור לארצות הברית לאחות אבי.
נסעתי מארבון למרסיי ומשם באונייה לניו יורק - לבד כשאני בן עשר וחצי.
הגעתי לארצות הברית באפריל 1946 ונפגשתי עם חבר משפחה ועם הדוד שלי.

הם הביאו לי בגדים ושלחו אותי במטוס למיניאפוליס במדינת מינסוטה לגור עם אחות אבי ובעלה.

זמן מה לאחר מכן אומצתי על ידם אבל שמרתי על שם משפחתי בוכמן   Buchman   . שמם היה גלביין Gelbein בזמנו חשבתי שאני הבוכמן האחרון שנשאר בעולם ולכן רציתי לשמור את שמי - זה היה התנאי שלי להסכים להיות מאומץ על ידם. רק מאוחר יותר כשנסעתי לבקר בישראל גיליתי שיש הרבה בוכמנים בעולם והם קרובי משפחה שלי.

אחות נוספת לאבי גרה בשכנות אלינו, סיליה וולטר ליפה עם שני בניהם. (Lippa).

לפני מספר שנים פגשתי את הנכדים של אחות אמי שגרים בבוליביה.
ורק לאחרונה הצלחתי לאתר את אחותי החורגת ממשפחת הלר - בזכות אניטה החברה של מירי מהולנד - והיא הגיעה לביקור בארץ.

אני רוצה לספר לכם גם על הדודה שלי חווה ובעלה מקס רוזנברג. היתה להם בת אחת בשם רחל, מקס היה קצין בצבא הצרפתי, הוא נלחם ונתפס ונשלח למחנה השמדה. הוא שרד את המחנה והחלים מצא את ביתו ונישא בשנית לניצולת שואה. יום אחד בעודו הולך במדרכות פריס פגעה בו מכונית והרגה אותו.

בתם רחל הסתתרה בבית משפחה צרפתית, חווה נישאה לבן המשפחה, התנצרה ונולדו להם שני ילדים. פגשתי אותם כשביקרתי בפריז בשנת 1967.

עברו השנים וחיפשתי מידע מה קרה להוריי. כתבתי מכתבים לצלב האדום וקיבלתי מהם תשובה.

אמי נלקחה מהמחנה במרסיי למחנה דרנסי בצרפת ומשם לאושוויץ
היא היתה חלק מ980 אנשים בשיירה 32# - 640 גברים ו 340 נשים
קבוצה זו היתה בפיקוחו של Oberfeldwebel Moller
והפקודות נתנו על ידי SS Heinrichsohn ונמסרו לאייכמן
שנתפס על ידי המוסד והועמד לדין בישראל.

שיירה זו יצאה מדראנסי ב 14.9.1942 והגיעה ב 16.9.1942 לאושוויץ
58 גברים נבחרו לעבודה ו49 נשים קיבלו את המספרים 63898 עד 63947 והשאר הועברו מייד לגזים.

ב 15.2.1943 עברו שני קצינים נאציים בגשר לוברי מעל נהר הסיין ונורו על ידי המחתרת הצרפתית, אני מאמין שאבי היה אחד מהיורים.

בעקבות הירי הורה מפקד נאצי בכיר לקחת 2000 יהודים ולשלוח אותם לתאי הגזים. אבי היה אחד מה 2000 אנשים האלו.

הוא היה בשיירה 51 שיצאה ב 23.3.1943.

בשיירה זו היו 959 גברים ו 39 נשים ושני ילדים.
הנאצים תיעדו את הכל - למזלינו - תאריך לידה, שם וכו
כשקראתי את הדוח הבחנתי שהמחנה ב 1943 עבדו שעות נוספות בהשמדת היהודים .

חבר של אבי שלח מכתב לדודתי בפלסטינה ובו ציין שאבי אכן נתפס על ידי הנאצים.

אין לי אחים או אחיות.

גרתי ופרחתי במינסוטה עם הורי המאמצים ודודתי , סבי וסבתי שגרו בפלסטינה עברו לגור לידנו בשנת 1948 

שירתתי בחיל האוויר האמריקאי.

פתחתי עסק שרברבות Buchman Plumbing שהיה בניהולי במשך 40 שנה והעברתי אותו לבני וגם נכדי עובד בתחום.

נישאתי ללואיס - היו לנו 47 שנים נפלאות עד שנפטרה בשנת 2003
נישאתי בשנית לגודי והייתי מאושר חמש שנים איתה עד שגם היא נפטרה.
בשנת 2013 עליתי לישראל כשאני בן 78 לגור עם בני דיויד שנישא לישראלית.

נולדו לנו שלושה בנים.

בני גיפ גר במינסוטה, בני קורי נפטר כשהוא בן 41 ובני דיויד שיזכה לחיים גר בישראל

יש לי 7 נכדים וזכיתי גם ל 3 נינים.

זכיתי לשלושה סטים של הורים במהלך חיי, הוריי הביולוגים,
משפחת הלר - משפחת אומנה בשוויץ
והורי המאמצים סופי ובן.

אני אדם בר מזל לשרוד את השואה.

  ולטר בוכמן 

מקסוול סמארט הציל תינוקת כשהיה ילד ביער ונפגש עימה בישראל

 תרגמה וסיכמה מאנגלית : צפרית גרינברג , עורכת תוכן משותפת, מיזם התיעוד המקוון ילדים בשואה  

עשרות שנים חי מקסוול סמארט, איש עסקים וצייר ממונטריאול קנדה, עם רגשות אשם כבדים על כך שמכיוון שרצה להציל תינוקת יהודיה ממוות, גרם בעקיפין למותו של חברו הטוב והיקר לו יאנק ארנברג.

מקסוול סמארט ויאנק ארנברג היו שני צעירים יהודים שהסתתרו ביער ליד בוצ'אץ' שבמערב אוקראינה. באזור זה התרחשו כמה מהזוועות המחרידות ביותר של המלחמה – הוצאות להורג המוניות של יהודים שנקברו בקברי אחים.

מקסוול היה בן 11, ובוגר לגילו. אמו היא שאמרה לו לברוח, לאחר שאביו נלקח על ידי הנאצים. הוא ברח ולא ראה מאז את אמו ואת אחותו. במשך חודשים הוא חי לבד, ישן בבונקרים שנחפרו באדמה, אכל פטריות שמצא ליד העצים, והסתתר מכנופיות שכירי חרב של אוקראינים שסרקו את היער עבור הנאצים. "הייתי כמו סוג של חיה, חיה אנושית", הוא אומר בסרט התיעודי “Cheating Hitler”  שבו השתתף.

"היה בלתי נסבל להיות לבד, לחפש אוכל, להתחנן, זה היה נורא", סיפר מקסוול סמארט בסרט. "אבל כשמצאתי את יאנק, איכשהו הרגשתי שאלוהים שמע את זעקתי, שאלוהים הקשיב לבכי שלי בלילה."

יאנק היה צעיר במעט ממקסוול. יחד הם הסתתרו ביער במשך שישה חודשים. באחד הימים שמעו יריות  והמולה של הוצאה להורג המתרחשת בקרבת מקום. לאחר שנדמו היריות והשתרר שקט, יצאו מהבונקר וראו בשלג שבע גופות ודם טרי מסביב. ואז, ראה מקסוול תנועה מהצד השני של נהר. היה שם מישהו שנזקק לעזרה.

יאנק לא רצה לחצות את הנהר הקר באמצע החורף. הוא היה חלש ובתת-תזונה. אבל מקסוול דחק בו, תפס את ידו ולקח אותו דרך המים. הם מצאו שם אישה שנורתה בגבה, ובזרועותיה החזיקה תינוקת שלא נפצעה.

הם לקחו את התינוקת לבונקר, אך ידעו שלא יוכלו לטפל בה. איכר נוצרי שסייע להם בחשאי אמר שהוא לא יכול לקחת את התינוקת, אך סיפר להם שיש קבוצה נוספת של יהודים שמסתתרת ביער כמה קילומטרים מהם. מקסוול השאיר את התינוקת עם יאנק ורץ לחפש את הקבוצה. במקריות מופלאה בקבוצה זו הייתה דודתה של התינוקת והיא לקחה אותה אליה. חברי הקבוצה הבטיחו למקסוול שיבואו ויקחו אותו ואת יאנק, אך זה לא קרה.

יאנק חטף זיהום קשה, ומקסוול שכנע את האיכר הנוצרי להשיג להם תרופות. הוא השאיר את יאנק בבונקר שלהם כדי לעבוד בחווה מספר ימים תמורת אוכל. אך כשחזר לבונקר עם חבילת האוכל לא מצא את יאנק. יאנק מת על האדמה כמה מטרים משם. מכיוון שהאדמה הייתה קשה מכדי לחפור קבר מקסוול והאיכר השאירו את גופתו של יאנק בבונקר ואטמו אותו.

 רגשי אשמה קשים רדפו את מקסוול שנים רבות. סיפור ההישרדות שלו היה בבחינת טאבו בביתו שלו. לאחר פטירת אשתו הראשונה ונישואיו השניים, הציע בנו החורג שמקסוול יכתוב את סיפורו. "לא רציתי לחיות מחדש את זוועת חיי", סיפר מקסוול בראיון. אך ההכרה בכך שלא יוכל להמשיך לחיות עם הזיכרונות הקשים עד שלא יכתוב אותם, הובילה לכתיבת הספר "מכאוס לקנווס" (Chaos to Canvas), ובהמשך להשתתפותו בסרט התיעודי.

פרטי הסיפור של מקסוול סמארט הגיעו אל חוקרת השואה הישראלית נטשה נידז'ילסקה, שמצאה ספר זיכרונות של אישה עם סיפור תואם. אישה זו כתבה ספר על התקופה שהתחבאה ביער ליד גדת נהר סמוך לבוצ'אץ'. בספר היא מספרת שברחה מעבר לנהר ומהמקום בו נהרגה אמה, שנשארה בנהר עם אחותה התינוקת בזרועותיה.

כשנודע למקסוול סמארט שהתינוקת שהציל חיה, הוא היה נרגש עד דמעות. "אם התינוקת חיה, זה פשוט מנקה את מצפוני ש(יאנק) לא מת לשווא", אמר. בהמשך פגש בחיפה את טובה ברקאי, התינוקת שהציל. מקסוול הביט בעיניה, אחז בידיה ואמר: "אני מרגיש טוב יותר, ואני לא מרגיש אשם. זה נכון. יאנק מת. הוא היה גיבור. הוא הציל אותך ויש לך ילדים". "זה סיפור עצוב", אמר בהמשך הראיון. "אבל זה קרה, ואני שמח היום עבור יאנק".

 מקור:

Brean, Joseph. “Canadian holocaust survivor reunited with baby he saved from Nazis when he was just a child”, National Post, November 5, 2019

אלמלא פלורה, לא הייתה נשארת אחותי הקטנה בחיים

פלור מטלון ז״ל הצילה נפשות באושוויץ ולא סיפרה לאיש

 "אמי פלור מטלון הייתה ניצולת שואה, מספר אסירה באושוויץ 38724. מאחר ויום השואה קרוב ליום פטירתה, מצאתי לנכון לשתף אתכם חבריי, בסיפור שמראה על אופיה של אמי.

כאשר אמי שכבה על ערש דווי בבי"ח איכילוב, הייתי מגיע פעמיים ביום לבקר אותה. צהריים אחד אני מגיע, וליד מיטתה יושבת אישה מטופחת ומחזיקה בידה של אמי. מאחר ואני ליוויתי את הוריי מאז שובי מקנדה, ליווי מאוד קרוב, הכרתי את כל החברים והחברות של הוריי. אנחנו ממוצא ספרדי יווני, ומיד תבינו מדוע אני מציין זאת. האישה שישבה ליד אמי לא הייתה בעלת חזות ספרדית, איני מכיר אותה משום מקום ובשום הקשר לאמי. היא נראתה בעלת חזות אשכנזית. נעמדתי בדלת ותהיתי מי היא האישה, מה היא עושה בחדר של אמי ומדוע היא מחזיקה בידה, אולי היא טעתה בחדר?

נכנסתי ובירכתי לשלום. האישה הסתובבה אלי ואמרה לי: ״אתה יוחנן, נכון?״. עניתי שכן ושאלתי אותה: ״מי את? מאיפה את מכירה אותי?״. האישה ענתה לי: ״אני החברה ההונגרייה של אמא שלך, וכאשר דיברנו בטלפון (משום מה לא זכרתי אותה), תמיד סיפרה לי עליך. הודיתי לאישה והתיישבתי בכסא הסמוך. שאלתי את אמי בלאדינו אם היא יודעת מי זו האישה, ואמי מלמלה בלאדינו: ״היא אחת מהאחיות ההונגריות האשכנזיות החברות שלי״. הייתה שתיקה, לא ידעתי בעצם מה לאמר, ומי שמכיר אותי היטב יודע שלדבר – אני יודע יפה מאוד.

אז פתחה האישה בשיחה וכך סיפרה לי: ״אמך הייתה המלאך באושוויץ שהציל את אחותי הקטנה״. אמי מעולם לא סיפרה לי על כך, וביקשתי ממנה לספר לי את הסיפור: ״היו לי עוד שתי אחיות. אחת מהן בת 14. פלור (אמי ע״ה) הייתה אחראית על הקומנדו. (מי שלא יודע – באושוויץ כל קבוצת עבודה נקראת קומנדו). העבודה של הקבוצה שלנו הייתה לייצר מברשות לתותחים ולתותחי טנקים מגומי של גלגלים שיצאו משימוש, היינו חותכים רצועות גומי ומרכיבים על מוטות עץ עגולות. המכסה של כל אסירה היה, אם אינני טועה במספר, 34 מברשות. אחותי הקטנה הייתה צנומה ורזה ולא היה בכוחה לייצר כמות זו. בסוף היום הייתה מגיעה אשת האס.אס. וסופרת לכל אחת כמה מברשות עשתה. מי שלא עמד במכסה נלקח לסלקציה ומשם הוצא להורג. התנאים בבית המלאכה באופן יחסי לעבודות אחרות באושוויץ היו תנאים סבירים.״

האישה בבית החולים דיברה בעברית רהוטה, לא ניתן היה שלא להבין כל מילה ומילה. היא המשיכה: ״אמך הייתה עוברת מאסירה לאסירה לפני בואה של אשת האס.אס. ומשלימה משאר האסירות את המכסה של אחותי. כך היה עד ששוחררנו מגיא ההריגה. בזכות אמך ניצלה אחותי, עלינו לארץ והקמנו משפחות. אלמלא פלורה, לא הייתה נשארת אחותי הקטנה בחיים.״

כך היא סיפרה לי, התכופפה לעבר אמי ושתיהן פרצו בבכי. מספר ימים לאחר מכן מלמלה אמי בעת שביקרתי אותה אמרה: ״תשטוף לי את הידיים״ , בלאדינו. שאלתי אותה: ״מה קרה מאמא?״ והיא ענתה לי: ״אני רוצה להגיד שמע ישראל״. חמישה ימים אחר כך החזירה את נשמתה לבורא וגם אני, שהייתי קרוב מאוד לאמי, לא שמעתי את הסיפור הזה ממנה אף פעם. היו סיפורים אחרים, אך זה העלה אותה בוודאי אל גן עדן, שתהיה מנוחתה בשלום."

מקור וקרדיט : הקשר הרב-דורי , מאגר סיפורי מורשת

חגיגת" בר מצווה שלי במחנה הריכוז אושוויץ

מאת: אביגדור נוימן

נולדתי בי"ז אב תרצ"א (1931)  להורי מנחם מענדל וביילא נוימן, משפחה מכובדת בחסידות סאטמר בעיר סייליש – עיר נפה בדרום קארפאטורוס, אוקראינה. בין שתי מלחמות העולם העיר נחשבה חלק מצ'כוסלובקיה –  אבי היה אחד מראשי הקהילה. לכן כשהאדמו"ר מסאטמר היה בא להתארח בעיירתנו הוא היה לן אצלנו. היינו שבעה ילדים: אחותי, האלתר (נערה) ציפורה, נפטרה עוד בבית מדלקת קרום המוח.

בגיל ארבע התחלתי ללמוד ב"חיידר", ובמקביל הלכתי לבית הספר הממלכתי. בבוקר למדתי בבית הספר, ובצהריים הלכתי ל"חיידר".

במוצאי שמיני של פסח (בחו"ל חוגגים יומיים) תש"ד 1944 נשמעו דפיקות חזקות בדלת, הנאצים יימח שמם התייצבו בבית ואמרו: "תוך שעה עליכם להתפנות מהבתים ולהגיע לרחבה של בית הכנסת הגדול". משם הובילו אותנו לגטו סייליש. התגוררנו בצריף קטן עם עוד משפחה, היה ממש צפוף. אבא לא היה אתנו, כי הוא היה  אחד מראשי הקהילה ועינו אותו במקום אחר.

לאחר כמה שבועות לקחו אותנו ברכבת של בהמות. מאה אנשים בכל קרון במשך שלושה ימים ושלושה לילות,  עד שהגענו לאושוויץ. את אמי ושלושת אחיי הצעירים  לקחו לצד ימין. אותי ואת אחי, אחותי ואבא שלי לצד שמאל. הם אמרו לנו, שיותר מאוחר נפגוש אותם. אחר כך התברר שלקחו אותם ישר לתאי הגזים.

במיון לעבודה שאל אותי הקצין בן כמה אני (הייתי בן פחות מ-13) אמרתי שאני בן 16. שיקרתי! הוא גם שאל מה אני יודע לעשות, אמרתי שאני טוב במכניקה, למרות שלא היה לי מושג בזה וגם היום אין לי!!

בראש השנה עשו את הסלקציה הראשונה – הפרידו בין מי שיכול לעבוד ובין מי שלא. מי שלא נמצא כשיר לעבודה נלקח לצריף. ובלילה לקחו אותם לתאי הגזים. אני, ב"ה, ניצלתי מהסלקציה הזו.

מעבר לגדר היה מחנה בנות. שם מצאתי את אחותי, רחל סימא. מפעם לפעם היינו מתקשרים בצעקות. יום אחד בישרתי לה: "היום בר המצווה שלי"! אחרי המלחמה  היא סיפרה, שאת הרגע הזה היא לא תשכח כל ימי חייה.

במחנה שלנו היה יהודי צדיק בשם סיני אדלר, שלימים היה רבה של העיר אשדוד ונשא בעוד תפקידים חשובים כאן בארץ. סיני ניגש אלי באותו יום ואמר לי: "בוא אתי". קבוצה של אסירים יצרה חומת מסתור אנושית ואני הנחתי תפילין באושוויץ ביום הבר מצווה שלי…

אחרי זמן מה העבירו אותה למחנה אחר.

ביום כיפור עשו את הסלקציה השנייה. ובה כבר נאמר לי, שאני לא יכול לעבוד יותר ושלחו אותי לתאי הגזים. ואז בדיוק נכנס מנגלה, יימח שמו, ואמר שצריך להחזיר כמה בחורים מתוך רשימה שהוא הקריא. ובה הופיע גם השם שלי וכך ניצלתי.

בשמחת תורה הייתה הסלקציה השלישית. וגם שם הייתי בין אלה שנשלחים לתאי הגזים. שמו אותנו בצריף. לפני שהלכנו לתאים החלטנו לברוח. הגרמנים תפסו אותנו והובילו אותנו  לתאים. באמצע הדרך, באורח פלא ממש, הגרמנים התחרטו.

בתאריך 18 בינואר 1945 פירקו את מחנה אושוויץ והתחילו את צעדת "החיים". שלושה ימים ושלושה לילות צעדנו ללא אוכל וללא מים. בחוץ שרר קור מקפיא של מינוס ארבעים מעלות, ועל בשרנו היה בגד דק בלבד, מי שיצא מהשורה או נח לרגע ירו בו מיד.

לאחר מכן לקחו אותנו ברכבת למחנה מטהאוזן באוסטריה. כעבור שעות אחדות עשו צעדה נוספת של שלושה יממות. לא היה לי יותר כוח והתיישבתי. לפתע התקרב אלי הקצין הנאצי עם רובה שלוף, וכמו קסם נזרעו בי כוחות חדשים והמשכתי ללכת. הגענו למחנה שהיה בתוך יער. כעבור כמה זמן הגיע צבא אמריקה והגרמנים ברחו.

האמריקאים  שיחררו אותנו ואז עשו רישום לאן כל אחד רוצה לחזור. אני רציתי ללכת בחזרה לסייליש (עיר הולדתי). כי כך אמר אבי ז"ל שמי, שישרוד את המלחמה יחזור לשם. שם פגשתי את אחותי סימא רחל.

במהלך המלחמה העיר סייליש נכבשה על ידי הצבא האדום הרוסי. וכידוע, המצב ליהודים שם לא היה מזהיר. לכן הדוד שלי, הערשי, ששמע שאנחנו בין החיים, הגיע אלינו ולקח אותנו לבודפשט. שם הוא שם אותי בפנימיית בני עקיבא ואחותי נשארה אתו. חליתי ובעקבות זה אחותי הצטרפה לפנימייה. שם שהינו עד שעלינו לארץ ישראל.

הגענו לצרפת, שם ריכזו אותנו, ומשם עלינו לאנייה. באנייה היינו רשאים לשהות  רק בקומה התחתונה, כדי שהבריטים לא יראו אותנו. הבריטים אז שלטו בארץ ולא אפשרו לנו להיכנס לארץ. וכשהגענו לארץ, הבריטים תפסו אותנו ושלחו אותנו לקפריסין. שם שהינו שמונה חודשים.

באותה תקופה הבריטים עזבו את הארץ, בעקבות ההחלטה של האו"ם על הקמת מדינה ליהודים בכ"ט בנובמבר 1947. וכך בגיל 16 הגעתי לארץ. אני הלכתי לישיבה ואחותי לקיבוץ. בהמשך התגייסתי לצה"ל והשתתפתי ב4 מלחמות שם הכרתי את אשתי רבקה. התחתנו ונולדו לנו: 2 ילדים 7 נכדים ו-34 נינים. ב"ה!!

בר מצווה באושוויץ

סבי מלווה קבוצות בביקורם במחנות. באחד המסעות הללו, בקיץ בשנת התשע"ט, עם קבוצה של כ-200 קציני צה"ל, הם החליטו לחגוג לסבא בר מצוה באושוויץ לאחר ששמעו ממנו כיצד הניח תפילין ביום בר המצוה שלו, בהיחבא.

 מקור וקרדיט :

הקשר הרב-דורי, מאגר סיפורי מורשת

ההישרדות של הילדה חנה שטרנליכט, בת 14 , באושוויץ

מאת: חנה שטרנליכט (נוימן)

שמי חנה שטרנליכט, נולדתי בפראג שבצ'כוסלובקיה של אז בשנת 1930. גדלתי בעיירה קטנה בשם הוליצה. הייתי בת יחידה להורים שלי, אירנה ואנולדץ. הייתה לי ילדות מאוד יפה ומלאת זיכרונות נפלאים אבל היא הייתה גם קצרה.

כאשר הייתי בת 9 התחילה מלחמת העולם השנייה ובתאריך-15 במרץ בשנת 1939 הגרמנים הגיעו גם אלינו, לצ'כוסלובקיה. ומשם הכל השתנה. יום למחרת החלו הגזרות כל היהודים הנוגעות לכל תחומי החיים. שלטי הכניסה לגנים ציבוריים, לבריכות השחייה, לחשמלית, לאוטובוסים, לבתי הקולנוע, לבנקים ולמקומות ציבוריים נוספים בישרו כי הכניסה ליהודים אסורה. ילדים הפסיקו ללמוד בבתי הספר והטלאי הצהוב יצא לפועל. וזוהי רק ההתחלה..

בהמשך נלקחתי לגטו טרזין ובזכות מאמציו של אבי הועברתי לבית הבנות שהתנאים שם היו יותר נעימים מאשר בגטו. בהמשך שהותי בגטו חליתי והייתי במצב קשה. בשנת 1944 הגעתי לאושוויץ. כאשר הייתה הסלקציה של ד"ר מנגלה אני שיקרתי ואמרתי שאני בת 17, אפילו שהייתי רק בת 14, וככה הצלתי את עצמי, כי באותו הזמן לא נותר זמן רב לתבוסת גרמניה וניצחון בעלות הברית.

לאחר שהשואה נגמרה עליתי לארץ ביחד עם תנועת הנוער בחודש מרץ בשנת 1949 לקיבוץ "החותרים". שם גרתי במשך שנה עם בעלי העתידי וביוני באותה שנה התחתנו. 

עזבנו את הקיבוץ כי היו לנו בעיות כלכליות ועברנו להתגורר עם ההורים של בעלי. לאחר שבתי הבכורה נולדה עברנו להתגורר במושב ארבל שבגליל התחתון. במושב נולד בני ושם התגוררתי שמונה שנים. התחנה הבאה הייתה קריית גת. ומאז ועד היום אני גרה באותו בית בקריית גת. בעלי נפטר לפני כמה שנים והיום יש לי ילדים נכדים ונינים..

מקור וקרדיט : הקשר הרב-דורי , מאגר סיפורי מורשת

עם שני ילדים יהודים על "אקסודוס"

בעיר נאדבורנה שבפולין (כיום באוקראינה) חיה משפחת בליצר. היתה זו משפחה אמידה שבבעלותה היה מפעל לעיבוד עורות ובתי דירות להשכרה. היה זה טבעי שלמשפחה במעמד סוציו-אקונומי גבוה תהיה עוזרת בית, ושמה היה פרניה דדק. ביוני 1941 כבשו הגרמנים את נאדבורנה, וחודשיים אחר כך הועברו היהודים לגטו כדי להקל על הגרמנים להשמידם. משפחת בליצר כללה את אבי המשפחה דב-ברל בליצר שהיה בין הקורבנות הראשונים, האם ולטמה לבית קרמר והילדים סוניה ובנימין, ואילו דדק, שהתגלתה כאשה אצילת נפש, נשארה בדירתם ומדי יום העבירה אל הגטו, באמצעות אוקראיני מקומי, אוכל ומצרכים לבני המשפחה.

 

בדצמבר 1941 העבירה סבתם של בנימין וסוניה, באמצעות אותו איש קשר אוקראיני, מסר לדדק ובו ביקשה ממנה להבריח את הילד אל מחוץ לחומות הגטו ולעזוב את העיר. דדק לקחה את בנימין תחת חסותה ונמלטה איתו. הנכדה שבחרה להישאר עם הסבתא נספתה ביחד איתה.

במשך חודשים רבים נדדו דדק ובנימין ביערות באזור נאדבורנה וסקלט והחליפו שוב ושוב מקומות מסתור. בלילות היא היתה מחביאה אותו ויוצאת לבדה לחפש להם שאריות מזון. לפעמים היא הצליחה למצוא עבודה אצל איכרים בכפרים מקומיים, ואז היתה מחביאה את בנימין סמוך אליה, אם זה בדיר חזירים או בשדה חיטה. בכל פעם שבנימין התגלה היו השניים בורחים בחזרה אל היער וממשיכים לחפש מקומות מסתור אחרים. במשך כל התקופה טיפלה העוזרת בילד בנאמנות רבה ודאגה לו כאילו היה בנה שלה.

 

בתום המלחמה, עם שחרורה של העיר סקלט, אספה דדק תחת חסותה ילד נוסף – יהודי יתום בשם אליעזר (לייזר) ארט – והגיעה עם שני הילדים למחנה עקורים בגרמניה. דדק לא בחרה באפשרות הקלה לחזור למולדתה אוקראינה אלא עלתה עם שני הילדים לארץ ישראל. השלושה הצליחו לעלות על הספינה "אקסודוס" שהוחזרה לגרמניה בידי הבריטים. בפברואר 1948, לאחר שעברו תלאות קשות בים, הצליחו השלושה לנחות על חופי חיפה והתיישבו בקרית חיים

 

 דדק קשרה את גורלה עם העם היהודי, התגיירה ונישאה לניצול השואה אברהם ביילסקי. פרניה ביילסקי לבית דדק נפטרה ב-1 בינואר 1986 בגיל 77. הזוג הנאצל הזה גידל את בנימין ואת לייזר כבניהם. שני הילדים נשלחו לבית הספר היסודי בר אילן בקרית שמואל מכיוון שדדק ידעה שהוריהם היו דתיים והאמינה שזה היה רצונם אם היו חיים.

 

ב-6 בנובמבר 2005 החליטה הוועדה לציון חסידי אומות העולם להעניק לפרניה דדק (פרומה ביילסקי) את תואר חסידת אומות העולם. ב-18 ביולי 2005 הוענק התואר לבנימין בליצר ולאליעזר ארט, שקיבלו אותו בשם אמם המאמצת שהצילה אותם בזמן המלחמה.

מקור וקרדיט

 

 בצילום הפתיחה  :

פרניה דדק ביילסקי והילדים בנימין בליצר ואליעזר ארט. קיבלו את התואר בשמה (צילום: אתר יד ושם)