מבוא
זנק מאור ( מושקוביץ) היה בן 16 בבוא קלגסי
היטלר לעיר מולדתו ולוצלאבק. נער פשוט היה ככל הנערים שבגרו במאורעות המלחמה ,
ואולם הוא חונן בתושיה יתרה להיחלץ מכל המצרים שאליהם נקלע וגם להושיט יד עזרה
לאחרים.
את אשר ראו עיניו וקלטו אוזניו היה רושם
ביומנו מדי יום ביומו , נדודיו ותלאותיו . בהיטלטלו ממחנה למחנה היה נושא את יומנו
חבוי בצרור חפציו ושומר עליו כעל בבת עינו . אחרי השחרור ממחנות ההשמדה העלה את
פרשת עלילותיו בספר "דרך אלמוות" .
זנק מאור התגייס ב1946 לפלמ"ח
, עבר קורס מפקדי מחלקות ( מה שנקרא היום קורס
קצינים) היה אחד הלוחמים הנועזים בהגנת קיבוץ יד מרדכי . השתייך לחטיבת הנגב.
הגענו לאושוויץ ושוב צעקות, מכות פרגול,
לערבוביה של הצעקות של אנשי הס"ס מצטרפים גם קולות עוזריהם לובשי לבוש הפסים.
גם הם דחקו בנו, ואף הרימו עלינו ידים להכותנו.
"כאן אולי יהיה לנו טוב יותר",
אמרתי לאחי, בהיצמדי אליו, "אתה רואה , כאן ישנים בפיז'מות, בגדי פסים".
האסירים , לובשי הפיז'מות, שעלו אל תוך
הקרונות והאיצו בנו בצעקות להיחפז ולהסתלק משטח הרכבת , היו מאנשי קבוצת הקומנדו
המיוחד, שנודע בשם "קומנדו קנדה". קבוצה זו התעסקה באיסוף הבגדים ושאר
החפצים של היהודים שהובאו לכאן.
הובלנו כברת דרך, המוני יהודים דחוקים זה
לזה ורצוצים מקבלת הפנים שזכינו לה ברדתנו
מן הרכבת. עד שהגענו למגרש הגדול,
מקום שם עמדו לעשות בנו מיון, "סלקציה" בלשונם, איש איש ליעד המיועד לו.
באור זרקורים על משטח מוגבה אני רואה קציני
ס"ס בכירים ובראשם מול , כפי שהוברר לי לאחר מכן, ולידם קבוצת רופאים ובראשם
מנגלה, הידוע לשמצה. קצב הליכתנו הואט. אנו מתקדמים לאט לאט לעבר הצוררים. אנו קרבים
והולכים, הצוררים שולחים בנו מבטים. אנו עוברים לפני מנגלה, קצין ס"ס , העומד
לידו, מבין כל מצמוץ עיניו של זה, והוא מבצע את המלאכה. באצבעו הוא מורה לכיווננו
ומחלק אותנו בו במקום לשתי קבוצות
עיקריות: א. הבריאים ב. החולים, הזקנים והילדים .
תור החמישיה שלי הגיע , באצבעו הוא מתווה
עיגול באוויר, ומורה לי לפנות לקבוצת הילדים, 15 במניינם.
הייתי נמוך קומה , ובגלל חוסר תזונה
מספקת היו איברי גופי מצומקים ועשיתי רושם
כאילו אני ילד. אף שלא ידעתי מה יהיה גורלם של הילדים, נחרדתי מעצם המחשבה שעומדים
להפריד ביני ובין אחי הגדול ממני בשנים .
ידעתי לדבר גרמנית צחה וזה היה לטובתי.
"אדוני המפקד"! קראתי לעומתו בגרמנית ועמדתי דום לפניו , "אני כבר שנים
אחדות במחנות ביחד עם אחי- אני מורה באצבע עליו- אני פועל טוב, אני יודע לעבוד,
אני רוצה לעבוד , אל תפריד בינינו".
הגרמנים הופתעו מן ההעזה שלי.
"גש מהר לקבוצת הילדים! תנוח כמה
חודשים עד שתגדל!" ענה לי הקצין הגרמני בקול מצווה.
"אין אני עייף", אמרתי בגרמנית.
בתוך כך תפסוני שני אנשי ס"ס והובילו
אותי אל קבוצת הילדים. אותו רגע התערב מנגלה וצווח לעומתי:
"קפוץ אל אחיך, יהודון!"
בלי משים קפצתי בשמחה אל אחי , והדבקתי אותו ואת החמישיה שלו
בריצה, יחדיו עתידים היינו לבלות כאן באחד ממחנות המשנה של אושוויץ תקופה ארוכה.
רגעים ספורים לאחר מכן הובלו הזקנים ,
והילדים, שמויינו לקבוצה ב' , אל תוך הכבשנים.
עשן שחור היתמר מארובות הכבשנים שבמחנה
לשמים בלי הרף , ונחרת בלבנו כסימן -היכר של התופת ששמה אושוויץ.
מקור וקרדיט :
זליג(זנק) מאור , דרך אלמוות : מהגיטו
עד יד מרדכי, הוצאת מורשת , בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' וספריית
הפועלים, 1974
חשוב לזכור!
השבמחקחשוב לזכור
השבמחק