הנער אריה גניסליב מהשואה – בקרב אחד בנירים הפך מנרדף ללוחם

39 נערים ונערות מתחבאים בתוך מבנה. הלילה יורד, והם נרדמים עם הבגדים, בנעליים. חלקם נשארים ערים והפחד משתק אותם לקירות הבטון או לדפנות התעלות שחפורות מתחתיהם. בעוד כמה רגעים יישמע פיצוץ ואחריו היריות שיגדעו את חייהם של שליש מהם. בלבם מטרה: להגן על נירים (דנגור), היישוב היהודי הראשון שהותקף על ידי המצרים ביום בו פרצה מלחמת השחרור. כלי נשק רבים צמודים לגופם של הנערים, שהשתייכו לגדוד 8 של חטיבת הנגב, בעת שהבוקר עלה. הנשק דרוך, טעון ולא נצור. בשבע בבוקר נשמע פיצוץ. "כשמישהו מרגיש שהוא ברגע האחרון, הכול חוזר אליו כמו סרט. כל החיים הקצרים שהיו לו", מספר אריה גניסליב כמעט ששים וחמש שנה לאחר שנשמע אותו פיצוץ. ברגע הזה, 17 שנה באירופה נפרסות מול העיניים החוששות.

הוא נולד בשנת 1927, וכשהיה בן 13 פלשו הנאצים לבלגיה. "ניסינו לברוח לצרפת, אבל הגרמנים השיגו אותנו. חזרנו הביתה ועד 1942 חיינו עם חששות כבדים. יום אחד קיבלנו הודעה שאנחנו צריכים לבוא למזרח העיר לקחת אוכל לשבועיים. הם כל הזמן דיברו על זה שאנחנו כמו חולדות ומזיקים. מה עושים עם חולדות ומזיקים? מחסלים אותם". 

המשפחה התפזרה על פני בלגיה במקומות מחבוא שמצאו ההורים, כדי להגדיל את הסיכויים שמישהו מהם ישרוד. "על ההורים שלי הלשינו, והם נשלחו ישר לגזים. הפעם האחרונה שראיתי אותם הייתה כשהם מסרו אותי למשפחה הבלגית שהחביאה אותי", הוא מספר. בקומה הראשונה בבית המחבוא גר מפקד בגסטאפו, מעליו גרה המשפחה הבלגית שהייתה חברה במחתרת ובעליית הגג שלהם – הילד אריה.

"אסור היה לי לצאת, כי אם היו תופסים אותי, היו תופסים גם אותם ואז הגורל שלהם לא היה שונה משלי", נזכר גניסליב. "פחדתי כמו חיה נרדפת. חיה שציידים מחפשים אחריה וכדי לשרוד נהגתי כמו חיה, הייתי צריך לדאוג לעצמי. מתבגרים מהר מאוד במצבים כאלה".

ביום השחרור יצא גניסליב מהמחבוא. הוא לקח את אחותו שניצלה גם היא ושניהם הצטרפו לתנועת "השומר הצעיר", בספטמבר 1945 עלו באוניה של הבריגדה היהודית לארץ ישראל. "דבר ראשון נשבענו ל'הגנה'. לאחר מכן", הוא מחייך כמו רומז שהגענו לחלק הטוב בסיפור, "התחלנו להתאמן".

יום לפני הכרזת המדינה קיבל גדוד 8 של חטיבת הנגב, הגדוד אליו השתייך גניסליב, מידע שעומדים לתקוף את הנקודה עליה נדרש להגן: נירים (דנגור). "הלכנו לכפר הערבי וראינו שהכול ריק, לא הייתה נפש חיה. הבנו שזה עומד להגיע. הם כל הזמן אמרו שיבואו לשחוט אותנו", הוא נעצר לרגע ואז ממשיך. "אבל הפעם זה היה אחרת. זה אחרת כשאתה מחזיק נשק – אתה יכול להגן על עצמך. ידענו שאנחנו נלחמים על הבית. שם, באירופה, היה חוסר אונים מוחלט. אתה לא יכול לעשות כלום, כל רגע יכולים לבוא ולשחוט אותך. אבל כשיש לך נשק ואתה מרגיש שאם תמות זה לא יהיה סתם, זה אחרת. ידעתי שאם אקים משפחה, לא ארצה שהילדים שלי יהיו טרף קל מדי".

בשבע בבוקר נשמע הפיצוץ הראשון, ואחריו שבע שעות של פיצוצים ללא הפסקה. החיילים המצרים היו רבים ומצוידים בנשק מתקדם ואיכותי. "שכבנו שם בתעלות במשך שבע שעות וסיפרנו בדיחות שחורות", הוא נזכר וצוחק. "אני לא חשבתי שאני אגמור את היום הזה", נימתו נעשית רצינית. "ביחסי כוחות כאלה ועם נשק כמו שלנו, הסיכויים שלנו נגד צבא מודרני לא היו מי יודע מה. כולם היו בטוחים שזה יומם האחרון".

הוא מצביע על תמונה בשחור־לבן שניצבת במרכז סלון ביתו, בה עשרה נערים ונערות עומדים בשטח חולי. "היינו חברים קרובים. קבוצה הומוגנית בצרות שלה. חלק יתומים וחלק מהמחנות, אני עד היום לא יודע מה כל אחד עבר שם". בתום שבע שעות, הנערים יצאו ממחבואם והחלו להשיב אש. "נתנו לי ציוד ויצאתי החוצה. רצתי לבור מיוחד 90 מטר מהנקודה שבה הייתי צריך לפגוש את הטנקים. היה לי גרב מלא בטי־אן־טי ורימונים. השאר כיוונו את הנשק למפקדים המצרים. הרגנו 35 חבר'ה. ואז פתאום הם לקחו את הרגליים ונסוגו. ברחו יחפים הביתה".

כשנגמר הקרב והמצרים נסוגו, הגדוד קבר את גופות חבריהם בקבר אחים. "חלק מהחבר'ה שם", הוא מצביע על התמונה האפורה, "כבר אינם עוד מאז. ראיתי הרבה מתים בחיי, מתרגלים גם לזה. החיים יותר חזקים".

מקור וקרדיט : עיתון "במחנה "

רקע היסטורי

סוגיית גיוסם של ניצולי השואה למלחמת העצמאות היא נושא טעון ורגיש מאין כמוהו. מדובר היה במקרים רבים בניצולים שהיו שרידים אחרונים למשפחותיהם, שהגיעו ארצה ונפלו במלחמה. הסיפורים קורעי לב, אך יש לבחנם מן הפרספקטיבה ההיסטורית. לסיפור התגייסותם של הניצולים היו היבטים חשובים ביותר מנקודת הראות של האינטראקציה עם החברה הישראלית. 

הנתונים המספריים מדהימים – כמחצית (!) מהכוח הלוחם של ישראל במלחמת העצמאות היו ניצולי השואה. הם הורכבו ממגוייסי הגח"ל (גיוס חוץ לארץ שהחל, במידה רבה באופן ספונטני, בדצמבר 1947 במחנות העקורים) ומהעולים שעלו בין 1947-1945 .בהתאם לכך יש לציין את העובדה שזהו גם שיעורם בקרב הנופלים. מפגשם של רבים מן המגוייסים הללו עם חבריהם לצבא היה מפגש לא קל; יתר על כן, היתה בעיית השפה ובעיית חוסר הבית בעורף. אלא שללחימה היו היבטים נוספים וחשובים. הלחימה המשותפת על המדינה הקנתה לרבים מהעולים תחושה מיידית של בעלות על הארץ ושל שייכות שללא ספק זרזה את תהליך קליטתם ובמידת מה גם עמעמה את טראומת ההגירה.

 היבט חשוב נוסף היה להתגייסות זו, והוא קשור בטראומת השואה. הלחימה שיככה אצל חלק מהניצולים את תחושות הנקמה שתססו בתוכם והעניקה איזושהי משמעות לאסון שעבר עליהם. רבים מהם כינו תהליך זה כ'נקמת התקומה'. תחושות אלה היו בוודאי בין הגורמים לכך שעד מהרה התברר לבני הארץ כי המגוייסים הניצולים אינם נופלים מהם לא כלוחמים ולא במוטיבציה ללחימה. מצב זה עמד בסתירה לחשש שליווה את הגיוס מראשיתו ולפיו גיוסם של עולים רבים מדי יפגע באיכותו של כוח המגן הישראלי ויחלישו.

מקור וקרדיט : פרופסור חנה יבלונקה , אתר יד ושם