ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 9 בפברואר 2020

הילדים מווינדרמיר: הסיפור הבלתי רגיל של 300 הילדים שניצלו מהשואה


מרכז סיוע לילדים ניצולים בווינדרמיר, בריטניה

 סיכמה וערכה מאנגלית: צפרית גרינברג , עורכת משותפת , מיזם התיעוד המקוון "ילדים בשואה"

ב-15 באוגוסט 1945 עמדה אליס גולדברגר, מומחית לטיפול בילדים שהגיעה לבריטניה בשנת 1939 כפליטה יהודיה מגרמניה הנאצית, על המסלול בשדה התעופה בקרוסבי-עדן, סמוך לקרלייל, והמתינה למטוסים שיביאו 300 ילדים יהודיים יתומים שניצלו ממחנות הריכוז הנאצים לבריטניה. אליס הייתה חלק מצוות שהופקד לסייע לילדים אלה להתחיל חיים חדשים. גולדברגר עבדה בשנות המלחמה בלונדון לצידה של אנה פרויד (ביתו של זיגמונד פרויד, ומייסדת תחום הפסיכואנליזה של ילדים), בטיפול בילדים צעירים שהפכו לחסרי בית בהפצצות.

יחד עם צוות של כ-35 איש, היא פעלה להכין מרכז קבלה זמני ליד וינדרמיר לילדים. הצוות הכין את המעונות כך שיתאימו לילדים וכדי שירגישו בהם בנוח, אך הם לא ידעו למה לצפות מילדים אלה שהגיעו ממחנה טרזינשטט בצ'כוסלובקיה. הצוות ידע מעט על המתרחש במחנות הריכוז של היטלר, אך כולם ראו את התמונות המזעזעות בעיתונים ואת קטעי הווידאו, כאשר שוחררו ברגן בלזן ובוכנוולד באפריל 1945: ערמות הגוויות ושלדי האדם שהתהלכו שם סיפרו את הסיפור הנורא ואת הזוועות הבלתי נתפסות. אנשי הצוות תהו - כימד יתנהגו הילדים שהגיעו מתוך מחנות הריכוז? מה הם צריכים? האם הצוות בווינדרמיר יוכל בכלל לעזור להם?

הניצולים הצעירים
הצוות בווינדרמיר ציפה לילדים קטנים, אך רוב הילדים שירדו מהמטוס היו בני נוער. רק בשני המטוסים האחרונים הגיעו תשעה ילדים בגילאי ארבע עד עשר ועוד שישה פעוטות בני שלוש.

כ-90 אחוזים מהילדים היהודיים באירופה נרצחו בשואה. כ-150,000 הילדים מתחת לגיל 18 ששרדו חיו בזמן המלחמה מי במסתור, ומי בגטאות ובמחנות כפייה וריכוז. בתום המלחמה גילו רבים שנותרו יתומים מאב ואם.

אחד הפרוייקטים הגדולים לאחר המלחמה היה פרוייקט הסיוע ההומניטרי לילדים אלה, כמו גם לכ-13 מיליון ילדים אירופאים אחרים שאיבדו את הוריהם במלחמה. עם השחרור נמצאו ילדים במחנות ריכוז רבים, אך רובם היו ילדים גדולים יותר אשר הובאו למחנות כעובדי כפייה. הם עברו מחנות ריכוז רבים ושונים כולל טרזינשטט, אושוויץ ובוכנוולד. הם נשלחו מערבה בצעדות המוות עם התקרבות כוחות בעלות הברית.

בימים האחרונים של אפריל 1945, טרזינשטט הפכה למרכז אליו הגיעו ניצולי מחנות אחרים. הניצולים הביאו עימם מחלות זיהומיות כמו דיזנטריה וטיפוס. מוניק גולדברג, אחד הנערים המתבגרים שהובא לווינדמיר, נזכר כי טרזינשטט היה "סיוט". "אנשים מתו כמו זבובים, להרבה אנשים הייתה דיזנטריה והם היו חלשים מכדי להשתמש בשירותים. בקושי יכולנו להבדיל בין החיים למתים. אבל הגרוע מכל היה הסירחון. זה היה בלתי נסבל. "

שלא כמו בני הנוער, הילדים הצעירים שהובאו לבריטניה מטרזינשטט היו אסירים במחנה במשך שנים, ולאף אחד מהם לא היו זכרונות מהחיים לפני המחנה. בטרזינשטט הם שוכנו במתקן מיוחד לתינוקות, הופרדו ממשפחותיהם וטופלו על ידי אסירים אחרים. לרוב הילדים הללו היו רק זיכרונות מעורפלים מהמחנה, אך כמה מהם זכרו "הרבה חדרים גדולים, עם הרבה מיטות". כמה מהם נזכרו באירוע מוזר כשנשלחו להסתובב בעירום בשמש האביבית - ניסיון ציני של שומרי המחנה לשפר את מראה העור החיוור של הילדים שסבלו מתת תזונה, כל זאת, לקראת ביקור של הצלב האדום ביוני 1944. בספטמבר ובאוקטובר 1944 חוסלו בית התינוקות ובתי הילדים בטרזינשטט. רוב ילדי המחנה נשלחו מזרחה לאושוויץ, שם נרצחו כמעט כולם עם בואם. כ-800 הילדים שנותרו היו חלק מאלו שהגיעו לבריטניה.

הקהילה היהודית בבריטניה נחלצת לעזרה

הילדים ניצולי השואה הגיעו לבריטניה, למרות ההסתייגות של אנשי משרד הפנים הבריטי. עובדי הסיוע היהודי הבריטים הצליחו לשכנעם, והם גם היו אלה שחילצו כ-10,000 ילדים ממרכז אירופה בשנים 1938 ו-1939 לבריטניה ב-Kindertransport. במאי 1945 נסע הפילנתרופ לאונרד מונטיפיורי, ממקימי הקרן המרכזית הבריטית (סוכנות הסיוע המרכזית שפיקחה על הצלת הילדים) לפריס, שם ראה כמה מהניצולים הראשונים שהגיעו: "מעולם לא ראיתי דבר כה נורא בחיי," כתב אחר כך. "האנשים שראיתי נראו כמו גוויות מהלכות. לעולם לא אשכח את המראה הזה." מונטיפיורי הצליח לשכנע את משרד הפנים לאפשר להביא לבריטניה 1,000 ילדים מתחת לגיל 16 להתאוששות. לכולם ניתנו אשרות זמניות לשנתיים, שכן גורמים רשמיים במשרד הפנים התעקשו שעל הילדים להמשיך הלאה. הממשלה גם לא הייתה מוכנה להשתתף בחלק מהעלויות, ולכן הכספים הגדולים שהיו דרושים למאמץ החילוץ הגיעו כולם מתרומות של הקהילה היהודית בבריטניה.

האתגר הבא היה למצוא ילדים מתאימים לתכנית. משרד הפנים קבע שהילדים חייבים להיות מתחת לגיל 16 אך בסופו של דבר, מכיוון שמעטים מהילדים היו בעלי תעודות לידה או כל סוג אחר של זיהוי, רבים מהם היו בוגרים יותר. משרד הפנים קבע עוד כי הם חייבים להיות נקיים ממחלות מדבקות, אולם לאחר מכן התגלה כי חלקם חלו בשחפת. ביולי 1945 הגיעו לונדון ידיעות על כך שכמה מאות ילדים ניצלו מטרזינשטאט והיו בריאים מספיק כדי לנסוע לבריטניה. הקרן המרכזית הבריטית מיהרה להכין את מרכז הקבלה של וינדרמיר, ובאוגוסט הגיעו הילדים, בטיסה במפציצים בריטים שהותאמו במיוחד למבצע.

חיים חדשים בבריטניה

אליס גולדברגר ואנשי צוותה בווינדרמיר החליטו במהרה שמכיוון שמספר הילדים הקטנים היה קטן, עדיף שיעברו למקום שמותאם לגילם. באמצעות קשריה של אנה פרויד, נמצא בית לששת הפעוטות, ולאחר חודשיים בווינדנדמיר הם עברו לבית וטופלו שם על ידי האחיות היהודיות שהגרו מגרמניה - סופי וגרטרוד דן. האחיות דן רשמו הערות על התנהגות הילדים. הן ציינו שהפעוטות חשדו במבוגרים, אך יצרו קשרים חזקים זה עם זה. הם היו לעיתים אגרסיביים וקשה היה להתמודד איתם, אך יחד עם זאת היו מגנים על האחרים בקבוצה באופן יוצא דופן. בהמשך השתמשה אנה פרויד ברשימות של האחיות דן על הפעוטות כבסיס למאמר שלה, "ניסוי בגדילה בקבוצה", בו טענה כי הקבוצה קיבלה על עצמה חלק מהתפקידים ההוריים עבור הפעוטות שנותרו ללא הורים. המאמר פורסם בשנת 1951, ונשאר עד היום טקסט ליבה בתחום של פסיכולוגיית ילדים.



לאחר שששת הפעוטות סודרו, פעלה אליס להבטיח מקום עבור תשעת הילדים בגילאי ארבע עד עשר. סר בנג'מין דראג', נדבן שהיה בעל רשת חנויות ריהוט, תרם למטרה זו חלק מאחוזתו בלינגפילד, סארי, ואליס התנדבה לשמש כאם הבית. אליס, הצוות והילדים עברו להתגורר באחוזה  בדצמבר 1945 בערב נר ראשון של חנוכה. בהמשך נזכרו רבים מהם כמה התפלאו כשהגיעו בלילה לבית הענק וראו את חלונותיו הרבים מאירים לאור נרות. ילדים אחרים הצטרפו אחר כך לתשעת ילדי טרזינשטט באחוזה. בתחילת 1946 הגיעו שתי קבוצות נוספות של ילדים קטנים שניצלו: חלקם ניצולי אושוויץ, וחלקם שרדו את המלחמה במסתור ובבתי יתומים.

מבין ששת הפעוטות, חמישה אומצו (למרות שנאסר לאמץ ילדים ילידי חוץ באופן חוקי בבריטניה עד שנות החמישים). מבין הילדים בגילאי ארבע עד עשר נערה אחת אומצה על ידי דוד ודודה, ילדה אחת עם בעיות התפתחות, נשלחה להתגורר בבית מיוחד לילדים עם לקויות למידה, ועוד ילדה אומצה. האחרים, שני בנים וארבע בנות, שהו אצל אליס, כמו גם כמה מהילדים שהגיעו בשנת 1946. חלקם אף נשארו אצל אליס גם כשההורים הביולוגים שלהם חזרו מהמחנות בחיים. הם הפכו למשפחה זה לזה. למרות התעקשות משרד הפנים כי שהות הילדים בבריטניה הינה זמנית, רובם המשיכו לחיות את שארית חייהם בבריטניה. אליס נלחמה למען זכותם להתאזרח, ואלה שעדיין היו תחת טיפולה קיבלו אזרחות בשנת 1954.

חיים חדשים: 3 סיפורים של ילדים ניצולי שואה
זדנקה הוסלר - נולדה בפראג בפברואר 1939 להוריה הלנה ופאבל. כאשר הייתה ​​בת שנתיים, גורש אביה לגטו לודז' ושם נספה. בנובמבר 1942 גורשה זדנקה עם אמה לטרזינשטט, והזיכרונות המוקדמים ביותר שלה הם מהמחנה. היא זוכרת במיוחד שצעקה כשראשה גולח. היא הופרדה מאמה במחנה; לאחר מכן נודע לה שהלנה גורשה למותה באושוויץ בשנת 1944. זדנקה הייתה בת שש כששוחררה והגיעה לווינדרמיר. בדצמבר 1945 הגיעה לטיפולה של אליס גולדברגר באחוזה בלינגפילד ושם בילתה את שארית ילדותה. "הייתה לנו ילדות מאושרת כמו כל ילד רגיל," היא נזכרת.

אביגדור כהן - אביגדור כהנהיים נולד באפריל 1941 בברלין. הנסיבות סביב החודשים והשנים  הראשונות לחייו אינן ברורות. הוא גורש לטרזינשטט לבדו ביוני 1943, כפעוט בן שנתיים. הוא הגיע לווינדרמיר בגיל ארבע. משם עבר להתגורר עם אליס גולדברגר וצוותה. בשנת 1946, קיבלה אליס חדשות מפתיעות: התברר כי אמו של אביגדור שרדה והיא מתגוררת באוסטריה. אך כפי שקרה לאלפי ניצולי שואה אחרים, שגם הוריהם שרדו, לא היה זה איחוד שמח לאביגדור ואמו. אמו במצב רגשי מעורער ןלא יכלה להתחייב לטפל בו. הוא לא ראה אותה שוב עד שנת 1959, כאשר בשנות העשרה המאוחרות שלו היגר לארצות הברית כדי לנסות לחיות איתה. "זה לא היה מה שחשבתי שזה יהיה," הוא נזכר. "היו זמנים שתהיתי מה אני עושה שם."

ג'קי יאנג - נולד בווינה בדצמבר 1941, וגורש לטרזינשטט כשהיה בן תשעה חודשים בלבד. הוא היה בן שלוש בזמן השחרור, ונשלח עם הפעוטות האחרים לבית עם האחיות דן לאחר הגעתו לבריטניה. משפחה יהודית בלונדון אימצה אותו כשהיה בן חמש. כמו הורים מאמצים רבים של התקופה, אמו ואביו של ג'קי לא סיפרו לו על עברו, והוא גילה את האמת דרך באופן מקרי ומזעזע. כשהיה כבן עשר, חבר לבית הספר גילה שג'קי אומץ. כמה שנים אחר כך, נודע לג'קי שהוא לא נולד בבריטניה. הזעזוע הגדול ביותר קרה כשהיה בן 20 ורק אז נודע לו שהוא שרד מחנה ריכוז נאצי וכי שמו האמיתי היה ג'ונה שפיגל. הוא הקדיש עשרות שנים כדי לחקור וללמוד על אמו הביולוגית, אלזה, ועל קורות משפחתו המקורית שנרצחה כולה בידי הנאצים.

מקור:

אין תגובות:

פרסום תגובה

"ילדי הצל את עצמך: מנער לפרטיזן לוחם

    סיפור חייו של ברסטיצקי ישראל נער בשואה עם תחילת המלחמה, בחודש דצמבר 1939 ברח ישראל מפולין לברית המועצות לעיירה בשם מאלץ'; זה היה...