הגבורה והכאב: סילביה שרצר-אהרון מראשון לציון הפסיקה לשתוק

 

 

מאת : נעמי רייכמן

 

אמה נפטרה בגטו, אחיה הוכרע על ידי הטיפוס ובהמשך איבדה גם את אביה, שהיה מספר לה אגדות ומרגיע אותה בלחישות "שששש". "בזכות האהבה שלו אני חיה היום"

כמו מצפן שמחוגו מחפש תמיד את הנקודה שממנה אפשר להתחיל כל פעם מחדש, ככה סילביה שרצר-אהרון (83) מראשון לציון חיה. מכוונת את עצמה ברגעים הקשים, בדקות המרגשות, בצער ובשמחה לאבא שלה סמואל שרצר. מחוג החיים שלה נעצר על זיכרון האיש שנפטר כבר לפני שנים רבות מאוד, אחרי שגסס על רצפתו של מבנה ששימש לול עופות בטרם דחסו אליו בשנת 1941 מאה מיהודי העיר צ'רנוביץ', בירת מחוז בוקובינה. "בזכות האהבה שלו אני חיה היום", היא אומרת ואחר כך מספרת איך בלול הזה, כשלא היה מקום לעמוד או לשבת, מתו כל הזמן אנשים. קודם החולים, אחר כך המבוגרים ואז גם הילדים. והיא, ילדה קטנה ורזה, הייתה מדדה אל אביה, מניחה על ברכיו את ראשה והוא שולח אצבעות אל שיערה של בתו, אל גופה הזעיר, מלטף ומרגיע. "שששש", היא זוכרת שהיה לוחש לה.

שששש לילדה בת ארבע וחצי שאמה נפטרה בגטו, עוד לפני שגורשו ממנו ויצאו למצעד מוות, שבמהלכו נורו גברים צעירים ונפלו לאורך הדרך. ילדה בת ארבע וחצי שיושבת בחיקו של אביה ולא מבינה למה הם שוכבים ככה, כל הצעירים האלה, וכתם אדום במצחם ולמה אף אחד לא עוזר להם לקום. שששש לילדה בת ארבע וחצי שראתה איך מימי הנהר הגדול שחצו במעבר לאזור טרנסניסטריה הופכים אדומים כי תינוקת וילדים נקרעו מידי אמותיהם ונורו לעיניהן למוות.

שששש לילדה שראתה איך קת של רובה ניחתת על אביה שניסה לעזור לאמו לקום ובצעקות הוא נדרש לבחור בין לעזור לה ולמות או לבחור בילדיו ולציית לפקודה שניתנה להם לצאת ממבנה גדול שהוכנסו אליו בלילה ולהמשיך לצעוד עד שיגיעו אל הלול.

שששש לילדה שכבר גדלה קצת אבל בשל הישיבה הלא טבעית והמכופפת בלול כוחה לא עמד לה ללכת. היא לא הבינה אז מה ראתה כשהחיילים ששמרו שיהודי הלול לא יפרחו להם מקן הזוועות הזה, היו נכנסים עם עגלה להעמיס את הגופות ולקבור אותם בקבר אחים לא רחוק משם.

שששש לילדה שזעקה כשהטיפוס הכריע גם את מנו אחיה האהוב בן ה-15.

"אבא חלה קצת אחרי כן", סילביה מספרת. ולא משנה שהיא אשת עדות מטעם יד ושם שמספרת כבר שנים רבות לילדי בתי ספר ולחיילי צה"ל, את סיפורה, הדמעות חונקות אותה גם עכשיו. "זה היה קשה מאוד. כמה יכול היה עוד לסבול? אשתו מתה, אמא שלו מתה, הוא איבד בני משפחה וחברים ועכשיו גם את מנו".

ואחרי שמת אביה לימדה סילביה הקטנה את עצמה להגיד שששש. לאגרף את אצבעותיה ולשמור באגרופים ובגרון את הדמעות והצעקות, את ההשפלות והכאבים בתחנות הבאות, כשאבא כבר איננו איתה לחבק וללחוש ששש.

היא בת 83. גרה בראשון לציון. קולה רך וצחוקה מתגלגל. יש לה שלושה ילדים, שמונה נכדים ושלושה נינים. הרבה שנים היתה אחות ברמב"ם ובתל השומר ואחר כך במרפאת קופת חולים. מנחמת ומעודדת חולים וכואבים, מטפלת במי שחשכו עליו שמיו. ואחרי שיצאה לגמלאות התנדבה באנוש ובמועדון עיוורים ועד היום היא נשיאת בני ברית בעירה. "התנדבות זה דבר חשוב כל כך", היא אומרת.

 מקור