הספר
הדס בקצה הלילה, שנכתב בצורה מרתקת ע"י
גלי מיר־תיבון הוא ספר עצוב המבוסס על סיפור
חיים אמיתי . הוא מביא את
סיפורה של הדסה למפל שנפלה במלחמת העצמאות במבצע בן נון ב' שנועד לכבוש את משטרת
לטרון מידי הלגיון הערבי ונכשל. הדסה שהתנדבה להיות האלחוטאית של מפקד הכוח נותרה
אחרונה בזחלם לאחר שחבריה לכוח נפלו כולם, חלקם הצליחו להימלט על נפשם לשדות
הלוהטים וזעקותיה לעזרה נמשכו שעות.
נערה בת 19. ילדת שואה. ללא בית. ללא כתובת. נערה
עם געגועים ועצב, שצפתה לפגוש יום אחד את בני משפחתה.
קולה של הדסה היה הקול האחרון מחצר משטרת לטרון.
אחרי כן נאלם גם הוא. נזרקו רימונים לתוך המשוריין של יאקי וכל אנשי הזחל"מ
נהרגו. ואז תם הקרב.
למפל נולדה
בעיר נובי סונץ' (צאנז) שבפולין ב-12 בפברואר 1929. ללמפל הייתה אחות אחת גדולה
בשם סטלה. משפחתה הייתה אמידה ורב תרבותית, ולמפל הצטיינה בלימודיה. המשפחה הייתה
מנותקת מהמסורת היהודית.
קצת לפני פרוץ
מלחמת העולם השנייה באוגוסט 1939, החלה המשפחה במסע נדודים כדי להתרחק מן הגרמנים.
ראשית הם עברו למחוז המזרחי באזור טרנופול בפולין. כעבור כמה שבועות ברחו ללבוב,
שעברה להיות תחת שלטון ברית המועצות (בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב), ומשם נדדו
להרי הקרפטים. כעבור חצי שנה פתח הNKWD במאסר ובהגליות המוניות של אזרחים פולנים
לעומקה של סיביר. משפחת למפל נשלחה מזרחה, מובלים בקרונות רכבת לבהמות, אל מחוז
טומסק. כעבור חודש וחצי נשלחו מטומסק אל אורל, לעבודות שירות ביערות. שם חייתה המשפחה
בתנאים פיזיים קשים. שתי הבנות עמדו יום יום בתורים הארוכים לחלוקת האוכל, ההקצבה
הייתה כארבע מאות גרם לחם נקודות לאדם ליום. הכפור והרעב פגעו בהורים, שנחלשו
גופנית, והמשפחה החליטה לשלוח את בתם לבית יתומים במהלך היום, כדי ששם תקבל תנאי
מחיה טובים יותר. שערה נגזז, ועד שעזבה את המקום לא הותר לה לגדלו.
באוגוסט 1942
שלח אביה את למפל אל קבוצת יתומים יהודים שנשלחו אל טהראן, כדי להגיע אל ארץ
ישראל. בטהראן היא שהתה בבית יתומים, עד שהושגו רישיונות עליה מהבריטים. בגיל 14
הגיעה בעליית ילדי טהראן אל ארץ ישראל.
תחילה עברה
למפל במחנה עתלית, ומשם נשלחה למחנה המעבר עיינות. היא נקלטה בקיבוץ גבעת ברנר,
ומאותו יום גידלה את שערה לצמות שחורות ועבות. היא החלה ללמוד בכיתה ז' למרות
גילה, כיוון שהיה עליה להשלים פערים לימודיים. על יומה הראשון בקיבוץ כתבה ביומנה:
"היום קיבלתי שמיכה. הלילה, אחרי ארבע שנים, אוכל להתכסות בשמיכה משלי."
שמה שונה מהלנה להדסה, כיוון שהיא הגיעה לשם סמוך לחג הפורים. היא לא אהבה את
השינוי, וכתבה ליומנה: "מה אתה אומר על חילוף זה של שמי?... רק הדסה, אבל
בעיניי זה בכלל לא מוצא חן. אני רוצה להוסיף להיות הלנקה."
במשך שנותיה
בארץ שמרה למפל על קשר מכתבים עם בני משפחתה (ששרדו אך בקושי והשתקעו לזמן מה
בגרמניה), בהם תיארה את התלהבותה מהמולדת החדשה. בין היתר כתבה: "כשתגיעו
ארצה תמצאו כאן מולדת חופשית באמת. אני סבורה שלא אבייש אתכם, ואולי אף תתגאו
בהלנקה שלכם יום אחד. אני כבר צופה את הדמעה שתתנוצץ בעיניכם, אך אל תבכו! הראש
למעלה, עוד יהיה טוב!".
בקיבוץ סיימה
למפל את חוק לימודיה והצטרפה לתנועת "המחנות העולים".
שירותה
בפלמ"ח
לאחר סיום
לימודיה בקיבוץ התגייסה למפל לפלמ"ח בנובמבר 1946 והצטרפה להכשרת מעוז א'
(הכשרת יגור-מעוז), במסגרת פלוגה יוד, בקיבוץ יגור. בינואר 1948 צורפה ליחידת
מלווי שיירות לירושלים, "הפוּרְמָנִים" . היא סיימה קורס באלחוטנות
ושימשה כקשרית בתוך המשוריינים שפרצו דרכם בשער הגיא (באב אל וואד). בחודש מאי
1948 סופחה למפל לחטיבה שבע שהוקמה במטרה להתגבר על המצור לירושלים ולכבוש את
לטרון; היא הוצבה בגדוד 73 של חיים לסקוב. לסקוב לא הסכים שהיא, כאשה, תצא לקרב,
אך היא שיבצה את עצמה ללא ידיעתו כקשרית בזחל"ם של מפקד פלוגת החרמ"ש
יעקב (יקי) ואג (מפקד צוות הקרב לכיבוש משטרת לטרון).
הדסה למפל שנייה משמאל עם חברים לנשק בירושלים 1948
בלילה שבין
ה-30 ל-31 במאי 1948 יצא הגדוד המשוריין 73 בו שירתה למפל למבצע בן נון ב',
כשמטרתו לתקוף את הגזרה המערבית של לטרון. חמישה זחל"מים פנו לכבוש את מצודת
המשטרה שהייתה אז בידי הירדנים, ועל החבלנים שצורפו לזחל"מים הוטל לפרוץ פתח
לתוך המצודה, כדי לאפשר כניסה לחיל הרגלים.
הקרב החל סמוך
לחצות, ואמור היה להסתיים לפני עלות השחר. הזחל"מים הצליחו לפרוץ, אך אש
להביור שירו כדי לשתק את חיילי האויב, האירה את החצר ואפשרה לאחרונים לפגוע באופן
מדויק בכוח הפורץ. חיל הרגלים שאמור היה לפרוץ בעקבות הזחל"מים התעכב,
וכשהגיע היו כבר כל המשוריינים הרוסים, ורוב לוחמיהם פצועים או הרוגים.
במהלך הקרב
דיווחה למפל בקור רוח על המתרחש, והיא זו שקיבלה את פקודת הנסיגה במכשיר הקשר. היא
העבירה אותה למפקד בשטח, אך עקב מצב המשוריינים והלוחמים, הנסיגה כמעט ולא הייתה
אפשרית. המפקד עוד הספיק להורות למי שיכול להציל את נפשו, אך נהרג בעצמו לפני
שהספיק לעשות כן. תחת מטר אש צולבת המשיכה למפל לדווח במדויק על האירועים, קראה
לתגבורת ועודדה את החיילים הפצועים. כשהמשוריין בו הייתה החל לבעור, היא קפצה
החוצה, והמשיכה לשדר. השדר האחרון שלה, על פי עדותו של עמירם ישפן, היה: “אלה
כנראה הרגעים האחרונים שלנו. לא נשאר פה כמעט אף אחד. מסור דרישת שלום לחבר'ה”.
היא המשיכה
לירות במוסקט שלה, תוך כדי שהיא מטיחה בירדנים קריאות זעם בערבית וקוראת להם
להיכנע. היא נהרגה מאש שנורתה עליה זמן קצר לאחר מכן. מעשה גבורתה לזכה להערכה רבה
מצד הירדנים. בתום מלחמת העצמאות הדסה למפל הייתה מועמדת לקבל את 'אות הגבורה', אך
בסופו של דבר לא עוטרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה