ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 9 בינואר 2022

הילד מיכאל ( מייק ) קוקר , מילדי טהרן ,הישרדות באזור  אסינו,  סיביר , "תתרגלו או תתפגרו".

 



הילד מיכאל ( מייק ) קוקר , מילדי טהרן  ולוחמי הפלמ"ח ,הישרדות באזור  אסינו,  סיביר , "תתרגלו או תתפגרו".

"המנגינה של הרכבת הדוהרת, שקשוק הגלגלים. תרועת צופר, חריקות הבלמים והאטה ההדרגתית עד לעצירה המוחלטת, אלו היו הצלילים והקולות אשר הרכיבו את חיינו באותם הימים והלילות הארוכים אשר בהם היינו בדרך עד אשר בהפסקה אחת מצאנו את עצמנו במחוז נובוסיבירסק שבסיביר בעיר אָסִינוֹ כ- 200 ק"מ מהעיר הגדולה נובוסיבירסק, היום העיר שייכת למחוז טומסק.

עיר זו הייתה מוקפת ביערות עבותים, הורדנו מהרכבת הארוכה וצעדנו למרכז היער, כל משפחה התיישבה בנפרד והמתנו עד אשר הגיע המפקד שהיה ממונה עלינו, הוא סיפר לנו לאן הגענו ואמר שכאן מתחילים חיינו החדשים, האנשים התחילו לשאול שאלות, "היכן נגור כאן ?", "מה נעשה כאן ?", "ממה נתקיים ?", "במה נעבוד ?", ותשובתו הייתה "יעזרו לכם לבנות כאן צריפים גדולים, יסופקו לכם מנות מזון, המבוגרים יצאו לעבוד והילדים ילכו לבית הספר" ובאשר לקשיי הקיום אמר "תתרגלו או תתפגרו". בנתיים הגיעו אסירים רוסיים בפיקוח של חיילים חמושים והם החלו לנסר עצים, לחבר קורות ובעזרת המבוגרים החלו בבניית המגורים.

חלפו כחמישה עשר ימים צריפי המגורים עמדו על תילם, בנויים מקורות עץ ובכל מבנה פרוזדור ארוך ומשני צדדיו חדרים, חדר די גדול, חדר לכל משפחה. מסביבנו הקיף אותנו היער העבות, ירוק עד ונוף טבעי יפה מאד. אני יצאתי ליער כדי לאסוף פיטריות כדי שיהיה מה להוסיף ל"פָּיוֹק", מנת המזון הקצובה כדי שתהיה משביעה יותר כי המנות שחולקו היו מנות רעב.

 אחי הגדול שהיה כרגע ראש המשפחה מכיוון שאבא נישאר בלבוב התייצב לפי פקודת הקומיסר לעבודה בניסור עצים ביער תחת שמירה של חיילים חמושים, ואני ואחי הלכנו לבית הספר שהיה מרוחק כ-4 קילומטר מהמחנה, הלכנו בשביל שחצה את היער עד אשר בקצהו בצד ימין עמד בית הספר, זה היה בית ספר גדול מאד שמנה כ- 800 תלמידים. אני הוכנסתי לכתה ד', בכיתה היו כ- 40 תלמידים כולם מגולחי ראש מלבד הבנות, קבלתי מחברות וספרים, ושמי ברוסית היה מִיכַאִיל קוּקֶר יוֹסִיפוֹבִיץ, כלומר השם הפרטי, שם המשפחה והטיה רוסית של השם הפרטי של אבא.

בכל בוקר היו בודקים נוכחות של התלמידים ומקריאים שמות וכל אחד כאשר הקריאו את שמו היה צריך לענות "דָה" (כן ברוסית), העדרות מהכיתה הייתה מחייבת הצגת אישור רפואי, הרעב הציק לנו מדי יום והייתי מאד רעב וחולה כל הזמן אבל כדי להשתלב הבנתי שאני חייב ללמוד את השפה הרוסית אשר מעט ממנה ידעתי מתוך הקירבה והדמיון לפולנית ולאוקראינית שכבר הספקתי ללמוד. ילדיי הכיתה לא כל כך קיבלו אותי מכיוון שהייתי שונה מהם, עטור שיער, חברותי ונחוש מאד ומשתדל תמיד להצליח, השתתפתי בכל החוגים והייתי נשאר פעמים רבות אחרי שעות הלימודים להכין שיעורים ולהיעזר במורים המקצועיים, אני הייתי מאושר מכך, נעזרתי במורות המקצועיות מכיוון שהיה עלי למוד שפה חדשה והצלחתי בכך מאד, ביתר המקצועות ובכל החוגים הייתי טוב מאד ובמיוחד בחוג לריקודי עם והייתי בן הזוג המועדף על הרבה בנות, אהבתי לקרוא ספרים מהספרייה ובעיקר סיפורים רוסיים עממיים אשר עזרו לשפר את אוצר המילים ואת המבטא ותוך ארבעה חודשים הייתי התלמיד המצטיין בשפה הרוסית והייתי מקבל כל הזמן 100. בנו של מפקד המחוז שהיה תלמיד בינוני וגרוע ברוסית, תמיד כתב עם שגיאות כתיב וגם דיבורו היה עילג, ישב לידי בהכתבות ובשיעורי דקדוק, לאחר המבחנים המורה מיכאיל מיכיילוביץ היה מקריא את הציונים ותמיד היה אומר לו "סָשָה וַזְמִי פְּרִימֵיְיר עוֹת אֵתוֹבוֹ פָנַה  פּוֹלְסקוֹבּוֹ" כלומר "סשה קח דוגמא מהאדון (בגנאי) הקטן הפולני מיכאיל קוקר יוסיפוביץ" ואז ביקש ממני המחנך שאם לא קשה לי שאעזור לסשה בשיעורי הבית, כאן נכונה לי הפתעה טובה, פעמיים בשבוע אחריי הלימודים הלכתי עם סשה לביתו, אימו קבלה אותי תמיד במאור פנים וכמובן אכלתי בביתו צהריים, ארוחה חמה, כרוב, תפוח אדמה, לחם, גם הסיביראים חיו על פי ה"פָּיוֹק", המנה הקצובה, אין מה לומר האיר לי המזל לזכות בארוחה תמיד הייתי חוזר שבע אבל עצוב כי ידעתי ששני אחיי ואחותי רעבים ולא היה ביכולתי לעזור להם, כך עבר הקיץ וחיש מהר הגיע החורף הסיבירי, הירוק נעלם וכוסה בהררי שלג לבנים, הכל הפך לבן וקור איום ומקפיא מקיף אותך מכל עבר.

קיבלנו בגד לחורף (פּוּפַּיֵיקָה), מין חליפה ממולאת בצמר גפן, מכנסיים וכן גם מגפיים (וַלִינְקִי) מלבד וכובע פרווה חם. הרעב בחורף הציק הרבה יותר וקשה מאד היה להסתפק במנה שהייתה מנת רעב. הייתי מתעורר בארבע לפנות בוקר והולך עם פנקסי התלושים לצריף ענק ששם שקלו את מנת הלחם, למבוגר 200 גרם ולילד 150 גרם. כאשר הייתי מגיע לתור כבר עמדו בו כמה עשרות אנשים, הקור היה מציק מאד לאנשים והם היו פוסעים במקום, עושים תנועות בידיים כדי לא לקפוא, כולם היו אנשים מבוגרים, מעולם לא ראיתי שם ילדים קטנים כמוני, במשפחה שלי אני הייתי הקטן אבל הגדול בדאגה למשפחה, איש מבני משפחתי לא היה מסוגל לעמוד בקור של מינוס 45 מעלות, ואחי יצא לעבוד ביער ללא פרוסת לחם, מחשבות אלו נתנו לי תמיד את הכוח, האומץ והחוסן, אני שהייתי הילד הקטן בבית, הילד המפונק ביותר על ידי אבא ואמא וכל אחיי, הפכתי להיות האחראי על כולם וזה שדואג לכולם, כי הם לא היו מסוגלים לעמוד בקור, הם לא היו מחזיקים מעמד, הם אף פעם לא היו מורגלים לחיים כאלה של רעב וקור גם אני לא ואני מודה לאלוהים על הכוחות ללא גבול אשר מצאתי בתוך עצמי לקחת על עצמי את האחריות ולדאוג לכולם. אין לי שום הסבר כיצד ילד בן 11 מוצא בתוך נפשו פנימה להילחם על ההישרדות שלו ושל

כל בני משפחתו בתנאים כה קשים. לא הייתי כל כך חכם אבל השכלתי להיות המצטיין מבין כולם, לא בגלל שהם היו ברמה כל כך נמוכה אלה בגלל שהבנתי שזו צריכה להיות הדרך שלי לשרוד. החורף הסיבירי היה קשה מנשוא והרעב הציק שבעתיים, אני זוכר כיצד הייתי מגיע לבית הספר עם שתי פרוסות לחם שחור ואילו ילדיי הרוסים עם שלוש פרוסות מרוחות בשומן חזיר עטופות בנייר עיתון, הם היו תוקעים את הפרוסות בכיס המעיל, ופעם אחת כאשר הרעב היה קשה מנשוא החלטתי לעשות מעשה, עשיתי את עצמי כאילו אני יוצא מהכיתה כאילו לשירותים ובדרך עברתי במלתחה שם היו תלויים המעילים ומכל כיס תלשתי חצי פרוסה חלק אחד אכלתי במהירות ואת יתר החצאים הייתי שם בכיס שלי, בדרכי הביתה הייתי עובר ביער במקום שבו אחי עבד בניסור עצים הייתי שורק לו ומסמן לו מרחוק שאני משאיר לו אוכל ואז באמתלה שהוא הולך לעשות פיפי באישור השומר היה לוקח את הלחם ומשקיט מעט את רעבונו, ככה זה נמשך תקופה ארוכה  עד אשר יום אחד המנקה של בית הספר עקבה אחריי וגילתה כיצד אני מחלק את הפרוסות כך שיישאר לכולם.

למרות שחשבתי שהיא תדבר היא לא אמרה לי דבר אבל באותו היום ביקש המחנך שבסיום הלימודים אכנס למשרדו, הבנתי שנתפסתי בקלקלתי, נכנסתי בראש מושפל ומחנך שאהב אותי שאל "מִיכָאִיל קוּקֶר יוֹסִיפּוֹבִיץ, תלמיד מצטיין, חבר של כל התלמידים – לא מתבייש לגנוב אוכל לחבריו ?", בתחילה שתקתי אבל לבסוף אמרתי "אני לא ממש גונב, אני רק מחלק את הפרוסות בצורה שווה יותר, אני מגיע כל יום עם 100 גרם  לחם וסובל רעב כל היום לעומת זאת חבריי באים כל יום עם 300 גרם לחם ואפילו לא מסיימים את המנה שלהם, האם זו באמת גנבה ?" שאלתי "אני לא

חושב שזו גנבה ! אני בטוח שאם הייתי מבקש מחבריי הם היו נותנים לי אבל התביישתי", המורה קם ליטף את ראשי ואמר לי "עמוד זקוף, אתה לא צריך להתבייש, בסוף כל יום אחריי הלימודים אתה תקבל מנת אוכל כאן בבית הספר ואיש לא ידע על כך דבר." וכפי שאמר כך היה, כאשר אנחנו סיימנו את הלימודים ילדיי הכיתות הגבוהות היו נשארים לפעילות בחוגים והיו מקבלים ארוחה בייתית, מרק, מנת דג או בשר, כרוב מבושל, תפוח אדמה ושתי פרוסות לחם. וכך בסופו של המקרה המביש מעז יצא מתוק, אני הייתי נשאר גם כן לחוגים ועולה איתם לאכול, את המנה שלי לא הייתי גומר אבל הלחם ומנת הבשר או הדג הייתי אורז להביא לאחי וגם סוכרייה לתה במקום סוכר, גם את הלחם שהיו משאירים יתר הילדים הייתי אוסף מכניס לכיסיי המעיל ומביא הביתה.

זכרון נוסף של ריח וטעם שאני נושא עימי מהזמנים ההם ואהוב עליי עד היום – הם הגריסים הגדולים בכל צורותיהם. לא רחוק מהמחנה שלנו היה מחנה של אסירים רוסיים שהיו שפוטים לשנים רבות, באחד מהסיורים שעשיתי להכרת הסביבה גיליתי שהם מעבדים אדמה מסביב למחנה ובאפי עלה ריח נפלא, הלכתי בעקבות הריח ולנגד עיניי מתגלה תור של גברים כל אחד מחזיק בידו כלי מפח, מעין קופסת שימורים, בראש התור עומדת אישה עצומת מימדים ליד סיר ענק כגודל חבית והיא מוזגת לכל אחד לקופסת הפח, חיש מהר השגתי לעצמי גם כן קופסת פח ונעמדתי בתור עם האסירים, אחד מהם העמיד אותי לפניו וליטף את שיער ראשי, מניסיוני כבר ידעתי שהרוסים אוהבים ילדים, כשהגעתי לאישה היא נעצרה ואמרה "מה עיניי רואות ? איך היצור הזה הגיע לכאן ?" המשכתי לעמוד עם הקופסא בידי וחיכיתי ובסופו של דבר היא מזגה גם לי, היו אלה גריסים גדולים מאד מבושלים עם בצל ושומן והם היו טעימים מאד, עם הקופסא בידי צעדתי בחזרה למחנה שלנו ואני ואחי אכלנו את תכולת הקופסא – ארוחה חמה וטעימה.

 למרות כל הקשיים סיביר השאירה לי גם זכרונות נעימים, כמו האהבה לבית הספר, היער עם הפיטריות ואת הגריסים.

מקור וקרדיט

 

 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

שתי ילדות אחיות באושוויץ , רק אחת שרדה

  אווה זילברשטיין   גרינסטון ורה זילברשטיין, נולדה בשנת 1931 בברטיסלבה, צ'כוסלובקיה אווה זילברשטיין, נולדה בשנת 1929 בברטיסלבה, צ...