ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום שני, 12 בספטמבר 2022

הקצין מצא את משפחתה במחבוא: "יהודים חיים בתוך קבר?

 


שושנה טריסטר נולדה בעיירה חודורוב שבאוקראינה, אחות בכורה במשפחה אמידה. בשנת 1939 נסעו שוש, הוריה ואחיה לבקר את משפחתם בלבוב, שם פגשו את אימת השואה. "אבא הרגיש שמשהו עומד לקרות, וכבר ברחוב תפסו אותנו, ככה זה התחיל".

שוש טריסטר נסעה עם ההורים והאחים לבקר משפחה בעיר לבוב שבפולין, ושם תפסה אותם השואה. עם הזיכרונות מהגטו, האקציות והמחבוא ב"קבר" מתחת לאסם היא מתמודדת בעיקר באמצעות סיפור קורות חיה לדורות הבאים, בין היתר באמצעות מיזם "זיכרון בסלון". השליחות שלה – ללמד את הנוער והצעירים שצריך להיות מאוחדים ולתרום לחברה

"העבירו אותנו במכות למחנה ינובסקה שבפאתי לבוב, זה היה מחנה כמו אושוויץ. הפרידו את אבא ואמא, ואותנו הילדים הכניסו למרתף. היו ילדים שחתכו להם שם אצבעות ואוזניים, ככה זה התחיל", סיפרה. "יום אחד אבא הופיע בפינה, הוא שיחד את השומרים ומישהו פתח לו. הוא אמר לי ולאחי שאנחנו עוברים למקום אחר".

המשפחה חזרה לעיירה חודורוב, האב נלקח לעבודות כפייה והמשפחה ניסתה להסתתר. "סגרו אותנו בגטו שם, לא היה ממש מחבוא, הייתה לנו רק עליית גג. כל פעם ששמענו את הגרמנים סביבנו עלינו למעלה בריצה, בטירוף. אמא הייתה מכניסה אותי ואת אחי הקטן לתוך ארגז עם כלים, כיסתה עם נסורת וחסמה בכל כוחותיה את הכניסה".

"הייתי מחבקת את אחי הקטן ולא שומעת את אמא שלי, שמעתי רק יללות, בכי וצעקות. הם לא רצחו את היהודים, רק עינו אותם. פעם אחת היה שקט וראיתי דרך פתח בקיר שני נאצים משתוללים ושמחים, הם התעללו בתינוק יהודי. באותה שנייה התכופפתי, נכנסתי בחזרה לארגז, חיבקתי את אחי ולא דיברתי. במשך שבעה חודשים לא יכולתי להוציא מילה, הייתי בהלם, בזוועה כזו, ולא יכולתי לדבר כי כל הזמן יש זוועות בגטו".

בפעם אחרת יצאה שוש לשחק בחצר הגדולה שהייתה בין הבתים, לפתע קפצו מעל הגדר כלבים גדולים "כמו זאבים, גדולים פי כמה מהילדים, והתנפלו עלינו. אבא שלי סיפר אחר כך שהנאצים הרעיבו את הכלבים כדי שיטרפו ויאכלו ילדים".

"אחד הכלבים תפס אותי, זאת המזכרת שלי", סיפרה שוש והצביעה על צלקת בפניה. הכלב תפס אותי עם המלתעות ולא הניח לי, אני כבר התעלפתי כשאמא שלי שמעה את הנביחות, ראתה אותי והתעלפה. איש זקן ירד מאחד הבתים מסביב עם מערוך, סיכן את חייו והרביץ לכלב שפתח את הפה וברח. מישהו הרים אותי, הכניס את אמא שלי ואותי הביתה ואמרו לה 'הנה, הבת שלך חיה'. היא חשבה שאני כבר לא בחיים".

בהיעדר תרופות בגטו השכנים סייעו להחלמתה של שוש באמצעות הרתחת סדינים, אך היא המשיכה לקדוח מחום במשך תקופה. את הפצע ניסו לסגור באמצעות ריתוך ברזל, ורק לאחר מספר שבועות היא החלה להתאושש.

"יום אחד כשאבא חזר הביתה הוא סיפר שהיה אצל מישהו בבית ושמעו מידע – שתהיה השמדה כללית", סיפרה שוש. "מה זו השמדה כללית? מה כבר יותר קשה ממה שאנחנו עוברים? כבר לא היה לנו כוח לעינויים ולסבל. היו אנשים שכבר לא יכלו לעמוד בזה, אנשים עם ילדים, שפשוט לקחו משהו ולא קמו יותר".

"אבא אמר שאנחנו צריכים לצאת ליער, כי אמרו לו שיש שם מסתור. התלבשנו עם הסמרטוטים האחרונים שהיו לנו, התעטפנו בשקים, היה גשם, חושך, נורא. אמא חיבקה אותי ונתנה לי יד, ואני שמרתי על האח שלי. הלכנו בלי לדעת לאן".

לפתע בתוך היער שמע אביה של שוש קולות ביידיש, וקרא לעברם "אנחנו באים מחודורוב". שלושה בחורים הגיעו אל המשפחה ושאלו אותם לאן הם הולכים, הרב הסביר שבחודורוב כבר אין יהודים וסיפרו להם על אפשרות של מסתור ביער. "הם אמרו להורים 'בלי הילדים ניתן לכם לעבור', אבל אמא שלי אמרה 'אין לנו אפשרות להשאיר ביער את שני הילדים שלי (אחיה השלישי של שוש, תינוק בן כמה חודשים, לא שרד את הזוועות – א"ז)'. אחד מהם הסכים בסוף שנעבור, כנראה ריחם עליה".

בכניסה למסתור הסתודדה אמה של שוש עם אישה אחרת, שהביאה לה דבר מה. "ירדנו כמו לתוך בור ואמרו לנו לשבת בשקט. שמענו לחישות ובכי של תינוק, ואמא שלי חיבקה אותי ואת אחי חזק מאוד ובכתה. פתאום נהיה שקט, התינוק הפסיק לבכות וכל הנשים בכו. 'מאמא, למה הם בוכים?' שאלתי אותה, 'אני אספר לך אחר כך', היא ענתה. רק אחרי מספר חודשים סיפרה אמא שהאישה נתנה לה כדורי שינה, שהילד בכה מאוד וכעבור מעט זמן היה שקט, הוא כבר לא חי יותר".

אחרי שהמשפחה חזרה לחודורוב, אמה של שוש החליטה להחביא את כולם אצל אחד המכרים הגויים. "אמא שלי אמרה שהיא חייבת לחפש מכרה גויה מחוץ לחודורוב, אני בכיתי, אבא התחנן, אבל אמא רק חיבקה והלכה. לגויה הזו היה בית ליד חודורוב עם משק קטן שכלל שני חזירים, עז וכמה תרנגולות. בסופו של דבר היא הסכימה לאכסן אותה שם, וגם קיבלה על זה כסף".

"הלכנו לשם יחד עם אחות של אמא ושתי בנותיה, וסבתא שלי, היינו תשע נפשות. המכרה ראתה שאנחנו הרבה אנשים ואמרה 'תישארו פה רק לילה אחד או שניים', אמא ענתה לה 'כן, אנחנו לא רוצים לסכן אותך'. בסוף נשארנו שם שנתיים. לא ידענו אם מחכה לנו מוות או עינויים, אבא שלי אמר הלוואי שרק נמות".

"חיינו שם באסם. אני יודעת מה חזירים אוכלים, כי אני אכלתי את זה, מדובר בקליפות של תפוחי אדמה מלוכלכים עם תערובת סובין עבה". מספר חודשים לאחר שהתחבאו באסם נפתח השער הגדול ובפתח עמדה בעלת הבית לצד שוטר מקומי שהתווכח איתה על ענייני המשק, והלך. אחרי המלחמה הוא סיפר שלא ראה את המשפחה, אחרת היה מדווח עליהם לרשויות.

להסתתר שנתיים ב"קבר"

בעקבות אותו ביקור אביה של שוש מחליט שצריך לשנות את המסתור. "הוא החליט שאנחנו לא יכולים להישאר גלויים, אז ביקשנו כפות ומעדרים והתחלנו לחפור לעצמנו מתחת לדיר החזירים מה שאבא קרא לו 'קבר'. שנים אחר כך שאלתי למה אמר שזה קבר, והוא אמר שרצה שנהיה כולנו יחד מחובקים, ולא נראה את אור היום"."היה שם חם וצפוף, היינו אחד על השני ולא היה אפשר לצאת. אבא היה היחיד שיצא מדי פעם לגנוב קצת אוכל, והיה מוציא חתיכות קש ומכין לי מהם צעצועים", סיפרה. "המצב מתחת לאדמה היה קשה. יום אחד הורדתי את הסמרטוטים שלבשתי והראיתי לאמא שלי חתיכת עור שירדה מהגוף – לא בכיתי, היא ליקקה, שמה לי חזרה והחזיקה. אמא היית מנסה לעודד ומספרת על דברים יפים, על הילדות, אבא היה מתפלל ומנסה להעסיק אותנו".

"יהודים חיים בתוך קבר? זו תמונה שעוד לא ראינו"

"אחרי שנתיים בתוך המחבוא שמענו מטוסים חגים מעלינו ופצצות נופלות מסביב. גם סבתא ואמא התעוררו מהרעש. 'הלוואי שהפצצה תיפול עלינו', הן אמרו. אבא ענה 'נכון, בואו נתחבק ונהיה ביחד'. כבר אין לנו כוח, אבל אף פצצה לא נופלת עלינו, נהיה שקט.
"אבא קם, מודיע שהוא יוצא, ופונה לאמא שלי בקול רם, לראשונה זה זמן רב, 'רבקה'לה, אולי נגמרה המלחמה?'. זה נשמע לא מציאותי. הוא אמר שהוא מוכרח לצאת ולהציל את כולם, הוא יצא ואמא לחשה 'אולי אבא כבר לא יחזור אלינו'".
אחרי כמה זמן נשמע מחוץ למחבוא קולו של האב "רבקה'לה, רוזיה (כך קראו לשוש בפולנית – א"ז), אבא בא". האם בהתחלה סירבה להאמין, היא לא האמינה שהוא יכול לבוא. "אני אומרת לה 'מאמא, זה פאפא פה'. אני מושיטה את הידיים למעלה ונופלת, אמא שלי דוחפת בשארית כוחה – ונופלת שוב".

"קצין אחד עם הרבה מדליות ירד למטה למחבוא, זחל, הרים אותי ואת אחי, הוריד את המעיל ונעמד. 'כזו תמונה עוד לא ראינו, יהודים חיים בתוך קבר?', הוא אמר בפליאה. אמא לא האמינה למה שקורה, היא הייתה בטוחה שזו פאטה מורגנה, שזה לא אמיתי. היינו שם תשע נפשות ושרדנו כולנו".

במשך שנים רבות שמרה שוש את סיפורה בסוד. "אמא אמרה לי שבן האדם חזק יותר מברזל, היא אמרה שלא מדברים ולא מספרים את מה שהיה, זה היה טאבו. היא השביעה אותי לא לנסוע לפולין ולגרמניה. גם ילדיי לא ידעו על מה שעברתי, חשבתי שזה לא חינוכי לספר להם. רק לפני כשמונה שנים התחלתי לדבר על זה, וזה היה קשה. שנים אני עוסקת באומנות ומציירת, אבל לפני כארבע שנים התחלתי לצייר את השואה, בעקבות הסיפורים שעולים בזיכרון".

"מה שאני מספרת זה רק מעט מהדברים הנוראיים שעברתי", הוסיפה. "שרדנו בצורה בלתי אפשרית וכמה חודשים אחרי המלחמה עמדנו על הרגליים, אבל בפנים הכל כואב וחולה, וזה ככה עד היום".

מקור וקרדיט : אסף זגריזק , אתר   YNET  2021

הקצין מצא את משפחתה במחבוא: "יהודים חיים בתוך קבר? תמונה כזו ...

ניצולת השואה: לפיד אמר "את תרדי איתי, זה הניצחון שלנו"

 

 

 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הילדה היהודיה הקטנה בדיר החזירים

  נולדתי ב- Lens , עיירה בצפון צרפת, בשנת 1935. היינו צרפתים: הורי, שבאו מפולין, קיבלו את האזרחות הצרפתית עוד לפני הולדתם של הילדים. הסיפו...