תחילת חיי כילד ניצול שואה, יתום מאב וגידולי על ידי אמי

 

מאת: דוד טאובה

ארץ לידה: הולנד - Holland

מנחה: רון טאובה

שמי דוד טאובה, סבא של רון טאובה.

נולדתי בשנת 1940 באמסטרדם שבהולנד בן להורים שהיגרו מהולנד לפולין. היה לי עוד אח שנפטר ממחלה בגיל צעיר מאוד ועוד אחות ואח גדולים. למדתי בבית ספר יהודי. להורים שלי הייתה מכולת.

בשנת 1940 במלחמת העולם השנייה, אבא שלי ואח שלי הגדול נלקחו מהבית על ידי משתפי פעולה הולנדים עם הגרמנים ונלקחו לאושוויץ.

אמא שלי, אחותי הגדולה ואני גורשנו למחנה ריכוז ברגן בלזן. שוחררנו באמצעות דרכונים של דרום אמריקה שנשלחו אלינו על ידי האחות של אימא שלי. חזרנו להולנד ואימא שלי פירנסה את המשפחה על ידי ייצור כפתורים בבית.

החיים בישראל לאחר עלייתנו לארץ

בשנת 1950 עלינו לארץ והתגוררנו בבית של אח של אבא שלי ואחר כך בשיכון של עולים חדשים בהרצליה. אימא שלי עבדה כאם בית במוסד הילדים כפר בתיה ברעננה. הגעתי לשם כעולה חדש.

לאחר עלייתנו לישראל

הילדים נתנו לי לאכול פלפל חריף והיה לא נעים. הייתה שם גם בריכה אבל פחדתי להיכנס כי לא ידעתי לשחות עד שפעם דחפו אותי אל הבריכה וכך נאלצתי ללמוד לשחות. בפורים היינו יוצרים פצצים ממוט מתכת שבתוכו פיזרנו גופרית שהורדנו מגפרורים. היינו תופסים דבורים בכנפיים בזמן שהם נחו על פרחים, מרטיבים את החולצה ונותנים להם לעקוץ והעוקץ היה נשאר בחולצה.

אני למדתי בכפר בתיה במשך שנה ואחר כך עברתי לבית ספר יבנה ברעננה. בהפסקות היינו הולכים בחורשות עזובות וקוטפים שם תותי עץ אדומים ולבנים וגם פקאנים וגם לקחנו עלים מהעצי תות בשביל תולעי המשי שגידלנו. אחרי זה למדתי שנה אחת בתיכון בכפר סבא ואז עברתי לפנימיית מדרשית נועם בפרדס חנה שם סיימתי את התיכון עם תעודת בגרות.

בשנת 1959 התגייסתי לצבא ושירתי בחיל הקשר באוגדת שיריון. השתחררתי בשנת 1962 ועבדתי בעבודות שונות. השתתפתי במלחמות: מלחמת ששת הימים, יום כיפור ומלחמת שלום הגליל.

בשנת 1974 הכרתי את אשתי לעתיד רותי מבית ישראלי ובשנת 1975 התחתנו. בהמשך נולדו לנו שני ילדים בן בשם נועם (אבא של רון) ובת בשם שירה.

עבדתי כ-20 שנה בחברת IBM  ואחר כך בחברת ביטוח ומשם יצאתי לגמלאות ואני נהנה מהזמן שעומד לרשותי לקריאה, ספורט, חוגים, מפגשים חברתיים ועוד ונהנה מאוד מהמפגשים עם הילדים וחמשת הנכדים שלנו.

מקור וקרדיט : אתר הקשר הרב-דורי

ליזט הקטנה והאמא סגורות בעליית הגג ללא חלונות. מתחבאות מהגרמנים

 

מאת: רבקה בריל (ליברמן)

ארץ לידה: צרפת - France

מנחה: אסף בריל

שם המורה: שני ברושיטובי טל סקלוב

סיפור הגעת המשפחה לצרפת

השנה 1929, סבתא שלי מנייה, צעירה והחלטית' מחליטה לקחת את חייה בידיה. היא נמצאת בפולין בחבל גליציה, חיה עם אבא שלה ואשתו. גם סבה וסבתה גרו איתם. הייתה להם תחנת קמח והם היו טוחנים חיטה ליהודים כדי שיהיה להם לחם כשר. סבתא שלי שומעת שארגון ה"בונד" מארגן צעירים יהודים לעבוד בחקלאות בצרפת הרחוקה. היא וחבריה מחליטים להגר לצרפת לאזור מרסיי. בין ארל למרסיי. אזור ציורי ירוק ויפה. דרום צרפת. הם מגיעים לחווה גדולה עובדים מאד קשה עבור שכר זעום. לפני מלחמת העולם השנייה. היא מתכתבת עם הוריה ועדיין מתכננת לשוב ולבקר אותם בפולין.

לימים, סבתא שלי פוגשת גבר גבוה נאה. גם הוא  צעיר פולני מקרקוביץ פולין (לימים אוקראינה)' לסבי שמעון שמונה אחים ואחיות. בשנת 1933 הם מחליטים להתחתן בצרפת. נשלח שליח לפולין לבקש מההורים הסכמה וברכה. הם מתחתנים בשנת 1933 במקום שנקרא "פלאן דורגון" בצרפת' עם קומץ חברים וללא משפחה. הם כותבים להורים שנישאו ומקווים להיפגש עם כל המשפחה בקרוב.

סבא שלי עובד בחקלאות בחווה' וסבתא שלי מבשלת עבור העובדים לכ-30 איש מדי יום. הם נפגשים עם חברים' יוצאים לבלות ואף אחד בעבודה לא יודע שהם יהודים. כולם חושבים שהם מהגרים פולנים. בפרוץ המלחמה סבא שלי מגויס לצבא כמהגר פולני, ללא ידיעה שהוא יהודי וזה היה מזלו.

סבתא ממה, ואמא שלי, ליזט הקטנה, נשארות מאחור בחווה עם הרבה פחד. רק  שתיהן. סבתא מבשלת ואמא שלי סגורה בעליית הגג ללא חלונות. מתחבאות מהגרמנים. בעלי הבית היו אנשים קשים. הם התנהגו אליהן כאל עובדות זרות בצרפת. ממה נוהגת להחביא קוביות סוכר או חמאה ולקחת בכיסים לאמא שלי, שיהיה לה קצת מתוק ולהקל עליה את היום האפור.

בזמן המלחמה סבא שלי נפל בשבי הנאצי, בזמן שהוא נלחם בהם בשוויץ. הוא חוזר מהשבי כעבור 5 וחצי שנים. אלו היו שנים קשות מאד. סבתי פחדה שילשינו עליהם ויבוא לקחת אותן בלילה. סבתא שלי לקחה תמונה שסבא שלי שלח מהשבי ועשתה פוטומונטאז של כל המשפחה ביחד. זאת מזכרת שנותרה עם מדי הצבא של סבא שלי.

נולדתי בצרפת, בעיר שנקראת מונפולייה, לזוג הורים צעירים, שהאבא ברח בתקופת השואה לצרפת ופגש את אמי שאף היא נולדה בצרפת. סיפור ההכרות של הורי הוא סיפור מעניין מאוד כי בעקיפין הוא קשור לארץ ישראל.

אבי, נח, היה שליח של המוסד. אבא נשלח למדינות ערב בצפון אפריקה כמו למשל מרוקו, אלג'ריה, תוניס ועוד. הוא ועוד פעילים כמותו היו אחראים על הבאת ילדים ללא הוריהם לצרפת ומשם לקפריסין וארצה. פעילות זו הייתה מאד סודית מכיוון שאסור היה להפריד ילדים יהודים מהוריהם. בצרפת היה מקום כמו תחנה, שנקרא קמבוס, שבו אמי עליזה עבדה כמחנכת לילדים שהגיעו וכך נפגשו הורי. נולדו להם שני ילדים, דניאל אחי הבכור, רבקה אחותו הקטנה.

גרנו בטירה מאד יפה ועתיקה, כאשר בחלקה התחתון התנהלה פעילות סודית הקשורה למדינת ישראל. גדלנו אחי ואני עם עוד הרבה ילדים שדיברו כל מיני שפות שונות, אבל הקשר איתם היה מקסים. הם מאד אהבו אותנו ואת אמי המחנכת שלהם, הם היו כל כך מפוחדים ולא היו להם הרגלי ניקיון. אני זוכרת שבערב הייתי מתלווה לאמי לבדוק מי התקלח ומי החליף בגדים לפני השינה. היו ילדים שהיו לובשים את הפיג'מה מעל בגדיהם. זהו זכרון שמלווה אותי כל חיי.

בוקר אחד בשנת 1958 אבי הודיע לנו שנוסעים לארץ חדשה. יהיה לנו ממש כיף, כי שם יהיו רק יהודים וכולם ידברו באותה שפה. לימים התברר לי שנאלצנו לברוח מצרפת כי הפעילות הסודית התגלתה על ידי שלטונות צרפת ואבי פחד מאד שתתגלה וכל הילדים יוחזרו לארצות המוצא שלהם, ולא יצליחו להגיע ארצה. ארזנו את כל מה שהיה לנו ועלינו ארצה באנייה גדולה שעליה היה כל המחנה. ההפלגה הייתה קשה, הים היה סוער, היו לנו תאים קטנים אבל היינו ביחד.

הגענו לתל אביב, שם גרו סבי וסבתי, ההורים של אבי. סבי וסבתי מצד אמי נשלחו לנצרת עילית יחד עם דודה שלי. הפרידה מהם הייתה קשה כי חיינו בצרפת ביחד ופתאום אנחנו לבד בדירה קטנה בתל אביב עם סבא וסבתא דתיים שלא נוסעים בשבת. אמי עליזה, לא הסתגלה לעיר ולא הסתגלה לישראל, לא הסתגלה להיות רחוקה מההורים. אבי הבטיח וקיים שנעבור כולנו למקום חדש לבית פרטי עם חצר.

למה דווקא כפר הריף

היה לאבי חבר שהיה שר התיירות והוא הציע לאבי שלושה מושבים: אודים, בן נון, כפר הריף. בן נון ירד ישר מהפרק כי היה ליד לטרון ליד הגבול. אודים היה רחוק מדי מהמרכז וכפר הריף התאים מאוד כי היו שם שני בתים סמוכים עם חצר גדולה שהיה צריך לשפץ אותם. בבתים גרו כבשים ופרות. אבא שלי טיפל בבית וסבי שמעון דאג למשק. גרנו כל המשפחה ביחד, בכפר הריף.

מקור וקרדיט : אתר הקשר הרב-דורי

לסיפור החיים באתר הקשר הרב-דורי

 

יצחק שרייר, הילד ששרד את השואה במסתור בפולין,

 

 יצחק שרייר נולד בשנת 1930 להוריו אליעזר ומלכה, וגדל בעיירה ז'ורוב שבמזרח פולין (כיום באוקראינה). בשנת 1936 נולד אחיו ישראל. בני המשפחה דיברו יידיש, ובנוסף למד יצחק אוקראינית מעוזרת הבית. למשפחת שרייר היו משק חקלאי וחנות מכולת.

בספטמבר 1939 כבש הצבא האדום את האזור. הכובשים גירשו יהודים רבים לסיביר, החרימו חנויות וקבעו את הרוסית כשפת החינוך. "יום הלימודים נפתח בשירת האינטרנציונל ועל הקירות נתלו תמונות של סטאלין והקרמלין," מספר יצחק.

ביוני 1941 כבשו הגרמנים את האזור.

נמלאנו תקווה. הורי אמרו שעכשיו, עם בוא הגרמנים, ודאי נשתחרר מעולם של הרוסים. דודי, שהרוסים הלאימו לו את טחנת הקמח, יצא לקראתם וזרק פרחים לעברם. הוא אמר שהגרמנים הם עם תרבותי, לא פראיים כמו הרוסים. דודי נמנה עם הקורבנות הראשונים בכפר.

כל היהודים מגיל עשר הצטוו לענוד סרט זרוע עם מגן דוד. משקו של האב הוחרם.

באפריל 1942 הצטוו יהודי ז'ורוב לעבור לעיירה בוקצ'ובצה (בוקאצ'יבצי). "אימא ואבא התרוצצו בין שכנינו הגויים ומסרו למשמרת בגדים, חליפות יפות של אבא, כלים וחפצים," מספר יצחק. המשפחה הגיעה לבוקצ'ובצה עם מעט בגדים ומזון. רבים בעיירה גוועו ברעב. המשפחה התקיימה בדוחק מתפוחי אדמה שהאב ליקט בשדה ומשיבולת שועל שהביא ממספוא של סוסים. בסתיו 1942 הפילה מגפת טיפוס מאות קורבנות בעיירה. 

באקציות נרצחה אמו של יצחק, מלכה.

מעולם לא נפרדתי ממנה. וכשאינך נפרד, תמיד אתה חסר, לא יכולתי להרשות לעצמי לעבור תהליך התאבלות ייתכן שבעת שבירה שכזו הנפש מתאבנת, אינה מאפשרת לבכות, אינה מאפשרת לעצמה להישבר, אלא להיאחז בחיים.

באקציה נוספת נורו יהודים רבים למוות. בערב הובלו רבים מהשורדים למחסן.

כמו דגים היינו צפופים. תחושת המחנק גברה מרגע לרגע. החלטתי שאני לא נשאר כאן ועלי להגיע אל הדלת ויהי מה. דחפתי עצמי בין רגלי האנשים אל עבר היציאה רגע לפני סגירת השערים.

"אדוני השוטר, אינני יודע מדוע הכניסו אותי לכאן עם כל הז'ידיס [היהודים]," אמרתי לו באוקראינית, על אף שבתוכי שקשקתי מפחד. 

"אתה לא ז'יד?" תמה. 

"לא," עניתי לו, "יצאתי עם הפרות למרעה. היהודים שפחדו, ברחו לשדות, והגסטאפו רצו אחריהם ותפסו אותם, ובמקרה גם תפסו אותי." 

האוקראיני הורה לי לעמוד בצד. בינתיים סגרו את שערי המחסן ואיש גסטאפו ניגש והצביע עלי. 

"מי זה?" שאל. 

"זה בטעות, הילד לא יהודי, רועה פרות," ענה האוקראיני והגרמני עם מגפיו המצוחצחות בעט בי בעיטה הגונה בישבן והורה לי להסתלק מהמקום. כדי לא לעורר את חשדם לא פתחתי בריצה (על אף שזה מה שרציתי באותו הרגע), כי אם הלכתי בביטחון.

יתר הכלואים נשלחו למחנה ההשמדה בלז'ץ ונרצחו. יצחק, אביו ואחיו נשלחו עם שאר יהודי בוקצ'ובצה לגטו רוהטין, שם גרו בצפיפות עם עשרות בני משפחה. מדי בוקר הוצאו המתים מהבתים והונחו על המדרכה. עגלה עם סוס עברה ברחובות הגטו ואספה את המתים.

להמשך סיפור החיים באתר יד ושם

סיפור ההישרדות של משפחת פיאדה ביוגוסלביה ובאלבניה

 

שמי טל פיאדה מוסקוביץ', סבתא של אלמוג מאור. בתוכנית הקשר הרב דורי תעדנו יחד את סיפורי.

שמי טל, אך כאשר נולדתי ניתן לי השם טילדה על שם סבתי מצד אימי- מטילדה. שם נשואי הוא מוסקוביץ' ושם נעורי הוא פיאדה. שם זה הינו שם משפחה אשר מקורו מהקהילות היהודיות מגרוש ספרד ופורטוגל. הוא נפוץ אצל יהודים אשר חיים בארצות הבלקן בעיקר יוגוסלביה ובולגריה. קהילה זו הגיעה לבלקן לאחר גירוש ספרד בשנת 1492.

נולדתי ביוגוסלביה בתאריך 04.11.1955, ארץ זו לא קיימת היום בשם זה. היא התפרקה החל משנות 1990 לשש מדינות עצמאיות: סרביה, קרואטיה, בוסניה הרצגובינה, סלובניה, מקדוניה ומונטנגרו.

לאימי קראו דבורה דיזי לבית מנדילוביץ. להוריה קראו יוסף ומטילדה. שניהם וכל בני משפחתם נולדו ביוגוסלביה. אימי הייתה פסנתרנית ומורה לפסנתר. כל בני משפחתה נרצחו בשואה בבלגרד שבסרביה ואילו היא והוריה ביחד עם אחיה הקטן הצליחו להימלט ברגע האחרון והסתתרו באלבניה במשך רוב שנות מלחמת העולם השנייה. אימי הייתה לבושה כמוסלמית באלבניה וסבי העמיד פנים שהוא חירש על מנת שלא ישאל מאין הוא. לפני השואה איבדה אימי את אחיה הצעיר בן ה-8. שמו היה מיקה -חיים. הוא נדרס על ידי משאית ברחוב בבלגרד ולאחר מכן נולד האח השני אשר מוזכר למעלה.

אבא שלי רפאל רודי פיאדה היה רופא וקצין רפואה בדרגת אלוף משנה בצבא היוגוסלבי. לאביו קראו חזקיה ולאימו רבקה. גם הוא כמו אימי איבד את כל בני משפחתו בשואה בסרביה ובמקדוניה. ביניהם אחותו היחידה לילי פיאדה ורון בת ה-20 אשר הייתה בהריון מתקדם, סבתו האהובה שרה דמיו, דודים דודות, בני בנות דודים וחברי נפש.

סה"כ נרצחו קרוב ל-70 בני משפחה משני צידי הורי. בעצם נותרנו ללא משפחה. ברצוני לציין שלמשפחות ממוצא ספרדי בסרביה היו הרבה ילדים. כמעט בכל משפחה היו 5-6 ילדים וכולם נקראו על שמות הסבים והסבתות גם אם אלה היו בחיים. כך יצא שבהרבה משפחות שם מסוים חזר על עצמו פעמים רבות.

לאחר שהורי עלו לישראל בשנת 1963 המשיך אבי לעבוד כרופא וסגן מנהל מחלקת רנטגן בבית החולים וולפסון בחולון.

במקביל הקדיש את מרצו ואת זמנו להנצחת בני משפחתו וחבריו היקרים אשר נרצחו בשואה. הוא כתב מאמרים רבים, נשא הרצאות במפגשים אשר תוכנם היה נושא השואה, הנציח את בני משפחתו האהובים ואת סבתו האהובה, דור שני לשרה דמאיו על קיר הנצחה במרכז ברלין שבגרמניה לעולמי עד. קיר זה נמצא בתוך מוזיאון גדול לזכר נרצחי השואה באירופה. .The memorial to the murdered jews of Europe. על קיר שלם בחדר המשפחות נמצאות לעולמי עד תמונות של כל בני משפחתו ומשפחתי. על הקיר כתוב משפחת  דמאיו Demajo Family מיוגוסלביה (היום סרביה). הוא הקדיש את כל חייו להנצחת משימה זו בכל דרך אפשרית.

צוואתו ובקשתו ממני הייתה נחושה:" לא לסלוח לא לשכוח". הוא ביקש ממני להעביר לדורות הבאים את סיפור המשפחה. אני עושה זאת ואני מקיימת בקשה זו בקביעות ובהתמדה מאז שהלך לעולמו. גם אני שותפה וממשיכה את דרכו ומשתתפת בכנסים בנושא השואה, מדריכה נותני עדות בנושא השואה ומקיימת מפגשי "זיכרון בסלון" ברחבי ישראל. מקווה שגם ילדיי ונכדיי ימשיכו במסורת זאת. אחרת דברים ישכחו….חובה עלינו להזכיר ולספר את הזוועות והרצח אשר עברו בני משפחתנו ועמנו. זאת חובתנו לנרצחים.

אימי לא הרבתה לדבר על שנותיה הקשות בשואה כנראה העדיפה למנוע ממני את הטראומה ואת הסבל אבל פניה והתנהגותה הסגירו את מצוקתה. לפעמים היו פניה עוטות צער וכאב רב והיא הייתה מספרת על אחיה הקטן שנדרס בבלגרד, ואיך ברחו בשנת 1941 כאשר הגרמנים פלשו לסרביה ברגע האחרון מבלגרד לכוון מקדוניה ומשם לאלבניה. כך בעצם ניצלו……

איזו תושיה הייתה לסבא יוסף שלי !…… לקח את אשתו ושני ילדיו באישון לילה ומזוודה אחת ועזב את כל רכושו שהיה רב. כך הציל את משפחתו. כל מי שלא עזב בזמן נעלם מהעולם. אחיותיו עם ילדיהם הקטנים דודים דודות והורים מבוגרים. גדלתי בבית שכל כולוה נתון להנצחת המשפחות שנרצחו. לא היה פשוט לגדול במשפחה מוכת גורל כזאת כילדה לא בדיוק הבנתי את הבכי, את הדיכאון, את הצער, את הסבל שהיו מנת חלקם של הורי. היום כאשר שניהם כבר לא בחיים…. ואני מתקרבת לגילם, אני מבינה אותם מזדהה איתם ובעיקר מצטערת שלא הייתי מספיק קשובה להבין את הדברים לעומקם.

מקור המידע וקרדיט :

לסיפור החיים באתר הקשר הרב-דורי

 

 

רשימות הקינדרטרנספורט: המחקר העדכני

 

רשימות הקינדרטרנספורט: המחקר העדכני

חנה קיי

 ראיינתי את ד"ר איימי ויליאמס, שלאחרונה השלימה תקופת עמיתוּת פוסט-דוקטורט כאן, ביד ושם. רשימות הקינדרטרנספורט שגילתה במחקרה ביד ושם זכו להתעניינות בינלאומית ולכתבות בניו יורק טיימס וב-BBC, בין השאר; היא מקווה לפרסם את ממצאיה בספר שתכתוב עם פרופ' ביל ניבן.

 מפעל הקינדרטרנספורט פסק בפתאומיות עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. למרבה הפלא, הרשימות והדיווחים הנלווים מגלים שהיו אלה הבריטים, לא הגרמנים או ההולנדים, שעצרו את המפעל. גרמניה היתה מוכנה להמשיך לשלוח ילדים אל מעבר לגבול, ועשתה זאת גם אחרי פרוץ המלחמה. הבריטים לא היו מוכנים לקבל את הילדים, וההולנדים שלחו אותם בחזרה.

ניתוח של הרשימות והדיונים סביבן נותן גם תחושה של מידת הסכנה שחשו הנוגעים בדבר כבר בשלבים המוקדמים של המלחמה. בוועידת אוויאן התחננו קהילות יהודיות במקומות כגון הונגריה ורומניה לעזרה. לפי דו"ח של ועדת פליטים ביולי 1939, לא היו מספיק מממנים או מקומות לאכסן את הילדים. הם הוצפו בבקשות מהורים שהתחננו בפניהם באופן נואש לקבל את ילדיהם; על מכתב אחד, שמוען לנסיכה אליזבת, היתה חותמת, "התקבל ונענה".

לעתים אחים הצטרפו לקינדרטרנספורט יחד, והתא המשפחתי בסופו של דבר נשמר, אך לעתים קרובות רק ילד אחד במשפחה יכול היה להינצל. במקרים רבים, ההורים קיוו שאם ילד אחד יגיע לבריטניה, עצם שהותו שם תאפשר להם להביא לשם בני משפחה אחרים. ביסודו של דבר, על הילדים הוטל העול של הניסיון להציל את משפחתם; הם הצליחו במספר מקרים בלבד.

כשכבר היו בבריטניה, חוויותיהם של הילדים בתקופת המלחמה התמזגו עם חוויותיהם של הילדים הבריטים. לעתים קרובות נעקרו שוב כשהפכו לפליטים בתוך בריטניה – היו ילדים שנשלחו לחמישה בתי אומנה בזה אחר זה. וההצלה, לא בכל המקרים היה פירושה ביטחון: ילד אחד נהרג עם משפחתו המאמצת כשפצצה נפלה על ביתם במהלך ה"בליץ". מספר ילדים נכללו בתכנית רחבת-היקף של שליחת ילדים בריטים לארצות הברית.

מקור וקרדיט : יד ושם

קופסה עם פרחים מיובשים והקדשה שנתנה ניצולת השואה לחבר בבית ילדים לניצולי שואה בגרמניה, 1947

 

קופסה ובתוכה פרחים מיובשים והקדשה: "לשלמה אחי ביום הולדתך, מאחותך הדסה. לנדנפלס, 7 ביוני 1947". את הקופסה נתנה הדסה רוזן לשלמה הוכמן על סיפון אוניית המעפילים אקסודוס. השניים הכירו בבית הילדים בעיירה לינדנפלס בגרמניה לאחר המלחמה. הם היחידים מכל בני משפחותיהם ששרדו בשואה.

לאחר המלחמה השתלט הצבא האמריקאי על מלון בעיירה לינדנפלס בדרום-מערב גרמניה והפך אותו לבית ילדים. שם הכירו ניצולי השואה שלמה הוכמן והדסה רוזן.

שלמה בן ה-16 נולד בקששוב (Krzeczów) שבפולין. הוריו יהושע (שייע) ושושנה נרצחו באקציה בקששוב בנובמבר 1942, וחמשת אחיו ואחיותיו נרצחו גם הם. אחיו חיים ששרד בשואה נרצח על ידי אוקראינים ב-1946. שלמה, הבן הקטן במשפחתו, היה היחיד ממשפחתו ששרד בשואה.

באקציה בה נרצחו הוריו ברח שלמה עם שני אחיו הגדולים ליער, שם בנו השלושה מסתור תת קרקעי. חמושים פולנים רצחו את אחד האחים ושלמה נשאר עם האח השני במסתור. לאחר מכן התחבאו בשדות. בגדיהם נרקבו מהגשם. הם מצאו עבודה אצל איכר ועבדו אצלו עד הגעת הצבא האדום.

לאחר השחרור נרצח אחיו השני של שלמה על ידי אוקראינים. שלמה ברח לחוז'וב (Chorzow), שם נכנס לבית ילדים. אחרי שלושה חודשים הצטרף לקיבוץ ילדים של "השומר הצעיר" ועמו הגיע לגרמניה. שם שוכן בבית הילדים בלינדנפלס, בו פגש את הדסה רוזן (לימים שפירא), בת גילו.

ביולי 1947 עלה שלמה עם קבוצתו על אוניית המעפילים אקסודוס. המעפילים הושבו לגרמניה ורק לאחר חודשים רבים הגיע שלמה לארץ ישראל. לימים היה חבר קיבוץ ברעם שבגליל העליון.

בשנת 1955 מסר שלמה דפי עד לזכר הוריו יהושע ושושנה, אחיו הגדולים משה, שמעון וחיים ואחיותיו הגדולות שיינה-שיינדל וצביה – חלקם נשואים עם ילדים קטנים, שנרצחו אף הם. 

 מקור המידע וקרדיט : "יד ושם "

ההישרדות של שוש טריסטר , ילדה בשואה ,שנה וחצי בבור

 

שורדת השואה שוש טריסטר (89) מתל-אביב,

"אי אפשר להשוות את 7 באוקטובר לשואה, אבל הרוע הוא אותו רוע"

טריסטר נולדה בגליציה, בעיירה חודורוב, שהייתה אז חלק מפולין. "הקהילה היהודית שם הייתה יפה ומאוחדת", היא נזכרת. "ואז הכול נגמר ביום אחד". טריסטר הייתה אז בת שלוש בלבד. כשהחלו האקציות, אמה לקחה אותה ואת אחיה התינוק - שהיה צעיר ממנה בשנה - ונמלטה. לא היה להם היכן להסתתר אז הם התחבאו במרתפים, במחסנים, ובעליות גג באסמים. באחד הימים השאירה אמה את אחיה התינוק אצל דודתה. "שאלתי אותה איפה יוסל, והיא רק אמרה: 'שלחתי אותו לדודה'. הבנתי לבד שהוא לא יחזור".

טריסטר מתארת כיצד במשך שנה וחצי הם הסתתרו בתוך בור חפור באדמה, ללא אור, ללא מים, ובפחד תמידי מדפיקה בדלת העץ שמעליהם. "כל חיי אני קמה ב-4:00 לפנות בוקר", היא מספרת. "ככה אמא שלי אמרה – 'תקומי לפני השמש, ותשלימי את מה שגנבו לנו'. לא היה לי בית ספר, לא ילדות, לא דיברתי שלוש שנים. אז אני כל יום משלימה עוד קצת".

 מקור המידע

יום הולדת שמח, מרגריט! (Marguerite Mishkin)

 

יום הולדת שמח, מרגריט! השבוע אנו חוגגים את יום הולדתה של  ניצולת השואה מרגריט מישקין שהייתה ילדה בשואה . אביה של מרגריט, שנולדה בשנת 1941, נרצח  באושוויץ שנה לאחר מכן.

Marguerite Mishkin

מחשש לחייהן של בנותיה, פנתה אמה באומץ למחתרת הבלגית, שעזרה להסתיר את מרגריט  הפעוטה ואת אחותה אנט אצל משפחה קתולית כפרית בשנת 1943. האחיות נותרו במסתור בכפר  עד 1946.

בינתיים, בשנת 1944, אמה של מרגריט נלכדה ונשלחה לאושוויץ, שם  נרצחה ע"י הנאצים .

לאחר המלחמה, מרגריט ואחותה הוצאו מטיפולה של המשפחה הכפרית הבלגית ונשלחו לבית יתומים יהודי בבריסל. משם, שתיהן אומצו על ידי רב משיקגו ואשתו בשנת 1950. מרגריט גדלה בשיקגו, סיימה את לימודיה באוניברסיטת רוזוולט והפכה למורה.

כיום, כשהיא בגמלאות, היא מרבה לדבר על השואה בפני בתי ספר, מכללות וקבוצות קהילתיות.

מקור המידע

https://www.ilholocaustmuseum.org/profiles/marguerite-mishkin/

ממלחמת העולם למלחמת העצמאות: יַשקָה סטָרֶץ, פרטיזן ופלמ"חניק

 

הוא איבד את משפחתו בשואה ונקם בנאצים. בהמשך עלה לארץ, חבר לחטיבת הנגב ופיקד על חיילים שעלו ממרוקו. "חסר סבלנות וחדור רצון להילחם, כפי שהיה כל חייו",

סטרץ נולד ב–1927 בעיר לוצק בחבל ווהלין, שהיתה אז בפולין והיום נמצאת באוקראינה. עוד לפני שהספיק לחגוג בר מצווה התחלף השלטון לסובייטי. לא עברו שנתיים והעיר נכבשה על ידי הצבא הגרמני. ב–1941, בגיל 14, גורש עם משפחתו לגטו. "לתושבים הלא יהודים הובטח פרס תמורת הסגרתו של כל יהודי שיימצא מחוץ לגטו ללא אישור — קילוגרם סוכר או לחלופין שני קילוגרם מלח. זה היה שוויו של יהודי מגטו לוצק", סיפר.

עם חיסול הגטו משפחתו ירדה למחתרת. "במשך ימים היינו בחלל קטן באיזה בניין עם עוד עשרה אנשים. ישבנו שם בזמן שהגרמנים הסתובבו וחיפשו יהודים. לא אכלנו, לא שתינו", סיפר. בהמשך החליט לברוח. אביו ואמו נרצחו על ידי הגרמנים. אחיו הבכור נהרג בניסיון בריחה ליערות.

סטרץ מצא מקלט אצל איכר צ'כי, שהסתיר אותו באסם לצד נער יהודי נוסף — שמוליק שילה, שהתפרסם לימים כשחקן. "חסר סבלנות וחדור רצון להילחם, כפי שהיה כל חייו", כדברי המשפחה, סטרץ הצטרף לפרטיזנים פולנים ממחתרת "ארמיה לודובה" ובהמשך התגייס לצבא האדום. הוא התעצב כשגילה שגם שם קיימת אנטישמיות — הפעם מצד חבריו לנשק — אך שמח על ההזדמנות להילחם. "נלחמתי בנאצים ונקמתי את מות משפחתי", אמר.

ב–1946 עלה לארץ באונייה "אנצו סירני", נשלח לקיבוץ רמת הכובש, התגייס לפלמ"ח ושירת בחטיבת הנגב: מההגנה על צינור המים ליישובי הנגב, עבור בקרבות עם המצרים במסגרת הגדוד השמיני, ועד למבצעים "חורב", "לוט" ו"עובדה". על ההכרזה על הקמת המדינה שמע בחפירות בכפר דרום תחת מתקפה מצרית. סטרץ שירת בסגל הפיקוד של מחלקה מספר שתיים של פלוגה ב' בגדוד השמיני של חטיבת הנגב.

המחלקה הורכבה מעשרות עולים חדשים ממרוקו בפיקודו של בנימין בּוֹדנֶר ("פָּנִי"). "כל חייל אמנם מצויד ברובה, אבל אף אחד מהם לא יודע להפעילו", תיאר את המפגש הראשון עמם. "עמדתי נבוך לרגע, ואז פניתי אליהם בשאלה: האם מישהו מבין או מדבר עברית? היתה דממה מוחלטת", תיאר. מפקד המחלקה אמר לסגל הפיקוד: "ללא שפה משותפת עם החיילים לא נוכל להפעיל את המחלקה, אפילו אם החיילים יידעו להפעיל את הנשק. לכן אני מטיל עליכם את המשימה החשובה — ללמד את החיילים עברית". זאת היתה המשימה הראשונה שבוצעה במקביל להכשרתם כלוחמים.

לסיפור החיים בכתבה של עופר אדרת

הנערה רחל הרצל בצעדת המוות מאושוויץ

 

מאת: שירה קדרי-עובדיה

כשהיא מספרת על ילדותה, מוקפת בבני משפחתה המורחבת, ניצת זיק של חיות בעיניה. היא מספרת על טיולים של שבת לבית סבה וסבתה, ועל המפגש עם בני הדודים שחיו יחד עימה בכפר. בהמשך עברה עם הוריה לעיירה טוקאי, הונגריה , רחוק מהחמולה המשפחתית.

כיום הרצל חיה בבית אבן קריר, בליבו של הרובע היהודי בירושלים. בסלון תלויה מסגרת ובתוכה רקמה עם מימרה ביידיש. "אל לך לשכוח דבר אחד: זה שלמעלה הוא אבא של כל אחד", היא מתרגמת. אלה היו מילותיו האחרונות של אביה, הרב חיים רוזנברג, בפרידתם האחרונה והגורלית, מיד לאחר שהורדו מהקרונות שהובילו אותם לאושוויץ.
זמן קצר לאחר פלישת גרמניה להונגריה באביב 1944, הוטל עוצר על היהודים בטוקאי. רחל הייתה אז בת 15, בת יחידה להוריה. מחלון הבית צפו השלושה במשפחות שהובלו החוצה. בהמשך הגיע גם תורם של רחל והוריה.

כעבור שבוע של סגר במבני הקהילה, הובלו יהודי העיירה לעיירה סמוכה, ומשם אל הקרון שהוביל אותם לאושוויץ. כעבור שנים, תיכנס רחל אל הקרון הניצב ביד ושם. מבחינתה, זהו ניצחון קטן, או דרך להתמודד עם הטראומה.

באושוויץ הגיע רגע פרידה של רחל מהוריה, אותו רגע שמילותיו מונצחות ברקמה התלויה על קיר ביתה. בעוד שמאביה נותרו לה מילים אחרונות, מאמה נותר לרחל רק מבט של אימה. האם יועדה לקבוצת הנשים שנשלחו להשמדה, וגם רחל התכוונה ללכת עימה. אך אחד האסירים שהבחין ברחל, לא אפשר לה ללכת לשם. כדי לשכנע אותה שלא ללכת בעקבות אמה, ניסה להרגיע אותה: "הוא אמר לי ביידיש: לזקנים יותר טוב, הם לא צריכים לעבוד". המחווה הזאת היא שהצילה את חייה. "אבל הדבר האחרון שאמא שלי זכרה ממני הוא שגבר זר מחזיק בי ולא נותן לי ללכת", אומרת רחל.

הזיכרון הזה מכאיב לה ממרחק עשרות השנים שחלפו, אך בזמן אמת הוא נשטף ברצף האירועים המסחררים שהתרגשו עליה בזה אחר זה: המקלחת – האמיתית – שאליה הוכנסו הנשים הצעירות, גילוח השיער, המדים, הבלוק, דרגשי השינה, המסדרים, הצעדה מדי בוקר לעבודה בשדות הירק, של בתי מפקדי המחנה, ובהמשך במתפרה, לצלילי התזמורת.

הימים התערבבו זה בזה, אך בהם בלטו כמה שרחל לא שוכחת עד היום: למשל כאשר הוצאו להורג בתלייה ארבע הנשים האמיצות שהבריחו חומר נפץ ממפעל התחמושת במחנה, בתקווה לפוצץ את מבנה המשרפות. זמן לא רב לאחר מכן, החלו הגרמנים לפנות את המחנה והורו לאסירות לצעוד בדרכים הקפואות.

שבועיים וחצי צעדה רחל בקור המקפיא, במה שזכה בדיעבד לשם צעדת המוות – ניסיונם של הנאצים להוליך את האסירים לתוך אדמת גרמניה, כדי למנוע מבעלות הברית לשחררם. באמצע הדרך, נתקלה סוף-סוף בפנים מוכרות – בת דודתה, שנותרה לבדה מכל משפחתה. לבסוף, הבינה רחל, "אנחנו חופשיים". אז התארגנה עם צעירים וצעירות נוספים אל המסע הארוך הביתה. "זה לקח חודשים", היא אומרת, "לא היה לנו כסף, ולא היו רכבות".

מחוץ לבית

התחנה הראשונה בהונגריה הייתה בודפשט, שם רוכזה רשימה עם שמות הניצולים. שמם של הוריה לא הופיע. התחנה הבאה הייתה בית המשפחה בטוקאי. אך הבית היה מאוכלס. "הגוי שהיה שם לא נתן לי להיכנס", היא אומרת. בבית אחר בעיירה רוכזו ספרי קודש של היהודים שגורשו. שם מצאה רחל את המזכרת היחידה שנותרה לה מהוריה: ספר שהיה שייך לאביה.
רחל עלתה לארץ, נישאה למשה, ניצול שואה אף הוא. היא עבדה כאשת חינוך. כיום היא נעזרת בין השאר בשירותים שמעניקה הקרן לרווחת נפגעי השואה. החיים בירושלים הם מבחינתה מעין סגירת מעגל, על אף שבתחילה נרתעה מהחיים ברובע, והסכימה לכך משום שהיה זה רצונו של משה, שנפטר לפני יותר מ-30 שנה.

על טבח 7 באוקטובר היא אומרת: "לא חשבתי שנעבור דבר כזה". ביום המתקפה, עוד לפני שנודעו לה החדשות, היא מספרת, חלמה על משה. "הוא לא אמר כלום, רק היה מאוד עצוב".
רחל הרצל בת ה-96 איבדה במלחמה את הוריה ואת הקהילה שבה גדלה בהונגריה, ואת נכדתה בפיגוע בירושלים. שורדת אושוויץ חיה גם היום את זוועות השואה, מעבירה אותן לדור הצעיר, ומתארת בצלילות מצמררת את מבט אמה ברגע שהופרדו לעולמים
מקור וקרדיט : שירה קדרי-עובדיה

0