יצחק שרייר, הילד ששרד את השואה במסתור בפולין,

 

 יצחק שרייר נולד בשנת 1930 להוריו אליעזר ומלכה, וגדל בעיירה ז'ורוב שבמזרח פולין (כיום באוקראינה). בשנת 1936 נולד אחיו ישראל. בני המשפחה דיברו יידיש, ובנוסף למד יצחק אוקראינית מעוזרת הבית. למשפחת שרייר היו משק חקלאי וחנות מכולת.

בספטמבר 1939 כבש הצבא האדום את האזור. הכובשים גירשו יהודים רבים לסיביר, החרימו חנויות וקבעו את הרוסית כשפת החינוך. "יום הלימודים נפתח בשירת האינטרנציונל ועל הקירות נתלו תמונות של סטאלין והקרמלין," מספר יצחק.

ביוני 1941 כבשו הגרמנים את האזור.

נמלאנו תקווה. הורי אמרו שעכשיו, עם בוא הגרמנים, ודאי נשתחרר מעולם של הרוסים. דודי, שהרוסים הלאימו לו את טחנת הקמח, יצא לקראתם וזרק פרחים לעברם. הוא אמר שהגרמנים הם עם תרבותי, לא פראיים כמו הרוסים. דודי נמנה עם הקורבנות הראשונים בכפר.

כל היהודים מגיל עשר הצטוו לענוד סרט זרוע עם מגן דוד. משקו של האב הוחרם.

באפריל 1942 הצטוו יהודי ז'ורוב לעבור לעיירה בוקצ'ובצה (בוקאצ'יבצי). "אימא ואבא התרוצצו בין שכנינו הגויים ומסרו למשמרת בגדים, חליפות יפות של אבא, כלים וחפצים," מספר יצחק. המשפחה הגיעה לבוקצ'ובצה עם מעט בגדים ומזון. רבים בעיירה גוועו ברעב. המשפחה התקיימה בדוחק מתפוחי אדמה שהאב ליקט בשדה ומשיבולת שועל שהביא ממספוא של סוסים. בסתיו 1942 הפילה מגפת טיפוס מאות קורבנות בעיירה. 

באקציות נרצחה אמו של יצחק, מלכה.

מעולם לא נפרדתי ממנה. וכשאינך נפרד, תמיד אתה חסר, לא יכולתי להרשות לעצמי לעבור תהליך התאבלות ייתכן שבעת שבירה שכזו הנפש מתאבנת, אינה מאפשרת לבכות, אינה מאפשרת לעצמה להישבר, אלא להיאחז בחיים.

באקציה נוספת נורו יהודים רבים למוות. בערב הובלו רבים מהשורדים למחסן.

כמו דגים היינו צפופים. תחושת המחנק גברה מרגע לרגע. החלטתי שאני לא נשאר כאן ועלי להגיע אל הדלת ויהי מה. דחפתי עצמי בין רגלי האנשים אל עבר היציאה רגע לפני סגירת השערים.

"אדוני השוטר, אינני יודע מדוע הכניסו אותי לכאן עם כל הז'ידיס [היהודים]," אמרתי לו באוקראינית, על אף שבתוכי שקשקתי מפחד. 

"אתה לא ז'יד?" תמה. 

"לא," עניתי לו, "יצאתי עם הפרות למרעה. היהודים שפחדו, ברחו לשדות, והגסטאפו רצו אחריהם ותפסו אותם, ובמקרה גם תפסו אותי." 

האוקראיני הורה לי לעמוד בצד. בינתיים סגרו את שערי המחסן ואיש גסטאפו ניגש והצביע עלי. 

"מי זה?" שאל. 

"זה בטעות, הילד לא יהודי, רועה פרות," ענה האוקראיני והגרמני עם מגפיו המצוחצחות בעט בי בעיטה הגונה בישבן והורה לי להסתלק מהמקום. כדי לא לעורר את חשדם לא פתחתי בריצה (על אף שזה מה שרציתי באותו הרגע), כי אם הלכתי בביטחון.

יתר הכלואים נשלחו למחנה ההשמדה בלז'ץ ונרצחו. יצחק, אביו ואחיו נשלחו עם שאר יהודי בוקצ'ובצה לגטו רוהטין, שם גרו בצפיפות עם עשרות בני משפחה. מדי בוקר הוצאו המתים מהבתים והונחו על המדרכה. עגלה עם סוס עברה ברחובות הגטו ואספה את המתים.

להמשך סיפור החיים באתר יד ושם