סיפור ההישרדות המדהים של יהודה עמירם

 

 מאות ציוריו מוצגים בסטודיו שלו ועומדים למכירה. יהודה מחכה בכליון עיניים שיצירותיו יוכרו ואולי סוף סוף השער יפתח.

 עמירם נזכר שבימי ילדותו, בגילאי 7,8 ביאסינה, עיירה בצ'כיה/הונגריה הגיע לביקור דודו ובחיקו מתנה - רישום דיוקן סבו בפחם על נייר.

בהשראת רישום זה החל עמירם לצייר דיוקנאות בפחם. בין היתר, עקב הדרדרות מצבם הכלכלי, במהלך חודשי הקרה, בהיותו בן 9, נאלץ לגנוב עצים לחימום הבית ולהובילם מהמנסרה המרוחקת 5 ק"מ מביתם בעגלה אותה בנה במו ידיו.

 עמירם נולד ביאסינה ב-1930, המלחמה פרצה כשהיה בן עשר והוא היה צריך לקבל החלטות גורליות. האם לחצות את הגבול לרוסיה עם אביו שהחליט לפתוח חיים חדשים באוקריינה או להשאר עם אימו שהתנגדה למעבר, יחדיו עם ארבעת אחיו הצעירים.

הוא בחר באפשרות השנייה."דחף פנימי, והרגשת אחריות הניעו אותי להשאר ולא לעזוב את בני משפחתי לבדם". הוא מספר. החלטה הסותרת את כל הידוע לנו על עובדות החיים. אביו עבר לרוסיה ונורה כבר בתחילת המלחמה.

 בצר לה, ללא פרנסה, חוזה את הבאות, לקחה האם את שלושת ילדיה הגדולים לבודפסט, הונגריה, הארץ האחרונה שנכבשה. היא קוותה להשאירם בבית יתומים, אך זה סירב לקבלם משום שלא היו יתומים, הם הגיעו עם אמא. האם לא התייאשה והעמידה את שלושת ילדיה ברחוב וצפתה בהם ממרחק. כשראתה בלילה שאנשי הקהילה היהודית גילו את ילדיה העזובים והכניסום לבית היתומים, חזרה האם למקום מגוריה. היא, חמתה העוורת ושני פעוטיה נרצחו באושוויץ.

 בעקבות חילופי השלטון הרבים במדינה, דיבר עמירם ארבע שפות: יידיש, צ'כית, אוקראינית והונגרית. מנהל בית היתומים היהודי שימש בעבר כמורה של חלק מהנאצים שהתיישבו בהונגריה. בתקופה מאוחרת יותר כשנאסר על עוזרות גויות לעבוד בבתי היהודים, היתומים נשלחו לעבודה כ"עוזרות בית" בבתיהם של המיוחסים. גם בתקופה זו בבית היתומים צייר עמירם.

 לדבריו, באחת משליחויותיו לבית הג'וינט, התרשמה ממנו אשת קולנוע ובקשה ממנו לצייר דמויות של שחקנים ושחקניות על פלקטי ענק.

סיפור ההישרדות היומיומית התקיים גם בבית היתומים. הגרמנים ביקשו לערוך משלוחים לגטאות. עמירם ניצל בזכות החינוך התורני שלו, הוא עמד לפני התיבה הכיר את התפילה והכין את טקסי בר המצוה לעצמו ולילדים האחרים. ולכן שמו הוסר מרשימת משלוחי הילדים שכמובן הסתיימו במקומות ארורים. החיים הפכו להיות קשים יותר, ביום הפציצו האנגלים ובערב הרוסים.

 חיסול יהדות הונגריה בוצע במשך שבעה חודשים. עמירם נאלץ לברוח ממקום למקום. הוא סיגל לעצמו הרגלים "רעים", להשאר במקום למרות שמגרשים אותו. למשל, באחת הבריחות רץ להתחבא במרתף תחת בית הכנסת, כשהגיע, דחו אותו בתואנה שהמקום עמוס. עמירם השתחל בכל זאת נשאר שם וכך ניצלו חייו.

 מעין מסכת סיפורים כאלו ליוו את ילדותו. "רוב ילדי בית היתומים ניצלו, פה ושם היו הפצצות, לפעמים נאלצנו לעזוב זמנית וכל אחד איכשהוא הסתדר, בסוף חזרנו לשם כבודדים. היו הרבה הרפתקאות בדרך. אני ואחות אחת עלינו ארצה. אחות שנייה מתגוררת בבודפסט עד היום. הורים יהודים אמצו אותה והתנגדו לעלייתה ארצה”, סיפר עמירם.

 עוד סיפר שלבית היתומים היו נכנסים מידי פעם חיילים גרמנים וצועקים ראוס ראוס, רדו למטה. הוא היה מדמיין לעצמו איך הילדים נופלים מלמעלה למטה. נפילות הוא ביטוי קבוע המופיע בציוריו על השואה. בתמונותיו נראים תמיד אנשים נופלים מחלונות בתים. הצבעים אינם תמיד תואמים את המעמד, הם אינם שחורים משחור, להיפך, הם צבועים בצבעי פסטל בהירים ולעיתים נראים כאקרובטים מתעמלים, שמחים ועליזים. ציורים אלה מבטאים את גישתו האופטימית של עמירם, למרות הנפילה של יהודי אירופה, לא נפלו כל האנשים. גם לאחר המלחמה בתקופת השהות במחנות העקורים הרבה לצייר.

 חלק מציורי נופיו מושפעים מתנועת האקספריוניזם באומנות. הנושאים שבחר קשורים לתרבות היהודית ולנופים ומצויירים במשיכות מכחול עזות ובצבעים בהירים. חלק מציוריו מופשטים, הפשטה של הנוף אל צורות גאומטריות חופשיות, חסרות נושא, בצבעים כהים יותר וזאת באמצעות צורה וצבע דמיוניים. בין עבודותיו תמצאו גם רישומי פחם, נופי הארץ, נופי הניכר ואת סיפורי התורה.

 ב-1948, בן 18 עלה ארצה עם אחותו והתגייס לצה"ל. אחרי הצבא השלים תארים ראשון ושני בתנ"ך וספרות באוניברסיטה בשילוב עם תעודת הוראה. עמירם עבד כמחנך בכפר שפייה ליד זכרון יעקב, שם הכיר את אשתו הישראלית, בהמשך שימש לשנתיים כמנהל מחלקת החינוך והתרבות של עיריית עכו ואחר כך לימד תנ"ך והסטוריה בבית-ספר התיכון עירוני א' בחיפה. לפני שלושים שנה פרש והחליט להקדיש את עצמו לציור.

אביטל , בתו של יהודה, מסתכלת סביבה ורואה שניצולי שואה מנחילים לבניהם, בני הדור השני טראומות בלתי פתורות. היא מרגישה למזלה הטוב, גדלה בבית נורמלי. אמא שלה, תימניה, ילידת הארץ, יצרה איזון מאד יפה בין חיי ילדותה לילדות אביה והעניקה אהבה, ידע וחינוך למשפחה. הציור, לדבריה זוהי סובלימציה - באמצעותה אביה מצא אפיק יצירתי לשחרור פחדיו.

 אביטל גדלה על הסיפור משפחתי המציין את סדר עדיפויותיו של אביה. קודם כל הילדים, אחר כך הציור ובסוף אשתו. הסטודיו והציור תמיד תפסו מקום חשוב בחיי אביה. הציור הרגיע אותו ואפשר לו לתעל את האנרגיות לפעילות יצרנית ויצירתית.

 ספרו "מחושך לאור גדול"המתאר בפרוטרוט את חייו ומשפחתו התפרסם בשנת 2012. בעבר ערך תערוכות בארץ ובברזיל בעת שליחותו שם. בגיל 86, הוא עדיין חיוני, מבשל גולש הונגרי לחבריו עוסק באומנות ופעיל ברשתות החברתיות. הוא ממשיך ליצור יצירות חדשות בסגנונות שונים ושאיפתו הגדולה שיצירותיו יזכו להכרה עוד בימי חייו.

פורסם לראשונה 10.03.16 ע"י  ענת טנר ( קישור)

 

מבן שמן למחנה הריכוז ובחזרה: סיפורה של תמונה משפחתית

 

תמונה אחת. זה מה שהשאירה שרה כגאן לבית לינקובסקי כ"עזבון" במחנה הריכוז קלוגה. אבל לפעמים תמונה אחת היא כל מה שנדרש כדי לסגור מעגל משפחתי כואב.

מרים זקהיים

 איך הגיעה תמונה מכפר הנוער הציוני למחנה הריכוז המרוחק? מי היו אברהם ודליה לינקובסקי ומה הקשר שלהם למצולמים?

כדי לראות את התמונה המלאה צריך ללכת קצת אחורה.

בשנות העשרים של המאה הקודמת פקדה טרגדיה נוראית את ילדי משפחת לינקובסקי שחיה בקובנה: הם איבדו את שני הוריהם. תעודת הפטירה של האב נמצאת היום ביד ושם, אבל ככל הנראה גם האם לא הייתה בין החיים עוד לפני פרוץ המלחמה.

האחים הגדולים יצאו כל אחד למסע חייו הפרטי והעצמאי, גם אם זה היה מוקדם מהצפוי. אבל שני האחים הקטנים – אברהם ופשה – נשלחו לבית היתומים היהודי שבעיר. עובדה זו, הגם שנראתה כטרגית ביותר בזמנו, הצילה את חייהם.

את בית היתומים היהודי של קובנה, או כפי שהוא נקרא אז: ה"קינדרהאוז", הקים וניהל איש החינוך היהודי-גרמני זיגפריד להמן. להמן הגיע לקובנה על פי בקשת מקס סולובייצ'יק – השר לענייני יהודים בממשלת ליטא. להמן היה איש חינוך מלא השראה שחלם על חינוך שיתופי ושוויוני. גם אם לא היה כזה בתחילת דרכו, הוא הפך עם השנים לציוני נלהב ובשנת 1926 הוא עלה לארץ כדי להקים את מה שגדל להיות כפר הנוער בן שמן – מוסד חינוך שיהיה בית לילדים שגדלו בו.

הוא לא עלה לבד, יחד איתו הגיע המחזור הראשון של התלמידים – ילדי הקינדרהאוז מקובנה. בהמשך, הגיעו עוד שתי קבוצות נוספות של ילדים מקובנה והם התערו עם תלמידים נוספים, "צברים" יליד הארץ וילדי עליית הנוער שהגיעו מאוחר יותר מארצות אחרות באירופה.

 באחת מהקבוצות הראשונות האלו הגיעו גם היתומים אברהם ופשה לינקובסקי. אברהם היה בן שש עשרה, פשה בת ארבע עשרה. בתמונות השמורות בארכיון בן שמן הם נראים ביחד עם חבריהם ומוריהם שהיו להם למשפחה. אבל הם לא התנתקו לחלוטין מבני משפחתם שנשארו בליטא, ושמרו על קשר מכתבים.

עם סיום הלימודים, אברהם נשא לאישה את שרה (לבית וורפול) ושניהם נשארו לעבוד בכפר הנוער. בת נולדה להם, והיא קיבלה את השם דליה.

באביב 1939 נסעה המשפחה הקטנה והצעירה לבקר את קרוביהם שבליטא. אברהם ושרה לקחו את דליה להכיר את הדודים שבקובנה הרחוקה, דודים אותם היא תראה פעם אחת בלבד בחייה, כשהיא קטנה מכדי לזכור.

למזכרת, לפני שאברהם ושרה חוזרים לארץ ישראל, הם הצטלמו כולם יחד. גדר עוברת מאחוריהם, ומאחוריה נהר או שדות. נוף אירופאי. מה הם חשבו כשנעמדו לצילום הזה? האם עלה בדעתם שזו פגישתם האחרונה?

המצלמה הייתה ככל הנראה של אברהם, וחזרה איתו לארץ. שם הוא פיתח את התמונה ושלח אותה כמתנה לאחיו. מזכרת. האם שמר גם עותק לעצמו? לא נוכל לדעת.

בינתיים פרצה המלחמה. אברהם לא שמע יותר מאחיו ואחיותיו. הם אבדו בשואה האיומה שפקדה את כל יהדות אירופה, ובמשך שנים רבות לא ידעה המשפחה שנשארה בארץ פרטים מדויקים אודות המקום והזמן שבו הם מצאו את מותם.

אבל התמונה, התמונה ההיא שנשלחה מארץ ישראל לאירופה לפני שעלתה בלהבות, נשארה. והיא מספרת לנו את סיפורם של בני המשפחה שאבדו.

בשנת 1944 שחררו הרוסים את אסטוניה מידי הגרמנים. בין השאר, הם הגיעו לשרידיו של מחנה הריכוז קלוגה. מחנה קלוגה הוקם רק בשנת 1943 כאחד מכמה מחנות עבודה שמטרתם הייתה ניצול משאבי הטבע של האזור. אל המחנה נשלחו בעיקר יהודים מגטאות וילנה וקובנה.

אבל כשהרוסים הגיעו סוף סוף "לשחרר" את המחנה, לא נותר כבר את מי לשחרר. ימים ספורים לפני הגעת הצבא האדום, כשהם שומעים את הדי קולות התותחים הרוסיים מתקרבים, הבינו מנהלי המחנה הגרמנים שזה הסוף מבחינתם. יחד עם משתפי פעולה מקומיים, הם רצחו את כל אסירי המחנה, כשהם קושרים אותם לגזעי עצים במטרה לשרוף את הגופות לחלוטין ולהעלים כל זכר לזוועות שהתנהלו במקום. אבל אולי בגלל החיפזון, ואולי בגלל מזג האוויר – האש שהודלקה לא הספיקה כדי לשרוף את כל הגופות ורובן נשארו כמעט שלמות.

הרוסים מצאו ערימות של גופות חמות עדיין, ריח עז של בשר חרוך וערימות של מסמכים ותצלומים. בתוך התופת והזועה שכוסתה באפר, נשארו דפים וחלקי דפים שיספרו, בלי קול, את סיפורם של אלה שאבדו שם.

ביניהם, נמצאה התמונה הזו, עם הכיתוב מאחוריה שטווה חוט ברור של קשר למישהו, לבני משפחה שחיכו בארץ ושמעו על הנורא מכל רק מרחוק. מלבד התמונה נמצאו שם גם רמזים נוספים: תעודת הפטירה של אליהו לינקובסקי (המתוארכת לשנים רבות לפני המלחמה, עדות ליתמותם המוקדמת של האחים), והייתה שם גם תעודת הנישואין של שרה לינקובסקי ויהודה כגאן. שמה של שרה כגאן נמצא ברשימות אסירי המחנה. אסירה מספר 856.

הקשר בין האחים נותק ככל הנראה ב 1941, עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות. ומנקודה זו ואילך אפשר רק לנחש, על סמך סיפורי שורדים אחרים מאותו אזור, את מה שעבר על שרה. ההתכנסות בגטו. הרעב. המוות. הפחד. האריזה המהירה על פי הנחיות הגרמנים. איך בוחרים מה לקחת מהבית, בידיעה כמעט ברורה שלא תשובי אליו? הנסיעה המסוייטת למחנה הריכוז, הגזילה של כל מה שהבאת למשרדי הגרמנים. התעודות. והתמונות.

הן הגיעו איתה, בכיסים או מתחת לבגדים תחתונים, אבל לא נשארו איתה.

הן נשארו אחריה, לספר לאחרים עוד קצת על מה שהיה ואבד.

אברהם, שזכה להקים משפחה לתפארת בארץ, לא זכה לראות את התמונה שוב, או לשמוע את הסיפור הזה. הרוסים העבירו את החומר הארכיוני של מה שמכונה היום ביד ושם "אוסף קלוגה" רק לאחר פטירתו.

בין אלפי המסמכים והתצלומים, התמונה הזו כנראה הייתה נשארת בצל, חלק אנונימי בתצוגת קלוגה ביד ושם. אבל חוקרת אחת, אורית אדוריאן, לא נחה עד שהצליחה, יחד עם ותיקי בן שמן המנהלים את ארכיון כפר הנוער, לסגור עבור הנפטרים את המעגל הזה.

 מקור המידע , בלוג הספרייה הלאומית ( קישור)

פליקס סורין , הישרדות הילד היהודי שנותר לבדו בשטח הכיבוש הנאצי

 

פליקס נולד בשנת 1932 בעיר מוגילב שבבלורוסיה. אביו נתן היה חייט ופעיל קומוניסטי. עם זאת, בבית דיברו יידיש וציינו את החגים היהודיים. ב-1939 נכנסו הסובייטים למזרח פולין. אב המשפחה נשלח לאושמיאנה לצורכי עבודה, לשם עברה המשפחה.

עם פלישת הגרמנים לברית-המועצות בקיץ 1941 נמלטה המשפחה מזרחה. בתוך הכאוס שנוצר הופרד פליקס מהוריו ונותר לבדו בשטח הכיבוש הנאצי, שם יעץ לו אדם זר שלא לחשוף שהוא יהודי ושאביו קומוניסט.

פליקס שוטט לבדו זמן רב והגיע למינסק, שם נכלא בגטו והיה עֵד לרצח יהודים. הוא נמלט ונעצר, אך הציג עצמו כיתום רוסי והועבר לבית יתומים. לאחר מספר חודשים חשדו בו שהוא יהודי והוא נשלח למינסק לעמוד בפני ועדה. פליקס הוא התעקש שאינו יהודי וסייעה לו העובדה שלא היה נימול. חבר הוועדה וסילי אורלוב חיזק את טענותיו, ומזכירת הוועדה שהכירה אותו, לא חשפה את זהותו. לימים הוכר אורלוב כחסיד אומות העולם על ידי יד ושם. פליקס הוחזר לבית היתומים ולא חשף את זהותו עד שחרור האזור בידי הצבא האדום בקיץ 1944.

לאחר השחרור חשש פליקס שאיש מבני משפחתו לא שרד. באחד הימים גילה כי אביו בין החיים ומשרת בצבא האדום. זמן קצר לאחר מכן הגיע בהפתעה לבית היתומים יצחק, אחיו הגדול, אז גילה שהוריו הצליחו להימלט מזרחה ושרדו. האם פרידה והאחות הגדולה רוזה נותרו בחיים בעומק ברית-המועצות. המשפחה התאחדה במולדובה.

פליקס למד בפוליטכניון של אודסה והיה מרצה וחוקר. בשנת 1992 עלה ארצה. הוא נפגש עם בני נוער, סטודנטים ואנשי חינוך ומספר את סיפורו במסגרת יד ושם ופעיל בארגוני שורדים.

לפליקס ולאידה ז"ל נולדו שני ילדים, חמישה נכדים וחמישה נינים.

פליקס סורין הדליק אחת משש המשואות בעצרת הפתיחה הממלכתית ביד ושם לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ה  (2025).

https://www.yadvashem.org/he/remembrance/archive/torchlighters/sorin.html

מסע התלאות האחרון של הפעוטה היהודייה אליאן שוורץ ז"ל בשנת 1943

 

אליאן שוורץ הייתה ילדה יהודייה-צרפתייה שנולדה בפריז ב-6 בדצמבר 1941 להורים יהודים-פולנים, תרז וייצק שורץ.

בשנת 1941, סבתה של אליאן ושתיים מאחיותיה של אמה נעצרו במעצר Vél d'Hiv נכלאו במחנה  Beaune-la-Rolande וגורשו לטרזין.

זמן קצר לאחר מעצרן, אליאן, הוריה, סבה ודודתה שנותרה נשלחו למעצר בית בסן-מרטין-וסובל שבאזור איטליה לאחר שעזבו את אזור צרפת.

הם ניסו לחצות את הגבול האיטלקי, אך ב-18 בספטמבר 1943 נעצרו על ידי הנאצים בצד האיטלקי, סמוך לגבול בבורגו סן דלמאצו, ולאחר מכן נכלאו במחנה בורגו סן דלמאצו לפני שנשלחו לניס.

ב-21 בנובמבר 1943, אליאן, סבה, דודתה, אמה ואביה נשלחו לדרנסי לפני שגורשו לאושוויץ ב-7 בדצמבר 1943. הם מעולם לא חזרו. אליאן הייתה בת שנתיים.

זכרו את אליאן שוורץ  ז"ל . עליה השלום.

 מקור המידע