מאות ציוריו מוצגים בסטודיו שלו ועומדים למכירה. יהודה מחכה בכליון עיניים שיצירותיו יוכרו ואולי סוף סוף השער יפתח.
עמירם נזכר שבימי ילדותו, בגילאי 7,8
ביאסינה, עיירה בצ'כיה/הונגריה הגיע לביקור דודו ובחיקו מתנה - רישום דיוקן סבו
בפחם על נייר.
בהשראת רישום זה החל עמירם לצייר דיוקנאות
בפחם. בין היתר, עקב הדרדרות מצבם הכלכלי, במהלך חודשי הקרה, בהיותו בן 9, נאלץ
לגנוב עצים לחימום הבית ולהובילם מהמנסרה המרוחקת 5 ק"מ מביתם בעגלה אותה בנה
במו ידיו.
עמירם נולד ביאסינה ב-1930, המלחמה
פרצה כשהיה בן עשר והוא היה צריך לקבל החלטות גורליות. האם לחצות את הגבול לרוסיה
עם אביו שהחליט לפתוח חיים חדשים באוקריינה או להשאר עם אימו שהתנגדה למעבר, יחדיו
עם ארבעת אחיו הצעירים.
הוא בחר באפשרות השנייה."דחף פנימי,
והרגשת אחריות הניעו אותי להשאר ולא לעזוב את בני משפחתי לבדם". הוא מספר.
החלטה הסותרת את כל הידוע לנו על עובדות החיים. אביו עבר לרוסיה ונורה כבר בתחילת
המלחמה.
בצר לה, ללא פרנסה, חוזה את הבאות,
לקחה האם את שלושת ילדיה הגדולים לבודפסט, הונגריה, הארץ האחרונה שנכבשה. היא
קוותה להשאירם בבית יתומים, אך זה סירב לקבלם משום שלא היו יתומים, הם הגיעו עם
אמא. האם לא התייאשה והעמידה את שלושת ילדיה ברחוב וצפתה בהם ממרחק. כשראתה בלילה
שאנשי הקהילה היהודית גילו את ילדיה העזובים והכניסום לבית היתומים, חזרה האם
למקום מגוריה. היא, חמתה העוורת ושני פעוטיה נרצחו באושוויץ.
בעקבות חילופי השלטון הרבים במדינה,
דיבר עמירם ארבע שפות: יידיש, צ'כית, אוקראינית והונגרית. מנהל בית היתומים היהודי
שימש בעבר כמורה של חלק מהנאצים שהתיישבו בהונגריה. בתקופה מאוחרת יותר כשנאסר על
עוזרות גויות לעבוד בבתי היהודים, היתומים נשלחו לעבודה כ"עוזרות בית"
בבתיהם של המיוחסים. גם בתקופה זו בבית היתומים צייר עמירם.
לדבריו, באחת משליחויותיו לבית
הג'וינט, התרשמה ממנו אשת קולנוע ובקשה ממנו לצייר דמויות של שחקנים ושחקניות על
פלקטי ענק.
סיפור ההישרדות היומיומית התקיים גם בבית
היתומים. הגרמנים ביקשו לערוך משלוחים לגטאות. עמירם ניצל בזכות החינוך התורני
שלו, הוא עמד לפני התיבה הכיר את התפילה והכין את טקסי בר המצוה לעצמו ולילדים
האחרים. ולכן שמו הוסר מרשימת משלוחי הילדים שכמובן הסתיימו במקומות ארורים. החיים
הפכו להיות קשים יותר, ביום הפציצו האנגלים ובערב הרוסים.
חיסול יהדות הונגריה בוצע במשך שבעה
חודשים. עמירם נאלץ לברוח ממקום למקום. הוא סיגל לעצמו הרגלים "רעים",
להשאר במקום למרות שמגרשים אותו. למשל, באחת הבריחות רץ להתחבא במרתף תחת בית
הכנסת, כשהגיע, דחו אותו בתואנה שהמקום עמוס. עמירם השתחל בכל זאת נשאר שם וכך
ניצלו חייו.
מעין מסכת סיפורים כאלו ליוו את
ילדותו. "רוב ילדי בית היתומים ניצלו, פה ושם היו הפצצות, לפעמים נאלצנו
לעזוב זמנית וכל אחד איכשהוא הסתדר, בסוף חזרנו לשם כבודדים. היו הרבה הרפתקאות
בדרך. אני ואחות אחת עלינו ארצה. אחות שנייה מתגוררת בבודפסט עד היום. הורים
יהודים אמצו אותה והתנגדו לעלייתה ארצה”, סיפר עמירם.
עוד סיפר שלבית היתומים היו נכנסים
מידי פעם חיילים גרמנים וצועקים ראוס ראוס, רדו למטה. הוא היה מדמיין לעצמו איך
הילדים נופלים מלמעלה למטה. נפילות הוא ביטוי קבוע המופיע בציוריו על השואה.
בתמונותיו נראים תמיד אנשים נופלים מחלונות בתים. הצבעים אינם תמיד תואמים את
המעמד, הם אינם שחורים משחור, להיפך, הם צבועים בצבעי פסטל בהירים ולעיתים נראים
כאקרובטים מתעמלים, שמחים ועליזים. ציורים אלה מבטאים את גישתו האופטימית של
עמירם, למרות הנפילה של יהודי אירופה, לא נפלו כל האנשים. גם לאחר המלחמה בתקופת
השהות במחנות העקורים הרבה לצייר.
חלק מציורי נופיו מושפעים מתנועת
האקספריוניזם באומנות. הנושאים שבחר קשורים לתרבות היהודית ולנופים ומצויירים
במשיכות מכחול עזות ובצבעים בהירים. חלק מציוריו מופשטים, הפשטה של הנוף אל צורות
גאומטריות חופשיות, חסרות נושא, בצבעים כהים יותר וזאת באמצעות צורה וצבע
דמיוניים. בין עבודותיו תמצאו גם רישומי פחם, נופי הארץ, נופי הניכר ואת סיפורי
התורה.
ב-1948, בן 18 עלה ארצה עם אחותו
והתגייס לצה"ל. אחרי הצבא השלים תארים ראשון ושני בתנ"ך וספרות
באוניברסיטה בשילוב עם תעודת הוראה. עמירם עבד כמחנך בכפר שפייה ליד זכרון יעקב,
שם הכיר את אשתו הישראלית, בהמשך שימש לשנתיים כמנהל מחלקת החינוך והתרבות של
עיריית עכו ואחר כך לימד תנ"ך והסטוריה בבית-ספר התיכון עירוני א' בחיפה.
לפני שלושים שנה פרש והחליט להקדיש את עצמו לציור.
אביטל , בתו של יהודה, מסתכלת סביבה ורואה
שניצולי שואה מנחילים לבניהם, בני הדור השני טראומות בלתי פתורות. היא מרגישה
למזלה הטוב, גדלה בבית נורמלי. אמא שלה, תימניה, ילידת הארץ, יצרה איזון מאד יפה
בין חיי ילדותה לילדות אביה והעניקה אהבה, ידע וחינוך למשפחה. הציור, לדבריה זוהי
סובלימציה - באמצעותה אביה מצא אפיק יצירתי לשחרור פחדיו.
אביטל
גדלה על הסיפור משפחתי המציין את סדר עדיפויותיו של אביה. קודם כל הילדים, אחר כך
הציור ובסוף אשתו. הסטודיו והציור תמיד תפסו מקום חשוב בחיי אביה. הציור הרגיע
אותו ואפשר לו לתעל את האנרגיות לפעילות יצרנית ויצירתית.
ספרו
"מחושך לאור גדול"המתאר בפרוטרוט את חייו ומשפחתו התפרסם בשנת 2012.
בעבר ערך תערוכות בארץ ובברזיל בעת שליחותו שם. בגיל 86, הוא עדיין חיוני, מבשל
גולש הונגרי לחבריו עוסק באומנות ופעיל ברשתות החברתיות. הוא ממשיך ליצור יצירות
חדשות בסגנונות שונים ושאיפתו הגדולה שיצירותיו יזכו להכרה עוד בימי חייו.
פורסם לראשונה
10.03.16 ע"י ענת טנר ( קישור)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה