ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 5 במרץ 2017

קורותיה של הילדה אסתר כנען (מרקוביץ), בת 6, בשואה ברומניה




בכפר הכורים הקטן, אניניאסה גרו 11 משפחות יהודיות שמרביתם היו מבני משפחתם של אבי ושל אמי. יחסי השכנות עם הגויים היו טובים ביקורים הדדיים והייתה סובלנות רבה.

בשנת 1941 בזמן מלחמת העולם ה- 2 בארץ שלט אנטונסקו האנטישמי. הוא היה משתף פעולה עם הנאצים. הנערים והגברים היהודים נקראו להגיע אל מרכז הכפר. אבי לא הגיע ובאו לחפש בביתו. שאלו את אמי היכן אבי? אמי ענתה שאיננה יודעת איפה אבא. על כך הגיב הקלגס שבא לאוספו, הוא שאל: "אלה ילדייך ? ". כולנו הצטופפנו חבוקים ונצמדנו אל אימא היקרה כשאנו בוכים. אמי ענתה שוב שאיננה יודעת היכן אבי. הקלגס העמיד אותנו בשורה ואמר לאמי: "אם אינך מגלה לנו היכן האבא אני יורה בכל הילדים לעיניך ואחר כך בך"  שוב פרצנו בבכי. אמי ענתה באומץ: "גם אם תירו בכולם עדיין לא אדע איפה הוא"..

 הקלגס הסתובב ויצא מהבית – נס.

 בסופו של דבר נמצא אבי והוא נלקח לעבודת כפיה עם שאר הגברים והנערים לאחר שלקחו את אבי גרשו גם אותנו מהבית אל מחנות העבודה. את אבינו לא ראינו מאז סוף המלחמה. אותנו ואת שאר היהודים שגרשו מהאזור שכנו בבניינם נטושים ללא שום תנאים הגיניים. קיבלנו כל המגורשים, שק עדשים ליום ממנו אחרי מיון נשאר חצי שק ומזה בשלו מרק לכל הציבור. אימא ואחיותיי הבוגרות יצאו מדי בוקר לעבודה. כולנו ענדנו את הטלאי הצהוב.

לתיעוד המלא באתר הקשר הרב דורי

מקור וקרדיט : מיזם הקשר הרב דורי

תלאותיו של הילד דב פלד (פוטשניק), בן 13, בתקופת השואה



הורי נספו בשואה בשנות ה-40 לחייהם, אחותי שרה נספתה עוד לפני שהספיקה לעלות לכיתה א' ואחי נספה בגיל 15, רק אני ואחותי הגדולה נותרנו בחיים,הייתי אז בן 12. תחילה בשנת 1939 כאשר פולין חולקה בין ברית המועצות לגרמניה,העיירה שבה התגוררתי הייתה תחת שליטתה של ברית המועצות. למדתי שם בבית ספר ממשלתי מפני שלא אישרו לימודים דתיים או אחרים(כמו בחדר ובית ספר יהודי) כפי שלמדתי לפני פרוץ המלחמה.

ביוני 1941 פרצה מלחמת רוסיה-גרמניה. הורי הציעו לכל הילדים במשפחה פרט לאחותי הקטנה לברוח לרוסיה כדי להציל את עצמנו, ברחנו בטרמפים, בדרך התפזרנו ובגלל הפצצות של הגרמנים, התחבאתי בשדה תבואה וכשקמתי לא מצאתי אף אחד מקרובי. נותרתי לבד. באותו הזמן הייתי נער בן 13 וחצי. המשכתי ללכת אחרי קבוצת אנשים מבוגרים ממני ולמרות שהם הלכו מהר רצתי אחריהם, עד שהגענו לעיירה גורודוק לא רחוק מהגבול הרוסי. שם פגשתי קרובי משפחה מצד אבא והם לא נתנו לי להמשיך לרוסיה אך בבוקר אחד קמתי ותפסתי טרמפ על עגלה והמשכתי לכיוון הגבול הרוסי. כשהגעתי לשם התברר לי שהרוסים סגרו את הגבול ולא נתנו לעבור. היות ולא ידעתי מה לעשות, ראיתי קבוצת אנשים שחוזרים לעיירה ממנה יצאתי והצטרפתי אליהם. כעבור כמה קילומטרים של הליכה ראינו טור אבק ארוך של הגרמנים הם התקרבו ובראשם רכב משוריין ואחריהם אופנועים ואנחנו הלכנו בצד והבחנו שהם מסתכלים עלינו ומבינים שאנחנו יהודים.
כאשר הגענו לכפר קטן ברחנו דרכו לכיוון היער, בינתיים היו קרבות אויר מעלינו עד שהצלחנו להיכנס ליער. כאשר הגענו לשם סיפרנו להם שהגרמנים כבר נמצאים ע"י הגבול הרוסי, הם לא האמינו לנו מפני שהטנקים הרוסים עוד היו בעיירה. עד הערב הגרמנים חיסלו את כל הכוח הרוסי שהיה בעיירה ולי לא נותרה ברירה אלא לחזור בחזרה הביתה. למזלי הייתה שם עגלה עם אנשים מהעיירה שלי והם הסיעו אותי בחזרה למקום הולדתי (אושמיאנה). כשהורי ראו אותי הם שמחו, מצב דומה היה גם לאחי ולאחותי שחזרו גם הם בגלל שהגרמנים הגיעו לשם והם כמוני לא יכלו להמשיך לרוסיה. אז התחילו הצרות: שבוע לאחר שהנאצים נכנסו אלינו הם ריכזו את כל הגברים במגרש גדול והפולנים הצביעו על כל יהודי שהיה קומוניסט, הנאצים לקחו אותם מבלי שידענו לאן.

 בשבת הגיעה פלוגה של ss מהאינזצגרופן הם עברו מבית לבית ולקחו את כל  הגברים אשר ענדו את הטלאי הצהוב, אבי היה באותו זמן בבית הכנסת ,הוא ברח דרך החלון והסתתר באסם תבואה שהיה על יד העיירה, גויה אחת הסגירה אותו ועוד אנשים שהסתתרו שם. כשהסתובבתי ראיתי באמצע השוק אנשים ששוכבים על האדמה עטופים בטליתות שלקחו אותם מבית הכנסת, ועוד אנשים בפיג'מה שלקחו אותם מהבית, הנאצים התעללו בהם ולאחר מכן הצעידו אותם ליער כחמישה קילומטרים מהעיירה ושם חפרו בורות ורצחו אותם.

לאחי לא היה מזל ובאותו יום לקחו אותו לעבודה בעירייה, וה-ss לקחו אותם והם צורפו לקבוצה שהוציאו להורג. בהמשך הקימו את הגטו וצרפו גם את כל היהודים מהעיירות הקטנות מסביב לעיירה שלנו, זה גרם לצפיפות גדולה. בבית שהיינו בו התגוררו 3 משפחות בשני חדרים. בגטו היו חיים קשים מאוד והיה שם מחסור באוכל בנוסף לצפיפות. אני נשארתי עם אימי, אחותי הקטנה ואחותי הגדולה עם תינוק שנולד לה. אני הייתי יוצא לעבודות מחוץ לגטו כדי להביא קצת אוכל. בהמשך קצין ה-sa ששמו היה וייס, שהיה אחראי  על גטו וילנה נתן פקודה ליעקב גנץ 'יו"ר המשטרה היהודית של הגטו, לצאת לגטו של העיירה שגרתי בה- אושמיאנה ולהוציא להורג 1500 נשים וילדים על מנת להקטין את צפיפות הגטו.
הקריטריונים היו: כל הנשים והילדים שאת הבעלים שלהם רצחו שנה קודם ומשפחות עם ארבעה ילדים. לאחר שגנץ ונציגיו חזרו מהביקור בגטו שהייתי בו הם התחילו להתווכח עם קצין ה-sa וסיפרו לו שאין משפחות עם ארבעה ילדים וכל היתר עסוקים בעבודה וככה הצליחו לשכנע אותו לקחת במקום ה1500 נשים וילדים כ- 400 זקנים ואותם הוציאו להורג בקבר אחים לא רחוק מהעיירה. 
בהמשך שלחו אנשים לעבודה במחנה מיליגן אחרי וילנה, העבודה הייתה לסלול כביש שמחבר את קובנה ווילנה, אימי התנדבה לצאת לעבודה זאת במקום אישה שהייתה ביודנראט והאישה הזאת הבטיחה לדאוג לנו הילדים. בתחילת שנת 1943 חיסלו את גטו אושמיאנה. כל המשפחות שהיו להם נציגים במחנות עבודה צירפו אותם אליהם. אחר כך ריכזו את כל יתר היהודים מהגטו וצירפו אליהם יהודים שהיו במקומות שונים מסביב לעיירה העלו אותם על רכבת ואמרו להם שיביאו אותם לגטו חדש ליד קובנה, הרכבת עצרה ליד וילנה שם הצטרפו אליהם עוד יהודים שרצו להגיע לגטו ההוא, הם עצרו את הרכבת ע"י "פונר" וקרוב ל-5000 איש נרצחו שם.
במחנה מיליגן היינו עד סוף 1943, משם הביאו אותנו למחנה עליאה שנמצא בלטבייה על גבול ליטא. שם בנינו פסי רכבת, העבודה הייתה קשה, במחנה הזה לקחו את הילדים, אחותי הקטנה והבן התינוק של אחותי הגדולה נלקחו עם כל הילדים.
בתחילת 1944 העבירו אותנו למחנה ריכוז קיזערוולד שבריגה(בירת לטבייה). זה היה כאשר הנאצים התכוננו לסגת מהארצות הבלטיות, גם שם הייתי יוצא לעבודה על מנת לא להישאר במחנה מכיוון שאת הילדים והזקנים לקחו למקומות לא ידועים(היות והייתי בגיל שלפי הגדרת הנאצים לא הייתי מתאים לעבודה).
יום אחד כשחזרתי מהעבודה נודע לי מאחותי הגדולה שלקחו את אימי ואת דודתי, וכך נותרתי רק עם אחותי. באמצע 1944 הנאצים ארגנו טרנספורט של 1000 גברים אשר היו אמורים להישלח לעבודת כפייה בגרמניה, הצטרפתי לטרנספורט הזה היות וזה היה הסיכוי היחידי שלי להמשיך לשרוד, ובגלל זה הצהרתי תמיד שאני יותר מבוגר ממה שהייתי באמת, העבירו אותנו דרך הים הבלטי הגענו משם לשטוטהוף. היינו שם יומיים ומשם נשלחנו לבוכנבלד, שם היינו כ-שבועיים והעבירו אותנו למחנה רימסדורף, לידו היה מפעל לייצור דלק מאבנים שחורות . המפעל היה הרוס מהפצצות של בנות הברית, הנאצים הביאו לשם עשרות אלפים של עובדי כפייה על מנת להקים אותו מחדש, ביניהם הינו כ-4300 יהודים שמתוכם הגיעו מעל 3000 ישר מהונגריה. במחנה הזה אנשים מתו מרעב בגלל שהקטינו את מנות האוכל. שם היינו עד תחילת אפריל 1945, אז העלו את כל האנשים שנותרו בחיים על רכבת שהייתה אמורה להגיע לטריזינשטאט שבצ'כיה.
בכל תחנת רכבת היו עוצרים ומוציאים את אלו שנפטרו בתוך הקרונות. כשהרכבת הגיעה קרוב לגבול הצ'כי, הפציצו את הרכבת וכולם ברחו כולל השומרים הנאצים. אני ועוד 2 נערים בגילי ברחנו ליער במטרה לחפש אוכל. בדרך פגשנו 2 שומרים גרמנים והם הודיעו לנו שהם חייבים להחזיר אותנו לטרנספורט, אמרנו להם שיעשו איתנו מה שהם רוצים רק שיתנו לנו אוכל. אחד מהם שהיה שומר היער הביא לנו קצת תפוחי אדמה והודיע לנו שהוא חייב לקחת אותנו לבית הסוהר ולמחרת יחזירו אותנו לטרנספורט. בדרך כשעברנו בכפרים הוא הרשה לנו לבקש אוכל, ויתכן שזה הציל את חיי. למחרת בבוקר צרפו אותנו לטרנספורט והתחיל מצעד המוות. כל מי שנחלש ונשאר מאחור, השומרים הנאצים ירו בו, אפשר היה לראות משני צידי הדרך אנשים מתים ששוכבים עם בגדי פסים. הגענו לטריזינשטאט מתוך 4300 אנשים שהוציאו מהמחנה כ500 בלבד ואני ביניהם, כל היתר מתו או נורו בדרך.
בטריזינשטאט חליתי בטיפוס, ואנשים התחילו למות ממחלות שונות וזה היה על סף השחרור. למזלנו שוחררנו כעבור שבועיים ב-8 למאי 1945 ע"י הרוסים, הם שלחו אלינו רופאים ביניהם יהודים והם עשו את הכל כדי להציל כמה שיותר חולים. לאחר שהבראתי הרוסים העבירו אותנו למחנה שממנו היו אמורים לשלוח אותנו לרוסיה. אני ועוד כמה אנשים ממקום הולדתי יצאנו בלילה מהמחנה והחלטנו להגיע לפולין. זה לקח לנו כ-20 יום והגענו ללודג'. שם הצטרפתי לתנועת הנוער "דרור", ואיתם הגענו למחנות העקורים בגרמניה כדי להמשיך להגיע לארץ.
לפני שקבוצתנו עלתה על "אקסודוס", יצאה בקשה ממטה ההגנה על אדמת גרמניה לכל התנועות הציוניות לשלוח מתנדבים לקורס מדריכי הגנה. הצטרפתי לקורס הזה, ואחרי הקורס תפקידנו היה להדריך נוער במחנות העקורים בגרמניה, ובנוסף לכך לגייס ולהכשיר חיילים אשר נקראו גח"ל(גיוס חוץ לארץ), שהיו אמורים להגיע לארץ כתגבורת לכוחות הלוחמים. לאחר שגמרתי את הקורס הדרכתי נוער במחנות עקורים שונים. אחרי שהאנגלים החזירו את מעפילי אקסודוס לגרמניה, והעבירו אותם לשני מחנות באזור ווילהמסהפן. נשלחתי ע"י מטה ההגנה לאחד מהמחנות האלה, שם הדרכתי מאות בני נוער צמאים לאימוני הגנה עצמית, ועם התקרב ההכרזה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, ניתנה לי הוראה להתחיל לגייס ולהכשיר חיילים שישלחו לארץ כתגבורת לכוחות הלוחמים נגד צבאות ערב.
גייסתי מחלקה והם קיבלו ממני אימון בסיסי הכולל נשק קל על יבש, מהמקלע השמייסר והאקדח שהיה בידי. באפריל 1948 קיבלתי הוראה לקחת את המחלקה ולנסוע איתם לנמל מרסיי אשר בצרפת, צירפו אלי גם את המחלקה מהמחנה השני. לאחר שהגעתי עם שתי המחלקות למרסיי צירפו אלינו בנות זוג וקיבלנו מסמכים של שליחים שכאילו חוזרים לארץ בעלייה "ד". עלינו על האוניה קדמה וב-28 לאפריל הגענו לארץ. באותו השבוע נכבש נמל חיפה ע"י ההגנה והם קיבלו אותנו במקום האנגלים. נשאלנו לאן אנו רוצים ללכת, לקיבוץ או לצבא, עניתי להם שברצוני ללכת לצבא, וכל הבחורים הצטרפו אליי.לבחורות ניתנה אפשרות לבחור ללכת לאן שירצו.
העבירו אותנו דרך ואדי מילק לתל אביב למחנה קלט, קיבלנו מדים ויום אחד חופש. ביום ראשון שלחו אותנו ישר לגולני בעמק יזרעאל. השתתפתי ברוב הקרבות של החטיבה עד שחרור אילת, ולאחר ששוחררתי מהצבא הגעתי לכפר סבא

 לתיעוד המלא באתר הקשר הרב דורי


מקור וקרדיט : מיזם הקשר הרב דורי

סיפור השרדותה של לנקה כפעוטה בשואה



"שמי לנקה (לינה) זיסמן-אתרוג ואני ניצולת השואה.
גדלתי באזור אוקראינה המערבית, שם מלחמת העולם השניה התחילה ב 22 ביוני בשנת 1941.
הרוסים נסוגו והחיילים הרומנים הגיעו. החיילים הרומנים בפיקוח הגרמנים החלו לעשות פוגרום על הבתים היהודים, זאת אומרת: גנבו, הרסו והרגו. החיילים הוציאו את היהודים ממחבואם לכיכר המרכזית, הורידו מהם את הבגדים כמעט עד כדי היותם ערומים, ואז הכריחו את היהודים לערוך מארש- תהלוכה קבוצתית , למחנות ריכוז. המסע למחנות הריכוז היה קשה והתלווה בבוץ עמוק, גשם וקור נוראי.

כל הדרך אבא שלי סחב אותי על הגב או על הידיים, ללא אוכל ושתייה, ללא כוח. כשהוא הגיע לאפיסת כוחות הוא הושיב אותי על עגלת סוסים עם זקנים וילדים קטנים.

אני מאוד לא רציתי להישאר בעגלה, אני זוכרת תחושה חזקה של סכנת מוות, וצורך להציל את עצמי. אני התחלתי לצרוח נורא ולבכות (למרות שתמיד אני הייתי תינוקת מאוד שקטה). אבא הרגיש שמשהו לא תקין, בשל הבכי והצעקות שלי.

אבא  הספיק להוריד אותי מהעגלה המקוללת הזאת, ומיד לאחר מכן, העגלה נעצרה על הגשר והרומנים שפכו את הזקנים והילדים לנהר. חלק מהאנשים נפלו על הסלעים ונהרגו או נפצעו עוד לפני שנפלו למי הנהר הקפואים. חלק מתו עקב הקור במים.

בזכות הבכי והצרחות שלי, שגרמו לאבא להוציא אותי מהעגלה, הזאת ניצלו חיי.
מאותו היום אבא קרא לי "הנביאה הקטנה", משום שטען שנולדתי עם חושי הישרדות חזקים.

במשפחה שלי היינו 7 ילדים אני הייתי הבת האחרונה, לא מתוכננת, אולי לכן הייתי שקטה.

מתוך שבעת האחים שלי ארבעה נספו בשואה.

לתיעוד המלא באתר הקשר הרב דורי


מקור וקרדיט :  מיזם  הקשר הרב  דורי

הפעוט עמנואל גורביץ במחנה הריכוז טרנסיסטרייה




"בשנת 1941 כשהייתי בן 3 חודשים נשלחתי עם הורי, הסבים והסבתות ודוד לאון עם משפחתו למחנה ריכוז טרנסיסטרייה שבמוגילף שברוסיה, המקום בו נשארתי עד סוף המלחמה (1944).

כל השנים האלו אני והורי היינו כלואים בחדרון ומה שזכור לי שני דברים הבולטים מחדר זה הם: פינה שאישה חולה שכבה וזאת הייתה אמי שחלתה פעמיים בטיפוס, וחלון שמולו היה קיר שבצידו השני היו יורים והורגים יהודים כפי שהרגו גם את הסבים והסבתות שלי , ומשפחת הדוד שאיבד את אשתו מילי ובתו שהייתה בת שנה במותה.

השנים הראשונות של ילדותי עברו ללא צעצועים , משחקים וכמוכן ללא טיפול רפואי. לאחר שחרורי ממחנה הריכוז חזרתי לעיר מולדתי "צרנוביץ" עם הורי ודודי, כל יתר בני המשפחה נספו בשואה. ב 1946 עברנו לעיר בוקרסט והתחלתי ללכת לבית ספר עממי ותיכון."


 

שמשון שוורץ , ילד בן 10 , במרתף קר וחשוך בגטו בבודפשט



"אני, שמשון שוורץ, בן שלמה נולדתי בהונגריה, בעיר  mateszalka בתאריך ה- 2.2 1934 בשם Andor schvartz.  


גדלתי בבית דתי. היינו 7 ילדים במשפחה ואני הצעיר ביניהם. היינו במצב כלכלי קשה. באוקטובר 1942 המשפחה החליטה בגלל בעיות פרנסה לעבור לגור בבודפשט. אחותי הגדולה התחתנה בשנת 1941 ועברה לגור בעיר szatmar הקרוב ל- mateszalka. בתאריך 19.3.1944 פלשה גרמניה הנאצית להונגריה וכבשה אותה בזמן שהייתי בבודפשט. בתקופה זו נסגרו בתי הספר היהודיים והפסיקו הלימודים.

בגיל 10 הייתי תחת כיבוש גרמני 10 חודשים. בתאריך 4.4.1944 הכריחו אותנו לענוד מגן דוד צהוב, שידוע כ"טלאי הצהוב", שללו לנו את חופש, סגרו אותנו בבתים מיוחדים המסומנים בשלטים של מגן דוד צהוב, שעה אחת קבועה ביום נתנו לנו לצאת מהבתים, מי שנמצא בחוץ לאחר הזמן היו תופסים אותו והורגים אותו. היינו שם בתנאים לא אנושיים, בחרדה, פחד מוות, ללא שירות רפואי. אנחנו סבלנו מרעב וממצוקה.

מאוחר יותר סגרו אותנו בגטו בבודפשט אותי, את הוריי, את שתי אחיותיי ואת אחי ללא אוכל וללא מים, בחורף קר ישבנו במרתף בחושך מבלי אפשרות לצאת משטח הגטו. בתקופת הכיבוש לקחו את אחותי הגדולה הנשואה lili  בת ה-23 עם התינוק gabi  בן השנה וחצי להשמדה במחנה ההשמדה באושוויץ. שני האחים הגדולים laszlo בן ה-20 ו- jeno  בן ה-18 נלקחו לעבודות כפייה, שניהם לא נשארו בחיים.

האח הגדול נספה במחנה ריכוז.

 האח הצעיר יותר, ביחד עם 196 בחורים בני 18,  בתאריך 11.10.1944 במרכז הונגריה בעיר kiskunhalas  נטבחו באכזריות על ידי הss  ונקברו בקבר אחים.בשנת 1946 לאחר המלחמה הועברו הגופות לבית קברות בבודפשט לקבר אחים למנוחת עולמים יהי זכרם ברוך!

בתאריך 18.1.1945 השתחררנו על ידי הצבא האדום. אני, הוריי, שתי אחיותיי ואחי יצאנו לחופשי מהגטו הנורא

לתיעוד המלא באתר הקשר הרב דורי


מקור וקרדיט : מיזם הקשר הרב דורי

תלאות הנער מאיר קוטס , בן 13 , בגטו לודג' ובאושוויץ


מקור הציור : שמואל בק

"אחד הדברים הקשים בגטו  לודג' היה הרעב. היינו מקבלים כיכר לחם לשמונה ימים וגומרים אותו כבר ביום הראשון. די בהתחלה, גירשו אותנו מהבית שלנו. אני זוכר את הגרמנים נכנסים הביתה ומתחילים להכות את אבא שלי ולצעוק לו 'שנל שנל', מהר.


לאט לאט איבדתי את כל משפחתי. חנה נעלמה בתחילת המלחמה. אבי נפטר בשנת 1942, מרעב. אחותי רבקה מתה בגטו ממחלת הטיפוס. שתי האחיות הצעירות, רחל ורייזלה נלקחו על ידי הנאצים. בשנת 1942 בשמחת תורה באה פקודה שכל הילדים עד גיל עשר חייבים להגיע למקום ריכוז מסוים. היות וזה לא הלך לפי רצון הגרמנים הם באו לעשות זאת בעצמם. הם הגיעו עם רמקולים וצעקו runter. אלו היו שאגות איומות. יצאנו למקום הריכוז, אימי, אני ושלוש אחיותיי. לקחו לנו שתיים מהאחיות, את רחל ואת רייזלה ומאז לא ראינו אותן לעולם. ביולי 1944 הנאצים החליטו לקחת את אימי למחנה ההשמדה חלמנו. ציפורה אחותי החליטה ללכת איתה רק כדי שאימי לא תישאר לבד.
נשארתי בודד בעולם.

באחד הימים באה פקודה שחייבים להתרכז במקום מסוים. לפני כן היינו צריכים לעבור גשר שהיה בגטו, עד שעה מסוימת. ראיתי שכן שלנו, איש זקן עם מזוודה. עזרתי לו לעבור את הגשר. בזמן הזה סגרו את המעבר וכבר לא הספקתי להגיע הביתה. היה לי חבר מעבר לגשר אז הלכתי אליו. מצאנו שק סלק ועשינו סעודה. עד היום מרוב שאכלתי סלק באותו יום אני לא יכול לראות את זה.

בקיץ 1944 נשלחתי לבירקנאו-אושוויץ. עברתי סלקציה עינית (במבט) במהלכה עברנו חיטוי, החלפת בגדים לבגדים מנומרים ונעלי עץ הולנדיות. לאחר יומיים שם עברתי סלקציה גופנית, בודקים את כל חלקי גופך. שם חרטו לי את המספר על היד: B 7021 ונשלחתי לעבודה במכרה הפחם firstengrube. שם לימדו אותנו תרגילי סדר, הליכה כמו בצבא בצורה המדויקת ביותר. היו לנו מיטות מעץ בנות שלוש קומות והיינו ישנים שני אנשים במיטה. קיבלנו פנס 'קרביט'. היות והיינו צעירים קראו ליחידה שלנו berkshule, בית ספר לכרייה".

לתיעוד המלא באתר בקשר הרב דורי


מקור וקרדיט : מיזם הקשר הרב דורי

להסתתר במחסן מעל הרפת -הילדים של משפחת גריצמן בתקופת השואה



"אב המשפחה , מנשה גריצמן ,חיפש ומצא אלמנה עם שלושה ילדים, אחד נכה , שהייתה זקוקה מאוד לעזרה כספית. הוא הבטיח לה שמדי חודש בחודשו היא תקבל תשלום אם תשמור על שלושת ילדיו הצעירים. (היו לה לאלמנה הנוצרית כמה פרות והיא מכרה חלב וגבינה ממה שהניבו הפרות שלה).

בזמן המלחמה התקבצו שלושת הילדים אצל האלמנה הנוצרית ששיכנה אותם במחסן מעל הרפת שהיה נמוך מאוד. היא העבירה להם את האוכל במגש מיוחד המחובר לקרש ארוך כדי שלא יהיו עקבות. בלילות הם היו יוצאים לחלץ עצמות ולבדוק מה שלום בת דודתם שהסתתרה בבית סמוך.

הבריחה ליערות
אחרי תקופה הרגישו הצעירים שיש חשש לחייהם, הם ברחו ליערות והתחברו לפרטיזנים. שם הם למדו איך לשרוד, איך לשמור על חום גופם וגם גנבו אוכל מהכפרים."



דב קורנבלום , ילד בן 10 מסתתר במחסן תפוחי אדמה

דב (ולאדק) קורנבלום (1932–2012) היה ניצול שואה, סופר ואיש חינוך, ששרד את גטו ורשה ואת המלחמה כשהוא מסתתר במחסן תפוחי אדמה . ולאדק-בער (...