מקור הציור : שמואל בק
"אחד הדברים הקשים בגטו לודג' היה הרעב. היינו מקבלים כיכר לחם לשמונה ימים וגומרים אותו כבר ביום הראשון. די בהתחלה, גירשו אותנו מהבית שלנו. אני זוכר את הגרמנים נכנסים הביתה ומתחילים להכות את אבא שלי ולצעוק לו 'שנל שנל', מהר.
לאט לאט איבדתי את כל משפחתי.
חנה נעלמה בתחילת המלחמה. אבי נפטר בשנת 1942, מרעב. אחותי רבקה מתה בגטו ממחלת
הטיפוס. שתי האחיות הצעירות, רחל ורייזלה נלקחו על ידי הנאצים. בשנת 1942 בשמחת
תורה באה פקודה שכל הילדים עד גיל עשר חייבים להגיע למקום ריכוז מסוים. היות וזה
לא הלך לפי רצון הגרמנים הם באו לעשות זאת בעצמם. הם הגיעו עם רמקולים וצעקו runter. אלו היו שאגות איומות.
יצאנו למקום הריכוז, אימי, אני ושלוש אחיותיי. לקחו לנו שתיים מהאחיות, את רחל ואת
רייזלה ומאז לא ראינו אותן לעולם. ביולי 1944 הנאצים החליטו לקחת את אימי למחנה
ההשמדה חלמנו. ציפורה אחותי החליטה ללכת איתה רק כדי שאימי לא תישאר לבד.
נשארתי בודד בעולם.
באחד הימים באה פקודה שחייבים
להתרכז במקום מסוים. לפני כן היינו צריכים לעבור גשר שהיה בגטו, עד שעה מסוימת.
ראיתי שכן שלנו, איש זקן עם מזוודה. עזרתי לו לעבור את הגשר. בזמן הזה סגרו את
המעבר וכבר לא הספקתי להגיע הביתה. היה לי חבר מעבר לגשר אז הלכתי אליו. מצאנו שק
סלק ועשינו סעודה. עד היום מרוב שאכלתי סלק באותו יום אני לא יכול לראות את זה.
בקיץ 1944 נשלחתי לבירקנאו-אושוויץ.
עברתי סלקציה עינית (במבט) במהלכה עברנו חיטוי, החלפת בגדים לבגדים מנומרים ונעלי
עץ הולנדיות. לאחר יומיים שם עברתי סלקציה גופנית, בודקים את כל חלקי גופך. שם
חרטו לי את המספר על היד: B 7021 ונשלחתי לעבודה במכרה הפחם firstengrube. שם לימדו אותנו תרגילי סדר,
הליכה כמו בצבא בצורה המדויקת ביותר. היו לנו מיטות מעץ בנות שלוש קומות והיינו
ישנים שני אנשים במיטה. קיבלנו פנס 'קרביט'. היות והיינו צעירים קראו ליחידה
שלנו berkshule, בית ספר לכרייה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה