ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 1 באוקטובר 2017

אנדרֶה סלומון , ארגון אוז"ה והצלת ילדים יהודיים בצרפת



אנדרֶה סלומון לבית זוּלצֶא נולדה ב-25.5.1908, בעיירה גְרוּסֵנְהַיים שבאלזס, אזור שהיה נתון אז לשליטה גרמנית. היא היתה הרביעית מבין חמישה אחים. בתום מלחמת העולם הראשונה עברה עיירת מגוריה לשלטון צרפתי. היא למדה בבית הספר היהודי בעיירה ואחר מכן בתיכון בעיר קולמאר.

ב-1931 נישאה למהנדס טוביה סלומון, שהיה מבוגר ממנה בעשר שנים. היא עבדה כמזכירה במשרד עורכי דין בסטרסבור (שטרסבורג). בשעותיה הפנויות היתה פעילה בארגון הצופים היהודיים E.I.F (Eclaireurs Israelites de France), שלימים ימלא תפקיד חשוב בהצלת ילדים יהודיים. היא תמכה בתנועה הציונית.

למחרת הפוגרום ביהודי גרמניה, הידוע כ"ליל הבדולח", שהתחולל ב-9.11.1938, נודע לה שמנהל בית היתומים היהודי בפרנקפורט, מבקש להעביר את הילדים לצרפת. היא פנתה למשרד הפנים הצרפתי והשיגה את אישורו ולאחר מכן פנתה אל ארגון העזרה היהודי בסטרסבור וביקשה שיממן את קליטתת הילדים. 
ב-6.12.1938 היא הנהיגה קבוצת פעילים שאספה מבית היתומים 52 ילדים, בגילאי 11 – 14. הילדים שוכנו במשפחות יהודיות שלקחו על עצמן את ארוחם. כעבור ארבעה חודשים, הביאה מהעיר קרלסרוהה קבוצה בגודל דומה ודאגה לשכנם. היא עמדה בקשר עם הילדים והמשפחות.
לאחר פלישת הגרמנים לצרפת (מ-10.5.1940 ואילך) עברו אנדרֶה ובעלה לעיר קלרמון-פראן בדרום צרפת ומצאה שם מגורים לכל הילדים. לאחר כניעת צרפת, הצטרפה אנדרֶה לארגון אוז"ה, היא דחפה את הארגון לעסוק בגורל משפחות וילדים, נטולי אזרחות צרפתית, שנכלאו במחנות מעצר בדרום צרפת. היא החלה לגייס פעילים יהודיים בעלי אזרחות והכינה תוכנית לחילוץ מספר גדול ככל האפשר של ילדים מהמחנות ולקלוט אותם, בשלב ראשון, בבתי יללדים שפתח ארגון אוז"ה. היא פנתה לשלטונות וישי בבקשה, שאושרה לבסוף, להעביר ילדים מהמחנות לבתי הילדים. ב-26.2.1941, הועבר 48 ילדים, בגילאי ארבע עד ארבע עשרה ממחנה גורס למוסדות ממשלתיים עבור יתומי מלחמה. משם נשלחו הילדים למוסדות של אוז"ה. אנדרה סלומון עסקה רבות בשכנוע ההורים שבמחנות להיפרד מילדיהם. אנשי אוז"ה ואנשי ארגון הצופים היהודיים E.I.F נכנסו למחנות המעצר במסווה של עובדים סוציאליים ופעלו לפי הוראותיה.
במקביל ניסתה אנדרה לארגן פינוי של ילדים לארה"ב. בין קיץ 1941 למאי 1942 הצליחה להוציא 242 ילדים בשלוש הפלגות לארצות הברית, לאחר מאמצים רבים להשיג את אישורי ההגירה. היא עצמה ליוותה כל אחת מההפלגות הללו ודאגה שהילדים ייקלטו בארה"ב.
בקיץ 1942 החלו שילוחי היהודים מצרפת לאושוויץ. ב-16 וב-17 ביולי 1942 התנהל מצוד אחרי יהודים חסרי אזרחות צרפתית על ידי משטרת וישי על פי הוראות הנאצים,. 4,051 (31%) מהמגורשים היו ילדים. ב-26 באוגוסט 1942, בהמשך לפעילות משטרת צרפת בגירוש היהודים מפריז ביולי, בוצעו מעצרים נרחבים בקרב יהודי אזור שאטונף-לה-בה (Châteauneuf-les-Bains),  שבתחום שלטונה של ממשלת וישי, ב"צרפת הלא כבושה". שני ארועים אלה שכנעו את אנדרה ויתר ראשי אוז"ה שיש לעבור מפעילות הומאנית לפעילות הצלה של ממש.
ב-11 בנובמבר 1942 נכנסו הגרמנים לאזור וישי והחליפו את ממשלת וישי. תוך חצי שנה גורשו למחנות ההשמדה כ-42,000 יהודים. בתגובה לכך פתח הארגון מרכזים בלימוז', ניס, מז'ב, סנט-גרוואיס בטולוז פאו וליון, ובשאמברי, שהיתה באזור הנתון לשלטון איטלקי. בסך הכל, אוז"ה גייס יותר מ-25 רופאים וחמישים עוזרים. מרכז הניהול של הארגון עבר לאזור האיטלקי בשאמברי, כשהמטה בז'נבה דאג להשגת הכסף הדרוש למימון כל הפעולות, שהגיע בעיקר מארגון הג'וינט האמריקאי.
הארגונים היהודיים הקימו רשתות מחתרתיות של מילוט והצלה בהיקף ובאינטנסיביות שלא נראו כמותם בארצות אחרות. המקשרת בין פעולות הרשתות לפעולות הלגאליות היתה אנדרה סלומון. יהודים רבים מצאו מקלט בכפרים, האוז"ה ותנועת הצופים היהודים (.E.I.F) פעלו יד ביד עם יחידים וארגונים לא-יהודיים והצליחו להציל למעלה מ-10,000 ילדים, שמרביתם לא זכו יותר לראות את הוריהם. אוז"ה ייסד רשת מחתרתית על מנת להבריח את הילדים למדינות ניטראליות. אנדרה סלומון, שהיתה כזכור פעילה בתנועת הצופים היהודים, תאמה וקשרה בין הפעילויות. היא יזמה הברחה של ילדים, להם היו קרובי משפחה בארץ ישראל, לספרד דרך אנדורה, משם הגיעו בדרכים עקלקלות לארץ. היא היתה גם המתאמת הראשית בין הרשתות שהבריחו ילדים לשוייץ. סך הכל הועברו לשוויץ כ-1069 ילדים.
מאות רבות של ילדים, אם לא אלפים נצלו בזכות אנדרה סלומון. רבים מהם סיפרו שאנדרה היתה להם אם שניה. רבים שמרו על קשר איתה עד יום מותה.
ב-1948, בגיל 40, נולד בנה היחיד, ז'אן. היא המשיכה בפעילות בארגונים ציוניים. ב-1959 התמנתה כסגנית נשיא ארגון הבונדס. ב-1970, והיא בת 62, הגשימה חלום ועלתה לישראל. היא הלכה לעולמה בארץ, ב-1985, בגיל 77.


רכבת אבודה



"היה זה חודש אפריל 1945 במחנה ברגן־בלזן. הייתי בן 12, נער צנום, אדיש לפחד, אדיש למוות, רציתי רק להרגיע את הרעב. המלחמה עמדה להסתיים אבל אנו לא ידענו דבר. העמיסו אותנו בקרון בהמות, משלוח אחרון למוות. שבועיים הסתובבנו בדרכים, קרון דחוס בעשרות אנשים. נוסעים לשום מקום, לכל מקום, ללא תקווה. בכל יום אנשים מתים מרעב, מצמא, מטיפוס ומכולרה. מזיזים את המתים לצידי הקרון ותולשים מהגופה מה שנשאר עליה.

הנסיעה אינה נגמרת, נוסעים ברציפות יום אחר יום. אין אוכל. אין מים. אין לי מושג היכן אנו ולאן נוסעת הרכבת. מדי פעם רעש אווירונים ורעם תותחים. מה אכפת לי. פתאום עצירה. דלת הקרון נפתחת. בחוץ שלולית ענק של מי גשם. אני נפלט החוצה ורץ אל המים. לפתע אני מגלה ראשנים, הידיים שלי לוכדות אותם בזריזות. אני רעב. הנאצים מכים בנו בקתות הרובים. למי אכפת. הנאצים צועקים, לחזור לקרון, בזווית עיניי אני רואה את גופות המתים מושלכות החוצה, למי אכפת. עוד יום עבר.

אשר אברהםנולד ב־1933 ביוגוסלביה. נכלא במחנה ברגן־בלזן ושרד את ה"רכבת האבודה" שיצאה מברגן־בלזן. עלה ארצה ב־1949, אב לשניים וסב לחמישה נכדים ונין


יש הרבה זהב



"בכל יום היה פוגרום. האוכלוסייה הצפופה בגטו מינסק הלכה והצטמקה. דריכות מתמדת. אמא יצאה לעבודת כפייה, ואבא ברח אל הפרטיזנים. באותו יום נורא של פוגרום נתפסתי על ידי הפוליצאים (השוטרים הבלארוסים). הייתי בת 9. הביאו אותי אל בור הריגה. המוני יהודים היו שם. מולנו עמדה כיתת יורים, מחיילי הגסטאפו. עמדנו בבור בצפיפות, כל הזמן נורו יריות. החיים הצטוו לשים את המתים בצידי הבור. לפתע נתקלו עיניי בעיניו של שוטר אוקראיני. "יש הרבה זהב", לחשתי. השוטר הסתכל עלי ונחר בבוז, "ז'ידובקה, יש הרבה זהב את אומרת? תראי לי איפה ואם לא...". יצאתי מן הבור והלכתי לצידו. לאן? לא ידעתי. זהב? מה לי ולאוצרות זהב. רעבתי לפרוסת לחם. "איפה הזהב?" שאל שוב. לקחתי אותו למחסן שמאחוריו היה בור המסתור שלנו. הוא הוציא סכין, העביר אותו לרוחב הצוואר שלי, "זה סופך אם את משקרת לי". רעדתי. קרעתי את חולצתי הלבנה, תחתיה נגלתה שרשרת ובקצה צלב זהב. בבריחותיי הרבות מן הגטו ענדתי את הצלב לצורך הסוואה. "אם תהרוג אותי, הצלב שלי ימית אותך!" דיברתי בביטחון והסתכלתי לו בעיניים. הוא נעץ בי מבט קר, "ז'ידובקה חכמה, זרקי את הצלב על הרצפה ולכי מכאן!" 

רחל שמיילוביץנולדה ב־1933 בבלארוס. בת 9 בזמן הפוגרום במינסק, שרדה את בורות המוות. אחרי המלחמה למדה רפואה במינסק, שם פגשה את בעלה זליג. עלתה ארצה ב־1959. אם לשתיים וסבתא ל־6 נכדים



לחמניות



"באותו בוקר הגיעה סבתא ואמא שלחה אותי לקנות חמש לחמניות. אמא הניחה בין ידיי את תלושי המזון. האות J התנוססה גדולה וצורבת על כל תלוש. יצאתי לרחוב חבושה בכובע הצמר שאמא סרגה. בקצהו התנוסס פונפון. בדרך חזרה הביתה זה קרה. קבוצת נערים לבושים במדים חומים עצרה אותי. הכרתי אותם, כולם מהשכונה שלי. עד היום אני זוכרת את מראה פניו של רודי הלבוש במדי ההיטלריוגנד (נערי היטלר). הם הקיפו אותי במעגל, גדולים וחזקים ממני. הנה הגיע אגרוף ראשון ואחריו מטר של אגרופים, בפנים, בראש, בכל מקום. כובע הצמר נתלש מראשי ונקרע לפיסות, כך גם הלחמניות החמות והמתוקות שזה עתה קניתי. בצחוק קולני הם קרעו אותן לחתיכות והשליכו בהתרסה. אחר כך עזבו אותי שותתת דם. שתי שיני חלב זעירות בחנו אותי בדממה מן המדרכה, לחמנייה אחת נשארה אחוזה בכוח בין אצבעותיי.

חניתה שוסטרנולדה ב־1935 בברסלאו, גרמניה. את המלחמה עברה בגטו צימפל בברסלאו. עלתה ארצה ב־1948. אם לשלושה, סבתא לשישה נכדים ושני נינים


הבור



"בשנת 1941, כשהנאצים החלו לכנס את היהודים בגטו, אבא החליט לברוח. הוא הכין מראש תוכנית הצלה למשפחה המורחבת - ארבעה ילדים ושבעה מבוגרים. קוסטק, החבר של אבא, חפר בור ברפת ביתו, עומקו מטר וחצי ורוחבו שלושה מטרים. בכפר האוקראיני הקטן ידע כל חקלאי מה מתבשל לצהריים בקדרת שכנו, וברפת של קוסטק סופרוניוק מסתתרים 11 יהודים. ישבנו צפופים ושותקים, מתפללים שאיש לא ילשין עלינו. הבור שלנו כוסה בקרשי עץ עבים שעליהם הילכו שתי פרות ושלושה חזירים. רק פתח קטן שלא כוסה איפשר לנו לנשום אוויר.

בכל יום נכנסה מריה, אשתו של קוסטק, אל הרפת ובידיה גיגית להאכלת חזירים. בצידי הגיגית הניחה לבן, תפוחי אדמה ומעט לחם. בצאתה לקחה עימה את דלי הצרכים שלנו. קוסטק ומריה סופרוניוק סיפקו לנו מקלט ומזון במשך שלוש שנים, עד סוף המלחמה. ב־1990, כשנענתה בקשתנו להעניק לבני הזוג תואר של "חסידי אומות העולם", הם כבר לא היו בין החיים. גיליתי היכן הם קבורים ולא נרגעתי עד אשר הסכים ראש העיר לקבל בשמם את תעודת חסיד אומות העולם. עד יומי האחרון לא אפסיק להודות להם.

שלמה טורבינרנולד ב־1934, יליד סוסנוביצה, פולין. מגיל 6 עד 9 הסתתר עם משפחתו בבור ברפת בחצר של משפחת סופרוניוק (לימים קיבלו תואר חסידות עולם). עלה ארצה ב־1957. אב לבת וסב לשני נכדים



חיילים שבורים

'

"המלחמה קרבה לקיצה. בבודפשט ניטשו קרבות בין הגרמנים לרוסים. יום אחד, בעודנו מצופפים ארבעתנו - אמא, אחיי פטר ויהודית ואני הקטן - במטבחון הדחוק, פרצו אליו שני חיילים גרמנים. הם היו מיוזעים, מותשים ורדופים. בידיהם החזיקו מקלעים. הרמנו ידיים ורק אני הקטן בהיתי בהם, אמא תפסה את ידיי ומשכה אותן מעלה. הם חיפשו מסתור. בעודם מתמקמים מאחורי וילון המקלחון, נפתחה הדלת בבעיטה גסה וקבוצת חיילים רוסים פרצו פנימה. שוב הרמנו ידיים לאות כניעה. אמא קפאה במקומה. שני גרמנים מאחורי הווילון הפרחוני, וכשהם יתגלו - מה יהיה גורלנו? הגרמנים נורו כחיצים מן המקלחון וזינקו מטה דרך המרפסת. הרוסים כיוונו אליהם את קני הרובים וירו בהם בעודם באוויר. שמעתי צעקות כאב וקול חבטת גופות על המדרכה, ומסביב שעטות, דלתות נטרקות והמולת אדם. ופתאום דממה. רצתי לחלון, שם למטה היו שרועות גופותיהם של שני חיילים גרמנים, כמו בובות שבורות גפיים ולידם נחלי דם 

יצחק תדמורנולד ב־1939 בקושיצה, סלובקיה. עלה ארצה ב־1947. אב לשניים וסב לשתי נכדות


לעבור את הגדר



"כשסגרו בגדר תיל את גטו איבייה התחלנו להרגיש את הרעב. הייתי אז בן 13, נמוך קומה, בעל מראה ארי וסבר פנים רציני. שלטתי באופן מוחלט בשלוש השפות: רוסית, פולנית ובלארוסית. בעזרת מכשיר חד חתכתי את גדר התיל ויצאתי בזחילה מן הגטו לכפר לוקשינו המרוחק כמה קילומטרים מן הגטו, שם גרו גויים שהכירו את אבא. הם נתנו לי כיכר לחם תוצרת בית, עבה וכבדה, כשלושה ק"ג משקלה, ואיתה מיהרתי לחזור.

בעודי מתכופף להזדחל תחת גדר התיל שמעתי צעקה מאחוריי, "ילד, מה אתה עושה כאן?" התכווצתי מייד. חיי הקצרים עברו לנגד עיניי. האם ייגמרו פה? הסתובבתי. מאחוריי עמד פוליצאי (שוטר פולני), הסתכלתי לו בעיניים ובפולנית רהוטה עניתי: "יש לי אוכל בתרמיל ואני הולך למסור אותו לז'ידים ולקבל בתמורה בגדים יפים". אם רעדתי בתוכי הפוליצאי לא חש בכך, כל כולי נכנסתי לתפקיד שיציל את חיי. הפוליצאי התבונן בי, מתרשם מנימת הזלזול והשנאה שבה הגיתי את המילה "ז'ידים", מתרשם מהתנהגותי הבוטחת ומהפולנית שהתגלגלה בפי כשפת אם. אז ניפנף בידו ואמר, 'לך'!"

זליג שמיילוביץנולד ב־1930 באיבייה, בלארוס. בגיל 11 נכלא בגטו איבייה. אחרי המלחמה למד רפואה במינסק. שם פגש את אשתו רחל. עלה ארצה ב־1959. אב לשתי בנות וסב ל־6 נכדים 

מקור המידע  

83 שנים אחרי: האישה שהצילה את אפרים הוכרה כחסידת אומות העולם

  מאת : איתמר אייכנר עד גיל 14 לא ידע אפרים כוכבא כי אומץ בשואה. הוריו נרצחו ורק בבגרותו פגש את אביו המאמץ וקיבל את היומן שכתבה ג'קלין...