'
"המלחמה קרבה
לקיצה. בבודפשט ניטשו קרבות בין הגרמנים לרוסים. יום אחד, בעודנו מצופפים ארבעתנו
- אמא, אחיי פטר ויהודית ואני הקטן - במטבחון הדחוק, פרצו אליו שני חיילים גרמנים.
הם היו מיוזעים, מותשים ורדופים. בידיהם החזיקו מקלעים. הרמנו ידיים ורק אני הקטן
בהיתי בהם, אמא תפסה את ידיי ומשכה אותן מעלה. הם חיפשו מסתור. בעודם מתמקמים
מאחורי וילון המקלחון, נפתחה הדלת בבעיטה גסה וקבוצת חיילים רוסים פרצו פנימה. שוב
הרמנו ידיים לאות כניעה. אמא קפאה במקומה. שני גרמנים מאחורי הווילון הפרחוני,
וכשהם יתגלו - מה יהיה גורלנו? הגרמנים נורו כחיצים מן המקלחון וזינקו מטה דרך
המרפסת. הרוסים כיוונו אליהם את קני הרובים וירו בהם בעודם באוויר. שמעתי צעקות
כאב וקול חבטת גופות על המדרכה, ומסביב שעטות, דלתות נטרקות והמולת אדם. ופתאום
דממה. רצתי לחלון, שם למטה היו שרועות גופותיהם של שני חיילים גרמנים, כמו בובות
שבורות גפיים ולידם נחלי דם “
יצחק תדמור: נולד ב־1939 בקושיצה, סלובקיה. עלה ארצה ב־1947. אב לשניים וסב
לשתי נכדות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה