משה קמרת , ילד בן 13 , מסתתר אצל איכרים בכפרים

משה קמרת, יליד קרקוב, בשנת 1928.

מבית מסורתי, ציוני. למד ב'תחכמוני'. עם פרוץ המלחמה למד באופן פרטי עם קבוצה אצל מורים מבית הספר. בפברואר 1941, נשלחה המשפחה בלעדיו ללובלין (לאחר שהאב נאסר ושוחרר בעת שעסק במסחר). .עם חיסול הגטו, עבר עם משפחחתו לסקלה ועבד במקום אביו במחצבה מדי פעם. בקיץ 1942, העד נתפס עם אמו בעת אקציה בעיר, והמשפחה כולה ברחה. הם שהו כשבועיים ביער. בנובמבר 1942, כשנודע על אקציה קרובה, הסתתרו אצל איכר בתשלום, וכעבור שלושה ימים הודיע האיכר, על בא הגרמנים. המשפחה ברחה והחלה לנדוד בכפרים. לאחר שנורו אמו ואחותו, נתפס אביו כשהלך לחפש עבורם מקום אחר. העד מצא איכר שהסכים להחזיקו ככל שירצה ואף הסתיר יהודים נוספים בתקופות שונות. לאחר השחרור על ידי הרוסים בינואר 1945, חזר לקרקוב ולקטוביץ' שם חי עם דודתו. עלה לארץ ב-1946 עם הנוער הציוני. העד שמר על קשר עם מצילו הפולני (שקיבל אות חסיד אומות העולם).

נכנסתי לאיכר אחד שהיה גר בצד השני של היער. היה לי מעיל של אבא. כל הלבוש שלי היה רק לבוש אחד. היה לי סוודר אחד כל הזמן, עד סוף המלחמה, סוודר מצמר עבה עם צווארון. הוא היה מלא כינים. היו לי מכנסיים שלושת-רבעי עד הברכיים. הגעתי לאיכר הזה והם היו מוכנים להסתיר אותי אם אתן להם את המעיל. רציתי לעמוד איתם על המקח אולי שישאירו אותי שבועיים או שלושה שבועות. אבל הם אמרו שיסתירו אותי כמה שירצו. הסתירו אותי עד ינואר 1945.

ש. למה? בטח לא עבור המעיל החזיקו אותך כמעט שנתיים.

ת. הם היו אנשים טובים. אצלם הסתתרו לעתים קרובות יהודים. כשבאתי אליהם התברר אחרי שבוע ימים שהיתה עוד איזו בחורה יהודיה שגם הסתתרה בעליית הגג. היו תקופות שהסתתרו שם 5 יהודים. היתה שם משפחת שקלאר, שהיו אבא ואמא ושני בנים ובת ובת אחת נשואה עם בעלה, שזה 7 נפשות. היה בן דוד משה עם אשתו ועם ילדה בת 8, היה יהודי בשם ברגר עם הבן שלו. היתה אישה בשם גיזה עם ההורים שלה. שמו של האיכר היה סטפן. בבית הזה היו סטפן ואשתו. סטפן היה בן 27 ואשתו, אנטוש'ה, היתה בת 19. אמא של אשתו, מזורקה, היתה בת 50. היא באופן מעשי נתנה לי את המחסה והיא קבעה את הכל בבית. וסבא בן 90 או 92. סטפן בדרך כלל היה בשדה ואשתו לא היתה כל כך שפויה – קצת חולה ואימה קבעה. אני זוכר דבר אחד שהוא אמר דבר אחד: אתם מסתירים פה ז'ידה, עוד יהרגו אותי בגללכם. אני זוכר כשהוא נפטר, חצי שנה אחרי שבאתי לשם. היו תקופות שברחנו ליער. פעם הייתי עם גיזה ועזבנו ל-3 ימים כי שמענו שהגרמנים מחפשים יהודים. הסתובבנו ביער ואמרנו שזה יום ראשון בבוקר, אז נבוא לסטפן. באתי אתה לסטפן. אז היא אמרה שהיא תלך להורים שלה שנמצאים באיזה שהיא תעלה, מקום מסתור. אני אמרתי: אני אשאר פה, תלכי את, ואני אבוא אחר כך. היא יצאה ב-5 בבוקר וב-7 בבוקר באה מזורקה, אמו של סטפן ואמרה: הרגו את גיזה עם ההורים שלה. הלשינו על ההורים שלה ולקחו אותם והיא הלכה לקראתם והרגו גם אותה. אני נשארתי. אחרי שגיזה נהרגה, נשאר ממנה זוג נעליים. זאת היתה עונת הקיץ ובשדות בפולין החיטה די גבוהה, השדות של הפריץ היו בגודל של אלפי הקטרים, אז הסתתרנו שם. אני קיבלתי מעיל קצר מסטפן, בתמורה למעיל שלי. המשפחה שהזכרתי, הבנים שהסתתרו שם בכלל לא היו דומים ליהודים, הם היו בכלל ילידי כפר. בפעם הראשונה פגשתי יהודים שהיו כפריים. דיברו כמו כפריים, היו נראים כמו כפריים. הם יצאו בבוקר מוקדם וסיפרו סיפור שהם פולנים שנשלחו לגרמניה וחזרו. אני תמיד ישבתי עם ההורים שלה ועם בן-דוד ואשתו וילדה בת 8. פתאום הם עזבו והם הורידו ממני את המעיל ואת הנעליים. כי אמרו שזה של גיזה. פתאום גשם שוטף, כמו בפולין שיורד בבת אחת. ברחתי ותוך חצי שעה נכנסתי לאיכר ונכנסתי לגורן. תליתי את הבגדים שלי. לקח שלושת רבעי שעה וראיתי את ההורים שלה עם משה והילדה בת 8 והפולנים תפשו אותם ומסרו אותם לגרמנים והרגו אותם.

ש. למה אתה ברחת?
ת. כי היה גשם ולא היה לי מעיל.

ש. לא בגלל שפחדת.
ת. פשוט היה גשם שוטף. אז השארתי אותם, את האבא והאמא, בעל והאישה, וילדה בת 8, חמישה איש. בשבילי זו לא היתה בעיה לרוץ מרחק כזה. הייתי רטוב לגמרי כשבאתי לאיכר. הבית של סטפן היה לאורך הכביש. ראיתי אותם על הכביש פצועים, קשורים בידיים וברגליים ולקחו אותם הגרמנים...

ש. למה את מרגיש צורך להסתתר אם יש לך מקום אצל סטפן?
ת. כי לא רציתי לסכן אותו. הגרמנים חיפשו בתקופות מסוימות יהודים ולא רציתי לסכן אותו. היה לי תמיד קרש כזה עם מסמר והתגנבתי אתו.

ש. האיכרים בסביבה הכירו אותך?
ת. אני לא חושב. אני באתי למשפחה הזאת ינצ'רסקי, אז עזרו לי במובן פסיכולוגי, והאישה הזאת נתנה לי כרית בשביל להתכסות. היו שם 3 בתים בכפר הזה. בקצה היער היה באמצע סטפן ושני שכנים. הוא היה כל כך מקובל עליהם שלא השלינו. בלילה הלכתי לבוסתן, הורדתי קצת תפוחי עץ ואגסים, הבאתי ושמתי על התבואה בגורן וכשהבשיל הבאתי לו.

פעם היה משהו מעניין. כשהייתי בגורן אצל סטפן, פתאום שמעתי גרמני. עשיתי בגורן חור עמוק. נהיה 3-2 אחה"צ, 4 אחה"צ, אני שומע איזה צעדים, רציתי להתרומם ופתאום משהו עצר אותי. בא גרמני. אצל שכן הוציאו את כל התבואה כדי לחפש.

ש. כלומר, אצל השכן כן חיפשו ואצל סטפן לא?
ת. אצל סטפן לא חיפשו...

ש. זה מתוך טוב לב שהוא הסתיר אותך?
ת. כן. הוא לא הכיר אותי ולא את אבא שלי. כסף לא היה לי.

ש. הוא משתמש בך קצת ככוח עבודה.
ת. לא. לא יכולתי לצאת ביום אף פעם, רק בלילה.

מקור וקרדיט : אתר מט"ח בשיתוף יד ושם

 מעדותו של משה קמרת על שהייתו אצל חסיד אומות העולם סטפן

הנזירות ניסו לשכנע אותי להפוך לקתולית

נולדתי באנטוורפן בבלגיה ב-12 במאי 1933 בשם אוגוסטה ריציק.

מלחמת העולם השנייה פרצה בשנת 1939 בהיותי בת שש בלבד. בשנת 1940 משפחתי לקחה את כל המשפחה לדרום צרפת כדי לברוח מהגרמנים ולהפליג באוניה לאנגליה. אנחנו לא הצלחנו לעלות על האנייה מכיוון שאבדנו זה את זה בדרך לדרום צרפת. לאחר שמצאנו אחד את השני, החלטנו לנסות שוב להגיע לדרום צרפת. החיילים צרפתים לא נתנו לנו לעבור כתוצאה מקח חזרנו לאנטוורפן. עם הגענו לאנטוורפן שבבלגיה, חוקקו חוק שהיהודים צריכים לשים טלאי צהוב.

עד שנת 1942 חיינו בשקט יחסי, אבל אז הגרמנים התחילו לשלוח מכתבים לגברים יהודים, לבקשה לבוא לעבודה ורק מי שנשמע לבקשה משפחתו ניצלה זמנית בהמשך הגברים הבינו שזוהי תרמית והתחילו להתחמק מהעבודה. הגרמנים החליטו לעבור בית, בית כדי לקחת את כל המשפחות היהודיות ל"מלין" למחנה שריכזו את כל היהודים בדרך לאושוויץ. באושויץ. אבא שלי החליט ללכת לעבודה שזה בעצם היה ה"מלין".

כשאבי עזב את הבית בשש בבוקר הוא נתן לי נשיקה מתי שישנתי ושקמתי הרגשתי וראיתי את כל הדמעות שלו כל הפנים שלי. הייתי מאוד עצובה. כשהוא עזב אני הבטחתי שמתי שהוא חוזר מהמחנות אני יהיה הילדה הכי טובה בעולם ושאני אעזור לו כדי שחייו יהיו יותר קלים.

בשנת 1942 בת דודתי נלקחה למחנות. לפני שהיא נסעה למחנה היא והחתן שלה ערכו מסיבה. האהבה ביניהם והתמונה שלהם בעיני רוחי נתנו לי כוח להמשיך לחיות ולקוות להגיע גם ליום חתונתי.

בזמן הזה אני הלכתי עוד לבית ספר יהודי. בערב ראש השנה אנחנו היינו בבית ספר והמורה הודיעה שהגרמנים באים לקחת את כל ילדי בית הספר אז הילדים היו צריכים לחזור הביתה אבל עם מישהו מצוות בית הספר. כשכולם היו בבית, אימי אחי ואני. באותו ערב אני הסתכלתי דרך חור שהיה בקיר שהשקיף על הרחוב. אני ראיתי שהגרמנים לוקחים את כל השכנים היהודים. אמרתי לאימי את זה. הגרמנים הגיעו לביתנו הם דפקו בדלת אבל לאמא שלי היה את האומץ לא לפתוח את הדלת. אמא שלי החליטה לפתוח את הברזים כדי שאם הגרמנים יפרצו את הדלת אז היא תאמר שהיא לא שמעה שהם דפקו. למזלנו השכנה הגויה אמרה להם שאנחנו מזמן באושוויץ והם עזבו אותנו. באמצע הלילה אנחנו הלכנו לשכנה והיא סיפרה לנו מה קרה והיא אמרה שאנחנו צריכים לעזוב את הבית כי יש איזה שכן שמלשין על היהודים.

לאמא שלי היה אח בבריסל (בירת בלגיה), שהוא שמע את הסיפור על מה שקרה לנו הוא שלח אנשים במדי משטרה לקחת אותנו. כשהגענו לבריסל הוא דאג לחפש לנו מקום בטוח בשביל כל אחד. אני הייתי הראשונה שקיבלה את המקום, מקום מסתור, אצל הנזירות בעיר לובה. אחר כך אחי קיבל מקום גם אצל מנזר. כדי להגיע לשם אחי היה צריך ללכת עם אמא שלי לתחנת אוטובוס אבל כשהם הגיעו האוטובוס לא עצר. הם חזרו למשרד שטיפל בהם בשביל לספר שאוטובוס לא עצר. הם מאוד כעסו כי הם לא האמינו לה והם חשבו שהם איחרו. לבסוף גילנו שזה היה מזל כי שמענו שהילדים שהגיעו למנזר הזה, הגרמנים לקחו אותם. אחר כך המשרד מצא מקום אחר, בכפר שבליאז. שם הייתה אישה זקנה שחייה לבד, היא הסכימה לקבל אותו. מי שהביא אותו לשם הייתה אישה שעזרה ליהודים ביום. בלילה היא הייתה  מבלה עם הגרמנים  וביום הייתה עוזרת ליהודים. האישה הזו קיבלה את אח שלי והיא לקחה אותו לישון אצלה.

אחי היה בחדר חשוך והיה אסור לו לבכות למה בחדר השני היו הגרמנים.למחרת היא לקחה את אחי לליאז. הם הלכו לקולנוע באמצע הסרט היא אומרת לו שהיא צריכה ללכת לשרותים, אבל היא עזבה אותו ולא אמרה לו שום דבר. בסוף הסרט הוא נשאר עם אנשים זרים בשביל ללכת לאישה הזקנה. 

בזמן הזה אני הייתי אצל הנזירות שם סבלתי מרעב. הנזירות ניסו לשכנע אותי להפוך לקתולית, אבל אמרתי להם שאני מחכה שאבי יחזור מהמחנות, ואז אשאל לרשותו של אבי, אם הוא מסכים שאהפוך לקתולית. בגיל 10 הלכתי לראות איפה אחי. אני עליתי לרכבת לבד, כדי להגיע לשם ובזמן ההוא זה היה סיכון גדול, כי אם היו מגלים שאני יהודיה אז הם היו לוקחים אותי. כהגעתי לשם, אני ראיתי שאח שלי  נמצא אצל אישה טובה והיה לו הרבה אוכל והוא לא סבל. רציתי גם להישאר שם יחד איתו. אמא שלי לא רצתה שילדיה יהיו במקום אחד. כך לא הייתה לי ברירה, אז חזרתי למנזר ולנזירות עד תום המלחמה.

בלילה שלפני יום הולדתי אני סיפרתי לאמא שאבא חי והיא סיפרה שהיא חלמה אותו חלום ובבוקר יום הולדתי 12 במאי בשעה 10 בבוקר, שעת הולדתי, אבי דפק בדלת. אף אחד לא הכיר אותו, אבל אני זיהיתי אותו לפי שיניי הזהב שלו. אני התחלתי לצעוק שזה אבא שלי. כתוצאה מזה שצעקתי כל כך חזק, כל הרחוב בא לראות מה קרה? אימי פתחה את הדלת ושאלה אותו מי הוא? אבל דרך הכל היא זיהיתה אותו. לא זיהינו אותו בהתחלה מכיוון שלפני שהוא יצא הוא היה במשקל 80 קילו וחזר 45 קילו. בנוסף הוא חזר מוזנח, קירח וחולה.

בשנת 1945 בסיום המלחמה התחלנו לחיות ולחזור לשגרה.

 לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי

בוריס מלינסקי, נער בן 15 , זכרונות מגטו מינסק ולחימה עם הפרטיזנים

בשנת 1941, כשהייתי בן 14, המלחמה החלה. שישה ימים אחרי שהמלחמה פרצה, מינסק הייתה בשליטת הגרמנים ולא הספקנו להתארגן לבריחה. מסילות הברזל היו מפורקות והרוסות אז ברחנו ברגל, בדרך מטוסי מלחמה עברו מעלינו וניסו לירות בנו, כל העיר הייתה שרופה ועלתה באש. התרחקנו ממינסק והגענו לכפר קטן ושם העברנו את הלילה. בבוקר שמנו לב שהנאצים כבר הספיקו להגיע לכפר. ראש הכפר השתייך למפלגה הנאצית וציווה על כל אלה שברחו לחזור למקומם לפני המלחמה, ולא – הנאצים יהרגו אותם. חזרנו למינסק ברגל וישר שלחו אותנו לגטו עם הציוד שהיה אתנו (קצת בגדים, שאריות אוכל וקצת מים). הגטו כלל כ-50 רחובות ובית קברות יהודי. בכל יום בגטו עבר חייל נאצי שירה באנשים שהסתובבו ברחובות, ללא סיבה, סתם כי התחשק לו. יום אחד אחראי הגטו לקח את אבי הצמיד אותו לקיר שם תפוח על ראשו  התרחק כ-10 מטר וירה, למזלנו הקליע פגע בתפוח ולא בראשו של אבי. אני ואבי בתקופה הזאת עבדנו במיון ספרי גיאוגרפיה והיסטוריה, ספרים שהגרמנים לא רצו זרקנו, ספרים שהיו שווי ערך ארזנו ושלחנו לגרמניה. כל יום חיילים הובילו אותי ואת אבי מהגטו למקום בו מיינו את הספרים, אמי ואחותי נשארו בגטו ולא יכלו לצאת. אחראי הגטו נתן פקודה לכל הרופאים להתכנס לתא אחד בגטו ולא לצאת החוצה. מי שנתפש  יירו בו למוות.

באחד הימים, כשאני ואבי חזרנו, השכנים אמרו לנו שהגרמנים לקחו את אמי ומוציאים אותה להורג. על פי החוק, כשרוצחים בן משפחה עליהם לרצוח את כל שאר המשפחה. פתאום ראינו שלוש ניידות משטרה מגיעות, השוטרים אמרו לנו לקחת את כל הדברים שלנו ולבוא אתם כדי לפגוש את אימא, לא יכולנו להתנגד כי היינו מעטים. ברגע שעצרנו  חמקתי מהם אל תוך הגטו, בזמן הבריחה נפלתי ועיקמתי את הרגל, מהר תלשתי את הטלאי ואת מספר הבית שהיה עליו, ברחתי מתחת לגדר ורצתי לכפר אחר.

לאחראי הכפר קראו היינן, כשהגעתי לכפר היה יום ראשון ולמזלי ביום ראשון הנאצים לא עבדו ולכן יכולתי לנוח. הלכתי  לביתו של להיינן, הוא דיבר רוסית. אחרי שהיינן פתח את הדלת לא יכולתי להוציא הגה מהפה, התחלתי לבכות ולרעוד, היה לי קר. הוא הכניס אותי לחדרו נתן לי כוס מים ושאל אותי מה קרה, סיפרתי לו והוא אמר שיעזור לי. הוא נעל אותי בחדר שלו ואמר לי: אם מישהו דופק בדלת  עליך להיות בשקט. היינן נסע לגטו, נמסר לו  שהנאצים לא עובדים היום ואת אמי שלחו למקום אחר בגלל שהיא הייתה רופאת ילדים. היינן דרש לשחרר את משפחתי אך התשובה שהתקבלה הייתה שרק אחראי הגטו מורשה לשחרר אותם, לכן היינן פנה לאחראי הגטו. אחראי הגטו חשב לרצוח את כל האנשים בעלי ההשכלה אך מכיוון שהיינן פנה אליו אישית הוא הסכים לשחרר את משפחתי בתנאי אחד, שאם הוא ישחרר אותם הוא ירצח גן ילדים. אמי אמרה שהיא הקדישה את כל חייה לטיפול בילדים, והיא לא תוכל לחיות עם עצמה אם היא תיתן את הסכמתה, לכן היא התנגדה. כתוצאה מכך רצחו את משפחתי, ולאחר כחודש רצחו הנאצים את הילדים והרופאים עם סכינים.

בוריס הצליח לעבוד בכפר: ניקה רחובות ועבד באדמה. הוא הכיר שם מתורגמנית (גרמנית-רוסית). היו לה מסמכים שהוכיחו שהיא נוצרייה , לאישה קראו ז'אנה רן צ'רנה. ז'אנה הזהירה אותי שהגרמנים באים מחר לסבב רצח, אז ברחתי למקום העבודה של אבי והתחבאתי בעליית הגג שלושה ימים עם בקבוק מים וחתיכת לחם. כשלא נשארו לי אוכל ומים הלכתי למוזיאון שבו עבד תלמיד של אבי והסתתרתי שם חודש, כל יום הביא לי לחם ותפוח אדמה. לאדם שהסתיר אותי קראו ויזוביץ'. הצלחתי להשיג מסמכי מעבר, ברחתי ליערות לפרטיזנים. כשהגעתי אל הפרטיזנים היו שם כ-350 איש, לחמתי לצד הפרטיזנים ולאחר שנה נפצעתי מקליע של רובה במרפק. פינו אותי לבית חולים ואושפזתי שם חצי שנה.

לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי

יעקב צוקרמן , ילד בן 4 , במסע הישרדות בסיביר

נולדתי ברוסיה בחודש מאי 1940 בעיר בריסק.

אחרי שהורי ברחו מהעיירה ראדזין שבפולין בסוף 1939, מספר חודשים לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה. הבריחה לרוסיה הייתה כשנודע להורי, שמצאו אקדח במרתף של החנות שלהם (כנראה מישהו רצה להתפטר מהאקדח וזרק אותו דרך החלון לחנות). על החזקת נשק, הנאצים היו מוציאים להורג.

 מהעיר בריסק, הרוסים שלחו אותנו לסיביר ל"עבודת כפיה". בסיביר שרר קור של עד מינוס 40 מעלות צלסיוס בחורף. בסיביר היינו כשנתיים ומשם עברנו לאוזבקיסטן, בישוב ליד העיר טשקנט. לא היה מה לאכול ואחותי ואחי, שהיו מבוגרים ממני ב-10 שנים, הלכו לשדה לקטוף צמחים, שאותם ניתן היה לאכול.

ברוסיה היינו עד 1946 ושם דיברתי רק רוסית. מאז שכחתי את השפה הרוסית, אבל אני זוכר רק משפט אחד: "יא חצ'ו חלעב", שזה אומר: אני רוצה לחם. כנראה שאת המשפט הזה אמרתי הרבה מאד פעמים, בגלל הרעב והוא נחרת עמוק בזיכרוני. בתום המלחמה, בשנת 1946, חזרנו לפולין ובשנת 1949 עלינו לארץ בהיותי בן תשע.

לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי

מרדכי פופר – הילד שהכל נלקח ממנו

 

שמי מרדכי פופר נולדתי בשנת 1935 בהונגריה בעיר בודפשט. עליתי לארץ בשנת 1945

"בשנת 1939 גייסו את אבי לפלוגות העבודה, ולא ראיתי אותו הרבה. בשנת 1941 יצא החוק של הטלאי הצהוב, שהיה חוק מאוד רשמי. אמי תפרה לי את הטלאי בתפר רקמה יפה, ואימי ניסתה לשכנע אותי שהטלאי הוא סמל לגדולה. אבל ידעתי שהוא נועד לעלבון.

אני זוכר שפעם הלכתי ברחוב ונתקלתי בארבעה חיילים גרמניים. הם עמדו מסביבי, צחקקו בניהם, צבטו אותי בלחי והבנתי אותם אומרים בגרמנית "איזה יהודון נחמד". אני לעולם לא אשכח את הפחד והאימה שאפפו אותי.

בשנת 1941 התחלתי ללמוד בבית ספר יהודי. אני לא זוכר משם הרבה, כי הלימודים לא נמשכו הרבה. בקיץ כבר תקפו הגרמנים את רוסיה, והונגריה נכנסה למלחמה. הצבא החרים את בית הספר והפך אותו למחנה צבאי. המשכנו ללמוד זמן מה באולם הכניסה של בית הכנסת. האולם היה גדול, אז עשו מחיצות וכמה כיתות למדו יחד מתחת למחיצה אחת. גם זה לא נמשך הרבה זמן, מכיוון שיצא חוק שליהודים אסור ללמוד. אז הפסקתי ללמוד. לא למדתי יותר מכיתה א', אולי קצת ב'."

"בתאריך 24 ביוני 1944 הוקמו בתי כוכב צהוב. הם היו בתים שהיהודים הוכרחו לגור בהם, ולעזוב את דירותיהם המקוריות. על הבתים הודבק הטלאי רק ביותר גדול, ואלה היו בתי היהודים.

בתור ילדים המשכנו לשחק. מקום המשחק העיקרי שלנו היה עליית הגג. החצר הייתה מלאה בעיקר בגרוטאות ורהיטים שנזרקו החוצה. מה ילדים יודעים? אוכל עוד היה. מי שהיה לו עוד קצת אוכל, היה יכול לצאת ולקנות עוד אוכל. המשכנו לחיות. באותה התקופה, כבר היה ברור לכולם שגרמניה עומדת להפסיד במלחמה. מצד שני, השמועות על מה שעשו הגרמנים ליהודים במחנות ההשמדה כבר היו בשטח. אז ההונגרים מאוד פחדו. הארצות הנייטרליות התחילו להגיש עזרה ליהודים בגרמניה. הם הצהירו על יהודים שהיה להם קשר לשגרירות של מדינה נייטרלית מסוימת, שיהפוך לאזרח רשמי.

שגריר שבדיה בהונגריה, מאוחר יותר שגריר אומות עולם, הפיק להמוני ילדים תעודת חסות. כלומר שהילד נתון תחת חסות שגרירות שבדיה. פירוש הדבר שהוא מוגן. גם בשגרירות שווייץ היה שגריר שהנפיק תעודות חסות ליהודים.

היו גם מחתרות יהודים בהונגריה. אזרחי הונגריה היהודים היו בעיקר ילדים, קשישים ונשים חסרי נשק, שלא יכלו להתמרד כנגד ההונגרים, אז הוקמו מחתרות יהודים בהונגריה. המטרה העיקרית שלהן הייתה להציל יהודים ולמשוך זמן. הם גם הנפיקו תעודות חסות מזויפות. הנאצים המציאו חוקים על מנת להתגבר על הזיופים. הועלה עוד רעיון – הוקמו בתי חסות. בתים שעל השער היה שלט גדול מאוד, שעליו היה רשום "זהו בית חסות של שבדיה/ שווייץ. אין להיכנס אליו".

הרבה פעמים הנאצים פרצו לבתים וחטפו יהודים. באותו הזמן הגיעו להונגריה אזהרות מחברות הברית, שאם ימשיכו לשלוח יהודים למחנות השמדה, הם כולם יועמדו לדין בגין פשעי מלחמה ופשעי אנושות.

סבא וסבתא שלי מצד אמי החליטו שהם הונגרים לכל דבר. במעשה זה הם חרצו את גורלם. באוגוסט 1944 הצבא האדום היה על גבול הונגריה. היה צריך למשול עוד זמן מה, ואנחנו נשוחרר.

באוקטובר 1944 הייתה הפיכת מפלגת צלב החץ. זו הייתה המפלגה הנאצית בהונגריה, והסמל שלהם היה צלב החץ. הסמל התנוסס על הכובעים והמדים שלהם. ההפיכה הזו באה לעולם מכיוון שהממשלה ההונגרית עשתה ניסיון לפרוש מהמלחמה. המפלגה תפסה את השלטון והקימה ממשלה חדשה תחת השלטון של צלב החץ.

ב-8 בנובמבר 1944 החלו צעדות המוות לאוסטריה. המפלגה הנאצית ההונגרית התחילה לאסוף יהודים, ארגנו אותם במצעדים לכיוון אוסטריה, כשאמרו שהם הולכים לעזור לצבא. המטרה שלהם הייתה להרוג יהודים. הרכבות כבר לא היו תקינות אז עשו צעדות. אני מניח שסבי וסבתי היו במצעדים, הם נעלמו, איש לא יודע מה עלה בגורלם.

ב- 29 בנובמבר 1944 הוקם הגטו בבודפשט. אמי ואני עברנו למקום חדש. זה היה מקום איום ונורא. זה נראה לי כמו חממה גדולה מזכוכית, ובה הותקנו דרגשים בשלוש קומות, ועליהם שכבו נשים וילדים בצפיפות, בלכלוך, בזוהמה ובחוסר תברואה. התחלתי לסבול מרעב ומכינים. שם לא היה מדובר בכיני ראש, היה מדובר בכיני גוף. הדבר הנורא בכינים, היה שהכינים העבירו מחלות, ומגפה החלה לפרוץ בגטו. היתרון היחיד היה שהגטו היה קרוב לאבי. העבירו חייטים מפלוגות העבודה לבודפשט על מנת לתפור מדים לצבא. אמי יכלה לתקשר עם אבי שהיה במפעל ליד הגטו.

הגטו היה מוקף בחומות עץ, ואסור להיכנס וליהודים אסור לצאת. הדבר הראשון שראיתי בגטו היה איש קשיש יהודי מתבוסס בשלולית דם, מכוסה בנייר אריזה חום. זה היה המבט הראשון שראיתי בגטו. באותה התקופה כבר החלה ההפגזה של הצבא האדום בבודפשט. הם לא הבדילו בין מטרה צבאית לאזרחית. ירדנו למרתפים, שם התנאים היו נוראיים. לא היה אוכל, מים, אור, הייתה צפיפות והיו מחלות, שגרמו לפרוץ ריבים. הגרמנים ידעו שהיהודים התחבאו במרתפים, וכשהתחשק להם הם נכנסו וחטפו יהודים. הם לקחו אותם לצעדות המוות, או רצחו אותם לפני. הם אהבו לירות בהם על שפת הנהר, כדי שהם ייפלו אליו וייעלמו עם הזרם.

כשהיינו בגטו אמי החליטה שהיא לא יורדת למרתף, בגלל התנאים ששררו שם. היא פחדה יותר ממה שקורה במרתפים, מאשר מהצבא הרוסי. גרנו מאחורי חומת לבנים. אמי אמרה שהיא תציל אותנו מהרסיסים שעפים והאבנים שנגרמו מהפגזות הצבא הרוסי, וזה היה נכון – היא הצילה אותנו לא פעם.

כילד, סבלתי בעיקר מרעב ומשעמום. גם מי שהיה לו כסף, לא היה לו מה לקנות. עד היום אני לא מסוגל להשאיר אוכל בצלחת. אני לא זורק אוכל. אם נשאר אוכל, אז מוודאים לשמר אותו למחרת. כך גם אשתי, מכיוון שגם היא ניצולת שואה.

אמנם בגטו היו מטבחים מצוינים, אבל היה קשה להגיע אל המטבחים האלה. היו שם פלוגות שתמיד שמחו לתפוס יהודי ולהוציאו להורג. פעם אחת הצלחתי לשכנע את אמי ללכת להביא אוכל. הייתה עגלה מאולתרת מעץ, עליה העמידו כדים גדולים של חלב. איש אחד הלך עם העגלה, והתפקיד שלי היה לשמור שהכדים לא ייפלו. מילאו את הכדים במרק.

בדרך הביתה תפסה אותנו הפגזה רצינית. החזקתי את הכדים מאחוריי, ידי נשרפו מהמרק החם. ברחנו מסף בית אחד לשני. מאז, לא ביקשתי לצאת מהבית.

ב-9 בדצמבר 1944 השלטון עזב ולא היה שלטון. היו כנופיות של צלב החץ. עיקר התעסוקה שלהם היה להרוג יהודים. הם הרגו עוד בערך 100,000 יהודים. ב-15 בפברואר 1945 הצבא הרוסי כבש את בודפשט, והונגריה שוחררה. לא היינו יותר בסכנת מוות מיידית, אבל הסבל לא נגמר. היה רעב, כי לא היה מה לאכול. לא רק היהודים סבלו, אלא כל בודפשט.

הדבר הראשון שראיתי כשיצאתי מהגטו, היה תוצאות המוות. ראיתי חנות, כשבחלון הראווה גוויות מסודרות. ראיתי גוויות של סוסים, שמעליהם עמדו אנשים עם גרזנים וסכינים על מנת לקחת בשר, כי לא היה מה לאכול. עברנו על יד בית חרושת ממתקים, והצבא הרוסי כמובן השתלט על הכל. ראינו משאית של הרוסים, מעמיסים שקיות סוכר וטבלאות שוקולד. אנשים ניסו לגנוב מהם. ראיתי איש מטפס על המשאית, והחייל שעמד עליה הרביץ לו עם השוקולד בראש, והרג אותו. אחד הטבחים במטבח הצבאי ריחם עלינו, לקח סיר ונתן לנו מרק כרוב. זו הייתה הארוחה הראשונה שאכלתי בתום המלחמה.

בתום המלחמה אמי ביררה את מצב המשפחה. נודע לה שאבי נפטר ממחלת הטיפוס, מפי רופא שטיפל בו. מצאנו קבר אחים שנאמר לנו שהוא נקבר שם. במשפחה לא נשאר אף אחד, חוץ ממנה וממני. בקיץ 1945, היא שלחה אותי לקייטנה בבודפשט כי היה שם יותר אוכל. היו שם הרבה ילדים, ואנחנו היינו פראיים. חיפשנו נפלים בשדות, הבערנו אותם, פוצצנו אותם, ונלחמנו עם כדורי בוץ.

אמא שלי הלכה לחפש את הוריה בדירתם. היא מצאה את הדירה, שבה גרים עכשיו גויים, אין שום זכר להוריה, או מזכרת שהיא יכלה לקחת. הדבר היחיד שהצליחה להציל היה אלבום קרוע וישן, זה הדבר היחיד שיש לי מהונגריה. באלבום מופיעה תמונה של אמא שלי בצעירותה, של סבא שלי, שלי כתינוק, תמונות שלי עם אמי עד גיל 4 או 5. זה הדבר היחיד שנשאר לי מהונגריה.

בסוף שנת 1945 אמי החליטה שאין לה קשר להונגריה יותר, עברנו את הגבול מהונגריה לאוסטריה וכך נגמר הסיפור ההונגרי שלי.

כל השאר, כבר בארץ!

לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי

ז'ורז' גָארֶל ורשת הברחת הילדים היהודיים מצרפת

ז'ורז' גָארֶל נולד ב-1909 בוילנה, כבן למשפחה יהודיה, בשם גריגורי גרפינקל. בהיותו בן 15 עזבה משפחתו את בריה"מ עברה המשפחה לברלין ובשנת 1926 הגיעה לפאריז. גארל למד הנדסת חשמל במכון הטכנולוגי של ציריך בשווייץ, ולאחר מכן עבד בחברה להנדסת חשמל בליון שבצרפת. הוא גויס לצבא הצרפתי ובמלחמת העולם השניה שרת כקצין תותחנים. לאחר כניעת צרפת נותר בחלק הבלתי כבוש שנשלט בידי ממשלת וישי. כמו יהודים אחרים הוא שוחרר מהצבא.

ב-1941, כאשר הממשלה הוציאה שורת חוקים אנטי יהודיים, הצטרף גארל לארגון אוז"ה, שטיפל בפליטים יהודיים חסרי אזרחות ובעיקר בילדים. בארגון ובכמה מחבריו, עסקנו ברשומות קודמות. במקביל חבר למחתרת האנטי-נאצית והיה בין לוחמיה.

ב-1942 הוקם בעיבורי ליון, בפרבר וֶנִיסֶה (Vénissieux), מחנה מעצר ליהודים חסרי נתינות צרפתית. 1016 בני אדם, מחציתם ילדים, נכלאו במחנה. גארל הוזמן להצטרף לועדה שטפלה ביהודים הכלואים במחנה.

כעבור חודש, ב-26.8.1942, התכוונה הממשלה להעביר את היהודים הכלואים לידי הגרמנים. ארגון אוז"ה, בשילוב עם ארגון הצופים היהודיים וחברי המחתרת הצרפתית באזור ליון, הצליחו, בתואנות שונות, להוציא מהמחנה 471 עצורים ובהם 108 ילדים מתחת גיל 15. גורלם של 545 היהודים שנותרו במחנה היה מר. הם נשלחו למחנה המעבר בדראנסי, ליד פאריז ומשם הגיעו ישירות לאושויץ.

בהוראת הארכיבישוף של ליון, הוסתרו הילדים במוסדות כנסייתיים. פעיל מרכזי בהסתרת הילדים היה אב מנזר בשם אלכסנדר גלסברג, שנולד כיהודי באוקראינה והתנצר.

לגארל היה הטיפול בהברחת הניצולים ממחנה וֶנִיסֶה ארוע מכריע בחייו. התובנה כל היהודים נועדו לשילוח גרמה לו להענות במהירות להצעת ז'וזף וייל, הרופא שעמד בראש ארגון אוז"ה, להקים בתוך הארגון מחלקה סודית שתעסוק בהצלת ילדים. לגארל היה יתרון חשוב. בניגוד לרוב הפעילים בארגונים היהודיים, עסקו בפעילות הצלה, לא הכירה משטרת וישי אותו ואת פעילותו.

גארל הקים רשת שלמה של שלושים ושלושה פעילים, חלקם יהודים וחלקם אנשי המחתרת הצרפתית. עם הזמן הצטרפו פעילים נוספים. הרשת פעלה בדרום צרפת, באזורי משטר וישי, למעט אזור ניס, עד קיץ 1943. אנשיה דאגו למקומות מסתור ולהברחת ילדים יהודיים לספרד ולשוייץ. לילדים ניתנו תעודות שזויפו בהקפדה בידי ארגון אוז"ה שהציגו אותם כנוצרים. גארל קיבל סיוע נרחב מידי הארכיבישוף של טולוז, ז'יל ז'ראר סַלְיֵז', בו עסקנו ברשומה קודמת. סַלְיֵז', יש לזכור, הורה לאנשי הכנסייה הנתונים תחת הנהגתו, להתחיל להסתיר יהודים, ובעיקר ילדים, במוסדות הכנסייה. סגנו, הבישוף של העיר קוּרֶזֶ'ה, התמנה כמתאם פעולות ההצלה במחוז.

הארכיבישוף העמיד לרשות הרשת של גארל את כל המוסדות הכנסייתיים שהיו תחת אחריותו. הוא צייד את גארל במכתב המלצה שבעזרתו נוצרו בתים בטוחים לא רק במוסדות קתוליים. פרוטסטנטים, אורתודוכסים ומוסדות חילוניים פתחו את דלתותיהם בפני אנשי הרשת והילדים שהבריחו. כאשר גדל מספר הילדים בהם טפלה הרשת, נאלץ גארל לפצל אותה לארבעה אזורי פעולה נפרדים. כל אזור כזה בודד מיתר האזורים, כך שאם נפלו פעיליו בשבי הגרמנים – שנכנסו לאזור בנובמבר 1942 – לא יכלו להסגיר את הפעילות באזורים האחרים. גארל עצמו פיקח על הפעילות מבית מסתור בליון.

מטעמי סודיות, יצר גארל שלוש רשימות נפרדות, שנשמרו כל אחת במקום נפרד וסודי. האחת כללה אתשמותיהם האמיתיים של הילדים שבחסות הרשת, את שמות הוריהם, את ערי המוצא ואת מקום ההורים אםם היה ידוע. השניה כללה את השם האמיתי מול השם המזוייף שהוענק לילד. ברשימה השלישית נכתב מקומו של כל אחד מהילדים בשמו החדש. עותק של כל שלוש הרשימות הוברח לז'נבה, למקרה הרשימות המקוריות יאבדו או יפלו לידי הנאצים.

באוקטובר 1943, סגרו הנאצים את בתי הילדים של אוז"ה. בבת אחת קפץ מספר הילדים, בהם היה על גארל לטפל, במאות. במקביל העמיק הגסטאפו את מאמציו לחשוף את הרשת, ששמה נודע לתהילה. הסיכון שלקחו על עצמם הפעילים היה עצום. מבין שלושים ושלושה הפעילים הראשונים, רק ארבעה שרדו בסוף המלחמה. רבים מהפעילים שהצטרפו מאוחר יותר, נאסרו אף הם ושולחו למחנות ריכוז, מהם לא שבו.

רשת גארל הייתה אחת הגדולות והחשובות שבין רשתות הצלת הילדים היהודים בצרפת הכבושה. ככל הידוע הצילו פעיליה 1,600 ילדים.

לאחר המלחמה שב גארל לעבוד כמהנדס חשמל בחברת "קומפני אלקטרו מכניק דה פארי". במקביל המשיך להיות פעיל בארגון אוז"ה, ששב להיות ארגון סיוע הומניטרי. הוא שימש כנשיא הארגון בשנים 1951 – 1978. הוא נפטר בגיל שמונים בפאריז, ב-1979.

מקור וקרדיט 

הסיפור המופלא על הצלת 5,000 ילדים יהודים מידי הנאצים בצרפת

מאת : עופר אדרת , עיתון "הארץ"

במוסדות, בטירות ובבתים בכפר הוסתרו אלפי ילדים יהודים שעמדו להישלח למחנות ריכוז, בזכות ארגון ההצלה הצרפתי אוז"ה. הסיפור שכמעט לא נחשף בארץ, מובא בתערוכה חדשה במוזיאון לוחמי הגיטאות

ב–16 ביולי 1942, החודש לפני 73 שנה, יצאו 4,500 שוטרים צרפתים למבצע מעצרים המוני של יהודים זרים — מגרמניה, אוסטריה, פולין, צ'כיה ורוסיה — שחיו בצרפת. בהוראת השלטונות הגרמנים הם עצרו כ–13 אלף יהודים וכלאו אותם באצטדיון החורף בפריז, שכינויו היה בקיצור "ול דיב" (Vel' d'Hiv).

אקציות "אצטדיון החורף" נחרטו בזיכרון הלאומי הצרפתי כסמל לשואת יהודי צרפת ולמעורבות של הרשויות בביצועה. בין העצורים היו למעלה מ–4,000 ילדים. מהאצטדיון הועברו רוב העצורים למחנות ריכוז, משם גורשו לאושוויץ, ובו נרצחו. למעלה מ–3,000 ילדים ותינוקות נותרו לבדם במחנות הריכוז. בהמשך גורשו אף הם לאושוויץ, בין מבוגרים זרים, ונרצחו שם.

אבל היו גם ילדים יהודים בצרפת שמזלם שפר עליהם. סיפורם של כמה מהם מוצג החל מהחודש בתערוכה "להציל את הילדים" במוזיאון בית לוחמי הגטאות. את התערוכה יזם ואצר הארגון ההומניטרי הצרפתי־יהודי אוז"ה (OSE), שהציל 5,000 ילדים יהודים בצרפת מהשמדה.

פעילות ההצלה של הארגון, שאינה מוכרת מספיק לקהל הישראלי, עומדת במרכזה של התערוכה. אנשיו קלטו את הילדים בבתי מחסה ובהמשך הסתירו אותם במוסדות או אצל אנשים פרטיים עד סוף המלחמה.

אחד מהילדים האלה היה ז'אק סטולמאכר, שנולד ב–1930 בפריז להורים שהיגרו לשם מליטא ומפולין. ב–1943, כשהרשויות התנכלו לאביו, יצרו הוריו קשר עם אוז"ה. אנשי הארגון הובילו אותו לעיירה לה שמבון־סור־ליניון במחוז לואר העליונה בדרום־מזרח צרפת. שם מצאו מקלט יהודים נוספים בסיוע הכומר ותושבי הכפר הפרוטסטנטיים.

"אוז"ה שילמו להם בעבורנו דמי קיום בסך 600 פרנקים לכל ילד, שהיו בשבילם מתנה משמיים. בבחינת הגמר של בית הספר היסודי הייתי במקום הראשון באזור. לעתים מזומנות הייתה המשטרה באה לבדיקות פתע; יצאנו אז אל היער", סיפר בעדותו, שמוצגת בתערוכה.

גם ההיסטוריון ד"ר אלי בן־גל, חבר קיבוץ ברעם, שהיה ממייסדי מוזיאון "בית התפוצות" וההיסטוריון הראשי שלו, הסתתר עם משפחתו בעיירה. בספרו "כשאוכלים עם השטן", תיאר בן־גל, שמת השנה, את זיכרונותיו משם. "היעדר תחושת הסכנה בילד יהודי בלב אירופה בסוף 1943. זה הפלא שחוללו תושבי לה־שמבון. המילה 'יהודי' אינה נשמעת. הכול מובן מאליו", כתב.

הוא סיפר כיצד בשעת בוקר באחד הימים הגיע למרכז העיירה אוטובוס של המשטרה הצרפתית, מלווה בשני שוטרים על אופנועים. אלה הכריזו בקול כי באו לקחת עמם את הפליטים היהודים שהוסתרו במקום. לאחר זמן מה הגיע יהודי אחד והועלה לאוטובוס. חלפה שעה נוספת ולמקום הגיעו הכומר המקומי ואשתו, אנדרה ומגדה טרוקמה. השוטרים ביקשו את עזרתם. בתגובה קרא הכומר בקול: "שאף אחד לא ייתן יד למעשה הנבלה הזה", ועזב את המקום.

"למרות הסכנה, היהודים שוכנו בתוך בתי התושבים, בעיר ובכפר, במוסדות ובבתי ילדים. בעזרת התושבים יצאו חלק מהיהודים למסעות מסוכנים אל עבר הגבול השווייצרי. הקהילה כולה חברה יחד כדי להציל את היהודים. הם ראו זאת בתור חובתם כנוצרים", נכתב באתר "יד ושם".

לכתבה המלאה של עופר אדרת בעיתון "הארץ"