נולדתי באנטוורפן בבלגיה ב-12 במאי 1933 בשם אוגוסטה ריציק.
מלחמת העולם השנייה פרצה בשנת 1939
בהיותי בת שש בלבד. בשנת 1940 משפחתי לקחה את כל המשפחה לדרום צרפת
כדי לברוח מהגרמנים ולהפליג באוניה לאנגליה. אנחנו לא הצלחנו לעלות על
האנייה מכיוון שאבדנו זה את זה בדרך לדרום צרפת. לאחר שמצאנו אחד את השני, החלטנו
לנסות שוב להגיע לדרום צרפת. החיילים צרפתים לא נתנו לנו לעבור כתוצאה מקח חזרנו
לאנטוורפן. עם הגענו לאנטוורפן שבבלגיה, חוקקו חוק שהיהודים צריכים לשים טלאי
צהוב.
עד שנת 1942 חיינו בשקט יחסי, אבל אז הגרמנים התחילו לשלוח מכתבים לגברים
יהודים, לבקשה לבוא לעבודה ורק מי שנשמע לבקשה משפחתו ניצלה זמנית בהמשך הגברים
הבינו שזוהי תרמית והתחילו להתחמק מהעבודה. הגרמנים החליטו לעבור בית, בית כדי לקחת את כל המשפחות היהודיות ל"מלין"
למחנה שריכזו את כל היהודים בדרך לאושוויץ. באושויץ. אבא שלי החליט ללכת לעבודה
שזה בעצם היה ה"מלין".
כשאבי עזב את הבית בשש בבוקר הוא נתן לי נשיקה מתי שישנתי ושקמתי הרגשתי
וראיתי את כל הדמעות שלו כל הפנים שלי. הייתי מאוד עצובה. כשהוא עזב אני הבטחתי
שמתי שהוא חוזר מהמחנות אני יהיה הילדה הכי טובה בעולם ושאני אעזור לו כדי שחייו
יהיו יותר קלים.
בשנת 1942 בת דודתי נלקחה למחנות. לפני שהיא נסעה למחנה היא והחתן שלה ערכו
מסיבה. האהבה ביניהם והתמונה שלהם בעיני רוחי נתנו לי כוח להמשיך לחיות ולקוות
להגיע גם ליום חתונתי.
בזמן הזה אני הלכתי עוד לבית ספר יהודי. בערב ראש השנה אנחנו היינו בבית ספר
והמורה הודיעה שהגרמנים באים לקחת את כל ילדי בית הספר אז הילדים היו צריכים לחזור
הביתה אבל עם מישהו מצוות בית הספר. כשכולם היו בבית,
אימי אחי ואני. באותו ערב אני הסתכלתי דרך חור שהיה בקיר שהשקיף על הרחוב. אני
ראיתי שהגרמנים לוקחים את כל השכנים היהודים. אמרתי לאימי את זה. הגרמנים הגיעו
לביתנו הם דפקו בדלת אבל לאמא שלי היה את האומץ לא לפתוח את הדלת. אמא שלי החליטה
לפתוח את הברזים כדי שאם הגרמנים יפרצו את הדלת אז היא תאמר שהיא לא שמעה שהם
דפקו. למזלנו השכנה הגויה אמרה להם שאנחנו מזמן באושוויץ והם עזבו אותנו. באמצע
הלילה אנחנו הלכנו לשכנה והיא סיפרה לנו מה קרה והיא אמרה שאנחנו צריכים לעזוב את
הבית כי יש איזה שכן שמלשין על היהודים.
לאמא שלי היה אח בבריסל (בירת בלגיה), שהוא שמע את הסיפור על מה שקרה לנו הוא
שלח אנשים במדי משטרה לקחת אותנו. כשהגענו לבריסל הוא דאג לחפש לנו מקום בטוח
בשביל כל אחד. אני הייתי הראשונה שקיבלה את
המקום, מקום מסתור, אצל הנזירות בעיר לובה. אחר כך אחי קיבל מקום גם אצל מנזר. כדי
להגיע לשם אחי היה צריך ללכת עם אמא שלי לתחנת אוטובוס אבל כשהם הגיעו האוטובוס לא
עצר. הם חזרו למשרד שטיפל בהם בשביל לספר שאוטובוס לא עצר. הם מאוד כעסו כי הם לא
האמינו לה והם חשבו שהם איחרו. לבסוף גילנו שזה היה מזל כי שמענו שהילדים שהגיעו
למנזר הזה, הגרמנים לקחו אותם. אחר כך המשרד מצא מקום אחר, בכפר שבליאז. שם הייתה
אישה זקנה שחייה לבד, היא הסכימה לקבל אותו. מי שהביא אותו לשם הייתה אישה שעזרה
ליהודים ביום. בלילה היא הייתה מבלה עם הגרמנים וביום הייתה עוזרת
ליהודים. האישה הזו קיבלה את אח שלי והיא לקחה אותו לישון אצלה.
אחי היה בחדר חשוך והיה אסור לו לבכות למה בחדר השני היו הגרמנים.למחרת היא
לקחה את אחי לליאז. הם הלכו לקולנוע
באמצע הסרט היא אומרת לו שהיא צריכה ללכת לשרותים, אבל היא עזבה אותו ולא אמרה לו
שום דבר. בסוף הסרט הוא נשאר עם אנשים זרים בשביל ללכת לאישה הזקנה.
בזמן הזה אני הייתי אצל הנזירות שם סבלתי מרעב. הנזירות ניסו לשכנע אותי להפוך
לקתולית, אבל אמרתי להם שאני מחכה שאבי יחזור
מהמחנות, ואז אשאל לרשותו של אבי, אם הוא מסכים שאהפוך לקתולית. בגיל 10 הלכתי לראות איפה אחי. אני עליתי לרכבת לבד, כדי להגיע לשם ובזמן ההוא
זה היה סיכון גדול, כי אם היו מגלים שאני יהודיה אז הם היו לוקחים אותי. כהגעתי
לשם, אני ראיתי שאח שלי נמצא אצל אישה טובה והיה לו הרבה אוכל והוא לא סבל.
רציתי גם להישאר שם יחד איתו. אמא שלי לא רצתה שילדיה יהיו במקום אחד. כך לא הייתה
לי ברירה, אז חזרתי למנזר ולנזירות עד תום המלחמה.
בלילה שלפני יום הולדתי אני סיפרתי לאמא שאבא חי והיא סיפרה שהיא חלמה אותו
חלום ובבוקר יום הולדתי 12 במאי בשעה 10 בבוקר, שעת
הולדתי, אבי דפק בדלת. אף אחד לא הכיר אותו, אבל אני זיהיתי אותו לפי שיניי הזהב
שלו. אני התחלתי לצעוק שזה אבא שלי. כתוצאה מזה שצעקתי כל כך חזק, כל הרחוב בא
לראות מה קרה? אימי פתחה את הדלת ושאלה אותו מי הוא? אבל דרך הכל היא זיהיתה אותו.
לא זיהינו אותו בהתחלה מכיוון שלפני שהוא יצא הוא היה במשקל 80 קילו וחזר 45 קילו.
בנוסף הוא חזר מוזנח, קירח וחולה.
בשנת 1945 בסיום המלחמה התחלנו לחיות ולחזור לשגרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה