ילדותה של חוה עציוני-הלוי , בת 10 , בתקופת השואה

חוה עציוני-הלוי (נולדה ב-1934) היא פרופסור אמריטה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן וסופרת העוסקת בכתיבת רומנים תנ"כיים.

ביוגרפיה

נולדה בשנת 1934 בווינה, בירת אוסטריה. בילדותה נמלטה משם עם הוריה בתחילת 1939. במהלך מלחמת העולם השנייה שהתה עם הוריה באיטליה, בחלקן במחנה ריכוז. כאשר כבשו הנאצים את צפון איטליה נאלצה המשפחה להסתתר מפניהם.

ב-1945 עלתה עם משפחתה לארץ ישראל. עד 1948 למדה ב"כפר הנוער הדתי" ולאחר מכן למדה בבית ספר תיכון לילדי עובדים בעפולה. 

למדה סוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1955 קיבלה תואר ראשון, ולאחר מכן שירתה בצה"ל. בשנת 1969 קיבלה תואר שני באוניברסיטת תל אביב, על עבודה שכותרתה "הזדהות יהודית של סטודנטים", ובשנת 1971 קיבלה באוניברסיטת תל אביב תואר דוקטור, על עבודה שכותרתה "דפוסי גישות של סטודנטים ישראליים לירידה מן הארץ: עימות בין שאיפות אינדדיבידואליות וזיקות קולקטיביות".

בשנת 1972 מונתה למרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ובשנת 1976 עלתה לדרגת מרצה בכיר. 

בשנת 1978 עברה לאוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה. בשנת 1989 חזרה לישראל ומונתה לפרופסור באוניברסיטת בר-אילן, שם היא כעת פרופסור אמריטה. באותה עת חזרה בתשובה.

כתבה ספרים ומאמרים בסוציולוגיה. תחומי העניין שלה הם ליברליזם, דמוקרטיה, אליטות, סוציולוגיה פוליטית, ביורוקרטיה וארגונים, שינוי חברתי והחברה הישראלית.

עוסקת גם בכתיבת רומנים תנ"כיים, שבמרכזם נשות המקרא.

נשואה לצבי ולה שלושה ילדים. מתגוררת בתל אביב.

מקור

פרידנסרייך הונדרטוואסר, בן 14 , הצטרף לנוער ההיטלראי

פרידנסרייך הונדרטוואסר  (Friedensreich Hundertwasser; ‏15 בדצמבר 1928 – 19 בפברואר 2000) היה אמן, צייר, פסל ואדריכל אוסטרי-יהודי. הונדרטוואסר נחשב לגדול אמני אוסטריה של שלהי המאה ה-20. אף על פי ששלח ידו בתחומי אמנות רבים ואף היה ידוע בפעילות חברתית וסביבתית ענפה, מורשתו העיקרית והידועה ביותר מצויה בבנייניו הייחודיים.

הונדרטוואסר נולד בווינה לאם יהודיה ואב קתולי. שמו המקורי היה פרידריך סטוואסר .

אביו נפטר בהיותו בן שנה.

במלחמת העולם השנייה התחזה  הנער פרידנסרייך לנוצרי ואף הצטרף לנוער ההיטלראי.  בנוער ההיטלראי לא העלו על דעתם כי הוא ילד אשר אמו יהודיה והוא הצליח להסוות היטב את זהותו היהודית.  מתוך 74 בני משפחתה של אמו נספו 69 בשואה (אמו, אליה היה קשור מאוד, נפטרה בשנת 1972).

מקור

חוויות הילדות של ירמי רוזנברג, פעוט ברומניה במלחמת העולם השנייה

"בספטמבר 1939 פורצת מלחמת העולם. ברומניה מוכרז גיוס כללי ולמרות האנטישמיות המוצהרת, הגיוס כולל גם את היהודים. אבי גויס, ואמי נאלצה לנהל את החנות וגם לגדל ילד בן שנה. משנת 1943 החלו הפצצות כבדות על העיר פלוישטי. בחצר הבית שלנו נחפר מקלט בתוך האדמה, ובשעת הפצצות היינו עוזבים את הבית ומתכנסים בתוך המקלט הזה. כאשר ההפצצות הפכו לשגרה החליטה אמא שעלינו לעזוב את העיר ולעבור לכפר ליד פלוישטי, שם שכרה חדר אצל משפחת איכרים. אמא המשיכה מדי יום לפתוח את החנות בעיר ואני הייתי נשאר לבד בבית האיכר בכפר.

ההחלטה לעבור לכפר התגלתה כנכונה כי באחד הימים נפלה פצצה בחזית הבית בעיר והבית קרס. בשלב מסויים אבא מצליח "לקנות" תעודה רפואית שעליו להיות מאושפז בבית חולים. החיים בפלוישטי וסביבתה הופכים לבלתי נסבלים בגלל ההפצצות התכופות והמשפחה מחליטה לעבור לעיר בראילה. זאת הייתה עיר שקטה שלא הופצצה, והתעודה הקנויה של אבא אפשרה לו לעבור לבית החולים המקומי. נשארנו בבראילה מספר חודשים. למרות שבמשך כ- 6 שנות המלחמה, נדדתי בין שלושה מקומות, למרות שאבא כמעט לא נראה, למרות שאמא נאלצה לעזוב אותי לבד במשך היום, למרות שלא היו לי צעצועים וחברים ולא ביקרתי בגן ילדים, לא זכורה לי תקופה זאת כתקופה טראומטית.

בסיום המלחמה חזרנו לעיר פלוישטי. למרבה המזל החנות של הורי לא נהרסה, כך שמיד יכלו להתפרנס. המצב הכלכלי היה טוב והחיים היו טובים. אבל 1948 חל מפנה לרעה בחיי היהודים ברומניה. נסגרו כל בתי הספר היהודים, היקשו על עלייה לארץ, והתנועה הציונית הוכרזה כאויב. בקיץ של 1950 קיבלנו היתר לעלות לישראל. בתאריך 7.9.1950 עלינו על האנייה "טרנסילבניה" בנמל הרומני קונסטנצה רק עם שלוש מזוודות בגדים, כל אחת במשקל 20 ק"ג, שזה הרכוש היחיד שהורשנו לקחת. ב- 10.9.1950 הגענו לחיפה. עברנו את תהליכי הקליטה המקובלים כמו ריסוס בדי-די-טי ואז נשלחנו ל"שער העלייה", מחנה אוהלים דרומית לחיפה. "

 לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת , הקשר הרב דורי

סיפור חיים מרתק על אשה פולניה שויתרה על כל עולמה למען יתום יהודי

הצדקת הנסתרת שהפליגה ב"אקסודוס"

גֶרְטְרוּדָה בַּבִּילִינְסְקָה (Gertruda Babilinska) נולדה ב-1902 בעיירה סְטַרוֹגְרָאד (Starogard)בצפון פולין, סמוך לעיר שטטין (כיום שצ'צ'ין), באזור שהיה אז חלק מפרוסיה. בשל כך דברה גרמנית שוטפת, שבבוא העת הצילה את הילד עליו הגנה. משפחתה היתה דלת אמצעים. אביה עבד בדואר, והיא היתה הבת הבכורה מתוך שמונה ילדים. בגיל 19 התארסה ועמדה להתחתן. אלא שארוסה נטש אותה, מעשה שהמיט עליה, לפי הקודים התרבותיים בעיירה, חרפה. היא נטשה עברה לוורשה ומצאה עבודה כמטפלת בילדיה של משפחה יהודית. כאשר המשפחה החליטה לעזוב לארץ ישראל, הציעו למטפלת המסורה להצטרף אליהם, אך בבילינסקה רצתה להשאר במולדתה פולין.

במהרה היא נשכרה להיות מטפלת בבית משפחת סְטוֹלוֹבִיצְקִי  (Stolowiczki) –  משפחה יהודית עשירה, בעלת אימפריה עסקית בינלאומית, כדי לטפל בתינוקת שנולדה. שהתינוקת בה טיפלה, שהיתה בת יחידה להוריה, נפטרה. האם, לידיה סְטוֹלוֹבִיצְקִי, אשה חולנית, קרסה לחלוטין. גֶרְטְרוּדָה נשארה בבית וטיפלה באשה האומללה, שמעולם לא התאוששה מאסונָהּ. ב-1936 נולד לבני הזוג בן, מיכאל. גֶרְטְרוּדָה המשיכה לטפל בלידיה, שלא תפקדה, והיתה כמובן אחראית על התינוק. 

בספטמבר 1939, כאשר נכנסו הגרמנים לוורשה, נמצא אב המשפחה, יעקב סְטוֹלוֹבִיצְקִי, בפאריז, לרגל עסקיו. הוא לא הצליח לשוב לוורשה. ביתה של משפחת סְטוֹלוֹבִיצְקִי התרוקן, כאשר כל המשרתים נטשו אותו ולידיה האומללה נותרה כמעט חסרת יכולת לתפקד.

גֶרְטְרוּדָה בַּבִּילִינְסְקָה סרבה לעזוב. יתרה מזאת: היא זו שדאגה לאם ולילד בן השלוש למזון ואספקה. כאשר שמעה לידיה סְטוֹלוֹבִיצְקִי שמווילנה, שהיתה אז כבושה בידי בריה"מ, ניתן לקבל אשרת כניסה למדינות מערב אירופה, יצאה עם הילד והאומנת לדרך מסוכנת. למשפחה היתה עדיין מכונית, אולם לאחר שעברו את הגבול לליטא שדד הנהג באיומי אקדח את בני המשפחה וזרק אותם מהרכב, משאיר לעצמו את כל הכסף, התכשיטים ואוצרות המשפחה שלקחו איתם כדי להתקיים בזמן המלחמה. ארוע זה גרם להתמוטטות מוחלטת של לידיה האומללה. 

גֶרְטְרוּדָה לא איבדה את עשתונותיה וצליחה להוביל את לידיה ומיכאל בעגלות סוסים עד לוילנה. בהגיעם לשם, התבררו שני דברים: השמועה בדבר האפשרות להגר למערב אירופה היתה חסרת בסיס והם נותרו תקועים בעיר. העובדה האחרת היתה שהעיר עמוסה פליטים ויש קושי עצום במציאת מגורים ותעסוקה. גֶרְטְרוּדָה לא אמרה נואש והצליחה להשיג למשפחה חדר מגורים. היא עבדה בעבודות ניקיון כדי לפרנס את שלושתם.

בעודם בוילנה הגיעה אליהם בשורה מרה: כאשר נכנסו הגרמנים לצרפת, ב-1940, נאסר אבי המשפחה ונפטר בכלאו. לידיה סְטוֹלוֹבִיצְקִי, שמצבה הנפשי והגופני היה ירוד, התקשתה להתמודד עם הסבל והדלות. מחלתה החמירה ובאפריל 1941 הבינה שימיה ספורים. זמן קצר קודם לפטירתה היא השביעה את גֶרְטְרוּדָה שתדאג לילד ושאחרי המלחמה תביא אותו לארץ ישראל. 

ב-24 ביוני 1941 במסגרת מבצע ברברוסה, נכנס הוורמאכט לוילנה, ומיד אחר כך נחטפו יהודים לעבודות כפייה והוטלו עליהם צווים והגבלות שונות, כמו ענידת טלאי צהוב ואיסור הליכה ברחובות. החלו פרעות ופעולות השמדה של יהודים בשיתוף פעיל של הליטאים. במהלך קיץ 1941, רצחו הנאצים ועוזריהם הליטאים יותר מ-35,000 מיהודי וילנה במבצעי חיסול מהיר. ב-6 וב-7 בספטמבר 1941 כינסו הנאצים את 38,000 היהודים שנותרו בווילנה (וכן מומרים לנצרות, יהודים מהורה אחד, ובני זוג של יהודים) בשני גטאות.

גֶרְטְרוּדָה בַּבִּילִינְסְקָה הבינה מייד מה הגורל המצפה ליהודים בוילנה. היא הצליחה להשיג ניירות מזויפים ותעודת טבילה עבור הילד, אותו רשמה אותו כאחיינה. הסיכון היה עצום, שכן מיכאל היה נימול והסכנה ששכנים ליטאים, המשטרה המקומית או סוכני הגסטאפו יגלו את זהותו, רבצה לפתחם במשך למעלה משלוש שנים.

מצבם הכלכלי, שהיה גרוע עוד קודם לכן הוחמר, כאשר מעסיקיה, שהתרוששו בעצמם, לא יכלו עוד לשלם לה. הם נאלצו לעבור לחדר שכור קטן. גֶרְטְרוּדָה ניצלה את ידיעת השפה הגרמנית והתפרנסה מתרגום בקשות של התושבים לרשויות הנאציות. בתמורה לעבודתה קיבלה מדי פעם מוצרי מזון. חלק מהמזון נהגה להבריח באופן קבוע לתוך גטו וילנה בעזרת ילד יהודי שהכירה, שהיה חומק מחוץ לגטו דרך תעלות הביוב. בנוסף ריחפה מעליהם סכנת גילוי. הגרמנים היו עורכים חיפושים במגוריהם של הפליטים מורשה, והסכנה שיגלו שהילד נימול הייתה גדולה. כאשר היו אנשי הגסטאפו נכנסים לחדר העלוב, נהגה גֶרְטְרוּדָה להשכיבו במיטה ולכסותו. ברגע שהתקרבו הגרמנים למיטה, נהגה לשאוג עליהם, בגרמנית שוטפת: "אני גרמניה. מה אתם רוצים ממני?". השפה שבפיה שכנעה את המחפשים והם היו עוזבים את המקום.

פעם אחת, באחד הטיולים הבודדים שערכו מחוץ לדירתם הקטנה בווילנה עצר אותם משמר גרמני שמנה שני חיילים, סמל וקצין בכיר. הסמל סירב להאמין לבַּבִּילִינְסְקָה שהילד הוא שלָהּ והורה לה להפשיל את מכנסיו באמצע הרחוב. בַּבִּילִינְסְקָה ניסתה להתנגד והסמל התחיל למשוך מטה את מכנסיו של סְטוֹלוֹבִיצְקִי. ברגע זה התערב הקצין הנאצי הבכיר, קרל רינק, ופקד על הסמל להניח לילד. לאחר תחקור קצר איפשר להם רינק ללכת לדרכם, לא לפני שיעץ לה בשקט למצוא לילד מקום בטוח יותר. גֶרְטְרוּדָה הספיקה לשאול אותו לשמו .

למחרת המקרה פנתה אל הכומר בכנסיית אוסטרה בראמה המקומית, אנדראס גדובסקי, וסיפרה לו שאימצה ילד יהודי וביקשה שיעזור לה להצילו. מיכאל סְטוֹלוֹבִיצְקִי עבר טקס הטבלה מהיר והחל ללמוד בבית הספר של הכנסייה ולשמש כאחד מנערי הכמורה. "חיילי האס-אס היו מגיעים בהמוניהם כל יום ראשון לכנסייה ואני הייתי עובר בינהם ומתיז עליהם מים קדושים", נזכר סְטוֹלוֹבִיצְקִי.

באותו זמן, אביו, יעקב סְטוֹלוֹבִיצְקִי, שהיה משוכנע שאשתו ובנו מתו, נישא בשנית לאנה מאסיני, איטלקייה נוצרייה. הוא הצליח להסתתר איתה בכפר פונטרפולי שבצפון איטליה עד שבחודש ספטמבר של שנת 1943 הגיעו חיילים גרמנים גם לכפר הנוצרי הקטן ושלחו את יעקב סְטוֹלוֹבִיצְקִי למחנה ההשמדה אושוויץ.

החדר הקט, של גֶרְטְרוּדָה ומיכאל, היה צמוד לגטו. לימים יתאר מיכאל איך כילד צפה במחזות הקשים של התעללות ביהודי הגטו והעלאתם באכזריות למשאיות. כילד לא ידע כמובן שהמשאיות נוסעות לפונאר. שנתיים עברו מאז נוסד הגטו והחלו הרציחות. ב-23 בספטמבר 1943 חוסל הגטו ורוב תושביו נרצחו בפונאר והשאר נשלחו למחנות ההשמדה במזרח אירופה. שארית קטנה של יהודים שנשארו לאחר החיסול נשלחו למחנה עבודה.

כמה מאות יהודים שרדו והסתתרו בעיר. חיפושי הגסטאפו נעשו קשוחים ואכזריים עוד יותר. כל מי שנתן יד להסתרת יהודים הוצא להורג במקום. פעם אחר פעם ביקרו סוכניו בחדר הקטן. בעיה נוספת היתה כאשר חלה הילד והיתה סכנה שהרופא יגלה את היותו נימול.

שלוש שנים הסתירה גֶרְטְרוּדָה את מיכאל וטפלה בו באהבה גדולה. ב-12 ביולי 1944, נכנס הצבא האדום לוינה.

בתום המלחמה הועברה וילנה, שהיתה עד 1939 חלק מפולין, לרפובליקה הסובייטית של ליטא. הפליטים הפולנים שבה הורשו לשוב לבתיהם. לגֶרְטְרוּדָה בַּבִּילִינְסְקָה לא היה כל ספק שעליה לקיים את ההבטחה שנתנה לאמו של הילד על ערש מותה, ולקחת את הילד לארץ ישראל. לפני שיצאו לדרך, נסעה עם הילד לסְטַרוֹגְרָאד כדי להיפרד מהוריה. בני המשפחה ניסו להניאה מן המסע ולשכנעה להישאר בביתם, אך היא התעקשה לעמוד בשבועתה. עם הילד הקטן נדדה, כמו מאות אלפי היהודים שעזבו את הקהילות החרבות של פולין ונהרו מערבה. הם הוכנסו לאחד ממחנות העקורים בגרמניה.

בקיץ 1947 נמנו גֶרְטְרוּדָה ומיכאל על קבוצת פליטים שהוברחה מגרמניה לצרפת. ב-11 ביולי עלו, עם עוד 4,513 נוסעים ניצולי שואה, בנמל סֶט (Sète) לאוניה "אקסודוס". מיכאל בן ה-11 היה אחד מ- 655 ילדים, שעברו את המסע.

שליחי העלייה שעל הספינה, כאשר הבינו שגֶרְטְרוּדָה אינה יהודיה, "הציעו" למסור לידיהם את הילד ולשוב לפולין, תוך הבטחה שהם ידאגו לו. היא סרבה באומרה שנשבעה לאימו שתביא אותו ארצה במו ידיה ותגדל אותו.

סיפורה של הספינה ידוע. מסעה הסתיים כידוע בנמל המבורג ובהחזרת המעפילים בה למחנות העקורים. רק לאחר הקמת מדינת ישראל נפתחו שערי המחנות ומרבית השוכנים בהם עלו ארצה, ובתוכם גֶרְטְרוּדָה ומיכאל.

זמן קצר לאחר בואם ארצה, הסתבר שליעקב סְטוֹלוֹבִיצְקִי היו קרובים בארץ, מעשירי המדינה הקטנה, משפחת טרובוביץ', בעלי בית החרושת לשמן "יצהר". המשפחה הציעה לגֶרְטְרוּדָה לאמץ את מיכאל ולחזור לפולין. גֶרְטְרוּדָה בַּבִּילִינְסְקָה, שוויתרה על חייה הפרטיים ועל הסיכוי לבנות לעצמה משפחה – הכול כדי לשמור על היתום היהודי, התנגדה. הוא נותר כל משפחתה בעולם. היא שכרה דירה קטנה ועלובה שעל גג בנין ברחוב ויזל ביפו, ועבדה בעבודות ניקיון על מנת לקיים את הילד ולגדלו. למרות שנשארה קתולית אדוקה עד יומה האחרון, קיימה את הבטחתה לגדל את הילד כיהודי בארצו.

בשנת 1962 קיבלה גֶרְטְרוּדָה בַּבִּילִינְסְקָה את תואר חסידת אומות העולם מטעם יד ושם. סיפורה הונצח במוזיאון השואה בוושינגטון וכן בסרט טלוויזיה בהפקתה של ברברה סטרייסנד, שלא שודר בארץ.

כאשר התבגר מיכאל, שעד יומה האחרון של גֶרְטְרוּדָה, קרא לה "מַמוּשָה", עבר ללמוד בכפר הנוער בן שמן, בצה"ל שרת בחיל הים. לאחר שחרורו פנה לעסקים ולימים עבר לארה"ב. היום הוא הנשיא ויו"ר של אגודת התיירות האמריקאית, American Tourism Society . יש לו בן מנישואיו הראשונים והיום הוא נשוי בשנית ומקפיד להגיע ארצה לפחות שלוש פעמים בשנה.

ממאות מיליוני הדולרים, שהפקיד אביו בבנקים בשוייץ, הצליח לקבל בחזרה רק חלק זעיר. את הכסף חילק בין אלמנתו האיטלקיה של אביו לבין הוריה של אימו המאמצת, בסְטַרוֹגְרָאד שבפולין

.

גֶרְטְרוּדָה בַּבִּילִינְסְקָה נפטרה בשנת 1995, כשהיתה בת 93. את סוף חייה העבירה ב"בית לוקנר", מעון של חסידי אומות עולם בנהריה.

מיכאל סְטוֹלוֹבִיצְקִי הקים לזכרה גלעד בבית הקברות קרית שאול, בחלקה שבה קבורים חסידי אומות עולם נוספים.

ב-2007 פרסם רם אורן את ספרו "השבועה", בו מופיע בפרוט

סיפור האשה הפולניה שויתרה על כל עולמה למען ילד ולמען השבועה שנשבעה לאימו.

סיפורה של לנה , בת 4

לנה, אשר הייתה פעוטה בעיר קרקוב עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והטלטלה עם הוריה ממקום מגורים אחד למשנהו בגטו, נפרדה מאביה והתחבאה עם אימה בכפר פולני, נפרדה מאימה והוחבאה באסם בכפר אחר ולאחר מכן במנזר, תחת זהות של ילדה נוצרייה.

אביה הצליח לקבץ את המשפחה מחדש, יחד עם חברו הטוב אשר נמלט עימו ממחנה ריכוז ולנדוד בין מספר מקומות מגורים ארעיים עד שהגיעו לכפר פולני (ביירוטוב), שם התיישבו בבית גדול עם משק משגשג, התחזו לנוצרים והיו ממכובדי הכפר. לאחר תקופה בה היה נראה כי הכל מסתדר, העירו את לנה באישון לילה ושוב – ברחו מן הכפר עקב שמועה כי יש מי שהלשין עליהם לשלטונות כי הם יהודים והתנחלו במשק לא להם.

לאחר תקופה נוספת בוורוצלב, עלתה המשפחה לישראל. לנה בגרה, נישאה והקימה משפחה, אולם לאחר שילדיה בגרו – עזבה את ישראל לארה"ב.
במהלך רוב סיפורה של לנה, היא נמצאת בגפה; בבית הפולני בו התחבאה עם אימה היא שוהה במהלך ימים שלמים בתוך תנור גדול ולאחר מכן במרתף, תמיד לבד. לאחר מכן היא גרה באסם גדול במשך 8 חודשים לבד. בוורוצלב הוריה יוצאים לעבודה והיא נשארת בבית לבד.

רגעי הבדידות מלווים בעוצמה את סיפור חייה של לנה.

מקור

מקס פריבלר, בן 10 , הישרדות במהלך ההוצאה להורג בבור הירי

מקס פריבלר (85), תושב בת ים, יליד הכפר מיקוליצ'י באוקראינה, היה בן 10 בלבד כשהובל על ידי הגרמנים לבור ירי. אביו דחף אותו לבור רגע לפני שנורה מטח היריות. הכדור שפילח את לבו של אביו חדר לגבו של מקס ונשאר תקוע בו במשך 27 שנים.

בארבעת החודשים הבאים שרד פריבלר באותה הדרך עוד שתי הוצאות להורג. "הוצאתי להורג שלוש פעמים", הוא אומר בקול חנוק. פריבלר נשבע לנקום בשם הוריו ואחיו. הוא הצטרף כנער צעיר לשורות הפרטיזנים ומשם, עקב היכרות מעולה עם השטח וידיעה של חמש שפות, הועבר ליחידה מסווגת למבצעים מיוחדים. הוא הוכשר בהתאם ובמשך שנתיים וחצי ביצע עשרות משימות בעורף האויב – החל מהעברת מפתחות צופן לסוכנים וכלה במשימות ריגול ואיסוף מודיעין.

במסמך ההמלצה ל"עיטור התהילה" שקיבל בסיום המלחמה נכתב כי “במהלך הקרבות בתאריכים 18־22 בינואר 1945 גילה סמל פריבלר גבורה יוצאת דופן […] במעשיו הציל מחלקתו והרג/פצע למעלה מ־20 חיילי אויב". 

כשהיה נער צעיר השתתף בשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו ובשחרור פראג, שם נפצע קשה בראשו ביום האחרון של המלחמה, וכתוצאה מכך שקע בתרדמת והתעוור לחודשים. מפעל חייו של פריבלר, שעלה לארץ ב־1990, הוא פרויקט הנצחת הילדים הלוחמים של מלחמת העולם השנייה, שעליו הוא עמל כבר שנים.

מקור

אלכסנדר גתמון , נער בן 16 , במחתרת

נולד בעיר בנדין, פולין, בשנת 1926. ילדם השלישי של רלה ושלמה גוסמן. מכנים היו אותו בשם החיבה הרווח: אולק.

היתה זו משפחה יהודית מודרנית, בניו של רב נאור וסבלני ( סבו, אבי אמו, הרב יששכר בריש גראוברד, מונה בשנת 1893 לרב העיר בנדין ,אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר בפולין ) שחיפשו להם, כל אחד בדרכו, נתיב אל עולם חדש, שבו יהודי ואיש המאה העשרים לא יעמדו בסתירה זה לזה. 

ב- 4/9/1939 כבשו הגרמנים את בנדין וכעבור ימים ספורים הועלה באש בית הכנסת של העיר. בית החרושת הקטן בבעלותו של אביו הוחרם בידי הנאצים. אלכס למד בקורס לחשמלאות וכך הצליח למצוא עבודה ותוך כדי כך הצטרף, יחד עם אחיו הגדול, לפעילויות תנועת הנוער "הנוער הציוני".

  הקמת המחתרת החלוצית בעיר בנדין

המשפחה הצליחה לשרוד את אימי המלחמה עד שנת 1942. באביב 1942 החלו הגירושים של יהודי בנדין למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. עוד לפני כן, בחודש פברואר אותה שנה, נעצר אביו של אלכס, בניסיון לעזור לאישה, קרובתו של הרבי מגור, שנעצרה באשמת מתן שוחד. מעצרו של אביו השפיע באורח קשה על אלכס, שהיה אז נער כבן 16 – לאחר שמונה חודשים במעצר נשלח אביו לאושוויץ.

כאב אובדן אביו הניע את אלכס להקים יחד עם קבוצת חברים את המחתרת החלוצית בעיר. הוא הצליח לרכוש באופן פרטי אקדח, והציע להנהגת המחתרת לצאת לפעולה נועזת: לגנוב נשק מן האוסף הפרטי של מעבידו הגרמני שכלל 5 רובים ו-20 אקדחים. 

הפעולה שהשתבשה

ב- 22 ביוני 1943 יצאו לפעולה אלכס, בליווי חברים נוספים: יעקב רוזנברג והארי בלומנפרוכט, מרכוס פוהורילה וחבר נוסף. הפעולה השתבשה ואלכס הצליח להימלט על נפשו. 
כשהתרחבו הגירושים לאושוויץ, החליטה הנהגת המחתרת להקדיש את כל מאמציה לפעולות הצלה. הם החלו להוציא את החברים מחוץ לגבולות פולין הכבושה. באמצעות תעודות מזויפות התארגנה פעולת הברחה של כ- 30 מחברי התנועה והוריהם לאוסטריה, ומשם קיוו להמשיך להונגריה (שטרם נכבשה אז). אלכס, אמו ואחותו, תושיה, היו בין חברי הקבוצה. 

חציית הגבול לסלובקיה

בסוף אוגוסט 1943 חצו אלכס וחברו, חיים טננוורצל את הגבול לסלובקיה והתקבלו על ידי אנשי "מרכז היהודים" – ההנהגה של יהודי סלובקיה. יהודי בנדין הביאו עמם לסלובקיה מידע חשוב: הם אישרו את קיומם של מחנות המוות בפולין. הידיעות האלה הועברו לארץ ישראל, בדוח שנכתב צוינו שמותיהם של שלושה מחנות השמדה: סוביבור, טרבלינקה ואושוויץ. 

חציות הגבול הראשונות שבהם השתתף אלכס סללו את הדרך לקבוצות נוספות שהגיעו מאזור זגלמביה (האזור הגאוגרפי שבו מצויה העיר בנדין). היהודים הועברו על ידי מבריחים פולנים לגבול הסלובקי, ומשם הועברו בטנדר לעיר ז'ילנה שבסלובקיה – שם נמצאו חברי המחתרת. 

חלקם המשיכו לבודפשט. אלכס השתלב בפעולות הקליטה בסלובקיה, אך הרגיש צורך לצאת לפעולות נקם. 

חקירות ועינויים בכלא בהונגריה

בספטמבר 1944 הגיע אלכס להונגריה ושם השתלב בפעילות "הנוער הציוני". אלכס וחבריו מן התנועה בפולין הדריכו את החברים מהונגריה בשימוש בנשק – אלה היו חלק מן ההכנות לקראת האפשרות של כיבוש גרמני בהונגריה. תוך כדי כך שב ועלה רעיון ההצטרפות לפרטיזנים. לא היה זה רעיון חדש בקרב קבוצתו של אלכס, בעבר נעשו נסיונות ליצור קשר עם הפרטיזנים הפולניים אך כולם הסתיימו בכישלון. בהונגריה, לראשונה, נראה הרעיון בר ביצוע. אך בעודם מגששים את מימוש הרעיון התרחשה הפלישה הגרמנית. אף על פי שהפלישה באה בהפתעה, היו החברים מוכנים לקראתה: היו ברשותם מעט נשק ותעודות מזויפות. חברי הקבוצה החליטו לעזוב את הונגריה הכבושה; אלכס ניהל את ההכנות לקראת העזיבה; הוא קבע את דרכי ההגעה לרכבת ואת תור היציאה לבורחים. היה עליהם לברוח כבודדים, והורי החברים נקבעו כראשונים לעזיבה. אלכס, כמפקד הפעולה, דרש מאמו לקיים את חובת הדוגמה האישית של מנהיג וביקש ממנה לצאת אחרונה. 

אלכס ושני חבריו, אמיל ודנקה שנשארו מאחור לסייע בטשטוש עקבות פעולת הבריחה נתפסו ונעצרו. אמו של אלכס, רלה, כמעט נתפסה אף היא, אך הצליחה לחמוק בדרך מזל. 

במשך ארבעה ימים הוכו אלכס וחברו אמיל; הם נעצרו על תקן פולנים-נוצרים וחוקריהם לא הצליחו לגלות את דבר היותם יהודים. לאחר 21 יום של חקירה, נקטו הנאצים בשיטת עינוי חדשה: במשך שלושה ימים מנעו מהם אוכל ושתייה, והשקו אותם במי מלח. כשהם המשיכו לעמוד בשתיקתם, הוחלט להוציאם להורג. 

אלכס מתאר את מה שאירע: "ביום שבו היה עלי למות, באה חוליית חיילים לתא שבו הייתי עצור והובילה אותי לגרדום ... העמידו אותי על הגרדום וענבו את לולאת החבל על צווארי. ברגע זה התקרב אחד הקצינים ואמר:'אם תודה עכשיו ותמסור לנו את שמות שאר הטרוריסטים, תזכה לחנינה'. סירבתי. הפקודה ניתנה. הקרקע נשמטה מתחת רגלי, נחנקתי, עיני חשכו...". ניסיון התלייה המדומה היה אמור לשבור אותם סופית.

למחרת היום, החליטו אלכס ואמיל, אחרי 24 יום של חקירה ועינויים, שהם כבר נתנו לחבריהם די זמן לעזוב את בודפשט.הם הודיעו לחוקרים שהם מוכנים למסור כתובת; כעבור זמן חזרו החוקרים והודיעו שהדירה הייתה ריקה. הם הועברו לכלא בעיר פץ, וחיכו למשפטם. 

הטנקים הסובייטים מגיעים ואלכס ניצל ברגע האחרון 

בנובמבר 1944, עם התקרבות החיילים הסובייטים, החליטו ההונגרים להוציא את כל האסירים להורג. ה-28 בנובמבר נקבע כיומם האחרון. הם היו אמורים להיתלות בשעה 9:30 בבוקר – בשעה 7:30 בבוקר הגיחו הטנקים הסובייטים במעלה רחוב הכלא ואלכס החל לצעוק: "כאן אסירים פוליטיים" הרוסים נכנסו לבית הסוהר ופרצו את המנעולים ביריות. 

למרות הדרך הארוכה שעבר אלכס הוא הבין שהמלחמה עדיין בעיצומה והוא ביקש להצטרף ללחימה. באותו היום שבו שוחרר מבית הסוהר הוא התייצב במפקדת הצבא האדום וביקש להתגייס. הוא סופח כמתורגמן ביחידה מיוחדת ותפקידו היה לאתר חבלנים וצנחנים גרמנים שנשלחו מעבר לקווים כדי לעשות פעולות חבלה. 

עם סיום המלחמה הגיע אלכס עם הצבא האדום לאוסטריה והתלבט מה לעשות כעת. הוא לא ידע אם עליו להתחיל לשקם את חייו, כבחור צעיר בן 19, או לנקוט פעולות נקם נגד האויב המובס. הוא בחר בנקמה ובמשך שנתיים פעל במסגרת ארגון נקמה שנקרא בשם "המרכז", ארגון ששוטט במחנות שבויים וחיפש אנשי אס-אס. 

בהמשך הצטרף אלכס לפעילות האצ"ל באירופה; ובאוגוסט 1947 השתתף בפעולת החבלה הראשונה שנערכה באוסטריה: 8 אנשי אצ"ל יצאו לפוצץ את מלון "סאכר" בווינה, מקום מושבה של המפקדה הצבאית הבריטית באזור. 
אלכס היה אחד ממאות העולים על סיפונה של אוניית המעפילים "אלטלנה". 
עם הגעתו לארץ הוא התגייס, ביולי 1948, לצה"ל ומונה לפקד בחיל האוויר (דרגת קצונה שהייתה נהוגה באותם ימים בחיל האוויר). 

הוא שירת בחיל עד שנת 1960, אז הושאל ל"מוסד" ופיקד על העלאתם החשאית של יהודי מרוקו. 

נפטר מהתקף לב ב-6 ביולי 1981

מקור