דלג לתוכן הראשי

סיפור חיים מרתק על אשה פולניה שויתרה על כל עולמה למען יתום יהודי



הצדקת הנסתרת שהפליגה ב"אקסודוס"

גֶרְטְרוּדָה בַּבִּילִינְסְקָה (Gertruda Babilinska) נולדה ב-1902 בעיירה סְטַרוֹגְרָאד (Starogard)בצפון פולין, סמוך לעיר שטטין (כיום שצ'צ'ין), באזור שהיה אז חלק מפרוסיה. בשל כך דברה גרמנית שוטפת, שבבוא העת הצילה את הילד עליו הגנה. משפחתה היתה דלת אמצעים. אביה עבד בדואר, והיא היתה הבת הבכורה מתוך שמונה ילדים. בגיל 19 התארסה ועמדה להתחתן. אלא שארוסה נטש אותה, מעשה שהמיט עליה, לפי הקודים התרבותיים בעיירה, חרפה. היא נטשה עברה לוורשה ומצאה עבודה כמטפלת בילדיה של משפחה יהודית. כאשר המשפחה החליטה לעזוב לארץ ישראל, הציעו למטפלת המסורה להצטרף אליהם, אך בבילינסקה רצתה להשאר במולדתה פולין.

במהרה היא נשכרה להיות מטפלת בבית משפחת סְטוֹלוֹבִיצְקִי  (Stolowiczki) –  משפחה יהודית עשירה, בעלת אימפריה עסקית בינלאומית, כדי לטפל בתינוקת שנולדה. שהתינוקת בה טיפלה, שהיתה בת יחידה להוריה, נפטרה. האם, לידיה סְטוֹלוֹבִיצְקִי, אשה חולנית, קרסה לחלוטין. גֶרְטְרוּדָה נשארה בבית וטיפלה באשה האומללה, שמעולם לא התאוששה מאסונָהּ. ב-1936 נולד לבני הזוג בן, מיכאל. גֶרְטְרוּדָה המשיכה לטפל בלידיה, שלא תפקדה, והיתה כמובן אחראית על התינוק

בספטמבר 1939, כאשר נכנסו הגרמנים לוורשה, נמצא אב המשפחה, יעקב סְטוֹלוֹבִיצְקִי, בפאריז, לרגל עסקיו. הוא לא הצליח לשוב לוורשה. ביתה של משפחת סְטוֹלוֹבִיצְקִי התרוקן, כאשר כל המשרתים נטשו אותו ולידיה האומללה נותרה כמעט חסרת יכולת לתפקד.

גֶרְטְרוּדָה בַּבִּילִינְסְקָה סרבה לעזוב. יתרה מזאת: היא זו שדאגה לאם ולילד בן השלוש למזון ואספקה. כאשר שמעה לידיה סְטוֹלוֹבִיצְקִי שמווילנה, שהיתה אז כבושה בידי בריה"מ, ניתן לקבל אשרת כניסה למדינות מערב אירופה, יצאה עם הילד והאומנת לדרך מסוכנת. למשפחה היתה עדיין מכונית, אולם לאחר שעברו את הגבול לליטא שדד הנהג באיומי אקדח את בני המשפחה וזרק אותם מהרכב, משאיר לעצמו את כל הכסף, התכשיטים ואוצרות המשפחה שלקחו איתם כדי להתקיים בזמן המלחמה. ארוע זה גרם להתמוטטות מוחלטת של לידיה האומללה

גֶרְטְרוּדָה לא איבדה את עשתונותיה וצליחה להוביל את לידיה ומיכאל בעגלות סוסים עד לוילנה. בהגיעם לשם, התבררו שני דברים: השמועה בדבר האפשרות להגר למערב אירופה היתה חסרת בסיס והם נותרו תקועים בעיר. העובדה האחרת היתה שהעיר עמוסה פליטים ויש קושי עצום במציאת מגורים ותעסוקה. גֶרְטְרוּדָה לא אמרה נואש והצליחה להשיג למשפחה חדר מגורים. היא עבדה בעבודות ניקיון כדי לפרנס את שלושתם.

בעודם בוילנה הגיעה אליהם בשורה מרה: כאשר נכנסו הגרמנים לצרפת, ב-1940, נאסר אבי המשפחה ונפטר בכלאו. לידיה סְטוֹלוֹבִיצְקִי, שמצבה הנפשי והגופני היה ירוד, התקשתה להתמודד עם הסבל והדלות. מחלתה החמירה ובאפריל 1941 הבינה שימיה ספורים. זמן קצר קודם לפטירתה היא השביעה את גֶרְטְרוּדָה שתדאג לילד ושאחרי המלחמה תביא אותו לארץ ישראל

ב-24 ביוני 1941 במסגרת מבצע ברברוסה, נכנס הוורמאכט לוילנה, ומיד אחר כך נחטפו יהודים לעבודות כפייה והוטלו עליהם צווים והגבלות שונות, כמו ענידת טלאי צהוב ואיסור הליכה ברחובות. החלו פרעות ופעולות השמדה של יהודים בשיתוף פעיל של הליטאים. במהלך קיץ 1941, רצחו הנאצים ועוזריהם הליטאים יותר מ-35,000 מיהודי וילנה במבצעי חיסול מהיר. ב-6 וב-7 בספטמבר 1941 כינסו הנאצים את 38,000 היהודים שנותרו בווילנה (וכן מומרים לנצרות, יהודים מהורה אחד, ובני זוג של יהודים) בשני גטאות.

גֶרְטְרוּדָה בַּבִּילִינְסְקָה הבינה מייד מה הגורל המצפה ליהודים בוילנה. היא הצליחה להשיג ניירות מזויפים ותעודת טבילה עבור הילד, אותו רשמה אותו כאחיינה. הסיכון היה עצום, שכן מיכאל היה נימול והסכנה ששכנים ליטאים, המשטרה המקומית או סוכני הגסטאפו יגלו את זהותו, רבצה לפתחם במשך למעלה משלוש שנים.

מצבם הכלכלי, שהיה גרוע עוד קודם לכן הוחמר, כאשר מעסיקיה, שהתרוששו בעצמם, לא יכלו עוד לשלם לה. הם נאלצו לעבור לחדר שכור קטן. גֶרְטְרוּדָה ניצלה את ידיעת השפה הגרמנית והתפרנסה מתרגום בקשות של התושבים לרשויות הנאציות. בתמורה לעבודתה קיבלה מדי פעם מוצרי מזון. חלק מהמזון נהגה להבריח באופן קבוע לתוך גטו וילנה בעזרת ילד יהודי שהכירה, שהיה חומק מחוץ לגטו דרך תעלות הביוב. בנוסף ריחפה מעליהם סכנת גילוי. הגרמנים היו עורכים חיפושים במגוריהם של הפליטים מורשה, והסכנה שיגלו שהילד נימול הייתה גדולה. כאשר היו אנשי הגסטאפו נכנסים לחדר העלוב, נהגה גֶרְטְרוּדָה להשכיבו במיטה ולכסותו. ברגע שהתקרבו הגרמנים למיטה, נהגה לשאוג עליהם, בגרמנית שוטפת: "אני גרמניה. מה אתם רוצים ממני?". השפה שבפיה שכנעה את המחפשים והם היו עוזבים את המקום.

פעם אחת, באחד הטיולים הבודדים שערכו מחוץ לדירתם הקטנה בווילנה עצר אותם משמר גרמני שמנה שני חיילים, סמל וקצין בכיר. הסמל סירב להאמין לבַּבִּילִינְסְקָה שהילד הוא שלָהּ והורה לה להפשיל את מכנסיו באמצע הרחוב. בַּבִּילִינְסְקָה ניסתה להתנגד והסמל התחיל למשוך מטה את מכנסיו של סְטוֹלוֹבִיצְקִי. ברגע זה התערב הקצין הנאצי הבכיר, קרל רינק, ופקד על הסמל להניח לילד. לאחר תחקור קצר איפשר להם רינק ללכת לדרכם, לא לפני שיעץ לה בשקט למצוא לילד מקום בטוח יותר. גֶרְטְרוּדָה הספיקה לשאול אותו לשמו .

למחרת המקרה פנתה אל הכומר בכנסיית אוסטרה בראמה המקומית, אנדראס גדובסקי, וסיפרה לו שאימצה ילד יהודי וביקשה שיעזור לה להצילו. מיכאל סְטוֹלוֹבִיצְקִי עבר טקס הטבלה מהיר והחל ללמוד בבית הספר של הכנסייה ולשמש כאחד מנערי הכמורה. "חיילי האס-אס היו מגיעים בהמוניהם כל יום ראשון לכנסייה ואני הייתי עובר בינהם ומתיז עליהם מים קדושים", נזכר סְטוֹלוֹבִיצְקִי.

באותו זמן, אביו, יעקב סְטוֹלוֹבִיצְקִי, שהיה משוכנע שאשתו ובנו מתו, נישא בשנית לאנה מאסיני, איטלקייה נוצרייה. הוא הצליח להסתתר איתה בכפר פונטרפולי שבצפון איטליה עד שבחודש ספטמבר של שנת 1943 הגיעו חיילים גרמנים גם לכפר הנוצרי הקטן ושלחו את יעקב סְטוֹלוֹבִיצְקִי למחנה ההשמדה אושוויץ.

החדר הקט, של גֶרְטְרוּדָה ומיכאל, היה צמוד לגטו. לימים יתאר מיכאל איך כילד צפה במחזות הקשים של התעללות ביהודי הגטו והעלאתם באכזריות למשאיות. כילד לא ידע כמובן שהמשאיות נוסעות לפונאר. שנתיים עברו מאז נוסד הגטו והחלו הרציחות. ב-23 בספטמבר 1943 חוסל הגטו ורוב תושביו נרצחו בפונאר והשאר נשלחו למחנות ההשמדה במזרח אירופה. שארית קטנה של יהודים שנשארו לאחר החיסול נשלחו למחנה עבודה.

כמה מאות יהודים שרדו והסתתרו בעיר. חיפושי הגסטאפו נעשו קשוחים ואכזריים עוד יותר. כל מי שנתן יד להסתרת יהודים הוצא להורג במקום. פעם אחר פעם ביקרו סוכניו בחדר הקטן. בעיה נוספת היתה כאשר חלה הילד והיתה סכנה שהרופא יגלה את היותו נימול.

שלוש שנים הסתירה גֶרְטְרוּדָה את מיכאל וטפלה בו באהבה גדולה. ב-12 ביולי 1944, נכנס הצבא האדום לוינה.

בתום המלחמה הועברה וילנה, שהיתה עד 1939 חלק מפולין, לרפובליקה הסובייטית של ליטא. הפליטים הפולנים שבה הורשו לשוב לבתיהם. לגֶרְטְרוּדָה בַּבִּילִינְסְקָה לא היה כל ספק שעליה לקיים את ההבטחה שנתנה לאמו של הילד על ערש מותה, ולקחת את הילד לארץ ישראל. לפני שיצאו לדרך, נסעה עם הילד לסְטַרוֹגְרָאד כדי להיפרד מהוריה. בני המשפחה ניסו להניאה מן המסע ולשכנעה להישאר בביתם, אך היא התעקשה לעמוד בשבועתה. עם הילד הקטן נדדה, כמו מאות אלפי היהודים שעזבו את הקהילות החרבות של פולין ונהרו מערבה. הם הוכנסו לאחד ממחנות העקורים בגרמניה.

בקיץ 1947 נמנו גֶרְטְרוּדָה ומיכאל על קבוצת פליטים שהוברחה מגרמניה לצרפת. ב-11 ביולי עלו, עם עוד 4,513 נוסעים ניצולי שואה, בנמל סֶט (Sète) לאוניה "אקסודוס". מיכאל בן ה-11 היה אחד מ- 655 ילדים, שעברו את המסע.

שליחי העלייה שעל הספינה, כאשר הבינו שגֶרְטְרוּדָה אינה יהודיה, "הציעו" למסור לידיהם את הילד ולשוב לפולין, תוך הבטחה שהם ידאגו לו. היא סרבה באומרה שנשבעה לאימו שתביא אותו ארצה במו ידיה ותגדל אותו.

סיפורה של הספינה ידוע. מסעה הסתיים כידוע בנמל המבורג ובהחזרת המעפילים בה למחנות העקורים. רק לאחר הקמת מדינת ישראל נפתחו שערי המחנות ומרבית השוכנים בהם עלו ארצה, ובתוכם גֶרְטְרוּדָה ומיכאל.

זמן קצר לאחר בואם ארצה, הסתבר שליעקב סְטוֹלוֹבִיצְקִי היו קרובים בארץ, מעשירי המדינה הקטנה, משפחת טרובוביץ', בעלי בית החרושת לשמן "יצהר". המשפחה הציעה לגֶרְטְרוּדָה לאמץ את מיכאל ולחזור לפולין. גֶרְטְרוּדָה בַּבִּילִינְסְקָה, שוויתרה על חייה הפרטיים ועל הסיכוי לבנות לעצמה משפחה – הכול כדי לשמור על היתום היהודי, התנגדה. הוא נותר כל משפחתה בעולם. היא שכרה דירה קטנה ועלובה שעל גג בנין ברחוב ויזל ביפו, ועבדה בעבודות ניקיון על מנת לקיים את הילד ולגדלו. למרות שנשארה קתולית אדוקה עד יומה האחרון, קיימה את הבטחתה לגדל את הילד כיהודי בארצו.

בשנת 1962 קיבלה גֶרְטְרוּדָה בַּבִּילִינְסְקָה את תואר חסידת אומות העולם מטעם יד ושם. סיפורה הונצח במוזיאון השואה בוושינגטון וכן בסרט טלוויזיה בהפקתה של ברברה סטרייסנד, שלא שודר בארץ.

כאשר התבגר מיכאל, שעד יומה האחרון של גֶרְטְרוּדָה, קרא לה "מַמוּשָה", עבר ללמוד בכפר הנוער בן שמן, בצה"ל שרת בחיל הים. לאחר שחרורו פנה לעסקים ולימים עבר לארה"ב. היום הוא הנשיא ויו"ר של אגודת התיירות האמריקאית, American Tourism Society . יש לו בן מנישואיו הראשונים והיום הוא נשוי בשנית ומקפיד להגיע ארצה לפחות שלוש פעמים בשנה.

ממאות מיליוני הדולרים, שהפקיד אביו בבנקים בשוייץ, הצליח לקבל בחזרה רק חלק זעיר. את הכסף חילק בין אלמנתו האיטלקיה של אביו לבין הוריה של אימו המאמצת, בסְטַרוֹגְרָאד שבפולין
.
גֶרְטְרוּדָה בַּבִּילִינְסְקָה נפטרה בשנת 1995, כשהיתה בת 93. את סוף חייה העבירה ב"בית לוקנר", מעון של חסידי אומות עולם בנהריה.
מיכאל סְטוֹלוֹבִיצְקִי הקים לזכרה גלעד בבית הקברות קרית שאול, בחלקה שבה קבורים חסידי אומות עולם נוספים.

ב-2007 פרסם רם אורן את ספרו "השבועה", בו מופיע בפרוט
סיפור האשה הפולניה שויתרה על כל עולמה למען ילד ולמען השבועה שנשבעה לאימו.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הילד יוסי פלד , מסתתר אצל משפחה נוצרית בבלגיה

יוסי פלד נולד בבלגיה בשם יוסי מנדלביץ'. נולד בבלגיה בשם יוסף (ג'פקה) מנדלביץ' לשיינע ויענקל מנדלביץ'. בזמן מלחמת העולם השנייה נמסר עם אחיותיו למשפחה נוצרית מאמצת, שעִמה שהה עד גיל 8. אביו נספה באושוויץ. לאחר המלחמה חזרה אמו אל המשפחה הנוצרית לקחת אותם, ובעזרת הבריגדה היהודית הם עלו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוץ נגבה. בשיחה עם דרור גלוברמן ל"אנשים", מספר פלד על הזיכרונות כילד יהודי בתקופת השואה: "היו מחביאים אותי במרתף", ומודה: "במרתף הזה חוויתי את הפחד הכי גדול בחיי". מכל משפחתו, רק אימו שרדה את המחנות, אבל את המפגש איתה פלד מתאר כטראומה: "בגיל שמונה, וללא הכנה מוקדמת הודיעו לי כי הוריי הנוצריים אינם ההורים האמיתיים שלי".

בראיון למעריב, 4 למאי 2016  :
"זאת טראומה שמלווה אותי כל ימי חיי”, משחזר השר לשעבר ואלוף (במיל’) יוסי פלד. “בגיל חצי שנה נמסרתי לידי משפחה נוצרית בבלגיה. היו לי הורים טובים, מספיק אוכל וגם צעצועים, מה שאפשר לי להיות ילד מאושר. ביום בהיר אחד, כששיחקתי בגינה מאחורי הבית הכפרי שלנו, בשכונה של אנטוורפן, האבא הנוצרי …

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…