אלברט אברהם אלבחרי , ילד בן הארבע, מוסתר במנזר בספליט, עיר נמל בקרואטיה

  

 אלברט אברהם אלבחרי מתעד את זיכרונותיו כילד בשואה , ללא אב ואם החל מסלול חייו המפותל של הילד בן הארבע. הדוד שנלחם בשורות הפרטיזנים הכניס את אחיינו למנזר והבטיח שישוב אליו בסוף המלחמה.

 

נולדתי ב 26 11 1937 בסראייבו,להורי ארנה לבית אלעזר והרי אלבחרי.

 הורי באים משתי ממשפחות ספרדיות גדולות וענפות בנות שמונה אחים ואחיות,כל אחת.

 במשפחה קראו לי באטו

עד הכיבוש הגרמני של סראייבו באפריל 1941 יש לי זכרונות ותמונות מספר, שאני יודע בודאות כי התרחשו לפני תאריך זה.

זכורים לי הביקורים אצל סבתא וסבא אלבחרי ואצל נונה ביה סבתא אלעזר.ב NAD MLINE משם נשקף נוף נהדר של העיר.זכורים לי אירועים בבית ובחצר וכן נסיעו בהולות לבית חולים בגלל פציעה בעין מבעיטת סוס שבטיפשותי הכיתי עם זרד באחוריו.

עם הכיבוש הגרמני של העיר בית הכנסת הגדול והמפואר נבזז ונשדד על ידי אספסוף. החלו רדיפות ,הגבלות מאסרים ושדידת רכוש. על ידיה USTASA הקרואטים ששלטו למעשה על העיר ועל כל השטח הכבוש בבוסנה והרצגובינה. אבי נאסר מיד ונשלח למחנה יאסנובאץ.

 

אני זוכר ביקור עם אמא במפקדה גרמנית ואצל קצין גרמני שהתגורר מול סבי אברהם אלבחרי,כנראה במאמץ לשחרר את אבא.

עד דצמבר 1941 רוב יהודי סראייבו נשלחו למחנות..נותרו הנשים הילדים וזקנות. אשר נאספו עד מהרה בבית התרבות היהודי "בנובולנסיה" בנין שהיה מוכר לאימי בנסיבות של שירה במקהלה וחיי תרבות יהודיים תוססים.

 אני זוכר את המקום מלא בנשים וילדים מבוהלים ותחושה של לחץ וחרדה..

באותו היום או למחורת הגיע לבנין דודתי אנגלה אשתו של מנטו אלעזר דודי לבקר את אימא ואותי .היא יצאה מהבנין אוחזת בידי.לשאלת השומר מי זה הילד ,השיבה בחוצפה ובעוז זה הנכד שלי שאיתו נכנסתי,אינך זוכר???

אחרי מספר ימים אצל אנגלה בבית שבחצרו גרו כבר קצינים גרמנים ,היא שלחה אותי לעיר הנמל ספליט בידיו של שליח שנשלח ידי דודי מוני להציל את אימו.

 השליח איחר וסבתי ביה אלעזר ,אימי ואחיותיה ואחיות אבי עם ילדיהם,נשלחו למחנה גאקובו בקרואטיה.

 דודי מוני קיבל אותי בספליט.בין הדברים שאני זוכר ,זה מספרה בה נפרדתי מהתלתל הבלונדיני שאימי כל כך טיפחה.אני  זוכר גלויה שמוני הראה לי ואמר שהיא מאבא שלי.מוני מסר אותי לנזירות בבית ילדים "יוסף הקדוש" בכיכר ליד כנסיה..הוא הבטיח להן כי יחזור אחרי המלחמה לקחת אותי בחזרה ובקש שישמרו עלי היטב.

החיים בעיר החדשה והזרה לי רחוק מהבית ואימא היו נסבלים בעיקר כי לא רחוק משם התגוררו נאדה זון, בת דודה של אמי בעלה מילן, אחותה ברטה אשכנזי  ובנה צבי ואביהן " ברבא גדו" שזה היה ביתו.

 המשפחה המתינה לשחרור פאולה בתם של נאדה ומילן שישבה בבית סוהר ועמדה להשתחרר.עם שחרורה מעט לפני הכיבוש הגרמני כולם יצאו להרים וחברו  לפרטיזנים להלחם.

העיר הייתה בשליטה איטלקית ובמנזר למדנו לדבר ולספור באיטלקית.

 בדצמבר 1942 הגרמנים הפציצו את ספליט כהכנה לכבוש. בית הילדים שלנו נהרס. בחוץ ברחוב ראיתי לראשונה איש מת שוכב על מזרון זה היה מפחיד.

 נותרנו ללא קורת גג

 הנזירות לקחו אותנו 52 ילדים מבוהלים ומפוחדים בחפשן מקום מקלט בעיר.נמצא לנו מנזר ברחוב לורבטסקה 9 בעיר. חיינו השתנו בבת אחת. ממקום של רוגע אהבה ורוך נכנסנו למצב חדש ומיים. נזירות המקום החמירו איתנו נענשנו על כל דבר [כמו שתית מים בלילה מכיור רחצה] לשירותים נאסר לנו ללכת ונאלצנו להתאפק ..היו מצבים שילדים לא יכלו להתאפק והשתינו במכנסיהם בזמן התפילה.

עונשי היו קשים וכואבים,כריעה על ברכיים על גרעיני תירס או על מלח גס.

שנים רבות זכרתי בכאב רב את הזכרונות האלה וייחסתי אותם לנזירות בכלל.

התברר כי במנזר זה היינו בסך הכל שבועיים כואבים ובלתי נשכחים. אני זוכר היטב כי אחרי הטראומה הזאת .הנזירות ססיליה וקוריטאס קבלו מהעיריה מבנה קטן ברחוב סוקושנסקה 2. החיים חזרו למסלולם מבחינת היחס החם הדואג ובלי מכות ועונשים ובעיקר יכולנו ללכת לשירותים.

 

עם הכיבוש הגרמני של העיר גם דודי מוני אלעזר הצטרף לפרטיזנים בהרים שסביב ספליט.

 הנזירות מצאו שעת כושר והטבילו אותי לנצרות בטקס צנוע עם שושבין.שמי החדש היה אנטון.

בזמן ההפצצות הנזירות שמרו עליני במקלט יושבים בין תפוחי אדמה מרקיבים מבוהלים ומפוחדים. .האוכל העיקרי הזכור לי היה לחם כלשהו ושום.

 עם שחרור יוגוסלביה באפריל 1945 הנזירות הצטוו על ידי הנזירות להעביר את הילדים לבית ספר של נזירות אחרות. התחלנו ללמוד בבית ספר של ממש.לעיתים קרובות יצאנו לעיר צועדים כפיונרים עם מטפחת אדומה על צוואר שרים שירי מולדת וצועדים בסך עם קבקבים מעץ שהי תחליף לנעליים.

 מנטו אלעזר חזר מהמלחמה לבוש מדי קצין בפרטיזנים,מצא עד מהרה את הנזירות ססיליה וקוריטאס וביקש את באטו [בשם הזה הפקיד אותי בידיהן]

הנזירות שלחו אותו לבית הספר.

 הוא ביקש את באטו והן לא ידעו מי זה, כי קראו לי אנטון. אחרי שמוני ראה כי לא מביאים את הילד הוא שלף אקדח ואיים כי יהפוך את המקום אבן על אבן. וראה זה פלא עד מהרה מצאו אותי.

עם חזרתי לסראייבו מהמנזר בספליט הייתי במוסד יתומים של הנזירות לאט לאט גיליתי שיש לי קרובים בעיר שאת טיב קרבתם לא הבנתי.

 

בין הקרובים גיליתי את נאדה ומילן. נאדה הייתה בת דודה של אימי. אהבתי מאד לבקר בביתם שם גיליתי כי לנאדה יש תוכניות לגבי שיקום מצבי הגופני הירוד אחרי המלחמה.

עד מהרה נאספתי לביתם ומצאתי לראשונה בית חם אוהב מלא באנשים שמחים שרים ומארחים מלאי הומור ומתיחות

אני קבלתי מנאדה ומילן טיפול מיוחד בתזונה [ביצה שלוקה במרק חם] ופעילות גופנית בנסיון לישר ולזקוף את היציבה הבעיתית שלי .

היום אני מבין כי חיים של ילד בן עשר בבית של מבוגרים שיש להם כבר נכדה ואבא זקן היו מבחינתם הקרבה. רבות אני מוקיר וזוכר יום יום את תרומתם של נאדה ומילן למי ומה שאני היום .

 אחרי שנה מבלי להבין בדיוק למה ומדוע נותקתי לדאבון לבי מהבית הנהדר הזה ועברתי לגור בניגוד לרצוני  עם אנגלה , אישה שאיני מכיר אם כי שמעתי לעתים קרובות שהיא הצילה את חיי

חיי אצל אנגלה הפכו עד מהרה לסיוט.יוזי בנה התעלל בי יום יום.אנגלה הטילה עלי עבודות בית וכשלא הייתה מרוצה, קבלתי מכות עם מנער שטיחים.

 עונשים מיוחדים היו הסגר במרתף איפה שהיו חביות עם כרוב.כבוש. משם באה כנראה אהבתי לכרוב הכבוש..

 חזרתי לנאדה וביקשתי לחזור כך עשיתי אצל קרובים נוספים שחיו בעיר.התשובה שחזרה הייתה, כי אנגלה קבלה אפוטרופסות עלי מהרשויות.

 התחלתי לברוח לקהילה היהודית,ל בכות ולהתלונן.הם הזמינו אותה למשרדי הקהילה ואיימו עליה בתביעה משפטית.זה עזר לזמן קצר וההתעללות חזרה.

 אחרי ששוב חזרתי לקהילה ואמרתי כי איני חוזר יותר לאנגלה, נשלחתי לקייטנה  ב cavtat  שלחוף הים.יום אחד הופיעה אישה שליחת הקהילה ולקחה אותי ברכבת לסראייבו.נשלחתי שבע רצון מהצלחתי לבית היתומים של הקהילה היהודית בבלגרד.

נפתח לפני עולם חדש עיר חדשה ילדים חדשים ובעיקר אווירה של הכנות להצגת סוף הקיץ

בילינו בטיולים בעיר בשחייה בברכה מקורה וטיולים במבצר קלימגדן וגן החיות הסמוך.רשמו אותי לבית ספר לקראת פתיחת שנת הלימודים.נחקחתי לבחינה בשירה לתוכנית לילדים ברדיו בלגרד.

 יום אחד הוזמנתי למשרדה של גברת שטיין המנהלת.ישבו שם שתי נשים צעירה ו מבוגרת.שאלו אותי האם אני רוצה להיות מאומץ על ידן???

אני כנראה לא ידעתי מה שידעו ילדים אחרים שסירבו,וגם נורא רציתי כבר בית.

הסכמתי.

עד מהרה יצאנו לאופטיה עיר קייט בילינו במלונות מפוארים בשחיה יומית בים ובישיבה בבתי הקפה אחרי הצהריים.לעיתים דברנו בדואר בטלפון עם מוצי בעלה של קטיה המבוגרת.הוא נשאר בבולגריה והשלטונות סרבו לאפשר לו לצאת. עם סיום עונת הקייט העיר התרוקנה לאט מתיירים ונופשים וגם אנו נסענו לזאמון הסמוכה לבלגרד.שם לקטיה הייתה חברה.

 למוצי ניתן לצאת את בולגריה והוא הצטרף אליינו בזאמון.

במשפחת וייס המארחת דאגו להשיא את סאשא הצעירה לארווין רווק מקומי.

 בדצמבר עלינו לרכבת שהובילה את כל היהודים מבלגרד והסביבה לאוניה לנמל בקר בים האדריאטי.

 עלינו לאניה "קפאלוס" שהייתה במקור אניה להובלת בהמות .באוניה נבנו דרגשים ללינה שהאפשרות היחידה להיכנס אליהם היה בזחילה.

 האוני שטה לאורך החוף האדריאטי עד מהרה נקלענו לסערה גדולה. האוניה נזרקה עד סיציליה וקרא קריאות אס או אס לעזרה.אוניות שיצאו מיוון חזרו והודיעו כי טבענו..

 עם שוך הסערה אחרי ימים רבים וקשים נערכה חגיגה של חתונה לשני זוגות אחד מהם היו סאשא וארווין..

 ב26 לדצמבר האוניה נקשרה לרציף.הכי זכור לי ריח הלחם הלבן שהועלה לאניה.כל זמן ההפלגה אכלנו ביסקויטים בלי מלח וביוגוסלביה שאחרי המלחמה לא היה לחם לא לבן ולא שחור.

 בבקר ההתארגנות במחנה העולים בבאר יעקב ניגשה אלי אישה לא מוכרת ושאלה האם אני בנה של ארנה אלעזר?? השבתי בחיוב, והיא אמרה לי"יש לך בארץ בן דוד בשם דדו אלעזר והא קצין גבוה בצבא. מיד אחרי פסח המשפחה המאמצת התפטרה ממני ושלחה אותי למוסד דתי בכפר הרואה. אני הייתי הכיסוי שלהם לקבל אישור לעלות.הם עזבו את הארץ לטנגיר. שוב נותרתי לבד מרומה מושפל ומאוכזב. את המוסד לא אהבתי מהרגע הראשון. מכות עונשים ילדים מכל העולם אלימים ו מקללים . חשוב מהכל היה ללכת עם כובע ולהתפלל .איש לא טרח להסביר את פשר המילים שבתפילה.

התחלתי מיד לשלוח מכתבים לדדו לקיבוץ עין שמר ובהם תמיד אותה בקשה: תוציא אותי מכאן אני לא רוצה להיות פה.

השנאה למקום הייתה חזקה גם אצל ילדים אחרים.עד מהרה חבר ואני ברחנו לתל אביב ומצאנו את משרדי עליית הנוער. פנינו לפקיד הראשון ואמרנו בבכי שאנחנו לא רוצים להיות במוסד יקיר ואנחנו רוצים ללכת לפנימייה שם אפשר ללמוד מקצוע.הוא הרגיע אותנו והבטיח לטפל בזה ושכנע אותנו לחזור למוסד. זה היה השיעור הראשון בארץ במה שאנחנו הישראלים קוראים " סמוך ". כמובן שהאיש לא עשה דבר ונותרנו מאוכזבים במוסד.

 בינתיים למדתי עברית הייתי חזן בתפילות בבית הכנסת ונשלחתי לשליחויות לחדרה אליה נסענו עם עגלת שני גלגלים עם סוס משוגע בשם לבן.הובלנו ירקות לשוק של חדרה ועשינו סידורים שונים בעיר כמו איסוף דואר ושליחויות שונות.

 אחרי שנתיים וחצי במוסד באחת הנסיעות לחדרה חזרנו לכפר ובעלייה למוסד בצד שמאל ראינו טנדר צבאי וקצין עם דרגות שלא ראיתי מעולם סגר את החלונות.הנדנו ראש ואמרנו שלום והוא השיב בהינד ראש והחזיר שלום.

 אני ירדתי לקשור את  הסוס בשדה התלתן למרגלות המוסד .שמעתי מהגבע קוראים בשמי אלבחרי אלבחרי .הרמתי את ראשי וראיתי קבוצת ילדים וביניהם הקצין שראיתי לפני כן בדרך.

הבנתי מיד כי דדו הגיע ושמחתי מאד שהימים במקום הזה באו אל קיצם.

 

..לאכזבתי הוא לא לקח אותי מיד.נפרדנו עם הבטחה כי ישוב להוציא אותי מפה.

 אחרי שניסה להוציא אותי בצורה מסודרת בעילית הנוער,התברר לו כי אני "שייך להפועל המזרחי.".  יום אחד הוא הופיע עם טנדר צבאי , אמר לי לארוז את חפצי ולקח אותי משם לשמחתי הרבה. הבן חזר על מעשה אביו בספליט 1945.

 נסענו בטנדר הצבאי לתחנה המרכזית בתל אביב שם ביקש דדו שאמתין עד שיחזור מכמה סידורים בעיר.

 בידי הייתה  חבילה עם כל מה שיש לי ארוזה בנייר חום ובה מעט בגדים תמונות יקרות מפז של הורי מכתבים וכתובות של חברים בסראייבו ואלבום בולים.אחרי המתנה ליד הקיוסק נכנסתי לשתות גזוז וכשיצאתי החבילה נעלמה.רצתי מוכה תדהמה לכאן ןלכאן אולי אצליח לזהות את הגנב.ללא תוצאה. דדו מצא אותי בוכה בכי תמרורים  ואחרי שהרגיע אותי נסענו דרומה אל נופים חדשים שלא ראיתים קודם.

 בצהריים של אותו היום בחום של אוגוסט 1951הגענו לקבוץ רוחמה כאשר אני רק עם הבגדים שלגופי.

עד מהרה השתלבתי בחברת הנוער בקיבוץ ואתם התגייסתי ב1954 ל צ.ה.ל.

אחרי הצבא הייתי חבר קבוץ שש שנים.עבדתי בגינות נוי והייתי רועה צאן. עסקתי בתרבות והייתי מרכז ועדת חגים .אהבתי במיוחד את חג פורים שהייה תמיד אתגר להכינו כי לרוב ירד גשם  בערב החג.

ב1963 עזבתי את הקבוץ ונשאתי לאישה את מירה דנילביץ. נולדו לנו ארבעה ילדים אורנת,דנה,ורד ודדו.

היום אנחנו סבים ל12 נכדים.

 ב1988 יצאתי למסע שורשים במסגרתו למדתי הרבה על משפחתי ,אספתי מסמכים ופגשתי את הנזירות ססיליה וקוריטאס שהצילו את חיי ואת חייהם של עוד ששה ילדים. עם שובי לארץ פעלתי במוסד יד ושם כדי שיכירו בהן כחסידות אומות עולם.

הנזירות קבלו את האות בספליט במעמד חגיגי, בנוכחות של אנשי ממשל והעיר ובהשתתפותם של נציג הקהילה היהודית בספליט ואורחים מהקהילה היהודית של בלגרד.

 באותו ביקור של שורשים ב1988 סיפר לי בן דוד של אמי סמואל אלעזר כי סבא רבא מורדכי אלעזר עלה לארץ עם סבתא רבתא רחל כדי להיקבר בהר הזיתים.

 נרגש מהידיעה כי בארץ ישנם קברים של אבותיי,התחלתי לשאול, להתעניין ולחפש קצה חוט.

פניתי לחברה קדישא הספרדית בירושלים,שם נאמר לי כי שריפה כילתה את ספרי הקבורה.

פנייה לרב הראשי הספרדי הרב עמר לא הביאה לתוצאה המיוחלת.

בשנת 2005 פניתי במכתב לארכיון העיר ירושלים והתברר כי בידי משפחת פרנס, אשר עסקו בקבורה בהר הזיתים, נמצאים ספרי רישום עם שמותיהם ומקומות קבורתם של נפטרים בהר הזיתים.

מכתבי זה היה מונח חמש שנים על שלחנו של אדם יקר בשם אפרים לוי מארכיון העיר. הוא שהודיע לי כי הספרים נמסרו לפני שנתיים לארכיון ובהם מידע מדויק על מקום קבורתה של סבתא רבתא רחל אלעזר.

בהמשך התברר כי ברשומות נמצא גם שמו של סבא רבא מורדו [מרדכי] אלעזר.

קבריהם נמצאו באזור צור בהר הזיתים, בעורף כפר סילואן.

הודעתי על כך לבני משפחתי החיים בארץ וכאמור עלינו יחדיו להר הזיתים. בהדרכתם האדיבה של משה אקרמן מ "אתרא קדישא" ואפרים הלוי מארכיון העיר ירושלים, הגענו לחלקה וכאן ציפתה לנו הפתעה מרגשת.

כידוע, שוד המצבות ושימוש בהן לסלילת כבישים בתקופה הירדנית הותיר קברים רבים בלא מצבה או במצבה מנותצת. בהגיענו נגלו לעינינו בחלקה זו קברים שכמעט כולם משוקמים וחסרים פרטי זיהוי כלשהם. מצבות ספורות בלבד נותרו כשהיו. להפתעתנו ולשמחתנו, אחת מהן היא של סבתא רבתא רחל אלעזר, שמצבתה נותרה שלמה, כשסדק יחיד חוצה אותה, ועליה כל פרטי הזיהוי: שמה, שם בעלה, הגעתה מבוסנה ותאריך קבורתה: כ"ד באייר תרע"ח, יוני 1918 .

על פי הרישום בספרי הקבורה זיהינו בוודאות את קברו של בעלה, מורדו אלעזר, שנקבר סמוך לקברה, בשורה אחת מתחת. אף שמצבתו של סבא רבא לא שרדה את השוד, כל הפרטים הרשומים בספר הקבורה אימתו כי זה אכן קברו. הוא נקבר בי"ג בטבת תרס"ו ינואר 1906.

למען הדיוק ההיסטורי, ראוי לציין כי אחד מניניהם של רחל ומורדו אלעזר השתתף בקרבות העקובים מדם במלחמת השחרור,באזור ירושלים,בקרב על המנזר בקטמון ובניסיון לפרוץ לרובע היהודי ולשחררו מידי הירדנים. הוא לא ידע, כמובן ,כי לא רחוק מאזורי הקרבות שהשתתף בהם כמפקד בחטיבת הראל של הפלמ"ח,קבורים סבתו וסבו של אביו, שנותר ביוגוסלביה.

כך הגיע לסיומו המוצלח, פרק של חיפושים, שערך עשרים ואחת שנים.

 

משה העליון ז"ל – "פחם רכבות הוא די טעים"

 

  לפני כמה ימים הלך לעולמו ניצול השואה  אל"מ ( מיל' ) משה העליון ז"ל

יהי זכרו ברוך !!!!

הוא שרד את אושוויץ, צעדות המוות, מאוטהאוזן, מלק ואבנזה. הוא מחבר ספר זיכרונות, "מיצרי שאול" (Meizarey Sheol), שנכתב במקור בעברית ותורגם לאנגלית כ"מיצרי הגיהנום": כרוניקה של יהודי סלוניקי במחנות ההשמדה הנאצים אושוויץ, מאוטהאוזן, מלק, אבנזה". הוא כתב שירים בלדינו שהתבססו על קורותיו במחנות הריכוז וההשמדה ובצעדות המוות: "La djovenika al lager",‏ "Komo komian el pa" ו-"En marcha de la muerte", שפורסמו בלדינו ועברית תחת הכותרת "En los Kampos de la Muerte"

ב-6 במאי שוחרר. לאחר השחרור החליט משה העליון שלא לחזור לסלוניקי, והיגר באופן לא חוקי לארץ ישראל על סיפון אוניית המעפילים וודג'ווד ביוני 1946, לאחר שהייה של שנה אחת בדרום איטליה. האונייה נתפסה על ידי הצבא האנגלי והעליון נכלא עם המעפילים האחרים למשך חודש במחנה מעצר בריטי. העליון התגייס לצה"ל ושובץ בחיל התותחנים הוא שירת בסוללת תותחי 65 מ"מ ("נפוליאונצ'יק") בחזית הצפון במלחמת העצמאות. ב-1950 סיים בהצטיינות קורס קצינים. הוא שירת בגדוד מרגמות 332, בבה"ד 9, בעוצבת עמוד האש ושימש מפקד גדוד איכון. בשנת 1970 פרש מהצבא בדרגת סגן אלוף. בעת ששירת בכוחות המילואים, התקדם לדרגת אלוף-משנה.

משה עבד במשרד הביטחון הישראלי והיה תחילה עוזר ואז ראש יחידה מבצעית. לאחר מכן היה עובד ציבור.

  

כשהגיע משה העליון למחנה אושוויץ וראה את האסירים, לא האמין למראה עיניו. זמן קצר לאחר מכן - והוא מגולח, נטול רכוש ועל זרועו מקועקע מספר – כבר הבין: חייו השתנו לחלוטין. זהו סיפורו של נער שעשה הכול – מאלתורים וסיפורי כיסוי ועד אכילת פחם – כדי לשרוד ולהמשיך לחיות. כשהגיע משה העליון למחנה אושוויץ וראה את האסירים, לא האמין למראה עיניו. זמן קצר לאחר מכן - והוא מגולח, נטול רכוש ועל זרועו מקועקע מספר – כבר הבין: חייו השתנו לחלוטין. זהו סיפורו של נער שעשה הכול – מאלתורים וסיפורי כיסוי ועד אכילת פחם – כדי לשרוד ולהמשיך לחיות.  

ב-9 באפריל 1941 נכנסו הגרמנים לסלוניקי, העיר שבה נולדתי וגדלתי. אנו חששנו מאוד מהבאות - ידענו על הרדיפות בגרמניה, על ליל הבדולח ועל גזירות נוספות - ופחדנו שגורלנו יהיה זהה. חמישה ימים לאחר כניסתם לעיר נפטר אבי, וכל כך פחדנו שאפילו לא ערכנו לו לוויה ולא הלכנו אחרי הארון. אך הימים חלפו, והגרמנים לא פגעו ביהודים. 
ביולי 42' הכול השתנה: הגרמנים הוציאו צו המחייב יהודים בני 18 עד 45 להתאסף בכיכר החירות בעיר. היה זה יום שבת, חום כבד בחוץ – והיהודים שהתקבצו זכו ליחס מחפיר: הרביצו להם, הכריחו אותם לבצע תרגילי התעמלות ומנעו מהם שתיית מים. השמועות כבר הגיעו לבתים, ואני אמרתי: משהו השתנה פה היום. ואכן, משהו השתנה. הגרמנים התירו ליהודים לגור רק בגטאות, ומאוחר יותר חייבו אותנו ללכת עם טלאי צהוב, אסרו עלינו ללכת לבי"ס וסימנו את הבתים ואת החנויות.

ואז, יום אחד, לקחו אותנו ברכבת, בקרון שבו שני חלונות בלבד וחבית חתוכה לעשיית הצרכים. כל יומיים הייתה הרכבת עוצרת למילוי מים ולריקון חבית הצרכים, וחיילים שמרו שלא נימלט. ביום השישי לקראת חצות עצרה הרכבת, הדלתות נפתחו – ונצטווינו לרדת ללא חפצינו. בפעם הראשונה ראיתי את האנשים הלבושים בגדי פסים, וכולם התפלאו: מה זה פה? הם נראים כמו אסירים! 
בדיעבד התברר שזו הייתה תחנת הרכבת אושוויץ, וממנה הלכנו ברגל למחנה אושוויץ. הופרדנו לקבוצות (גברים, נשים, זקנים וכיו"ב), והצענו לאחותי להצטרף לקבוצה שבה היו אמי, דודתי וסבתי. "בשביל מה להיפרד? תלכי עם כולן," הצענו לה – ולא ידענו שבכך דנו אותה למוות.

בקבוצה שלי ושל דודי היו כ-500 גברים. הגענו לבית המרחץ של המחנה, ושם נאלצנו לוותר על כל רכושנו: זהב, כסף, שעונים ואף טבעות נישואים. עברנו 'שרשרת קליטה': התפשטנו, גזזו לנו את השערות בכל הגוף, התקלחנו, עשו לנו חיטוי – ולבסוף קיבלנו את מדי האסיר. דודי ואני התלבשנו, הסתכלנו זה על זה ואמרנו: רגע אחד, איפה אנחנו? רק לפני חצי שעה היינו נראים אחרת - ועכשיו אנחנו בלי שערות ובגדים...
למחרת בבוקר הוציאו אותנו לחצר. היה קור נוראי, אך לא נתנו לנו לחזור לתוך הבניין. התחילו ללמד אותנו את כללי ההתנהגות במחנה: איך מורידים כובע, איך חובשים אותו, כיצד צועדים וכיו"ב - וגם קעקעו על זרועותינו את המספר הכחול. 

במחנה נדרשנו לעבוד קשה. מי שלא יכול - הורגים אותו. מי שעובד לאט - חוטף מכות. לא פעם חליתי ואף אושפזתי בבית החולים, אך כשהבנתי שהדבר מעמיד את חיי בסכנה ביקשתי להשתחרר ולחזור לעבוד. 

הזמן חלף, ונודע לנו שהגרמנים בנסיגה. ב-21 בינואר 45' אמרו לנו: צאו מהשער, קדימה צעד! הלכנו יומיים ברגל, בשלג, במה שמוכר כיום כ'צעדת המוות' - צעדה מפרכת שבמהלכה ירו הגרמנים בכל מי שהתקשה ללכת או שלא היה בכושר.  
הגרמנים המשיכו להעביר אותנו ממקום למקום, והגענו למקום בשם אבן זה (Eben Ze). סבלנו מרעב, ובלית ברירה אכלנו גם פחם רכבות. גיליתי שפחם רכבות הוא די טעים, אך הוא גורם לעצירות. התנפחתי מרוב רעב. הייתי מוזלמן.

יום אחד הודיעו שלמחרת ייערך מסדר, ואחד האסירים אמר: אם מפקד המחנה יגיד להיכנס למנהרות שליד המחנה, אל תסכימו. דבריו, כמובן, נשמעו מנותקים מהמציאות - שהרי  אסיר שיגיד 'לא רוצה' מסתכן במוות מיידי. ובכל זאת, כשמפקד המחנה אמר שהוחלט למסור אותנו לידי האמריקנים ובינתיים ניכנס למנהרות כדי להיות מוגנים מההפצצות, כולם צעקו: לא רוצים! 

למרבה התדהמה מפקד המחנה לא עשה כלום. הוא פשוט אסף את חייליו, וכולם עזבו. בערב החלה סדרת פיצוצים בתוך המנהרות – וכך הבנו מה הייתה כוונתם. למחרת, שישה במאי, חיכינו במגרש המסדרים, ובשעות הצהריים נכנסו שלושה טנקים אמריקניים. באותו הרגע הבנו שאנו חופשיים. 

אשתי נפטרה לפני שלוש וחצי שנים. יש לי שתי בנות, שישה נכדים וארבעה נינים. כיום אני יושב ראש ארגון ניצולי מחנות ההשמדה מיוון, ואני חבר בהנהלת יד ושם, במרכז הארגונים ובקרן לרווחה. בנוסף, מעת לעת אני גם כותב ספרים. 

 לתמלול העדות המלא לחץ כאן

מקור וקרדיט

 

 

הילדה לילי רוזן לבית אורנשטיין. במסתור אצל פולניה יחד עם 2 קצינים נאציים בדירה

 זכרון בסלון

מאת: אביבה רוזן

אמי כילדה לפני השואה. לילי רוזן לבית אורנשטיין. ממשפחת רוט מצד אימה ....

לכל איש ואישה יש שם.

אמא. לאמא שלי היו הרבה שמות ולא היה לה שם אחד ברור וחד משמעי. אבא שלי והקרובים לה קראו לה לילקה. בתעודות היה שמה אורשולה. אורשולה היה שמה של הילדה הפולניה שמתה ואת התעודות שלה קיבלה אמי וכך ניצלו חייה. לאות תודה לילדה שהצילה את חייה במותה שמרה אמי על השם הזה שאיש לא השתמש בו. דוד שלה, שהגיע לארץ לפני השואה, טען ששמה בתעודת הלידה היה חנה שרה, אבל טענה זאת לא קיבלה אישוש משום מקור אחר.

על מצבתה של אמי כתבתי את השם לילי. אני מקווה שמשם בשמיים, היא מזהה את השם הזה. בשבילי היא היתה פשוט 'אמא'. אמא שלי. על מצבתה מופיעים לצד שמה שמם של אחיה, נאצוש, נתן, ואמה שלה, מלוינה, מלכה.

אמא שלי נולדה בשנת 1935 בעיר סטריי שבגליציה, פולין, קודם אוסטרו הונגריה וכיום אוקראינה. חבל ארץ יפהפה שבו היה למשפחתה 'חורט', עסקי נפט. משפחת רוט, משפחת אמה, הייתה אורתודוקסית. אמא שלה הייתה אישה יפה ואלגנטית שנסעה לעתים קרובות בענייני עסקים ל וינה. אביה היה רופא שיניים וכדורגלן בליגת הקצינים. היה לה אח בכור, נתן, גדול ממנה בשנה, והיא היתה ילדה שזכתה לאהבה רבה, עד שבא היום השחור ההוא. הצבא הנאצי כבש את פולין. המשפחה היהודית החמה והעשירה נכנסה עד מהרה לחדר קטן גטו.

הוריה של אמי, שהיו אנשים חכמים, הגניבו אותה ואת אחיה נתן מהגטו, לידיה של אישה פולניה שהכירו היטב. אמי היתה בת חמש או שש, אחיה גדול ממנה בשנה. נתן אחיה לא שהה שם זמן רב. הפולניה נפטרה מהילד עם סימן הזיהוי היהודי. אמי נותרה לגמרי לבדה. על קיצו של אחיה אמרה: הפולניה שלחה אותו ברכבת. לאן שלחה אותו? האם באמת שלחה אותו ברכבת? לדעתי לא. הוא כבר היה ילד גדול מספיק שבעינויים היו מוציאים ממנו מן הסתם את שמה של הפולניה ומידע נוסף שהיה עולה לה בחייה. איך 'נפטרה' ממנו? לא ידוע.

לביתה של הפולניה, שאמי מעולם לא קראה לה בשמה ואני משום מה לא שאלתי איך קראו לה, הוכנסו שני קצינים נאציים. כך חיה הילדה היהודיה ששערה השחור נצבע בבלונד, תחת השם אורשולה, תחת אותה קורת גג עם שני נאציים שאולי עסקו בציד ורצח של יהודים בני עמה. היא לא סיפרה עליהם הרבה אבל אמרה שלדעתה אחד מהם הבין שהיא יהודיה אבל לא הסגיר אותה.

בכלל, אמי לא דיברה כמעט בכלל על מה שעברה ומה שעברה משפחתה בשואה. הרבה מהדברים שמעתי דווקא בסוף ימיה, כשהיתה בטיפולים כימותרפיים. דווקא האחיות באסותא ששאלו אותה, ישבו לצידה ושמעו סיפורים שאת חלקם לא ידעתי ודרכן למדתי על דברים שעברה.

אמי הייתה אישה אופטימית מאוד ובעלת יכולת לשמוח. שלא כמו מה שרגילים באמא פולניה, היא חיבקה ונישקה בלי הפסקה, קראתי לה 'תנור' כי הייתה אחד האנשים החמים שהכרתי. מצד שני, הייתה שתלטנית וציפתה שאלך בדרך שהיא התוותה לי ועל זה רבנו בלי הפסקה ☺

נחזור לסיפורה של אמי בשואה. לפולניה היו שני בנים, שמידי פעם התגרו באמי שאמרו לה שיזרקו אותה למות בבאר. אמי ענתה להם, לפי מה שסיפרה, שאביה יחזור אחרי המלחמה והוא יהרוג אותם.

אבל כשאביה חזר אחרי המלחמה, אביה אותו הסתיר אוקראיני בין הביצות שביניהן לא ידעו הנאצים ללכת, אמי לא רצתה ללכת אתו. היא עברה שטיפת מוח. היא האמינה בישו כמו הקתולים ואמרה שהיא מפחדת מהיהודי שרצח את ישו.

אביה, משה, היה אדם חכם. הוא הוציא אותה מבית הפולניה והעביר אותה... למנזר. דווקא הנזירות היו אלה ששכנעו אותה לחזור לאביה.

כשהייתה בת 17 כתבה אמי יומן. על בסיס יומיומי תעדה את תחושותיה ומעשיה. זמן רב חיפשתי מתרגם ליומן של כשבעים עמודים כתובים בכתב יד לא תמיד מובן. מצאתי מישהי שישבה עמי ועברה על התוכן ותרגמה לי כמה עמודים מייצגים. אמי, 7 שנים אחרי השואה, היתה בת נוער רגילה לגמרי. היא כתבה על התאהבויות, על הלימודים ועל מריבות עם אביה. לא הזכירה בשום מקום את שעברה בשואה. אמי, כפי שהיתה תמיד, תמיד הסתכלה קדימה, לעתיד, באופטימיות.

 קצת על מה שהעתיד צפן לאמי: היא למדה רפואה אך לאחר ארבע שנות לימודים התחתנה עם אבי, פרופ. צבי רוזן, שכבר היה דוקטור לפילוסופיה ומרצה בכיר באוניברסיטת וורוצלב. אבי, יליד דנציג ניצל בזכות זה שלאחר שאביו נשלח למחנה הריכוז שטוטהוף שם נרצח, אמו ברחה עמו ואחיו לתוך פולין. לאחר הסכם ריבנטרוף מולוטוב שחילק את פולין לתקופה קצרה בין גרמניה לרוסיה, הרוסים היגלו אותם לסיביר ובכך, למעשה, הצילו את חייהם.

הורי עלו לארץ באניה 'עליה' בשנת 1958. אמי שתמיד היתה רגישה לטלטולים חלתה במחלת ים והקיאה בלי הפסקה. פה בארץ לא חיכו להם תנאים מפנקים כמו לכל העולים החדשים, אך במהלך השנים אבי הפך למנהל פדגוגי של אורט טכניקום בגבעתיים ואחר כך למרצה באוניברסיטת תל אביב. אמי היתה 'אשת פרופסור' כי בגלל חוסר תנאים מתאימים לא יכלה להמשיך בלימודי הרפואה והפכה לעקרת בית. אמי היתה אישה בעלת אופי וברוכת כשרונות שלצערי לא מימשה את יכולותיה. עם זאת היא העריכה את מה שהיה לה ואף פעם לא רצתה יותר. היא היתה אישה צנועה שכל משאלתה היתה שלבעלה ולילדיה יהיה טוב בחיים.

כשנפטרה, אחרי התמודדות קשה עם סרטן השחלות, בגיל 78, קברנו אותה תחת השם לילי והנה מצבתה שמוקדשת גם לאמה ולאחיה, סבתי ודודי שמעולם לא זכיתי להכיר, מקום קבורתם, כנראה בקבר אחים, לא נודע. יהיה זכרם של הורי ואבותיהם ברוך, יחד עם ששת המיליונים קדושי השואה.

 כתבה   אביבה רוזן

 

 

הישרדות של הילד אברהם (אברי) ברזילי בשואה, ברכבת לאושוויץ (ב') .

 

אודות הכותב : 

אברהם (אברי) ברזילי, ממפתחי מערכות ההשקייה האוטמאטיות בישראל, ממקימי הכור הגרעיני בדימונה , מטובי אנשי האמל"ח במילואים בצה"ל. 

ברביעי ליולי 1944 העמיסו בברוטליות ובאכזריות את כל היהודים על רכבות משא של בהמות. החיילים ההונגרים היכו אותנו ונהנו לבצע את עבודתם המלוכלכת 4 .ימים נסענו בקרון שמיועד לבהמות בצפיפות, בלי כל אפשרות לזוז, ללא אוויר וללא אוכל. הצרכים נעשו בדליים. אי אפשר לתאר את קולות הבכי של הילדים הקטנים ואת אנחות הסבל של הזקנים. היו כאלה שמתו בתוך הקרון וזה היה נורא. עם עלות השחר 4 בבוקר נעצרה הרכבת והגענו למחנה הריכוז אושוויץ - בירקנאו, אף אחד מנוסעי הרכבת כמובן לא ידע לאן הגענו. הצצתי מחלון הקרון וראיתי תמונה שלעולם לא אשכח: אנשים מסתובבים במגרש לבושים ב" מ'פיג ת פסים". חיכינו על הרכבת מספר שעות עד אשר פתחו את הדלתות לאור היום. היה זה שחר של יום נורא. הורידו אותנו כמו חיות. חיילים עלו לקרונות וצעקו :!shnell! shnell נאלצנו לרדת במהירות בלי סולם ובלי מדרגות. הגרמנים זרקו למטה בגסות את הגופות של הנפטרים בנסיעה. היה שם כסא גלגלים שישב עליו סבא אחד והם השליכו אותו לאדמה כמו היה חפץ. היהודים המגורשים נכנסו למצב של אפאטיה וגם אני ולכן אינני זוכר קולות בכי וצעקות. ממרחק של זמן זו תמונה נוראית ודוממת. התמונה הראשונה באושוויץ הייתה אילמת. על הרציף עמדו חיילים גרמנים והפרידו בין הנשים לגברים בצעקות. בבוקר הזה על הרציף ראיתי בפעם האחרונה את אימי מחזיקה בזרועותיה את אחותי 2 .הסבתות שלי עמדו לצידה ונפנפו לי לשלום. לא ידעתי שלא אראה אותן יותר לעולם . כעת החלה סלקציה מול מנגלה. שמאלה להשמדה. אני נשלחתי ימינה. הורו לנו להתפשט ואסירים החלו לספר אותנו. לא רק את הראש סיפרו, את כל הגוף מכף רגל ועד ראש. הייתה דממה באולם, רק קול המספריים הגוזזות את שערינו. אף אחד מהספרים לא סיפר מה עומד לקרות. נשלחנו למקלחות ואז קיבלנו את תלבושת מחנות המוות . כשהגעתי למחנה   "C " , מחנה הצוענים, נודע לי מה עלה בגורל משפחתי. אני הייתי במחנה לבד. עד היום איני מבין איך החזקתי מעמד לבדי, נער בן , 13 חצי שנה אחרי בר המצווה, בלי אדם קרוב. לבד, לבד רק עם עצמי, סגור בין גדרות חשמליים. היציאה היחידה, כך הבנתי מהר היא דרך הקרמטוריום . הייתי בצריף בצפיפות גדולה עם עוד הרבה ילדים. מיטות לא היו, על רצפת הבטון החשופה הונחו שמיכות ועליהן ישנו. שמיכות לכיסוי הגוף לא היו. בערב, בשעה די מוקדמת, הכניסו אותו לצריף והעמידו בשורות למפקד ומשם ניתנה הוראה לישון. בבוקר הייתה ספירה. קראו לזה בגרמנית "אפל". אם המספרים של כל הצריפים לא התאימו חיכינו לפעמים אפילו  שעתיים ללא "ארוחת בוקר -" כד קפה שחור, נכון יותר, מים שחורים. בצהריים היו מביאים מין דייסה מירקות מיובשים. אלה שחילקו את המרק לא עירבבו אותו כך שמי שקיבל מנה מהחלק העליון של הסיר קיבל בעצם רק מים . ימים חלפו, ירדתי במשקל והפכתי למוזל . מן רבים מהילדים סביבי התמוטטו ומתו. אספו אותם בעגלות ומשם למשרפות . הצלחתי לשרוד את כל הסלקציות מלבד לאחת שממנה נשלחתי לצריף 11 ולמחרת לקרימטוריום. בכניסה ישב פקיד ששאל את שמי ותיעד את מותי בספטמבר 1944 .האווירה הייתה קשה והבנתי שמכאן אי אפשר לברוח. ברקע ילדים רבים החלו להתפלל ואני התחלתי ללכת הלוך וחזור מרוב חוסר שקט.

ניסיון הבריחה שלי בתוך מחנה אושוויץ

נרדמתי  לבסוף בלילה ובאמצע הלילה התעוררתי לקול צעקות - ילד אחד ניסה לברוח מהחלון של הצריף, למעלה מתחת לגג. שומר הדלת התעורר ורץ להוריד את הילד. מכל המהומה בצריף לפתע ילד אחר פתח את הדלת למקלחות וברח החוצה. מיד ברחתי אחריו. רצתי בבהלה ושומר נוסף אחז בחולצתי אך הצלחתי להימלט. אינני יודע מאיפה היו לי הכוחות, ילד בודד, רזה, עור ועצמות, רעב אבל נחוש להציל את נפשו. היינו שישה שברחנו ולא ידעתי אם מחפשים אותי. בבוקר חזרתי לצריף, הילדים ואמר לא לחזור לצריף מכיוון שמי שהיה בצריף קיבל פתק זיהוי ולי אין לכן ידעו שברחתי. הצלחתי למצוא מסתור בצריף של יהודים צ'כים שהגיעו מטרזינישטאט . בשביעי לאוקטובר שמעתי פיצוץ ויריות, צעקות ונביחות כלבים. התברר שפוצצו את משרפה מספר  4 היה מרד אסירים יהודים, אנשי הזונדרקומנדו. במהלך המרד הצליחו האסירים להוציא מכלל פעולה את בניין הקרימטוריום, להרוג 3 אנשי .אס אס ולפצוע אחרים. את כל זה ראיתי במו עיני. חלק מהאסירים ניסו להימלט, אך הגרמנים דלקו אחריהם ולבסוף רצחו אותם. היה זה המרד המתוכנן והמחומש היחיד בכל תולדות אושוויץ , ויהודים בלבד הם אלה שהשתתפו בו .

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות