ההצלה של הפעוטה היהודיה ילנה

 

ולדימיר אימשניק (Vladimir Imshennik), כומר פראבוסלבי, ואשתו גלינה (Galina) חיו בכפר נוסילובו (Nosilowo) במחוז וילנה, שם שירת ולדימיר ככהן דת בכנסית הכפר. בסוף יוני 1941 נכבש האזור ע"י הגרמנים, ובאוקטובר אותה שנה הוקם גטו בעיר הסמוכה לביז'ייב (Lebiedziew). בין היהודים שנכלאו בגטו היה מכר של ולדימיר, רופא יהודי בשם אברהם זודז'ישסקי. ד"ר זודז'ישסקי הורשה לצאת מן הגטו כדי לטפל בחולים לא יהודיים בעיר, וניצל זאת כדי להבריח ילדים יהודים מן הגטו ולהביאם לחולים שלו כדי שיסתירו אותם ויצילום. בדצמבר 1941 פנה הרופא לידידו ושאל אותו אם יסכים לקחת את בתו בת השנתיים, ילנה.

 

למרות הסכנה הגדולה לכל מי שהסתיר יהודי, ועל אף שלבני הזוג היה ילד משלהם בן 6 ושבביתם התגוררו גם הוריה המבוגרים של גלינה, החליטו ולדימיר וגלינה שהם לא יכולים לעצום עינים ולהתעלם מצרתו של הרופא היהודי וגמרו אומר לקחת את הילדה אליהם. ב 5 לדצמבר 1941 הביא ד"ר זודז'ישסקי את הילדה לביתו של הכומר. בתחילה היתה הילדה מוסתרת, עד שלמדה להבין רוסית והתרגלה לביתה החדש. עם הזמן הזיכרונות של חייה לפני המלחמה התפוגגו והיא החלה קוראת למציליה אבא ואמא. גם הכומר ואשתו נקשרו מאד בילדה הקטנה.

 

ב-24 ליוני 1942 הגרמנים חיסלו את גטו לבידז'ייב. כל יושבי הגטו, למעלה מ-600 איש, נלקחו לרפת גדולה ליד מארקוב ונרצחו שם. הגרמנים הציתו את הרפת והעלו אותה באש. 64 מקרוביה של ילנה נרצחו באותו יום, ובהם אביה, סבה וסבתה מצד אמה, דודתה, דודיה וצאצאיהם.

 זמן מה לאחר הרצח קיבל הגסטפו במולודצ'נו הודעה אנונימית שהכומר בנוסי לובו מסתיר ילדה יהודיה. הכומר ואשתו נחקרו, והגרמנים תשאלו את הילדה. אך מכיוון שלא זכרה את הוריה האמיתיים ואת חייה לפני שהגיעה לבית מציליה, שוחררו כולם בלא פגע.

ילנה המשיכה לחיות בביתם של בני הזוג אימשניק והם טיפלו בה במסירות ובאהבה. לאחר השחרור ביולי 1944, איש לא בא לקחתה, והמצילים הסיקו שכל משפחתה נספתה. אלא שכמעט שנה מאוחר יותר הופיעה אמה של הילדה, מריה, ששרדה את השואה ביער עם יחידת פרטיזנים סובייטים. גם אחיה הגדול של ילנה, גריגורי, ניצל במסתור אצל משפחה רוסית בוילנה.

הפרידה מן הילדה בה טיפלו ושראו בה בת משפחה לכל דבר היתה קשה מאד למצילים, וקרוב לודאי שגם הילדה סבלה מן הניתוק. ילנה, אמה ואחיה התיישבו בלנינגרד (סט. פטרסבורג) אך נשארו בקשר עם משפחת אימשניק, והחליפו אתם מכתבים וביקורים. באמצע שנות החמישים עברו ולדימיר וגלינה להתגורר בלבוב באוקראינה יחד עם בנם. לאחר מותו של בעלה ב 1978 התרבו ביקוריה של גלינה אצל ילנה, והיא היתה נשארת תקופות ארוכות אצל הילדה שהצילה. ב 1991, כאשר ילנה ובעלה החליטו להצטרף לבתם נטשה ולעלות לישראל, הם לקחו עמם גם את גלינה. משך כמעט 20 שנה התגוררה גלינה אימשניק בירושלים אצל בני משפחתה של ילנה. היא נפטרה בגיל 98 ב-11 לפברואר 2011.

ב 14 לדצמבר 1993 הכיר יד ושם בגלינה וולדימיר אימשניק כחסידי אומות העולם

 (הטקסט מאתר "יד ושם")

מקור (נתן רועי).

הילד ראלף ברטס מסתתר בלול תרנגולות עם אחותו ( הולנד, תקופת השואה)

 

"לאנשים יש אחריות מסוימת לא רק על עצמם אלא זה על זה. אני תמיד שואל את עצמי את השאלה, אם מישהו דפק על הדלת שלי, זר, ואמר, 'אני נרדף בלי סיבה. אתה מוכן להסתיר אותי לזמן מה?’ אני מקווה שהייתי אומר שכן. כלומר, כך שרדתי. אבל אני לא יודע. זו שאלה שקשה לענות עליה. אני חושב שהייתי אומר שכן. כשהיו לי ילדים, נרתעתי יותר להגיד כן. אבל הייתי אומר [כן] עכשיו."

הוא נולד בדצמבר 1939 בהולנד, ראלף ברטס שרד את השואה במחבוא. זרים החביאו אותו ואת אחותו מריון, בנפרד מהוריהם. במהלך השנה האחרונה של המלחמה הוא הסתתר עם אחותו יחד עוד 8 יהודים בלול תרנגולות. הם חיפשו מזון בלילות  וישנו במשמרות כי לא היה מקום לכולם להניח  את הראש ולישון .

מקור

USHMM.ORG

ההישרדות של הילדה אווה לבית ווצלר בהונגריה בתקופת השואה

 

אווה לבית ווצלר,  ילידת שנת 1936 בודפשט הונגריה חוזרת לימי מלחמת העולם השנייה ומספרת איך הצליחה להישאר בחיים

 

בשנת 1941 אבא גויס לצבא ההונגרי לעבודות. היינו הרבה בבית. יצאנו רק כדי לקנות דברים. כדי לא להיות כל הזמן לבד, בסופי שבוע אני ואמי נסענו לסבתא וסבא שגרו בעירייה מחוץ לבודפשט. ב-19 במרץ 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה. הם ריכזו את היהודי בגיטו, אבל אנחנו נשארנו בבית.

"הייתה רשת של הונגרים שעזרה ליהודים שהכינה לי ולאמא תעודות מזויפות שאנחנו נוצריים. אני הייתי כאילו בת של משפחה עשירה ואמא היא המטפלת שלי. עזבנו את בודפשט למערב הונגריה ושכרנו חדר בפונדק שהיה נמצא מול תחנת המשטרה. לפונדק הגיע איכר מהאזור שלקח אותי כל בוקר לעבוד אצלו בחקלאות ובערב היה מחזיר אותי. יום אחד השוטרים האנטישמיים תפסו את אמא ונתנו לה מכות. חששנו שם שלמחרת זה יקרה והיא בסוף תישבר, אז עזבנו את הפונדק וחזרנו לבודפשט שם סידרו לנו מקום מסתור אצל אלמנה. משם עברנו להתחבא אצל חבר של סבא וסבתא, הוא היה בעל מפעל לחרסינה, שעד היום קיים. התחבאנו 16 איש בחדר קטן. עד שהרוסים שיחררו אותנו. במרץ 1945 חזרנו הביתה. וגם אבא חזר".

איך התקופה הזו נצרבה אצלך? "יצאתי שרוטה. כל רעש מלחיץ אותי. אני לא יכולה להתגבר על זה. אם יש אזעקה הבטן מתכווצת".

החיים בארץ: "בשנת 1956 ברחנו לאוסטריה. הגענו לארץ בתחילת פברואר 1957. הגעתי עם ההורים שלי ואחי מיכאל. תחילה לחיפה. אחרי זה עזבתי לגבת. הגעתי לכאן לאולפן. כעבור שנה התחתנתי עם שמואל צורף, שעלה מגרמניה בשנת 1940. נולדו לנו חמש בנות - רעיה, חגית, דיצה, גילה ורינת ובן מאומץ נמש לסלאו, שהגיע אלינו כעולה בודד. שמואל נפטר בשנת 1981 משבץ מוחי".

 מקור

2 נערים יהודים הסתיר איוון לבצ'וק, בתקופת השואה

 

איוון לבצ'וק, אחד משני חסידי אומות העולם המתגוררים ברוסיה שנותרו בחיים, הלך השבוע לעולמו והוא בן 92, כך מדווח הקונגרס היהודי-רוסי.

לבצ'וק נולד ב-10 בנובמבר 1930. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשהיה איוון הצעיר בן תשע, גר עם משפחתו בכפר גולובובקה הנמצא במחוז ז'יטומיר. בשלב זה לא פגשה המלחמה הקשה והעקובה מדם את משפחת לבצ'וק באופן ישיר, ועיקר הקשר שלהם אליה היה בשידורי הרדיו אותם שמעו בני הבית, ההורים פדור ואנה והילדים איוון ואולגה.

אך בסתיו 1942, אחרי שנכבש הכפר בידי הגרמנים, פגשה אם המשפחה נער יהודי ביער הנמצא בכפר. הנער, אברום פליסקובסקי שמו, היה במנוסה מפני הנאצים. תוך זמן קצר נודע לאנה כי הוא ברח בקושי רב מקבוצת יהודים שהובלה בטור ללב היער, שם טבחו בה הגרמנים ביריות. הגרמנים טבחו ללא הרף ביהודים. לא עניין אותם האם מדובר בקשיש, בילד או באישה מסכנה. כששמעה אנה את הסיפור הנורא אספה את הנער אברום לביתה והסבירה לו שמעתה הוא ישמש לו מחסה, ושהוא מוגן בו.

אותו מקרה קרה לאנה עם ילד יהודי נוסף, יעקב ברילובסקי שמו, אותו מצאה מתחבא בשיחים בעת ששטפה בגדים בנהר. משפחת לבצ'וק אימצה את שני הנערים בחום רב, וסיפקה להם אוכל ומחסה, זאת על אף שידעו כי יוצאו להורג אם יוודע לגרמנים שהחביאו את הנערים. בהמשך הצטרף אליהם נער יהודי נוסף, יענקל קריגר.

בו בזמן, הנער איוון התיידד עם הילדים היהודים שהובאו לביתו. הוא קיבל אותם בצורה טובה, דאג להם ולרווחתם ושמח על האפשרות להציל ילדים בני גילו. שניים מהנערים גויסו בשלב מאוחר יותר לצבא הרוסי, לצידו של אב משפחת לבצ'וק פדור, שנפל בקרבות.

אחרי המלחמה המשיכו יענקל ואיוון לשמור על קשר הדוק, כמו בני משפחה. הם ביקרו אחד את השני ופקדו שמחות של קרובי משפחה. בשנת 2002 העניק מוזיאון "יד ושם" תואר חסיד אומות עולם לאיוון לבצ'וק, יחד עם אמו. בשנים האחרונות היה איוון אחד מהשניים היחידים בעלי התואר החשוב המתגוררים ברוסיה.

בשבוע שעבר הלך איוון לבוצ'ק לעולמו, והותיר אחריו סיפור מעורר השראה. כעת, אחרי מותו, נותר חסיד אומות עולם אחד בלבד המתגורר בשטחי רוסיה.

מקור 1

 מקור 2

היום , יום הולדתה של הילדה ברטה זלוטניק ז"ל

 

11 באוקטובר 1933 | ילדה יהודייה פולנית, ברטה זלוטניק, נולדה בבדז'ין, פולין . היא היגרה  עם משפחתה לצרפת. באוגוסט 1942 היא גורשה לאושוויץ ממחנה דרנסי עם אמה שרה, אחיותיה ז'נין ואיווט ואחיה ז'אק. כולם נרצחו ע"י הגרמנים בתא גזים באושוויץ.

מקור

 

מידע נוסף :

 שרה ZLOTNIK נעצרה עם ילדיה בביתם בכתובת 250 faubourg Saint-Antoine בפריז (12) במהלך מצוד משטרתי צרפתי ה-Vel d'Hiv roundup. היא גורשה בשיירה 21 ב-19 באוגוסט 1942, עם ארבעת ילדיה: איווט, בת 12; ברטה, בת 8; ז'נין, בת 7; וז'אק, 4.

מקור

 

הנערה נעמי שניאור מברגן בלזן ששכלה את בנה הקצין בגולני במלחמת יום הכיפורים

 

נעמי שניאור, ילידת פולין, עברה על בשרה את התופת האנושית בגטו לודג', באושוויץ, במחנה העבודה ברמן ולבסוף במחנה הריכוז, ברגן-בלזן . אחרי שכבר עלתה ארצה, יתומה ובודדה, ובנתה את משפחתה – שכלה ניצולת השואה את בתה הבכורה, תינוקת שנפטרה מדלקת ריאות – ואת בנה אפרים, שנפל במלחמת יום כיפור

 עם פלישת הנאצים, גורשה נעמי עם הוריה ואחיה לגטו לודג'. בשנת 1943 הצליח אחיה להימלט מהגטו, לעיירה בפולין שם התגוררו הסבא והסבתא – ומשם נשלח איתם לאושוויץ, שם נרצחו.

 שנה לאחר מכן, עם חיסול הגטו, נשלחו גם נעמי והוריה למחנה ההשמדה הנורא. האב הופרד מהן בסלקציה, ועוד הספיק לבקש מהאם שתגיד שהיא צעירה יותר – והבת שהיא מבוגרת יותר, כדי שלא יפרידו ביניהן.

בעקבות טעות נשלחו הנשים למחנה העבודה ברמן – ומשם לברגן-בלזן. המחנה, שבו נרצחו, עונו ומתו ממחלות קשות עשרות-אלפי יהודים, שוחרר –אך האם גססה ונפטרה מטיפוס כשבועיים לאחר מכן, בבית החולים. "אני לא יודעת מי לא היה חולה באותה תקופה בברגן-בלזן", משחזרת שניאור. "במחנה הזה הגרמנים כבר לא היו צריכים לעשות שום מאמץ, הכול כבר נעשה מעצמו. אנשים מתו כמו זבובים בלי שמישהו יכול היה לעשות משהו".

 בשנת 1957 השתקעה בבאר שבע, ובמלחמת יום הכיפורים, בשנת 1973, בקרב הראשון על החרמון, שכלה ניצולת השואה את בנה אפי, שהיה מ"פ בחטיבת גולני. לאחר נפילתו הוענק לו עיטור העוז.

 מקור

 ראו גם: 

הקרב האחרון של סרן אפריים (אפי שניאור (עיטור העוז)

 

 

הנערה דינה דסברג מוסתרת ע"י רופא הולנדי בביתו

 

ד"ר נאוטה סיים את לימודי הרפואה שלו באוניברסיטת ליידן בשנת 1942 ובשנת 1945 סיים את לימודיו באוניברסיטת אוטרכט באנטומיה ופיזיולוגיה. הוא התחתן עם אלי (Ellie), אחות במקצועה.

פעילות הצלה בתקופת מלחמת העולם השנייה

בתקופת מלחמת העולם השנייה, לאחר כיבוש הולנד בידי גרמניה, גרו ואלה ואלי נאוטה באוטרכט ובביתם הסתירו יהודייה בת 15 בשם דינה דסברג. לבני הזוג נאוטה הייתה תינוקת בת שבעה חודשים, טייאלדה (Tjalda). היה להם בית קטן, אך בכל זאת שיכנו את דינה באחד החדרים. דינה הייתה אמורה להגיד, במקרה שתישאל, שהיא יתומת מלחמה מרוטרדם ונלקחה כדי לעזור באחזקת משק הבית. הוכן לה מקום מסתור בבית, למקרה של חקירת גסטפו.

בני הזוג נאוטה המשיכו בהסתרתה של דינה למרות לידתה של ילדה שנייה, יאנקה (Janneke), בינואר 1945. דינה סייעה בטיפול בטייאלדה וביאנקה. מסמכים מזויפים שקיבלה במהלך 1944 סייעו לה ללכת ולחפש מזון בחוות כפריות במהלך הרעב הגדול בהולנד באותה תקופה. דינה נשארה עם בני הזוג עד השחרור במאי 1945.

בשנת 2008 הכיר יד ושם בוואלה נאוטה בתור חסיד אומות העולם.

לאחר המלחמה

לאחר המלחמה לימד נאוטה באוניברסיטאות ליידן וציריך. בתחילת שנות החמישים היגרו בני הזוג נאוטה ובנותיהם לארצות הברית. כעשור לימד נאוטה באוניברסיטת מרילנד, היה חוקר במכון הצבאי למחקר על שם ואלטר ריד (אנ') ולאחר מכן היה פרופסור ב-MIT. הוא המציא שיטה לגילוי ניוון עצבים והיה מחברם של למעלה ממאה מאמרים מקצועיים בנושאי נוירולוגיה. הוא היה חבר האקדמיה הלאומית למדעים בארצות הברית, החברה הפילוסופית האמריקאית, החברה למדעי המוח (אנ') ואגודות מדעיות נוספות.

מקור