מרים זונשיין-רז נולדה ב־1933
למשפחה חסידית אדוקה בוורשצ'ין (Wereszczyn), כפר קטן
במזרח פולין. אבי המשפחה, אלתר זונשיין, היה ראש הקהילה היהודית הקטנה במקום. חיי
ההורים ושלושת ילדיהם הקטנים זרמו על מי מנוחות בעיירה הנידחת, עד לכיבוש הגרמני,
אז נרצחו כל בני המשפחה בגיא הריגה סמוך ורק היא, הקטנה, שרדה במהלך המלחמה במסתור
שנחפר באדמה מתחת לתנור מטבח.
וכך כתבה מרים בספרה ציפורים
בשחור לבן על היום בו נרצחה משפחתה:
"עוד מעט
ואהיה עם כולם. לפתע אני מקבלת כעין שדר מאימא: "בתי האהובה, אל תתקרבי הנה,
כי כאן אורב לך המוות. תברחי מכאן מהר וחפשי לך מחסה. את חייבת להישאר בחיים.
מישהו מאתנו מוכרח לשרוד כדי שיוכל לספר שהיינו קיימים. נצר ממשפחת זונשיין חייב
להישאר בחיים!".
[...] אולי כפי
שאני ברחתי, ברחו גם אחרים? אולי אמצא את אחי הקטן שחמק ממני? הטנקים עם הרוצחים
עזבו כבר את הכפר, הם סיימו את משימתם והכול כביכול שב לקדמותו. במקום ללכת לביתי
אני הולכת קודם לבור המוות. במקום אנשים חיים אני רואה תל חדש וענק המתנשא שם, קבר
אחים ענק. מסביב לקבר פזורות ערמות של בגדים. יש שם גם ערמה גדולה של תעודות, אלה
הם אישורי העבודה שאמורים היו להבטיח ליהודים את חייהם.
על התעודות כתוב שחור על גבי לבן
שאין לפגוע בהם בגלל חיוניותם למשטר הגרמני. אני מחפשת את התעודות של בני משפחתי
ומוצאת את זו של אבא ושל אימא. את התעודות שעליהן גם צילומים של שני הורַי, אני
מוציאה מהערמה ומצמידה לגופי. צחוק הגורל הוא שהדבר היחיד שנותר לי ממשפחתי הן
אותן תעודות לאישור העבודה של הורַי, שהושלכו במקום שנרצחו. הן כל מה שנותר לי
ממשפחתי, מביתי, ומחיי הקודמים. איני מוצאת אף בגד של בני משפחתי, חוץ מכובעו של
אחי יוסף.
אני נודרת נדר ליד הקבר הענק, שאם
אני, הנצר היחיד ששרד ממשפחתנו, אצליח להישאר בחיים בתום המלחמה הנוראה הזאת, אעשה
הכול כדי להנציח את בני משפחתי ואת יהודי ורשצ'ין. לא אשאיר את הבור הזה עלום ולא
נודע.
את יתר חודשי המלחמה בילתה רז
במרתף של מכרים, עם אבי המשפחה שהיה יהודי.
בתום המלחמה תלאותיה של מרים לא
מסתיימים והיא עוברת ממקום למקום עד שהיא זוכה לקבל את הסרטיפיקט ה-1000, שניתן כמחווה
במרץ 1946 , על ידי
ממשלת המנדט עבור 1000 ילדים ניצולי שואה . ב 2 למאי 1946 היא מגיעה לקיבוץ גן
שמואל שנהפך לביתה ובו הקימה את משפחתה.
מרים מצליחה גם לקיים את נדרה
ולהקים מצבה ליהודי ורשצ'ין ובשנת 1989 היא נוסעת לשם עם בנה אלדר שאומר קדיש לזכר
בני משפחתו וכל יהודי ורשצ'ין.
לאחר הקמת המצבה התחילה מרים לספר
את סיפורה בפני בני נוער ומבוגרים ולנסוע כעדה לפולין במסעות רבים. היא הייתה אחת
מהעדים שהיו קשורים אלינו למורשת וסיפורה "ציפורים בשחור לבן יצא במורשת בשנת
2002, חלקים מסיפורה מופיעים גם באנתולוגיה: השמיעיני את קולך ונסו הצללים שערכה
בתיה דביר ויצאה במורשת בשנת 2017.
מרים שחייה היו לא קלים, הקימה
משפחה ומילאה את חייה באומנות, יצירה ושירה. וזכתה להגשים את הנדר אותו נדרה
בהיותה בת 9.
יהי זכרה ברוך!!
מקור
וקרדיט : אתר מורשת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה