הצלה כמחאה ומרי : בתי ילדים יהודיים בבודפשט 1945-1944

 

מחבר: פרופסור יצחק קשתי ( ניצול שואה שהיה ילד בהונגריה )

הוצאת רסלינג  , 2014

מילות מפתח: ילדים בשואה; הצלה (שואה); יהודי הונגריה; שואה; הצלה; מצילים בשואה; יהדות הונגריה

עניינו של ספר זה הוא הצלה. כלומר חילוץ מסכנה, בעיקר של ילדים ונוער יהודים. המועד – השנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה, מאביב 1944 עד אביב 1945. המקום – בודפשט. במועד זה רבים מיהודי אירופה הושמדו זה מכבר במחנות המוות השונים, ביניהם אושוויץ-בירקנאו. למחנה זה שולחו גם יהודי הונגריה – למעט תושביה היהודים של בודפשט – לאחר פלישת הגרמנים להונגריה במרץ 1944. החל ב-15 במאי ועד ה-7 ביולי הובלו לאושוויץ-בירקנאו 440,000 נפש. רובן הושמדו תוך פרק זמן קצר.

היוזמה הציונית להקים בתי ילדים בבודפשט בחסות הצלב האדום הבינלאומי הייתה יוצאת דופן. בודפשט נשלטה על ידי צבא הרייך, לרבות האס.אס., ובכלל זה יחידה בפיקודו של אייכמן. שותפיהם היו כנופיות צלב החץ ההונגריות האולטרה-פשיסטיות. על אף הסכנות ואבידות בנפש, חברי תנועות הנוער החלוציות נחלצו להציל ילדים ובני נוער, לאסוף תינוקות, ולרוב גם את אמהותיהם, לבתי הילדים. חילוץ 6,000 ילדים וכ-2,000 מבוגרים יהודים בבודפשט מהסכנות שארבו להם היה גם בבחינת מחאה ומרי בשררה ההונגרית-גרמנית. פעולה חתרנית זו סיכלה רבות מה"תקנות" הרות הגורל של הממשל, כמו גם את ה"כללים" הרצחניים של משמרות צלב החץ. מתן מחסה לילדים יהודים בבודפשט – בעוד האמהות עושות את דרכן לאוסטריה לשמש כפועלות כפייה של הרייך השלישי – הוא פרק מוצנע אבל רב-תושייה של הצלת יהודים על ידי יהודים, אשר אותו מיטיב לתאר פרופסור יצחק קשתי בספר זה.

תוכן הספר:

• הצלה כמחאה ומרי: בתי ילדים יהודיים בבודפשט 1945-1944
  • תוכן העניינים
  • הקדמה
  • לוח אירועים
  • מבוא
  • 1 מחתרת והצלה – הדרך אל בתי הילדים הראשונים
  • 2 הצלה כמחאה ומרי
  • 3 תושיית בתי הילדים – ממוסדות בודדיםל 'מעצמה של הצלה'
  • 4 גטואיזציה ומצור – נטישת בתי הילדים ותוגתם
  • 5 מסעות בתי הילדים
  • הערות סיום
  • רשימת מקורות

מהשואה בלוב לנכדה שנחטפה לעזה: "חשבתי שההיסטוריה לא תחזור על עצמה"

 

 

ממחנה העבודה שבו הוחזק יחד עם משפחתו בתקופת השואה, דרך הפרעות של ערביי טריפולי והטבח שביצעו בקהילה היהודית בעיר, ועד לחטיפה של מייה שם, נכדתו, ב-7 באוקטובר: משה (מוסא) מכלוף מספר על הרגע שבו נודע לו שמייה נחטפה ("לא יצאתי מהמיטה, לא אכלתי ורק האזנתי לחדשות מבוקר עד לילה"), מי היה זה שבזכותו הסכים בסוף לצאת מהמיטה ("הוא לא ויתר לי"), ועל המפגש המרגש עם נכדתו כשחזרה מהשבי ("בכיתי כמו ילד קטן")

הוא נולד לפני 85 שנה בטריפולי, בירת לוב. בן למשפחה מסורתית עם שמונה ילדים, ניצול של אחת מהתקופות האפלות בהיסטוריה האנושית. "במאורעות שהיו לנו בטריפולי, בדיוק כמו ב-7 באוקטובר, הערבים באו אלינו לבתים וניסו לשחוט אותנו, ולצערנו בהרבה מהמקרים הם גם הצליחו".

אבל עוד קודם הפרעות של ההמון הערבי, סבלו יהודי לוב מניסיונותיהן של איטליה הפאשיסטית, ששלטה בלוב באותן שנים, ושל גרמניה הנאצית, להשמידם: שואת יהודי לוב החלה עם פרסום חוקי הגזע ב-1938, והסתיימה כשבריטניה כבשה את לוב בפברואר 1943. במהלך השואה נספו רבים מיהודי לוב - חלקם הוגלו למחנות ריכוז באירופה, ואחרים הוחזקו במחנות ריכוז ועבודה שהוקמו בלוב עצמה. אלו שניצלו מהקהילה היהודית, חיו בתנאים מחפירים ולרוב סבלו מעוינות מצד שכניהם הערבים, עד שעלו לארץ ישראל (מרביתם עלו כבר בשנותיה הראשונות של המדינה - א"ה).

"את אבא שלי לקחו בשואה למחנה עבודה יחד עם כל שאר הגברים היהודים ואנחנו, שמונת האחים, נשארנו יחד עם אמא בבית. הייתי אז בן חמש", משחזר מוסא.

במהלך השיחה יש רגעים שנראה שזכרונו מתעתע בו. הוא מתקשה לזכור תאריכים מדויקים ולסדר את האירועים לפי סדר התרחשותם. ייתכן גם שאת חלק מהאירועים הקשים הוא העדיף להדחיק, ועל חלקם מעולם לא קיבל תשובות מהוריו ("אבא סירב לומר לאן הגרמנים לקחו אותו, זה היה סוד שאף אחד מאיתנו לא ידע. אולי רק אמא, אבל היא לא אמרה מילה בנושא", הוא אומר).

ופתאום, תוך כדי שיחה, עלתה בזיכרונו דמותה של ה"מאפייה", "ג'ארדינו בבליקו" היא נקראה, שנבנתה במרכז טריפולי על ידי האיטלקים, ומטרתה הייתה לספק לגרמנים ולאיטלקים את הפתרון הסופי לבעייתם: שריפת היהודים שלא נשלחו למחנות ונותרו בעיר. "ה'מאפייה' הייתה נראית כמו מפעל גדול ואני זוכר שיום אחד, כשהלכנו להוציא דרכונים כדי לעלות ארצה, עברנו לידה ואחי הגדול הסביר לי שהיא הוקמה בשבילנו, היהודים".

מוסא זוכר גם שזמן מה אחרי שאביו נלקח על ידי הגרמנים, האיטלקים הגיעו לביתם ולקחו אותו יחד עם אמו ואחיו למחנה "ג'אדו", שהוקם כ-180 ק"מ מדרום-מערב לטריפולי. אל המחנה הועברו כ-2,600 מיהודי קירנאיקה, חלקה המזרחי של לוב, ו-562 מהם מתו ברעב, במחלות ובעינויים ובהוצאות להורג שיטתיות. ביניהן גם שתי אחיותיו של מוסא, שלא הצליחו לשרוד את תנאי המחנה המזוויעים ומתו במהלך השהייה שם.

"ג'אדו שימש כמחנה עבודה והשבויים בו הועסקו בעבודות כפייה", הוא מתאר, "למרות זאת, הוחזקו שם משפחות שלמות כחלק מתוכנית טיהור אתני, ולכן יש רבים שמגדירים אותו כמחנה ריכוז לכל דבר".

מה אתה זוכר משם? "בעיקר שלא היה שם אוכל, ורוב המזון שלנו היה מורכב מחובזה. עד היום אני זוכר את תחושת הרעב הבלתי נסבלת הזאת. בתור ילד קטן זה היה נורא, אני מניח שגם בתור מבוגר זה קשה מאוד".

למאמר המלא של אופיר האוזמן , 11 לאוקטובר 2024

 

 

חיית האור: אורי אורלב הכיר לנו שואה אחרת

 

 יעל אינגל | 24.07.24

רק כשהחל לכתוב ספרים לילדים ונוער, הפך אורי אורלב לסופר מוכר ואהוב בארץ ובעולם, בזכות הספרים שכתב על ילדותו בשואה. במשך שנים ניהל אורלב יחס אמביוולנטי לגבי חלק זה של הקריירה הספרותית שלו, ומחה על התיוג כ"סופר שואה לילדים", ובצדק. על ההומניזם ופילוסופיית החיים המופלאה של הנער שורד השואה, שניסה לגדל, דרך ספריו, דור אחר של ילדים, דור עם תקווה

תחילת הקריירה הספרותית של מי שנודע יותר מכל כסופר לילדים ונוער, לא רמזה על העתיד לבוא. "ב-20 השנים הראשונות בהן כתב, אבא הוציא לאור 3 ספרים בלבד" מספר בנו של אורי אורלב, הסופר איתמר אורלב. "אלה היו בכלל ספרים למבוגרים", סיפר. הראשון בהם היה אוטוביוגרפיה שכתב אורלב על חייו בזמן מלחמת העולם השניה והשואה בשם "חיילי עופרת". השני רומן על התבגרותו של נער עולה ושמו "עד מחר" והשלישי היה קובץ סיפורים בשם "חופשת הקיץ האחרונה".

"ואז משהו קרה לו, אני לא יודע בדיוק מה", אומר בנו. ב-1976 החל אורלב לכתוב לילדים – ואז כוכבו דרך. משהו נפרץ בו, וזרם יצירתיות גואה פרץ ממנו. "בשש השנים הבאות הוא כתב 12 ספרים לילדים ונוער, זה קצב מטורף", מספר איתמר. אחד מהם, הספר המצליח ביותר של אורלב וזה שפרסם אותו בישראל וברחבי העולם היה "האי ברחוב הציפורים", שעסק בנושא שהעסיק את אורלב כל חייו ושממנו ניסה לחמוק כסופר – ילדותו בשואה. את הספר כתב בסגנון של רובינזון קרוזו, אחד הספרים האהובים עליו והוא אינו סיפורו הביוגרפי אלא עלילה בדיונית שמבוססת על חוויותיו של אורי ואחיו הקטן בגטו. אלמנתו של אורלב, יערה, מוסיפה שאת "חית חושך", סיפורו הראשון לילדים, כתב אורלב כסיפור להמשכים שנועד להקראה ברדיו בפינת הילדים והנוער, שעבורה נהג לעבד ספרים לתסכיתים. לאחר שקיבל תגובות נלהבות על התסכית החליט אורלב לפרסם אותו כספר. "מכאן ואילך הוא חש שמצא את קולו ככותב לילדים ונוער" מספרת יערה.

במשך חצי המאה הבאה, עד לפטירתו בשנת 2022, אורלב היה ידוע בעיקר בזכות הספרים שכתב על תקופת ילדותו בשואה, ועל האופן בו אפשר לילדים בישראל להתוודע אל מה שקרה בשואה, בגובה העיניים ובלי פאתוס או זלזול. "אורי הקפיד לכתוב, לספר, לדבר, על מה שעבר עליו בשואה אך ורק מנקודת ראותו של הילד שהוא היה". מספרת אלמנתו יערה. "הוא היה אומר: אני כתבתי כמו כל שאר האומנים, שפשוט מתייחסים לילדות שלהם, וכותבים על מה שהם מכירים. אני התייחסתי לילדות שלי, שבמקרה הייתה בשואה". יתרה מכך מספרת אלמנתו בשביל אורלב זו הייתה הדרך היחידה שבה היה יכול להתייחס לעברו: "״אני לא מסוגל לחשוב על מה שעברתי בשואה כמבוגר , לא יכול לדמיין את ילדיי במצבים שבהם הייתי. סיפור על השואה בעיני המבוגר שאני כיום משולה בעיני להליכה על קרח דק , שמעידה עליו עלולה לגרום לי לשקוע לתהום.. לכן אני יכול לספר על כך רק מנקודת הראות של הילד שהייתי.״

 למאמר המלא של יעל אינגל

יעל אינגל | 24.07.24