ההישרדות של זאב אורנשטיין, בן 11 בשואה בצפון מזרח רומניה
מאת: שולמית
כהן (אורנשטיין)
שמי שולמית כהן, ילידת חיפה 1953. נולדתי להוריי זאב ואלה
אורנשטיין. יש לי אח ששמו בועז ואחות צעירה ממני ששמה שחרית. הייתה לי ילדות
רגילה, שירתתי בצה”ל כולל שנתיים בצבא קבע בחיל הקשר בצל מלחמת יום הכיפורים.
נישאתי לששון כהן ונולדו לנו שני בנים, עדי ועומרי.
שילה היא נכדתי הבכורה מבני עדי ורציתי לספר לה את סיפורו המרתק של
אבי, שהוא ניצול שואה כפי שסופר לי.
אבי, זאב אורנשטיין, יליד 1929, התגורר עם הוריו וחמשת אחיו
ברומניה בעיירה יהודית בשם דורוהי בצפון מזרח רומניה. בעיירה חיו כ-150,000
יהודים. אבי למד בבית ספר יהודי בשפת יידיש. לפני המלחמה, המצב היה טוב והיהודים
עבדו, למדו וחיו בשלווה עם הרומנים. עם פרוץ המלחמה, אביו נלקח למחנה עבודה בכפיה
ולא שב משם. הוא היה ילד כשפרצה מלחמת העולם השנייה. בחורף 1941, באחד מימי חודש
דצמבר, בחנוכה, הוא גורש עם משפחתו וכל בני עיירתו (דורוהי) לכיוון טרנסניסטריה
(מחוזות בסרביה וצפון מולדובה), שם היו מחנות ריכוז וגטאות.
משפחתו של אבי מנתה חמישה ילדים. אבי היה הבכור. הם הלכו ימים
שלמים ברגל בקור ובשלג עד נהר הדנייסטר, שם חצו אותו ברפסודות שהדוחק בהן היה
נוראי וחלק מהאנשים נפלו לנהר וטבעו. כשחצו את הנהר, המשיכו ללכת ברגל בחורף
רוסי קשה ביותר. הם הגיעו למקום שנקרא שרגורוד, שם הכניסו אותם לבית כנסת שהיה
באזור. בינתיים, אחיו ואחותו חלו בטיפוס ומתו, והוא ואמו נשארו לבדם והוכנסו לגטו
בעיר שנקראת פסינקה. שם, אמו מתה מצער וממחלת הטיפוס בחורף של 1942, ובעזרת ילדים
שהסכימו לעזור לו, מצאו קרשים וסחבו את גופת אמו לקרחת יער. היה קשה מאוד לחפור
בשלג וזה לקח יום שלם. לאחר מכן, הוא אומץ ע”י משפחת איכרים שהחביאה אותו ונתנה לו
מזון. אבי נדר נדר שבאחד הימים יחזור וישים מצבה על קבר אמו.
אבי עלה לארץ ב-1946 בספינת מעפילים “מקס נורדאו” ונתפס על ידי
הבריטים והושם במחנה מעצר בעתלית. לאחר מכן, זמן מה אושפז במוסד “אהבה”. שם החלים,
נולד מחדש, התחתן והקים את משפחתו.
כשפתחו את שערי הברזל לכיוון רוסיה, הוא החליט לצאת למסע יחד עם
גיסי, בעלה של אחותי, לחפש את קבר אימו ולשים מצבה כדי לעמוד בהבטחה שהבטיח לאימו.
בעזרת שליחי חב”ד וחברת אל-על, הוא לקח מצבה קטנה מגרניט ונסע לאוקראינה. שם פגשו
את שליחי חב”ד והחלו בחיפוש הקבר. אבי זכר בערך את המיקום ובעזרת זקנה מזקני הכפר
מצאו בערך את המקום.
כל ילדי בית הספר המקומי באו, נערך שם טקס, נאמר קדיש והונחה
המצבה. הובטח לו שהמקום ישמר ויטופח. לאחר מעשה זה, אבי הרגיש הקלה רבה שסוף
סוף זכה לקיים את נדרו. לאחר תקופה ארוכה, התקשר אליו הבמאי בוריס מפציר שמתעד
סיפורים על שואת רומניה. אבי, אחותי ובתה הבכורה זיו (שקרויה על שם אביו ז”ל) נסעו
לאוקראינה ועלו לקבר אימו.
אבי נתן עדות בסרט על קורותיו.
מקור
וקרדיט : אתר הקשר הרב דורי ( קישור)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה