תיעוד חייה של אילונה ברקל מילדות בגטו
לודז' ועד החיים בישראל
חייה של אילונה
תמונה ראשונה – ילדות בגטו לודז'בתמונה רואים אותי בגיל שלוש בגטו לודז' שבפולין. נולדתי ב-15 בינואר 1940, לאחר שהנאצים כבר סגרו את הגטו. אמי עבדה בבית החולים בגטו כבקטריולוגית, במעבדה שבדקה מחלות כדי שניתן יהיה לטפל בהן. היא רכשה את השכלתה בשאסבורג שבפולין, לפני שהתקבלו חוקים שאסרו על יהודים ללמוד.
גרתי עם כל המשפחה של אבי ואמי באותו בית –
היה מאוד צפוף. אבי היה מהנדס טקסטיל, תחום מרכזי בעיר לודז'. כשהגרמנים סגרו את
הגטו, הם השתמשו במומחיותם של תושבי העיר כדי לפתח את תעשיית הטקסטיל שלהם.
הגטו נותר פעיל עד אוקטובר 1944, בין
האחרונים שהתקיימו. באוקטובר 1942 גורשו כל הילדים מתחת לגיל עשר והמבוגרים שלא
היו כשירים לעבודה – הם נשלחו להשמדה בחלמנו. אני ניצלתי כי הסתתרתי יחד עם אחרים
מתחת לגג של בית החולים שבו עבדה אמי.
תמונה שנייה – קרון רכבת
בקרון הזה הובילו את היהודים להשמדה. מפקד
הגטו, ביבוב, החליט להקים מבנים מעץ עבור הגרמנים, ולכן העביר את היהודים שנותרו
בקרונות רכבת ליעד חדש. במהלך הנסיעה הרכבת עצרה, והחיילים צעקו: "כל הגברים
החוצה"!
הייתי בת ארבע והייתי קשורה מאוד לאבי,
שטיפל בי בזמן שאמי עבדה בבית החולים. ראיתי כיצד הוא נלקח יחד עם דוד שלי – זו
הייתה טראומה קשה עבורי, לאבד את האדם הקרוב אליי ביותר. לאחר מכן המשיכה הרכבת
בנסיעתה.
אמי, אני ועוד כמה נשים נלקחנו למחנה עבודה
בשם רוורספריק, ולא למחנה השמדה. שם נאלצנו לעבוד קשה. אמי דאגה להגן עליי ככל
שיכלה. איני יודעת כיצד שרדתי – סביבי היו גופות בכל מקום.
יום אחד שוב העלו אותנו על רכבת ולקחו
אותנו למחנה אחר, מעברו השני של פולין. כשהגענו, ראיתי גדר חשמלית גבוהה עם אורות
חזקים. הייתי רק בת ארבע, אבל אז קרה משהו שלא ציפיתי לו – ראיתי גברים מעבר לגדר,
וביניהם את אבי ואת דודי! הידיעה ששלושתנו עדיין חיים נתנה לי כוח להמשיך.
זמן לא רב לאחר מכן המלחמה הסתיימה,
והרוסים שחררו אותנו.
בית הספר בשוודיה
בגיל שבע התחלתי ללמוד בבית הספר, ומהר
מאוד למדתי שוודית. ההורים שלי התחילו לעבוד מהר מאוד לאחר שעברנו, ולאחר כמה
חודשים עברנו לדירה, אך לא היה בה חימום, אז כל הזמן היינו צריכים לשמור על האח
דולקת בתוך תנור החימום, וליד זה היה מתקן לחימום מים. שם לא היה מקלחת, אלא הייתה
גיגית, ולפעמים הייתי נוסעת עם אימא לבית החולים בשביל להתקלח. אחר כך עברנו לדירה
עם מקלחת ומים חמים.
לאחר שסיימתי את בחינות הבגרות, למדתי
בריואל דנטל סקול בשטוקהולם במשך חמש שנים רפואת שיניים, שבמהלכן התחתנתי עם בעלי
שהיה במקור מדרום שוודיה. לאחר שקיבלתי את התואר, עברתי לגור בעיר מאלמהבדרום שוודיה,
ועבדתי בתור רופאת שיניים במרפאה השייכת לעירייה. במרפאה זו עבדו יחד איתי עוד
עשרה רופאי שיניים. הייתה שם מעבדה, שידעתי כיצד להשתמש בה, מידע שרכשתי מאימי
הבקטראילית שעבדה יחד איתי במעבדות לעתים.
העלייה לארץ ישראל
בשנת 1967 עזבתי את בעלי, ושנה לאחר מכן
עליתי ארצה ללמוד עברית באולפן. לאחר חצי שנה חזרתי לשוודיה לסדר כמה עניינים.
בשנת 1970 עליתי ארצה סופית.
כשהגעתי לארץ, מאוד רציתי לשרת בצבא, אך לא
רציתי לוותר על האזרחות השוודית שלי. שוודיה הצטרפה לאיחוד האירופי, ולא היה שווה
לוותר על האזרחות השוודית לטובת הישראלית. מאוחר יותר, החלטתי בכל זאת להוציא
אזרחות ישראל.
עבדתי בקיבוץ בשם נתיב הל"ה – פתחתי
שם מרפאה, וחיפשתי עוזרת דרך ההסתדרות לרפואת שיניים, הם הביאו לי בחורה
בגיל 20 חיילת בצבא בשם רחל. הייתה לנו כימיה טובה – אנחנו עדיין בקשר עד היום!
המשפחה של רחל עלתה לארץ מבגדאד שבעיראק. היא החזיקה יחד את משפחתה, כל שבוע עשתה
ארוחת שישי, המשפחה גדלה והתרחבה, ועד היום אני חלק מהמשפחה המורחבת שלהם. לרחל יש
תאומים, שאני הסנדקית שלהם, וכיום כבר יש להם ילדה. אחד התאומים התחתן עם יהודייה
מאנגליה, שאיתה באו לארץ עוד חברות שהצטרפו למשפחה המורחבת, שלהן כבר יש ילדים. יש
לנו משפחה מורחבת וגדולה עד היום.
לפני כמה שנים, החלטתי לתת את הדירה שלי
ברמת אביב לרחל, ששם היא עוד עושה ארוחות שישי. רחל היא אופה מדופלמת.
מקור
המידע וקרדיט : מאגר הקשר הרב-דורי ( קישור)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה