קלרה פלק ובנה בן העשר אדש מסתתרים במחסן עצים בשואה

 

ולאדה הייתה קשרית של ועד התיאום היהודי בפולין , והיא פעלה בחזות נוצרית ונראתה כפולניה נוצרית עם תעודות מתאימות.

מדי פעם נדרשה להגיע לאותם יהודים שהסתתרו אצל בעלי הבית הפולנים מחוץ לגטו ורשה . המסתתרים היהודים היו תקועים  במחבואים אפלים , נטולי כל אפשרות  לצאת לרחוב , ולכן היו  מדוכדכים וחסרי ישע . אסור היה  על היהודים המסתתרים  האלה  לגלות סימן כלשהו של מחאה או טינה, מחשש הפסד של המחבוא, שפירושו  מוות , ואכן דבקו בכל מאודם בבעל הבית הפולני, גילו צייתנות מוחלטת  ושמרו מוצא פיו .

"לא אל כל המחבואים  ניתן לנו , למקשרות , להגיע , היו בעלי דירה פולנים שאסרו על כל זר  לבוא  אל הדירה שבה מתחבאים  היהודים " שלהם" . הרבה היינו טורחות  עד שהיה  בעל הבית  מסוג  זה  מניח לנו להיכנס פנימה, ודווקא ביקור זה היה מביא  את מרב העזרה למתחבאים . "

"כלום ניתן  לתאר את אושרם של החבויים  למראה המקשרת שלנו ? על פניהם  הצהובות , הנפולות , זלגו  לעתים  דמעות  של התרגשות . הם לא נשכחו מלב אדם! תקווה חדשה  ואמונה  חדשה  היו זורחות  בעיניהם  הכבויות . בקוצר רוח  ובחרדה  היו מחכים  ליום שבו  תבוא אליהם אחת  משלהם . אם איחרנו במקרה, היה פחדם  גדול לעין שיעור.  " האם לא קרה משהו ? ? האם לא אירעה תקלה למקשרת"

המקשרות נעשו חלק של חייהם . באמצעותן קיבלו היהודים המסתתרים  דרישת שלום מהעולם החיצון. דרישת שלום כנה , נאמנה , של אדם קרוב שאין כל צורך לפחד ממנו.

בעיירה מיידז'שין  סמוך לוורשה , מצאו מקלט  אצל הנוצרייה ריבונה, קלרה פלק  ובנה בן העשר , אדש. לפי הוראת ועד התיאום  הוטל עלי  לייצור עמה קשר  ולהושיט לה עזרה.

מיידז'שין מקום קיט הוא . בילדותי  ביקרתי שם  כמה פעמים  בבית ההבראה על שם מדם. בזמנו המקום היה  שופע  עליצות ושיר . מאז השמידו  הגרמנים את ילדי  בית ההבראה היהודי , השתררה  במקום דממת מוות . בית ההבראה עמד ריק וזנוח , ודמות אדם  לא הייתה נראית בסביבה.

קרבתי אל בית קטן , מוקף גינה  מטופחת , מלאה עצים ופרחים. " כאן מקום מסתור נאה" אמרתי  בליבי .

קיבלה את  פני נוצרייה  קשישה עם כלב מהלך  על ידה. זו בעלת הבית הפולניה.  היה עלי לחכות  מעט , מפני שבבית הסמוך מטעינים תפוחי אדמה, ועל כן אין לגשת אל המחבוא.

פתחתי בשיחה  עם הזקנה הפולניה . היא התאוננה  על שכר הטרחה הנמוך , 1500 זהובים . לאחרונה הורע המצב, שכן אזל כספם של  היהודים המסתתרים. הם מתפרנסים  ממכירת בגדיהם  באמצעותה. לבסוף  ביקשה ממני להוציא את היהודים המסתתרים מכאן . אמרתי לה  כי ראשית כל  עלי  לראות  את  היהודים.

 לבסוף יצאנו את הבית.  היא הוליכה  אותי של סוכת עץ מבודדת , שם הם נמצאים. היא פתחה  את הדלת  והציעה לי להיכנס  פנימה. התא היה  מלא עצים ורהיטים נושנים. כה גדוש הוא , עד שאין לצעוד  צעד.  ניסתי לראות בעיני את  האנשים , אלא שלא ראיתי דבר. אפלה בתא, ואור דל בלבד  חודר בין חרכי הלוחות . בעלת הבית הצביעה על פינה המלאה  עצים מנוסרים וענפים יבשים .אימצתי ראייתי , והנה הושטה יד מבין הענפים  וברכת שלום  חרישית  נשמעה. אותה היד  התחילה מסלקת את העצים . פתחתי מעט את הדלת  כדי להטיב לראות.

על האדמה הגלויה היו מכווצים אישה ונער. הם שכבו צמודים, כדי לתפוס מקום מועט ככל האפשר. מסביבם  ומעליהם מעורמים  העצים . אין הם יכולים לנוע, פניהם כחושות , אפלות , עור ועצמות. שפתיהם פקועות , עיניהם שקועות בארובותיהן וגדלות להתמיה. שערם פרוע , מלא שבבי עץ .

ראשית ביקשו  כי אסגור את הדלת  מפני שאור היום מסנוור את עיניהם, ואין הם יכולים לעמוד בו, בהסבה זו , שהיא שכיבה למחצה , הם חיים , אוכלים וישנים. נבצר מהם לשנות את  תנוחתם כי אין מקום  פנוי סביבם. פעמיים ביום מביאה  בעלת  הבית הפולנית  מזון  כלשהו. היא מפריזה  בזהירותה  ואינה מניחה להם לצאת . זה כמה חודשים  שלא התרחצו  ולא החליפו  לבושם. לעתים , בלילה כשאין קלרה יכולה  לשאת עוד את הרביצה  הזאת , כשנדמה לה  כי רגליה שותקו , היא מסתכנת  ויוצאת לרגע  לחלץ  עצמותיה. . היא חשה כאבים איומים  בזרועה  הימנית , וכמעט שאין בכוחה להניעה.

" נדמה לי כי לעולם  כבר לא אדע  ללכת " , אומר הילד אדש . בעיניים  יוקדות  הביט בי מאחורי קורות עץ . עיני האם  נתקשרו דמעות, אלא  שחוששת היא לחיי הילד, אשר לא  מכבר היה  חולה. בשכיבה במסתור  על האדמה הגלויה הצטנן  והתחיל משתעל. כמה ימים שכב בזרועותיה , קודח מחום. לא ידעה האם  ממה עליה  לחשוש, אם מפני השיעול  העלול לגלות את מחבואם או מפני הקדחת  העלולה להמית את הילד. 

"ובעלת הבית הפולניה , האם לא  עזרה לך במאומה ? " פרצה שאלה מפי.

"לא , היא פחדה אפילו להשכיבו  במיטה" 

לא הוספתי לשאול , אבל החשש הוא שבעלת הבית הפולניה עלולה היא לגרשם . פעם אחת  כבר נאלצו האם היהודייה והבן  להסתלק . הנוצרייה  נבהלה  ממשהו  וציוותה עליהם  להיעלם מייד . יומיים התהלכו אז בחורשה הסמוכה  ולא ידעו  לאן לפנות. באין ברירה פנו בתחנונים  אל אותה אישה פולניה, אז החביאה אותם  בין העצים המנוסרים, וכל הם רובצים זה כמה חודשים. עתה אזל כספה, ואין בידה  לשלם עבור פינה זו בתא העצים.

בשעת הפרדה  אמרה לי קלרה הפלק בקול רועד :  " זכרי , אל תשכחי אותנו!"

כלום יכול אדם לשכוח את המראה הזה?

כעבור זמן קצר  עלה בידי  למצוא להם  מחבוא בוורשה . 

הוצאנו אותם מתא העצים  והוספנו לדאוג לקיומם . שניהם עברו את המלחמה .

מקור וקרדיט : 

 ולאדקה – פייגל פלטל – מינדזיז'צקי מיד , " חיי היהודים החבויים  בוורשה", בתוך : אברהם מילגרם , עלה  אתי בגורלי , יהודים מצילים יהודים לנוכח ההשמדה , אסופת מקורות  , הוצאת יד ושם , 2014 .

יומני המסע של יצחק לוי | עדים דוממים

יצחק לוי נולד בברסלאו, גרמניה, בשנת 1928. אביו, אדולף, נפטר לפני שנולד, ואמו, אנה לוי לבית קרויברג, עברה יחד עם בנה הפעוט לקטוביץ ומשם עברו השניים להתגורר באושווינצ'ים, פולין

עם כניסת הגרמנים נמלטו האם ובנה מזרחה, אל האזור שבשליטת ברית המועצות. הם הגיעו ללבוב, שם התגוררה אחותה של אנה וחיו במקום ללא תעודות עד אשר נתפסו וגורשו לסיביר. אנה ויצחק שוכנו ביער בכפר בשם טשמה בבתי עץ עזובים. אחות האם שנותרה בלבוב המשיכה לשלוח אליהם חבילות עד כיבושה של העיר על ידי הגרמנים, אז נותק הקשר.

במהלך כל מסע הבריחה רשם יצחק על פתק את שמות המקומות בהם עברו.

עם חתימת הסכם שיקורסקי-מאיסקי, שוחררו יצחק ואמו והגיעו לסמרקנד שם אורגנו ילדים יתומים בקבוצות לנסיעה לארץ ישראל ויצחק נפרד מאמו. קבוצת הילדים היתומים עברה דרך הים הכספי לנמל פחלבי בפרס ומשם לטהרן. באיראן שהה יצחק חודשים ספורים עד שהחל המסע לקראצ'י, הודו (היום פקיסטאן). בהגיעם לקראצ'י קיבלה הקהילה היהודית המקומית את פני הילדים, והילדים קיבלו בגדים וכובעים חדשים. יצחק המשיך לתעד את מסעו במחברת בה חתמו חבריו למסע והקדישו לו הקדשות.

בקראצ'י עלו הילדים על אונייה שהפליגה אל מפרץ סואץ, משם המשיכו ברכבת שהגיעה לעתלית.

עם הגעתם לפלסטינה חולקו הילדים לקבוצות וקבוצתו של יצחק נשלחה לירושלים לחוות הלימוד של רחל ינאית בן צבי. 'עליית הנוער' ארגנה שלושה ימי טיול שכללו ביקורים בקיבוצים דגניה א', דגניה ב' ובקיבוץ גניגר, וכך הגיע יצחק לקיבוץ דגניה א' ושם נקלט.

בשנת 1948 הצליחה אנה להצטרף אל בנה שבארץ, עד אז שמרה עמו על קשר מכתבים. שנים ארוכות שמר יצחק על המכתבים שכתבה אמו ועל המחברות המתעדות את מסעם של 'ילדי טהרן' ואת מסעו שלו במהלך המלחמה עד אשר החליט למסור את הפריטים שבידיו למשמרת עד ביד ושם.

הקדשה מתוך המחברת של יצחק לוי:

"לזיכרון
האונייה נושאת אותנו למרחקים במהירות
הגלים עולים ויורדים
איני יודע האם תיזכר בשמחה
ברגעי הסופה שחווינו יחדיו
אך בלבנו תקווה שסופה זו תחלוף
וניפגש באושר בפלסטינה הנכספת"

לחבר החביב לידיד נפש מחבר בבית היתומים לאון שיימן "דונרה" 18.1.1943

אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
תרומת יצחק לוי, דגניה א', ישראל

 מקור וקרדיט : אתר יד ושם  (קישור)

 

הילדים היתומים ממחנה העקורים סנטה מריה די-באנו

 

מחנה העקורים בסנטה מרה די-באנו היה אחד מארבעת מחנות שהוקמו על ידי  סוכנות  הסעד והשיקום של  האו"ם( אונרר"ה) במחוז סלנטו- עקב המגף האיטלקי- על חופי הים התיכון .

Santa Maria El Bagno

בניגוד למחנות העקורים בגרמניה  ובאוסטריה, בהם שוכנו הפליטים בביתני מחנות  ריכוז לשעבר, כלואים  במתחמים סגורים מוקפים בגדר תיל, היה המחנה בסנטה מריה די-באני מתחם  פתוח שהתפרש על פני קילומטרים רבועים של רצועת חוף ושל שולי ההרים הגולשים אליה. . ניתן היה לטייל בו בחופשיות וליהנות ממכמני הטבע בהרים  ומהחול הזהוב בחוף, שהקיף מפרץ רוגע של מים צלולים.

במספר וילות  איטלקיות שוכנו כמה מאות ילדים ובני נוער יתומים , שנאספו במחנות עקורים בגרמניה ובאוסטריה והובאו לסנטה מריה די-באני ע"י חיילי הבריגדה.  זה היה כפר הנוער שנקרא " אודים" – אודים מוצלים מאש.

אחת הווילות שימשה כבית ספר "אודים" . מנהלו היה אבנר  שקורניק ( לימים רחמיאלי) , מורה ומחנך שהגיע מארץ ישראל, והפך במהרה לדמות נערצת בקרב תלמידיו. לכל חניך ניתן פנקס תלמיד ועליו החותמת " בית הספר לנוער – אודים" , שבמרכזה גזע עץ שרוף המצמיח ענפים חדשים- הלוגו של  " אודים" .

סיפר חייל הבריגדה יוסף מלמד, ממקימי כפר הנוער " הילדים  היו כמעט כולם ניצולי אושוויץ , במצב קשה, פיזית ונפשית . הם שתו, התפרעו, עשו בעיות . העבודה איתם הייתה קשה , יום ולילה, אבל הרגשתי שאני מחזיר להם צלם אנוש, שזאת הנקמה בכל  מי שניסה לפגוע בנו , היהודים."

"הפעילויות התרבותיות  והחינוכיות היו רבות. מהארץ הגיעו שליחים לסיוע, ונפתחו כיתות ללימוד עברית ונושאים אחרים הקשורים לארץ ישראל.  נערכו מסיבות  וערבי הווי, תחרויות ואירועים , שיעור ספורט, וגם אימונים  צבאיים בסיסיים. הכל במטרה להכשיר את הנוער לכניסה מיידית וקלה לברה הישראלית. "

"מה שהיה נהדר" הוסיף  יוסף מלמד, הוא שהם חזרו  לעצמם במהירות מדהימה. אפשר היה לראות , שאלה ילדים שבאו מבתים טובים, ושזכו לפני המלחמה לחינוך טוב" .

הבנים והבנות שגרו בכפר הנוער בסנטה מריה די-באני זכרו עשרות שנים מאוחר יותר בערגה ובגעגוע את תקופת שהותם  במקום. על רקע הזוועות שחוו קודם לכן, הוא היה עבורם גן עדן עלי אדמות . אחד הנערים צבי גלזר ( לימים צבי גיל)  כתב על כך  שנים רבות מאוחר יותר : "שערו בנפשכם , צללי  אדם של אתמול, מתים מהלכים שהגיחו משפת גיאיות ההריגה, עופות החול שנסקו מן האפר, מזי רעב שהיון כלואים  ושרועים על הקרקע כמו חיות לפני המתת חסד-מוצאים עצמם  בארץ של שמש, אוויר, שמיים צלולים וים פתוח. הם עתה רחוקים מן המוות מרחק גלקטי כמו שהיו קרובים אליו רק אתמול. עתה הם נושמים את החיים  מלוא הריאות , עורכים מסיבות, שרים שירי ציון  וקמים לתחייה"..

מקור : יואל יערי , דיוקן אישה , הוצאת כנרת , זמורה , דביר , 2024