קלרה פלק ובנה בן העשר אדש מסתתרים במחסן עצים בשואה

 

ולאדה הייתה קשרית של ועד התיאום היהודי בפולין , והיא פעלה בחזות נוצרית ונראתה כפולניה נוצרית עם תעודות מתאימות.

מדי פעם נדרשה להגיע לאותם יהודים שהסתתרו אצל בעלי הבית הפולנים מחוץ לגטו ורשה . המסתתרים היהודים היו תקועים  במחבואים אפלים , נטולי כל אפשרות  לצאת לרחוב , ולכן היו  מדוכדכים וחסרי ישע . אסור היה  על היהודים המסתתרים  האלה  לגלות סימן כלשהו של מחאה או טינה, מחשש הפסד של המחבוא, שפירושו  מוות , ואכן דבקו בכל מאודם בבעל הבית הפולני, גילו צייתנות מוחלטת  ושמרו מוצא פיו .

"לא אל כל המחבואים  ניתן לנו , למקשרות , להגיע , היו בעלי דירה פולנים שאסרו על כל זר  לבוא  אל הדירה שבה מתחבאים  היהודים " שלהם" . הרבה היינו טורחות  עד שהיה  בעל הבית  מסוג  זה  מניח לנו להיכנס פנימה, ודווקא ביקור זה היה מביא  את מרב העזרה למתחבאים . "

"כלום ניתן  לתאר את אושרם של החבויים  למראה המקשרת שלנו ? על פניהם  הצהובות , הנפולות , זלגו  לעתים  דמעות  של התרגשות . הם לא נשכחו מלב אדם! תקווה חדשה  ואמונה  חדשה  היו זורחות  בעיניהם  הכבויות . בקוצר רוח  ובחרדה  היו מחכים  ליום שבו  תבוא אליהם אחת  משלהם . אם איחרנו במקרה, היה פחדם  גדול לעין שיעור.  " האם לא קרה משהו ? ? האם לא אירעה תקלה למקשרת"

המקשרות נעשו חלק של חייהם . באמצעותן קיבלו היהודים המסתתרים  דרישת שלום מהעולם החיצון. דרישת שלום כנה , נאמנה , של אדם קרוב שאין כל צורך לפחד ממנו.

בעיירה מיידז'שין  סמוך לוורשה , מצאו מקלט  אצל הנוצרייה ריבונה, קלרה פלק  ובנה בן העשר , אדש. לפי הוראת ועד התיאום  הוטל עלי  לייצור עמה קשר  ולהושיט לה עזרה.

מיידז'שין מקום קיט הוא . בילדותי  ביקרתי שם  כמה פעמים  בבית ההבראה על שם מדם. בזמנו המקום היה  שופע  עליצות ושיר . מאז השמידו  הגרמנים את ילדי  בית ההבראה היהודי , השתררה  במקום דממת מוות . בית ההבראה עמד ריק וזנוח , ודמות אדם  לא הייתה נראית בסביבה.

קרבתי אל בית קטן , מוקף גינה  מטופחת , מלאה עצים ופרחים. " כאן מקום מסתור נאה" אמרתי  בליבי .

קיבלה את  פני נוצרייה  קשישה עם כלב מהלך  על ידה. זו בעלת הבית הפולניה.  היה עלי לחכות  מעט , מפני שבבית הסמוך מטעינים תפוחי אדמה, ועל כן אין לגשת אל המחבוא.

פתחתי בשיחה  עם הזקנה הפולניה . היא התאוננה  על שכר הטרחה הנמוך , 1500 זהובים . לאחרונה הורע המצב, שכן אזל כספם של  היהודים המסתתרים. הם מתפרנסים  ממכירת בגדיהם  באמצעותה. לבסוף  ביקשה ממני להוציא את היהודים המסתתרים מכאן . אמרתי לה  כי ראשית כל  עלי  לראות  את  היהודים.

 לבסוף יצאנו את הבית.  היא הוליכה  אותי של סוכת עץ מבודדת , שם הם נמצאים. היא פתחה  את הדלת  והציעה לי להיכנס  פנימה. התא היה  מלא עצים ורהיטים נושנים. כה גדוש הוא , עד שאין לצעוד  צעד.  ניסתי לראות בעיני את  האנשים , אלא שלא ראיתי דבר. אפלה בתא, ואור דל בלבד  חודר בין חרכי הלוחות . בעלת הבית הצביעה על פינה המלאה  עצים מנוסרים וענפים יבשים .אימצתי ראייתי , והנה הושטה יד מבין הענפים  וברכת שלום  חרישית  נשמעה. אותה היד  התחילה מסלקת את העצים . פתחתי מעט את הדלת  כדי להטיב לראות.

על האדמה הגלויה היו מכווצים אישה ונער. הם שכבו צמודים, כדי לתפוס מקום מועט ככל האפשר. מסביבם  ומעליהם מעורמים  העצים . אין הם יכולים לנוע, פניהם כחושות , אפלות , עור ועצמות. שפתיהם פקועות , עיניהם שקועות בארובותיהן וגדלות להתמיה. שערם פרוע , מלא שבבי עץ .

ראשית ביקשו  כי אסגור את הדלת  מפני שאור היום מסנוור את עיניהם, ואין הם יכולים לעמוד בו, בהסבה זו , שהיא שכיבה למחצה , הם חיים , אוכלים וישנים. נבצר מהם לשנות את  תנוחתם כי אין מקום  פנוי סביבם. פעמיים ביום מביאה  בעלת  הבית הפולנית  מזון  כלשהו. היא מפריזה  בזהירותה  ואינה מניחה להם לצאת . זה כמה חודשים  שלא התרחצו  ולא החליפו  לבושם. לעתים , בלילה כשאין קלרה יכולה  לשאת עוד את הרביצה  הזאת , כשנדמה לה  כי רגליה שותקו , היא מסתכנת  ויוצאת לרגע  לחלץ  עצמותיה. . היא חשה כאבים איומים  בזרועה  הימנית , וכמעט שאין בכוחה להניעה.

" נדמה לי כי לעולם  כבר לא אדע  ללכת " , אומר הילד אדש . בעיניים  יוקדות  הביט בי מאחורי קורות עץ . עיני האם  נתקשרו דמעות, אלא  שחוששת היא לחיי הילד, אשר לא  מכבר היה  חולה. בשכיבה במסתור  על האדמה הגלויה הצטנן  והתחיל משתעל. כמה ימים שכב בזרועותיה , קודח מחום. לא ידעה האם  ממה עליה  לחשוש, אם מפני השיעול  העלול לגלות את מחבואם או מפני הקדחת  העלולה להמית את הילד. 

"ובעלת הבית הפולניה , האם לא  עזרה לך במאומה ? " פרצה שאלה מפי.

"לא , היא פחדה אפילו להשכיבו  במיטה" 

לא הוספתי לשאול , אבל החשש הוא שבעלת הבית הפולניה עלולה היא לגרשם . פעם אחת  כבר נאלצו האם היהודייה והבן  להסתלק . הנוצרייה  נבהלה  ממשהו  וציוותה עליהם  להיעלם מייד . יומיים התהלכו אז בחורשה הסמוכה  ולא ידעו  לאן לפנות. באין ברירה פנו בתחנונים  אל אותה אישה פולניה, אז החביאה אותם  בין העצים המנוסרים, וכל הם רובצים זה כמה חודשים. עתה אזל כספה, ואין בידה  לשלם עבור פינה זו בתא העצים.

בשעת הפרדה  אמרה לי קלרה הפלק בקול רועד :  " זכרי , אל תשכחי אותנו!"

כלום יכול אדם לשכוח את המראה הזה?

כעבור זמן קצר  עלה בידי  למצוא להם  מחבוא בוורשה . 

הוצאנו אותם מתא העצים  והוספנו לדאוג לקיומם . שניהם עברו את המלחמה .

מקור וקרדיט : 

 ולאדקה – פייגל פלטל – מינדזיז'צקי מיד , " חיי היהודים החבויים  בוורשה", בתוך : אברהם מילגרם , עלה  אתי בגורלי , יהודים מצילים יהודים לנוכח ההשמדה , אסופת מקורות  , הוצאת יד ושם , 2014 .