ילדים מושאלים בהולנד - ממצאי מחקר

 ילדים מושאלים , הקורות של הורים מסתירים וילדים יהודים מוסתרים בהולנד בשנים 1942 עד 1945

ד"ר בלומה אוורס –עמדין

תרגום מהולנדית : ד"ר סל ( שלמה) גנאור

הוצאת טכנו סדר,

Translation of: Geleende Kinderen / Bloeme Evers-Emden

2002

בימי השואה של מלחמת העולם השנייה, הסתתרו כמעט 25,000 יהודים בהולנד מפני הכובש הגרמני. הורים רבים נאלצו למסור את ילדיהם לזרים עד לסיום המלחמה על מנת להצילם.

מה הניע אנשים לא - יהודים לתת לילדים יהודים קורת - גג, ובזה להסתכן?

אלו תחושות עברו עליהם במשד תקופת המחבוא? מה אפיין מסתור טוב או מסתור לא - טוב?

איך התפתחו היחסים בין הילדים, משפחתם, וההורים המסתירים אחרי השואה?

מעט מאוד מחקר נעשה על אמיצים שקטים אלה - הורים מסתירים.

"ילדים מושאלים", המופיע כעת במהדורה עברית, הינו סיכום של מחקר, ראשון מסוגו, על ההורים המסתירים בהולנד.

 המחברת ראיינה עשרות הורים מסתירים וילדים מוסתרים. מסקנותיה הן מרגשות ולפעמים מדהימות. הדברים חשובים לניצולי השואה וצאצאיהם, וכן לאלה שבעתיד יחיו תחת מתח דומה.

 ד"ר בלומה אוורס - עמדין עוסקת בפסיכולוגיה התפתחותית. היא פירסמה עד כה ארבעה ספרים בהולנדית על הילדים המוסתרים בתקופת השואה. אחרי "להיות מוסתרים, עבר שנחתם?" (על ילדי המחבוא) ו"חיים פגומים" (על הוריהם היהודים) יוצאים עתה לאור בעברית "ילדים מושאלים" (על ההורים המסתירים) ו"הורים בהשאלה" (על ה"אחים" במשפחות המסתירות).

 מאפייני המשפחות שהסתירו ילדים בהולנד

בתום המלחמה בהולנד נמסר על 4,000 ילדים מוסתרים , מהם 2,041 יתומים משני הורים , כלומר כ1900 ילדים יהודים מצאו אחרי המלחמה את אחד ההורים או את שניהם.

שליש מהמשפחות המצילות בהולנד הציע עזרה מיוזמתם והיתר נתבקשו לעזור בהסתרת ילדים יהודים ע"י ההורים הביולוגים או גורמי המחתרת ההולנדית.

 האחדות בעם ההולנדי הייתה גדולה בהרבה מאשר לפני ואחרי המלחמה. נוצרו רשתות  קטנות של בני אדם שהכירו דרך המחתרת ההולנדית.

רבים מהילדים היהודים המוסתרים הגיעו למשפחות המסתירות תודות לרשתות שיצרו אנשי המחתרת ההולנדית.

קבלת הילדים המסתתרים הייתה מסוכנת מאד בגלל העונשים הכבדים שהטילו הגרמנים.

 קשיים נוספים היו גודל  שטח המגורים , והמחסור ההולך וגדל באוכל ובביגוד , המתח וההסתגלות הנדרשת.

הסכנה של בידוד חברתי אצל המשפחות המסתירות הייתה מוחשית. הם נעלו , למשל , את דלתותיהם בפני מכרים מפחד הגילוי. הם הצטרכו להטיל על ילדיהם סודיות מוחלטת כדי שאלה לא ייענשו באובדן אפשרי של הוריהם הם !

 הילדים לא יכלו להביא כרגיל חברים הביתה . המסתתרים גרמו לעבודה נוספת במשק הבית והיה צורך ביותר כסף.

ככל שההסתר ארך זמן רב יותר , הלחץ התגבר , במיוחד אצל אלה שהיו להם מסתתרים חולים או בעלי התנהגות קשה יותר, או שהיו מסתתרים שכמעט לא יכלו לסבול את היותם נעולים כל היום .

הערכה מיוחדת  קיימת כיום בקרב החוקרים לאימהות המסתירות בהולנד . רוב הנטל היה על האם המסתירה . הן היו צריכות להסתדר עם בן הבית החדש , היה עליהן לתקן בגדים בלי סוף , ולהביא מצרכים – דבר שהיה כל פעם קשה יותר . וכל זה עם בן בית – בלתי חוקי- המסתתר . לאורך הזמן המחסור במזון הלך וגדל והן עשו הכול כדי לא לקפח  את הילד היהודי המסתתר.

אוכלוסיית המחקר

הילדים המוסתרים גויסו למחקר בצורות שונות : חלקם בעזרת ההורים המסתירים , חלקם מהחוג החברתי , חלקם כתוצאה מבקשתם "מיד ושם " לקבל אות הוקרה להורים המסתירים שלהם.

רואיינו 31 ילדים מוסתרים הגרים בהולנד , 22 הגרים בישראל ו-3 הגרים בלונדון. סה"כ 56 ילדים.

בעיקרון רואיינו ילדים אשר בשנת 1945 לא היו מעל גיל שתיים-עשרה.

 כיצד השפיעה הדת על הילדים המוסתרים בתקופת ההסתר

 הדת הייתה נקודה קשה בהסתר . הדת מעוגנת עמוקות בזהות האדם . חוויה דתית עשויה להיות אחד משיאי הקיום האנושי .

רוב הילדים המוסתרים הלכו עם המשפחה לכנסייה ביום ראשון.

ההליכה לכנסיה הייתה חשובה לאמינות סיפור הכיסוי של הילד , אבל היא גרמה להשפעה , שהורים מסתירים רבים אולי רצו בה, כי היא יכולה הייתה לגרום במקרים מסוימים להמרת דת.

אמנם , רוב רובם של ההורים המסתירים לא רצו זאת , בוודאי כל זמן שהמשפחה נמשכה והם לא יכלו להיוועץ בהורים הביולוגיים , גם לא כשהילדים  המוסתרים לחצו בכיוון זה: הדת גרמה לחלק מהילדים המוסתרים להרגיש ביטחון וחום.

עם זאת , יש לזכור כי רק 80 ילדים יהודים המירו דתם בהולנד במהלך המלחמה ( מתוך 25,000 יהודים שהוסתרו בהולנד) .

ההגינות של המשפחות המסתירות הייתה רבה והם התגברו על נטיית ליבם להמיר את דתם של הילדים היהודיים.

רוב הילדים המוסתרים נשארו יהודים , אם בדת או בלאום ו/או בתרבות.

 ילדים מוסתרים רבים נשארו אחרי המלחמה לזמן קצר או ארוך יותר תחת השפעת הדת החדשה. הם התפללו והלכו לכנסייה , אם מאהבה , או מיראה . אצל רוב רובם התופעה נשחקה , בהעדר חיזוק , כששוב הם חיו בסביבה יהודית , או על ידי הכרה פנימית גוברת.

?  מה היו ההרגשות והחוויות של הילדים המוסתרים

כמחצית מהילדים המוסתרים  בהולנד הוכנו פחות או יותר להסתר , אך לא יכלו בשום פנים ואופן לדמיין לעצמם מראש עד כמה האירוע הזה יהיה טראומטי .

מתברר , לעתים קרובות , שהייתה לילד יכולת הסתגלות כמעט שלא תתואר , להרגשת הסכנה. זה התבטא למשל בכך שהילדים לא הביעו געגועים ולא בכו על ההורים. זה היה נכון גם בקשר לילדים צעירים מאד. מטרת ההסתגלות הייתה להיטיב עם הסיכוי לשרוד.

כשלושה רבעים מקבוצת המחקר שנחקרה ע"י ד"ר בלומה אוורס-עמדין , הסתגלו במידה מרחיקת לכת . כמה ילדים היו פחות או יותר עסוקים בהישרדות, בלי להסתכל אחורה או קדימה, כך שבכל יום  קרו להם דברים בלי שהם חוו אותם ממש .

גם הדחקה ושכחה  היו תמרון של הבנה והגנה , בייחוד שהילד הרגיש דחוי, חדור תודעה של עזובה עצומה, וכשחשב עצמו בלתי בטוח ובלתי מוגן .

מול אובדן האהבה בגלל ריבוי בהחלפת כתובות , שריינו ילדים אחדים את עצמם בתחושות של עמעום, טשטוש ואפילו באיטום הרגשות. הם יכלו לאכסן את האירועים באופן חריף מאד בזיכרון , שהיו חדירים ממש בהרגשתם.

אצל רבים התהליך נמשך שנים, עד שהחוויה העצמית של ההרגשה שבה ותיפקדה באופן תקין . יש ילדים מוסתרים הסוברים שטרם חזרו אליהם התחושות.

החוויה "להינתן או להימסר בידי זר" על ידי הוריהם הייתה גורלית למספר ילדים בקשר להערכה העצמית שלהם.

יש , שעדיין נוטרים להוריהם , למרות שהם יודעים שזו תחושה בלתי רציונאלית . שליש מהמשיבים חשים נטיות אמביוולנטיות לגבי נושא זה , ו/או שהם אינם מסוגלים להביע רגשותיהם במילים. שליש לא נטרו מעולם להוריהם.

כיצד התפתחו היחסים עם ההורים המסתירים אחרי המלחמה ועם ההורים או המטפלים שחזרו ?

בזמן המלחמה התפתחו רגשות אהבה והשתייכות, ילדים מוסתרים רבים מצאו הגנה בזרועותיהם של אנשים זרים שהעניקו להם אהבה, והתחברו איתם . סיפוריהם מרגשים לעתים תכופות.

ובכן , כאשר ההורה היהודי שב , החזירו  ההורים המסתירים הנוצרים את הילד בכאב לב . אבל לפעמים , תבעו קרובים את הילד , ואז משכו ההורים המסתירים את הזמן ולא מיהרו להחזיר את הילד .

במקרה שההורים המסתירים לא היו מוכנים לוותר על הילד , החל שלב חדש ביחסי ההורים המסתירים והילד המוסתר.

בעיית הנאמנות של הילדים המוסתרים

בערך בשליש מהמקרים ההורים  הביולוגיים לא יכלו לשאת את אהבת ילדיהם ל"זרים" . דחייה זו הייתה מעורבת בהכרת תודה.

לילד המוסתר יכולה הייתה להיווצר בעיה של נאמנות , קלה או כבדה יותר.

עד היום מקיימים רוב הילדים  היהודיים המוסתרים ידידות עמוקה עם מציליהם שלא נפטרו. לא פעם התנוסס שם הילד המוסתר יחד עם בני המשפחה על כרטיס אבלו/או שהוא מוצב עם המשפחה של הנפטר בטקס האבל או הקבורה.

" חיים פגומים " : היחסים הרגשיים עם ההורים הביולוגיים לאחר המלחמה

ילדים רבים מסרו בראיונות שהם היו קשים מאד אחרי ההסתר . כלומר , בניגוד להתנהגות בזמן ההסתר.

כשסכנת החיים חלפה התהווה אצלם , כנראה, איזה איזון, תנופה של פיצוי , והתוקפנות הדחוקה והכבושה התבטאה ביתר שאת.

מלבד החוויה השלילית של הניכור הראו ילדים רבים , כשחזרו הביתה , התנהגות איומה שגרמה לקשיים רבים באינטגרציה במשפחה . התנהגות זו הייתה מעין פיצוי על היותם נחמדים תקופה ארוכה בהסתר. סוף סוף הם יכלו שוב להיות עצמם . הם לא היו צריכים לחשוש  ל... והם יכלו לפרוק כל כעס, לפעמים בתת מודע.

גם הכעס כלפי ההורים , שהרי "הפקירו" אותם בזמנו, פרץ לפעמים בחוזקה, זעם שעלול להימשך במשך שנים  ולעתים לא חדל. אפילו אם המעורבים היו משוכנעים מבחינה שכלית עד כמה הדבר בלתי מוצדק , רגש העזיבה העמוק לא ניתן להדחקה.

 יש ממצא צורב במחקר , שתואר עד כה רק באופן שטחי או בכלל לא נחקר. ילדים שאוחדו אחרי המלחמה שוב עם הוריהם , לא היוו בשני שלישים מהמקרים יחידת משפחה כמו פעם .

תופעת  ניכור בין הילדים לבין ההורים הביולוגיים שמסרו אותם להסתרה הייתה בלתי נמנעת אחרי פרידה של שנים. הילדים חשו עמקות בעצמם את תחושת האבל של ההורים המסתירים לאחר החזרת הילד .

 תופעה זו גרמה לתחושה של ילדים מוסתרים רבים ש"המצב ביני לבין הורי אף פעם לא חזר לאיתנו " .

 אם הורים וילדים אינם מתראים ואינם מדברים או אפילו אינם שומעים אלה על אלה תקופה ארוכה , מתהווה ניכור עד כדי כך , שהשיבה גם במקרים " רגילים" ( שלא במצב מלחמה) כמעט תמיד נכשלת אחרי שנים אחדות.

הזעם המודחק והעצב שנשלל בזמן ההסתר התפרצו אצל רבע מהילדים אחרי המלחמה, כשלא הייתה עוד סכנת נפשות . מספר לא מבוטל של ילדים מספרים על סימפטומים רגשיים שונים אחרי המלחמה, שהם עצמם רואים אותם כתגובה להסתר.

אבל היו גם משפחות שבסופו של דבר כן ידעו שנים טובות  והדבר מוכיח על כושר התאוששות של הילדים המוסתרים ושאיפה לבריאות נפשית רבה. 

 למרות כל הדברים אליהם נחשפו הילדים המוסתרים , התאוששו רובם היטב , גם אם לעיתים קרובות קיימים נזקים. כמעט כולם בנו בית והם עוסקים במקצוע, ומתפקדים כאזרחים תקנים בחברה .

החברה  בישראל ובהולנד צריכה להעריך את כושר ההתאוששות שהפיקו רוב המוסתרים אחרי המלחמה, בתום תקופת שיקום קצרה או ארוכה יותר . לרוב הצליחו הילדים המוסתרים  לבנות חיים תקינים , פחות או יותר , על אף האובדן , האבל והכאב שלהם. רובם למדו לחיות איתם , למרות הקשיים.

 סיכם את ממצאי המחקר : עמי סלנט , מנהל התוכן של אתר  "ילדים בשואה"   

ארבע אבנים מושלמות

ארבע אבנים מושלמות

סיפורה של משפחה יהודית מגרמניה במחנות וֶסטֶרבּוֹרק וברגן־בלזן

לילה פרל  & מריון בלומנטל-לזן

יצא לאור ע"י הוצאת יד ושם, בשנת 2016, , מכיל 104 עמודים,

 תירגום: ברוריה בן ברוך

סקירת ספר מאת ציפי לוין

הספר, שנכתב בידי מריון בלומנטל והסופרת לילה פרל, מביא את סיפורם של מריון ובני משפחתה המצליחים לשמור על קשר אוהב ואמיץ ועל צלם אנוש בתנאים בלתי אפשריים במחנות וסטרבורק וברגן-בלזן.

ממרום גילה מספרת מריון בלומנטל-לזן בספר זה על האירועים שעיצבו את ילדותה. היא מספרת על ארבע השנים ששהתה עם משפחתה במחנה וֶסטֶרבּוֹרק, על האימה שחוו בהגיעם לברגן-בלזן, בהיותה בת 9, על הימים הארוכים של חיים מאחורי גדרות תיל, ולבסוף על שנות נעוריה באירופה המנסה להתאושש מפצעי המלחמה ואחר כך בארצות-הברית. 

אמה של מריון, רות בלומנטל-מייברג, (שהלכה לעולמה בגיל 105) ואחיה אלברט בלומנטל תרמו לסיפור פרטים ומסמכים רבי-ערך. העוצמה הפנימית והרוח החזקה של בני המשפחה הזאת מאפשרות לכל אחד מאתנו להיות עד לימי החושך והרוע שעתידים להיחרת לעד בזיכרון האנושי.

לסקירה המלאה של ציפי לוין

News1 | ארבע אבנים מושלמות

  

אקורד אחרון של ילדות : עדויות מהליצאום היהודי בהאג 1941-1943

  אקורד אחרון של ילדות : עדויות מהליצאום היהודי בהאג 1941-1943

מאת ואלי דה לאנג
מהולנדית: שולמית במברגר

הוצאת "יד ושם" 2014

סיכום הספר ע"י צוות מיזם התיעוד  "ילדים בשואה" :

 ההיסטוריה של ביה"ס הליצאום היהודי בהאג הייתה קצרה: מ15 באוקטובר 1941 ועד 15 באפריל 1943. בדיוק שנה וחצי .

הליצאום היה אחד משבעת בתי הספר היהודיים שהוקמו בהאג החל מאמצע ספטמבר 1941 בפקודת שלטונות הכיבוש הנאציים. אחרי פיטורי המורים היהודים בבתי הספר הכלליים ברחבי הולנד החליטו הנאצים שיש להפריד גם את התלמידים היהודיים מחבריהם הלא יהודיים. הגישה הזו הייתה חלק ממדיניות בידוד היהודים כקבוצה באוכלוסייה.

בביה"ס למדו 276 תלמידים יהודיים. על 161 מתוכם ידוע בוודאות שנרצחו במחנות הריכוז וההשמדה.

התמונה הכללית שעולה מזיכרונות תלמידי הליציאום היהודי היא של בית ספר תיכון רגיל, שתלמידיו למדו , השתעשעו , השתובבו, קשרו קשרי חברות , העלו הצגות תיאטרון וארגנו פעילויות ספורט. יחד עם זאת,  נוצר גם רושם של ביה"ס מחמיר , שהוטלו בו לעתים עונשים כבדים.

רבים מהתלמידים של הליציאום שרואיינו כעבור 50 שנה מדברים על תחושה של שותפות המבוססת על העובדה שכולם נודו מהחברה בגלל יהדותם, כפי שהגדירו אותם שלטונות הכיבוש.

ככל שרבו הגזרות האנטישמיות , ובעיקר לאחר שהחלו גירושי היהודים והפשיטות בקיץ 1942, גדלה תחושת הקשר בין התלמידים לבין עצמם ובין התלמידים למורים.

קשיי החיים הלכו ורבו, והוטלו על קבוצה הולכת וקטנה של אנשים שלא היה להם על מי להישען אלא זה על זה.

ההרגשה של התלמידים בליציאום היהודי הייתה שהם מחוץ למחנה , שהם אינם שייכים . אבל תחושתם נבעה בעיקר "מאי-יכולת אישית להשתלב בקבוצת השתייכות חדשה" כפי שהגדיר זאת אחד מהם. המעבר מביה"ס הישן שלהם , ובו החברים והחברות המוכרים, לליציאום היהודי, שבו לא הכירו ( כמעט) איש , היה חד מדי בשבילם. האובדן של מה שלא היה עוד בהישג ידם מנע מהם להרגיש "בבית"  בליציאום היהודי.

את הליציאום הקימו שלטונות הכיבוש כדי להבטיח שילדים יהודים ילמדו אך ורק בבתי ספר יהודיים" , אבל שני מנהלי בתי ספר שעמדו בראש הליציאום היהודי דגלו בחינוך ציבורי ורצו שבית הספר שלהם יהיה זהה לבתי הספר הלא יהודיים. תלמידי הליציאום יכלו , אמנם , ללמוד יהדות , אך רק בהפסקת צהריים בזמנם החופשי.

 בית הספר עצמו פעל כבית ספר ציבורי . איש מן המרואיינים לא דיבר על הליציאום כעל בית ספר יהודי.

הליצאום היהודי תיפקד היטב מהיום הראשון ועד היום האחרון. בית הספר היה מאורגן היטב . רמת הלימודים בו הייתה גבוהה ומכוונת להשגת תוצאות טובות.

במשך תפקודו של ביה"ס הלכו "ונעלמו" כל הזמן תלמידים ומורים למקומות מחבוא או היו נשלחים למחנה ריכוז ווסטרבורק.

 למרות החרדה המתמדת מפני גירוש למחנה ווסטרבורק תיפקד ביה"ס היטב.

עובדי הליציאום ותלמידיו המשיכו בלימודים כאילו המלחמה והגירושים אינם קיימים.

המורים, שהיו כולם יהודים הזהירו עד היום האחרון מפני ירידה בריכוז ובמשמעת. למרות שדבר לא היה עוד בטוח הם ניסו להמשיך ולנהל חיי בית ספר רגילים לפי כל הכללים והתקנות, למרות התנאים המידרדרים והאיום ההולך וגובר.

את השאיפה של המורים והתלמידים בביה"ס להמשכיות ומעורבות אפשר לראות גם כחיפוש אחר נקודות אחיזה, כמסגרת יציבה בחיים של רדיפות שלא נותר בהם כל ביטחון.  משפחה , כסף וחופש תנועה – דבר לא היה עוד בטוח , דבר לא היה עוד שלך.  הסולידריות הזו הובילה לכך שב21 במרץ 1943 אורגנה מסיבה קטנה בביתו של אחד מהתלמידים. ההליכה לביה"ס והעיסוק בידע הסיחה את דעתם של המורים והתלמידים לזמן מה מהמצוקה היומית. יש להניח שהיה גם סיפוק מעיסוק במשהו בונה , בידע שעשוי להיות שימושי בעתיד, גם אם אותו עתיד נראה מאד לא בטוח באותם הימים.

חלק מהספר מוקדש לתקופה שקדמה לסיוט שהחל בקיץ 1942. הגזרות  על היהודים הוטלו אז בהדרגה, אחת לאחת, והשפעותיהן הלכו והעמיקו גם בחיי הילדים. תחילה נאסר עליהם להשתתף בפעילויות שהיו רגילים לחלוק עם חבריהם וחברותיהם הלא-יהודיים: לשחות, לאכול גלידה או לבקר בגן החיות. אחר כך הועמק הבידוד, הם אולצו ללכת לבתי ספר נפרדים ונאסר עליהם לחלוטין להיפגש עם חבריהם הקודמים. הגזרות היו מאיימות  ואכזריות ולילדים היה זה קשה פי כמה, אבל הם עשו כמיטב יכולתם להמשיך בחייהם הרגילים במסגרת האיסורים וההגבלות.

  

אקורד אחרון של ילדות - האתר של נילי דגן

באוגוסט 1941 גזרו שלטונות הכיבוש הגרמניים גזרה הנוגעת לכל התלמידים היהודים בהולנד: מעתה הם יהיו רשאים ללמוד אך ורק בבתי ספר ליהודים (Judenschulen), אשר יוקמו במיוחד בשבילם. היה עליהם לעזוב מיד את בתי הספר שלמדו בהם ולהיפרד ממוריהם ומחבריהם ללימודים. בית הספר המוכר והבטוח, שהיה בדרך כלל גם קרוב לבתיהם, נהפך לשטח אסור. ביום אחד נהרס באכזריות עולמם המוגן של הילדים. זה קרה באופן לא צפוי, ולרבים מהם גם לא מובן: במה הם שונים מחבריהם לכיתה ולשכונה שלא גורשו מבית הספר? על שאלות אלו, שהיו למעלה מבינתם, ניסה כל ילד, בעזרת הוריו, למצוא תשובה.
השהות שניתנה לילדים להתרגל למציאות החדשה לא הייתה ארוכה. בתוך שישה עד שמונה שבועות הוקמו בתי ספר יהודיים, והילדים מצאו את עצמם בעולם ששלטונות הכיבוש הצמידו לו את התווית "יהודי".

אחד מבתי הספר היהודיים שנפתחו באוקטובר 1941 היה הליצֵאוּם היהודי בפישֶרסטראט. בית הספר התקיים שנה וחצי, מ־15 באוקטובר 1941 עד 15 באפריל 1943, ורק מעטים מן התלמידים והמורים שהו בו במשך כל התקופה. רבים מהם לא שבו אליו לאחר חופשת הקיץ של 1942, בעת שהחל גירוש יהודי הולנד למחנות.

הקמת בית הספר הזה, כמו הקמתם של בתי הספר היהודיים האחרים בעיר, הייתה כרוכה במאמץ ארגוני עצום. עם הוצאת צו ההפרדה למוסדות החינוך הוטל על עיריית האג לדאוג לבניינים מתאימים, לריהוט הכיתות ולמינוי מורים יהודים. כמו כן היה עליה לערוך רשימה של כל התלמידים היהודים במערכת החינוך ולהקציב משאבים לביצוע הצו. הספר מתאר כיצד התמודדה הקהילה היהודית בהאג עם מספר הולך וגדל של גזרות. אחת הגזרות בעלות ההשפעות החמורות ביותר הייתה הוצאתם של עובדי הציבור היהודים, ביניהם מורים רבים, אל מחוץ למעגל העבודה. עם פרסום התקנה הנוגעת למערכת החינוך, באוגוסט 1941, היו המורים היהודים, המובטלים בעל כורחם, מוכנים לקבל לידיהם את חינוך הילדים היהודים. במלאכת מחשבת של ארגון ואלתור, נשאו מחנכים מעטים את עול חינוכם של התלמידים בליצאום היהודי וקיימו במידת האפשר את שגרת ההוראה. גם מנהל הליצאום נאלץ להתמודד מדי יום ביומו עם תביעותיו הגחמניות של הכובש הנאצי ועם גזרותיו האכזריות.

הספר, המתבסס על זיכרונות, קטעי יומנים ומחקרים שפורסמו בנושא, מתאר בפרוטרוט את התקופה הקשה הזאת בחיי הקהילה היהודית בהאג.

הספר מנסה לתת מענה לשאלות :

● מה הייתה השפעת הבידוד השיטתי על התלמידים היהודים?

●כיצד התמודדו התלמידים עם האיסור לחזור אל בית הספר המוכר ואל חבריהם לכיתה?

● כיצד השפיע הליצאום על התמודדות התלמידים עם הגזירות והרדיפות?

●כיצד התמודדו עם הדלות והמחסור?

● מה הייתה תגובתם לגזרות השונות שנכפו עליהם ולהיעלמותם, בזה אחר זה, של מוריהם ושל חבריהם לכיתה?

● מה עלה בגורל התלמידים?

על כל אלה ועוד דן הספר שלפנינו ומגיש לפני הקורא תמונה מפורטת של התמודדות היהודים עם הרדיפות.

ראה גם : סקירה נרחבת ומעניינת של ציפי לוין אודות הספר 

ראה גם : סקירה נוספת אודות הספר :

הספר “אקורד אחרון של ילדות”, נכתב ע”י ואלי דה לאנג, שהיא הסטוריונית וסופרת, בוגרת אוניברסיטת אמסטרדם וזוכת פרס הרטוך בים לשנת 1984. הספר מביא עדויות מהליצאום היהודי בהאג בשנים 1941 – 1943. ליצאום, כפי שמוסבר בספר, הוא בית ספר תיכון עיוני, מכיתה ז’ עד כיתה י”ב, שכלל שני סוגי בתי ספר, HBS, בית ספר אזרחי גבוה, שהדגש בו היה במדעים ריאליים ובשפות מודרניות, וכן גימנסיה, שהדגש בה היה על לימודים קלאסיים, ובכלל זה יוונית ולטינית.

בחודש אוגוסט בשנת 1941, נגזר ע”י שלטונות הכיבוש הגרמניים כי מעתה, כל התלמידים היהודים בהולנד יהיו רשאים ללמוד אך ורק בבתי ספר ליהודים, אשר יוקמו במיוחד בשבילם. דמיינו לעצמכם כמה קשה היה לילדים, בגילאים שונים, לעזוב את בית ספרם המוכר ואת חבריהם, ולעבור לבית ספר אחר, שבו לומדים רק יהודים. בתוך שישה עד שמונה שבועות הוקמו בתי ספר יהודיים, והילדים מצאו את עצמם במציאות חדשה ומאיימת.

אחד מבתי הספר היהודיים שנפתחו באוקטובר 1941 היה הליצֵאוּם היהודי בפישֶרסטראט. בית הספר התקיים שנה וחצי, מ־15 באוקטובר1941 עד 15 באפריל 1943. רק מעטים מן התלמידים והמורים שהו בו במשך כל התקופה. רבים מהצוות החינוכי ומהתלמידים לא שבו לבית הספר לאחר חופשת הקיץ של שנת 1942, בעת שהחל גירוש יהודי הולנד למחנות.

בסוף שנת 2001 החליטו כמה מתלמידי הליצאום להוציא ספר, שינציח את בית ספרם, את התלמידים ואת הצוות החינוכי. הספר מתאר את האירועים שקדמו להקמת הליצאום היהודי בהאג, את הזכרונות מהליצאום, וכן את שעלה בגורלם של כל המורים, העובדים והתלמידים של הליצאום היהודי בפישרסטראט.

כשהתחלתי בקריאת הספר, וגם במהלך קריאתו, נזכרתי בתקופת לימודיי בבית הספר. בניגוד למתואר בספר “אקורד אחרון של ילדות”, תקופת הלימודים בבית הספר הייתה תקופה מהנה, בה אנחנו, הילדים, התרכזנו בלימודים ובחברים, ולא היו בחיינו דאגות או פחדים לקיומנו היום-יומי. לעומת זאת, תלמידי הליצאום היהודי בהאג חיו במציאות שהשתנתה, והפכה קשה מדי יום. למרות זאת, המורים לא ויתרו לתלמידים, ולא הורידו את הרמה הלימודית. בקור, בכיתות קטנות, בבידוד מחבריהם הלא יהודיים, ואף יותר גרוע מכך, בהמשך, בידיעה כי משפחות שלימות נשלחות למחנות, המשיכו התלמידים והצוות החינוכי ללמוד מקצועות שונים, להיבחן ואף ניתנו להם עונשים, כפי שניתן לקרא מעדויות של תלמידים.

הספר “אקורד אחרון של ילדות”. הספר מכיל עדויות רבות של ילדים ומבוגרים, שחיו בתקופת השואה והוא שופך אור, ממקור ראשון, על האווירה והחיים של היהודים בהולנד בכלל, ושל תלמידי הליצאום היהודי בהאג בפרט. בנוסף, בספר ישנו תיעוד של קטעים מיומנים אישיים, צווים שניתנו ע”י הגרמנים, מודעות מעיתונים, ועוד מסמכים היסטוריים.

לאחר שהקורא מתוודע לשמות התלמידים והצוות החינוכי של בית הספר, מתוך העדויות מיומניהם של תלמידים ומורים, ומתוך מקורות שונים נוספים, זוכה הוא “לפגוש” את הפנים שמאחורי השמות ולראות תצלומים שלהם. בספר ישנן כשישים תמונות של תלמידים ומורים, וביניהם אנו פוגשים את ד”ר איטלי, המורה לשפות קלאסיות, המנהל, ברטלס, התלמידה ליני פייגין ועוד. התמונות מוסיפות לספר ממד נוסף, ומפיחות חיים בדמויות, שאליהן התוודענו במהלך הקריאה ואיתן הזדהינו.

אקורד אחרון של ילדות

עדויות מהליצאום היהודי בהאג 1941-1943

מאת: ואלי דה לאנג

מהולנדית: שולמית במברגר

מספר עמודים: 340

מקור וקרדיט

A77133 הלך לעולמו

הלילה ירד: הסופר וחתן פרס נובל לשלום אלי ויזל נפטר היום (שבת) בגיל 87. ויזל, ניצול השואה שהפך לסופר עטור שבחים ברחבי העולם, התגורר בניו יורק בעשורים האחרונים והותיר אחריו את אשתו אסתר מריון, בנו אלישע שלמה - הקרוי על שם אביו שנספה בשואה - ושני נכדים

ויזל נולד בספטמבר 1928 בסיגט, שכיום נמצאת ברומניה. בגיל 15 הוא ומשפחתו נשלחו לאושוויץ על ידי הנאצים, שם נחרת על זרועו המספר A77133. אמו ואחותו הצעירה של ויזל נספו באושוויץ, אך שתי אחיותיו הגדולות שרדו. ויזל ואביו נשלחו למחנה בוכנוולד, אך אביו לא שרד וויזל נותר במחנה יתום עד לשחרורו בחודש אפריל 1945. לאחר השואה, עבר ויזל לפריז והחל בקריירה עיתונאית.

הכתיבה האוטוביוגרפית שלו על חוויותיו בשואה החלה כמעט במקרה, כשהסופר הצרפתי פרנסואה מוריאק שכנע אותו במהלך ריאיון לכתוב על זכרונותיו ממחנות המוות. 

הספר הראשון שפרסם ויזל היה "הלילה" משנת 1958, שתורגם ליותר מ-30 שפות והפך לספר לימוד חובה בהוראת השואה במדינות רבות. במהלך השנים חיבר ויזל 47 ספרים, בהם "יהודי הדממה", "איפה היהודים שלי?", "בין השמשות", "הקבצן מירושלים", "הנשמה החסידית" ו"עידן העקורים".

מקור : אלי ויזל הלך לעולמו בגיל 87

ראה גם :

הגעתו למחנה בגיל 15 ביגרה אותו במהרה והפכה אותו למעין אפוטרופוס של אביו בן החמישים, ואף התייאש ממנו בשלב מסוים: "הלוואי שלא אמצא אותו! אילו יכולתי להיפטר מן המשא המת הזה, כדי שאוכל להילחם בכל כוחי למען חיי שלי, לדאוג רק לעצמי... מיד חשתי חרפה, חרפה על חיי, על עצמי". בחיים אלה מספרים לויזל הצעיר "כל איש חייב להילחם למען חייו, ולא לחשוב על זולתו, אפילו לא על אביו. כאן אין אבות ואחים וידידים. כל איש חי או מת לעצמו, לבד". 

בעת שחרור מחנה בוכנוואלד היה בן 16 בלבד, עת הגיעו הכוחות האמריקנית למחנה באפריל 1945. מאוחר מדי עבור אביו שמת ימים ספורים קודם לכן בדרגש אשר מתחתיו, לאחר שספג מכות נמרצות משום שסבל מדיזנטריה.
הלילה (ספר) – ויקיפדיה
ראה גם :

70 שנה לגירוש יהודי הונגריה: מסע למקום הולדתו של אלי ויזל

היא שרדה את השואה כילדה קטנה, תבעה פוליטיקאים, גזרה את עונשו של מרואן ברגותי

השופטת  שרה סירוטה  ז"ל  סיפרה על ילדותה בצל השואה והדרך שבה שרדה את התופת.

 לאחר הכיבוש הנאצי ב-1941 נאלצה סירוטה לצעוד יחד עם בני משפחתה במשך שישה שבועות כ-400 קילומטר. 

"זה היה מסע המתה איטי", סיפרה בראיון, "כי היה ברור שמאחורי הגירוש עומדים הגרמנים ומשתפי הפעולה המקומיים. היה ברור שרוב הצועדים לא יחזיקו מעמד בהליכה הזאת, עם התרמיל והסמרטוטים עליהם, ושדינם בעצם נחרץ. ובאמת, מי שלא הצליח ללכת הרגו אותו. הגופות היו מוטלות בצידי הדרכים, הצחנה נוראה, התמונות מזעזעות - ואני הקטנה רואה הכל, שומעת הכל, מריחה הכל. מבינה שמלאך המוות מתקרב גם אלינו".

אחרי שבועיים הועלתה על עגלה רתומה לסוסים, עבור נשים וילדים שלא החזיקו מעמד. היא הבינה שעליה לרדת מהעגלה כדי לשרוד. "אמרתי בליבי שלא אצא מהעגלה הזו בחיים, צרחתי בכל הכוח והתחננתי שיורידו אותי. שני אחי ששמעו את הצעקות דלקו אחרי העגלה וברגע האחרון ממש חילצו אותי ממנה. עוד באותו הלילה שמענו יריות והבנו מה קרה. כל מי שהיו על העגלה נרצחו בדם קר בלילה" 

משפחתה של סירוטה הגיע לעיר המחוז באוקראינה, יחד עם 240 ניצולים בלבד מבין האלפים שיצאו לדרך. אביה של סירוטה מת מטיפוס ולקראת האביב שרדו בקושי 40 יהודים. 

לילה אחד, שלושה חודשים לפני סוף המלחמה. הגיעו אלמונים חמושים ופקדו על שני אחיה לצאת החוצה, הצעידו אותם לשדה סמוך וירו בראשם. סירוטה, יחד עם אמה ואחיותיה, קברו את האחים בשדה סמוך והמשיכו במסע הישרדות עד סיום המלחמה. 
מקור המידע
  למידע  נוסף על השופטת שרה סירוטה ז"ל

הנער עם הציורים

בתקופת הכיבוש הנאצי של פריז, משפחת טוביאס מצאה מחסה במשך שנים בדירה זעירה בפריז. 

מיולי 1942 עד אוגוסט 1944 המשפחה, לא יצאה החוצה, וגם לא הדליקה אורות או נרות. באור הקלוש שהסתנן מבעד לתריסים הסגורים, תיאו הקדיש את זמנו לקריאה, ציור, ולמשחקי שחמט עם אביו. דפוס לוח השחמט נראה ברבים מציוריו של תיאו והוא מסמל תקופה זו בחייו. האינדיקציה היחידה לזמן חולף הייתה צליל מגפי הנאצים ברחובות ועל מדרגות ביתם - יותר מפעם אחת היו מאוד קרובים לחשיפה.

ב-25 באוגוסט 1944 פריז שוחררה, וביום מעונן יצא תיאו לאור מהדירה עם תיק ציורים גדול.

כמה מציוריו של תיאו טוביאס :