דלג לתוכן הראשי

אקורד אחרון של ילדות : עדויות מהליצאום היהודי בהאג 1941-1943



  אקורד אחרון של ילדות : עדויות מהליצאום היהודי בהאג 1941-1943
מאת ואלי דה לאנג
מהולנדית: שולמית במברגר
הוצאת "יד ושם" 2014
סיכום הספר ע"י צוות מיזם התיעוד  "ילדים בשואה" :
 ההיסטוריה של ביה"ס הליצאום היהודי בהאג הייתה קצרה: מ15 באוקטובר 1941 ועד 15 באפריל 1943. בדיוק שנה וחצי .

הליצאום היה אחד משבעת בתי הספר היהודיים שהוקמו בהאג החל מאמצע ספטמבר 1941 בפקודת שלטונות הכיבוש הנאציים. אחרי פיטורי המורים היהודים בבתי הספר הכלליים ברחבי הולנד החליטו הנאצים שיש להפריד גם את התלמידים היהודיים מחבריהם הלא יהודיים. הגישה הזו הייתה חלק ממדיניות בידוד היהודים כקבוצה באוכלוסייה.

בביה"ס למדו 276 תלמידים יהודיים. על 161 מתוכם ידוע בוודאות שנרצחו במחנות הריכוז וההשמדה.

התמונה הכללית שעולה מזיכרונות תלמידי הליציאום היהודי היא של בית ספר תיכון רגיל, שתלמידיו למדו , השתעשעו , השתובבו, קשרו קשרי חברות , העלו הצגות תיאטרון וארגנו פעילויות ספורט. יחד עם זאת,  נוצר גם רושם של ביה"ס מחמיר , שהוטלו בו לעתים עונשים כבדים.

רבים מהתלמידים של הליציאום שרואיינו כעבור 50 שנה מדברים על תחושה של שותפות המבוססת על העובדה שכולם נודו מהחברה בגלל יהדותם, כפי שהגדירו אותם שלטונות הכיבוש.
ככל שרבו הגזרות האנטישמיות , ובעיקר לאחר שהחלו גירושי היהודים והפשיטות בקיץ 1942, גדלה תחושת הקשר בין התלמידים לבין עצמם ובין התלמידים למורים.

קשיי החיים הלכו ורבו, והוטלו על קבוצה הולכת וקטנה של אנשים שלא היה להם על מי להישען אלא זה על זה.

ההרגשה של התלמידים בליציאום היהודי הייתה שהם מחוץ למחנה , שהם אינם שייכים . אבל תחושתם נבעה בעיקר "מאי-יכולת אישית להשתלב בקבוצת השתייכות חדשה" כפי שהגדיר זאת אחד מהם. המעבר מביה"ס הישן שלהם , ובו החברים והחברות המוכרים, לליציאום היהודי, שבו לא הכירו ( כמעט) איש , היה חד מדי בשבילם. האובדן של מה שלא היה עוד בהישג ידם מנע מהם להרגיש "בבית"  בליציאום היהודי.

את הליציאום הקימו שלטונות הכיבוש כדי להבטיח שילדים יהודים ילמדו אך ורק בבתי ספר יהודיים" , אבל שני מנהלי בתי ספר שעמדו בראש הליציאום היהודי דגלו בחינוך ציבורי ורצו שבית הספר שלהם יהיה זהה לבתי הספר הלא יהודיים. תלמידי הליציאום יכלו , אמנם , ללמוד יהדות , אך רק בהפסקת צהריים בזמנם החופשי.

 בית הספר עצמו פעל כבית ספר ציבורי . איש מן המרואיינים לא דיבר על הליציאום כעל בית ספר יהודי.

הליצאום היהודי תיפקד היטב מהיום הראשון ועד היום האחרון. בית הספר היה מאורגן היטב . רמת הלימודים בו הייתה גבוהה ומכוונת להשגת תוצאות טובות.

במשך תפקודו של ביה"ס הלכו "ונעלמו" כל הזמן תלמידים ומורים למקומות מחבוא או היו נשלחים למחנה ריכוז ווסטרבורק.

 למרות החרדה המתמדת מפני גירוש למחנה ווסטרבורק תיפקד ביה"ס היטב.
עובדי הליציאום ותלמידיו המשיכו בלימודים כאילו המלחמה והגירושים אינם קיימים.

המורים, שהיו כולם יהודים הזהירו עד היום האחרון מפני ירידה בריכוז ובמשמעת. למרות שדבר לא היה עוד בטוח הם ניסו להמשיך ולנהל חיי בית ספר רגילים לפי כל הכללים והתקנות, למרות התנאים המידרדרים והאיום ההולך וגובר.

את השאיפה של המורים והתלמידים בביה"ס להמשכיות ומעורבות אפשר לראות גם כחיפוש אחר נקודות אחיזה, כמסגרת יציבה בחיים של רדיפות שלא נותר בהם כל ביטחון.  משפחה , כסף וחופש תנועה – דבר לא היה עוד בטוח , דבר לא היה עוד שלך.  הסולידריות הזו הובילה לכך שב21 במרץ 1943 אורגנה מסיבה קטנה בביתו של אחד מהתלמידים. ההליכה לביה"ס והעיסוק בידע הסיחה את דעתם של המורים והתלמידים לזמן מה מהמצוקה היומית. יש להניח שהיה גם סיפוק מעיסוק במשהו בונה , בידע שעשוי להיות שימושי בעתיד, גם אם אותו עתיד נראה מאד לא בטוח באותם הימים.

חלק מהספר מוקדש לתקופה שקדמה לסיוט שהחל בקיץ 1942. הגזרות  על היהודים הוטלו אז בהדרגה, אחת לאחת, והשפעותיהן הלכו והעמיקו גם בחיי הילדים. תחילה נאסר עליהם להשתתף בפעילויות שהיו רגילים לחלוק עם חבריהם וחברותיהם הלא-יהודיים: לשחות, לאכול גלידה או לבקר בגן החיות. אחר כך הועמק הבידוד, הם אולצו ללכת לבתי ספר נפרדים ונאסר עליהם לחלוטין להיפגש עם חבריהם הקודמים. הגזרות היו מאיימות  ואכזריות ולילדים היה זה קשה פי כמה, אבל הם עשו כמיטב יכולתם להמשיך בחייהם הרגילים במסגרת האיסורים וההגבלות.

  

אקורד אחרון של ילדות - האתר של נילי דגן


באוגוסט 1941 גזרו שלטונות הכיבוש הגרמניים גזרה הנוגעת לכל התלמידים היהודים בהולנד: מעתה הם יהיו רשאים ללמוד אך ורק בבתי ספר ליהודים (Judenschulen), אשר יוקמו במיוחד בשבילם. היה עליהם לעזוב מיד את בתי הספר שלמדו בהם ולהיפרד ממוריהם ומחבריהם ללימודים. בית הספר המוכר והבטוח, שהיה בדרך כלל גם קרוב לבתיהם, נהפך לשטח אסור. ביום אחד נהרס באכזריות עולמם המוגן של הילדים. זה קרה באופן לא צפוי, ולרבים מהם גם לא מובן: במה הם שונים מחבריהם לכיתה ולשכונה שלא גורשו מבית הספר? על שאלות אלו, שהיו למעלה מבינתם, ניסה כל ילד, בעזרת הוריו, למצוא תשובה.
השהות שניתנה לילדים להתרגל למציאות החדשה לא הייתה ארוכה. בתוך שישה עד שמונה שבועות הוקמו בתי ספר יהודיים, והילדים מצאו את עצמם בעולם ששלטונות הכיבוש הצמידו לו את התווית "יהודי".

אחד מבתי הספר היהודיים שנפתחו באוקטובר 1941 היה הליצֵאוּם היהודי בפישֶרסטראט. בית הספר התקיים שנה וחצי, מ־15 באוקטובר 1941 עד 15 באפריל 1943, ורק מעטים מן התלמידים והמורים שהו בו במשך כל התקופה. רבים מהם לא שבו אליו לאחר חופשת הקיץ של 1942, בעת שהחל גירוש יהודי הולנד למחנות.

הקמת בית הספר הזה, כמו הקמתם של בתי הספר היהודיים האחרים בעיר, הייתה כרוכה במאמץ ארגוני עצום. עם הוצאת צו ההפרדה למוסדות החינוך הוטל על עיריית האג לדאוג לבניינים מתאימים, לריהוט הכיתות ולמינוי מורים יהודים. כמו כן היה עליה לערוך רשימה של כל התלמידים היהודים במערכת החינוך ולהקציב משאבים לביצוע הצו. הספר מתאר כיצד התמודדה הקהילה היהודית בהאג עם מספר הולך וגדל של גזרות. אחת הגזרות בעלות ההשפעות החמורות ביותר הייתה הוצאתם של עובדי הציבור היהודים, ביניהם מורים רבים, אל מחוץ למעגל העבודה. עם פרסום התקנה הנוגעת למערכת החינוך, באוגוסט 1941, היו המורים היהודים, המובטלים בעל כורחם, מוכנים לקבל לידיהם את חינוך הילדים היהודים. במלאכת מחשבת של ארגון ואלתור, נשאו מחנכים מעטים את עול חינוכם של התלמידים בליצאום היהודי וקיימו במידת האפשר את שגרת ההוראה. גם מנהל הליצאום נאלץ להתמודד מדי יום ביומו עם תביעותיו הגחמניות של הכובש הנאצי ועם גזרותיו האכזריות.
הספר, המתבסס על זיכרונות, קטעי יומנים ומחקרים שפורסמו בנושא, מתאר בפרוטרוט את התקופה הקשה הזאת בחיי הקהילה היהודית בהאג.

הספר מנסה לתת מענה לשאלות :

● מה הייתה השפעת הבידוד השיטתי על התלמידים היהודים?

●כיצד התמודדו התלמידים עם האיסור לחזור אל בית הספר המוכר ואל חבריהם לכיתה?

● כיצד השפיע הליצאום על התמודדות התלמידים עם הגזירות והרדיפות?

●כיצד התמודדו עם הדלות והמחסור?

● מה הייתה תגובתם לגזרות השונות שנכפו עליהם ולהיעלמותם, בזה אחר זה, של מוריהם ושל חבריהם לכיתה?
● מה עלה בגורל התלמידים?

על כל אלה ועוד דן הספר שלפנינו ומגיש לפני הקורא תמונה מפורטת של התמודדות היהודים עם הרדיפות.





ראה גם : סקירה נוספת אודות הספר :

הספר “אקורד אחרון של ילדות”, נכתב ע”י ואלי דה לאנג, שהיא הסטוריונית וסופרת, בוגרת אוניברסיטת אמסטרדם וזוכת פרס הרטוך בים לשנת 1984. הספר מביא עדויות מהליצאום היהודי בהאג בשנים 1941 – 1943. ליצאום, כפי שמוסבר בספר, הוא בית ספר תיכון עיוני, מכיתה ז’ עד כיתה י”ב, שכלל שני סוגי בתי ספר, HBS, בית ספר אזרחי גבוה, שהדגש בו היה במדעים ריאליים ובשפות מודרניות, וכן גימנסיה, שהדגש בה היה על לימודים קלאסיים, ובכלל זה יוונית ולטינית.
בחודש אוגוסט בשנת 1941, נגזר ע”י שלטונות הכיבוש הגרמניים כי מעתה, כל התלמידים היהודים בהולנד יהיו רשאים ללמוד אך ורק בבתי ספר ליהודים, אשר יוקמו במיוחד בשבילם. דמיינו לעצמכם כמה קשה היה לילדים, בגילאים שונים, לעזוב את בית ספרם המוכר ואת חבריהם, ולעבור לבית ספר אחר, שבו לומדים רק יהודים. בתוך שישה עד שמונה שבועות הוקמו בתי ספר יהודיים, והילדים מצאו את עצמם במציאות חדשה ומאיימת.
אחד מבתי הספר היהודיים שנפתחו באוקטובר 1941 היה הליצֵאוּם היהודי בפישֶרסטראט. בית הספר התקיים שנה וחצי, מ־15 באוקטובר1941 עד 15 באפריל 1943. רק מעטים מן התלמידים והמורים שהו בו במשך כל התקופה. רבים מהצוות החינוכי ומהתלמידים לא שבו לבית הספר לאחר חופשת הקיץ של שנת 1942, בעת שהחל גירוש יהודי הולנד למחנות.
בסוף שנת 2001 החליטו כמה מתלמידי הליצאום להוציא ספר, שינציח את בית ספרם, את התלמידים ואת הצוות החינוכי. הספר מתאר את האירועים שקדמו להקמת הליצאום היהודי בהאג, את הזכרונות מהליצאום, וכן את שעלה בגורלם של כל המורים, העובדים והתלמידים של הליצאום היהודי בפישרסטראט.
כשהתחלתי בקריאת הספר, וגם במהלך קריאתו, נזכרתי בתקופת לימודיי בבית הספר. בניגוד למתואר בספר “אקורד אחרון של ילדות”, תקופת הלימודים בבית הספר הייתה תקופה מהנה, בה אנחנו, הילדים, התרכזנו בלימודים ובחברים, ולא היו בחיינו דאגות או פחדים לקיומנו היום-יומי. לעומת זאת, תלמידי הליצאום היהודי בהאג חיו במציאות שהשתנתה, והפכה קשה מדי יום. למרות זאת, המורים לא ויתרו לתלמידים, ולא הורידו את הרמה הלימודית. בקור, בכיתות קטנות, בבידוד מחבריהם הלא יהודיים, ואף יותר גרוע מכך, בהמשך, בידיעה כי משפחות שלימות נשלחות למחנות, המשיכו התלמידים והצוות החינוכי ללמוד מקצועות שונים, להיבחן ואף ניתנו להם עונשים, כפי שניתן לקרא מעדויות של תלמידים.
הספר “אקורד אחרון של ילדות”. הספר מכיל עדויות רבות של ילדים ומבוגרים, שחיו בתקופת השואה והוא שופך אור, ממקור ראשון, על האווירה והחיים של היהודים בהולנד בכלל, ושל תלמידי הליצאום היהודי בהאג בפרט. בנוסף, בספר ישנו תיעוד של קטעים מיומנים אישיים, צווים שניתנו ע”י הגרמנים, מודעות מעיתונים, ועוד מסמכים היסטוריים.
לאחר שהקורא מתוודע לשמות התלמידים והצוות החינוכי של בית הספר, מתוך העדויות מיומניהם של תלמידים ומורים, ומתוך מקורות שונים נוספים, זוכה הוא “לפגוש” את הפנים שמאחורי השמות ולראות תצלומים שלהם. בספר ישנן כשישים תמונות של תלמידים ומורים, וביניהם אנו פוגשים את ד”ר איטלי, המורה לשפות קלאסיות, המנהל, ברטלס, התלמידה ליני פייגין ועוד. התמונות מוסיפות לספר ממד נוסף, ומפיחות חיים בדמויות, שאליהן התוודענו במהלך הקריאה ואיתן הזדהינו.
אקורד אחרון של ילדות
עדויות מהליצאום היהודי בהאג 1941-1943
מאת: ואלי דה לאנג
מהולנדית: שולמית במברגר
מספר עמודים: 340





תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

מסע ההישרדות של הרץ הירשברג, בן 15 , במחנה פלשוב ומראשוני הטנקיסיטים בצה"ל

מאתהרץ הירשברג
ארץ לידהפולין
שמי הרץ הירשברג. נולדתי בשנת 1927 בפולין.
אבי היה ציוני דתי בעל יקב בקרקוב שבפולין. עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 לקחו הגרמנים את היקב ואנחנו עברנו לגטו קרקוב. כשחיסלו את הגטו העבירו אותנו לפלשנב שם היה בית הקברות היהודי. נדרש מאתנו להרוס במו ידינו את המצבות ובמקומן להקים כבישים. הייתי בן 15. למחנה הריכוז פלשוב עברתי עם הורי ואחי הבכור. את אמא הפרידו מאתנו. הקשר עימה נשאר רק דרך הגדר. אחרי חודשיים במחנה הריכוז, אחי נעלם. מאחר והיה בוגר וחזק שלחו אותו למחנה עבודה בגרמניה. על כך נודע לי רק אחרי המלחמה. במאי 1943 נעשתה סלקציה. חלק מהיהודים נשלח לאוושיץ. את אבא שלחו לאושוויץ ואני נשארתי לבד. חבר של אבי היה מבריח מצרכים בסיסיים והוא הציע לי למכור אוכל בין הברקים (ביתני העץ) תמורת מזון. זו היתה פעולה מאד מסוכנת, אך נעתרתי לה. מכרתי מלפפונים, לחם וביצים ותמורת זאת קיבלתי אוכל. מדי ערב הייתי נפגש עם אמא מעבר לגדר ואוכל עימה ביחד. הייתי נותן לה חתיכת לחם וביצה. זה היה משמעותי מאד. רק על הרגעים האלה אפשר לכתוב סיפור. כך נמשך המצב עד סתיו 1944. שינדלר, שהיה בעל מפעל אמאיל בקרק…