ילדים בשואה

יום שלישי, 5 ביולי 2016

אקורד אחרון של ילדות : עדויות מהליצאום היהודי בהאג 1941-1943



  אקורד אחרון של ילדות : עדויות מהליצאום היהודי בהאג 1941-1943
מאת ואלי דה לאנג
מהולנדית: שולמית במברגר
הוצאת "יד ושם" 2014
סיכום הספר ע"י צוות מיזם התיעוד  "ילדים בשואה" :
 ההיסטוריה של ביה"ס הליצאום היהודי בהאג הייתה קצרה: מ15 באוקטובר 1941 ועד 15 באפריל 1943. בדיוק שנה וחצי .

הליצאום היה אחד משבעת בתי הספר היהודיים שהוקמו בהאג החל מאמצע ספטמבר 1941 בפקודת שלטונות הכיבוש הנאציים. אחרי פיטורי המורים היהודים בבתי הספר הכלליים ברחבי הולנד החליטו הנאצים שיש להפריד גם את התלמידים היהודיים מחבריהם הלא יהודיים. הגישה הזו הייתה חלק ממדיניות בידוד היהודים כקבוצה באוכלוסייה.

בביה"ס למדו 276 תלמידים יהודיים. על 161 מתוכם ידוע בוודאות שנרצחו במחנות הריכוז וההשמדה.

התמונה הכללית שעולה מזיכרונות תלמידי הליציאום היהודי היא של בית ספר תיכון רגיל, שתלמידיו למדו , השתעשעו , השתובבו, קשרו קשרי חברות , העלו הצגות תיאטרון וארגנו פעילויות ספורט. יחד עם זאת,  נוצר גם רושם של ביה"ס מחמיר , שהוטלו בו לעתים עונשים כבדים.

רבים מהתלמידים של הליציאום שרואיינו כעבור 50 שנה מדברים על תחושה של שותפות המבוססת על העובדה שכולם נודו מהחברה בגלל יהדותם, כפי שהגדירו אותם שלטונות הכיבוש.
ככל שרבו הגזרות האנטישמיות , ובעיקר לאחר שהחלו גירושי היהודים והפשיטות בקיץ 1942, גדלה תחושת הקשר בין התלמידים לבין עצמם ובין התלמידים למורים.

קשיי החיים הלכו ורבו, והוטלו על קבוצה הולכת וקטנה של אנשים שלא היה להם על מי להישען אלא זה על זה.

ההרגשה של התלמידים בליציאום היהודי הייתה שהם מחוץ למחנה , שהם אינם שייכים . אבל תחושתם נבעה בעיקר "מאי-יכולת אישית להשתלב בקבוצת השתייכות חדשה" כפי שהגדיר זאת אחד מהם. המעבר מביה"ס הישן שלהם , ובו החברים והחברות המוכרים, לליציאום היהודי, שבו לא הכירו ( כמעט) איש , היה חד מדי בשבילם. האובדן של מה שלא היה עוד בהישג ידם מנע מהם להרגיש "בבית"  בליציאום היהודי.

את הליציאום הקימו שלטונות הכיבוש כדי להבטיח שילדים יהודים ילמדו אך ורק בבתי ספר יהודיים" , אבל שני מנהלי בתי ספר שעמדו בראש הליציאום היהודי דגלו בחינוך ציבורי ורצו שבית הספר שלהם יהיה זהה לבתי הספר הלא יהודיים. תלמידי הליציאום יכלו , אמנם , ללמוד יהדות , אך רק בהפסקת צהריים בזמנם החופשי.

 בית הספר עצמו פעל כבית ספר ציבורי . איש מן המרואיינים לא דיבר על הליציאום כעל בית ספר יהודי.

הליצאום היהודי תיפקד היטב מהיום הראשון ועד היום האחרון. בית הספר היה מאורגן היטב . רמת הלימודים בו הייתה גבוהה ומכוונת להשגת תוצאות טובות.

במשך תפקודו של ביה"ס הלכו "ונעלמו" כל הזמן תלמידים ומורים למקומות מחבוא או היו נשלחים למחנה ריכוז ווסטרבורק.

 למרות החרדה המתמדת מפני גירוש למחנה ווסטרבורק תיפקד ביה"ס היטב.
עובדי הליציאום ותלמידיו המשיכו בלימודים כאילו המלחמה והגירושים אינם קיימים.

המורים, שהיו כולם יהודים הזהירו עד היום האחרון מפני ירידה בריכוז ובמשמעת. למרות שדבר לא היה עוד בטוח הם ניסו להמשיך ולנהל חיי בית ספר רגילים לפי כל הכללים והתקנות, למרות התנאים המידרדרים והאיום ההולך וגובר.

את השאיפה של המורים והתלמידים בביה"ס להמשכיות ומעורבות אפשר לראות גם כחיפוש אחר נקודות אחיזה, כמסגרת יציבה בחיים של רדיפות שלא נותר בהם כל ביטחון.  משפחה , כסף וחופש תנועה – דבר לא היה עוד בטוח , דבר לא היה עוד שלך.  הסולידריות הזו הובילה לכך שב21 במרץ 1943 אורגנה מסיבה קטנה בביתו של אחד מהתלמידים. ההליכה לביה"ס והעיסוק בידע הסיחה את דעתם של המורים והתלמידים לזמן מה מהמצוקה היומית. יש להניח שהיה גם סיפוק מעיסוק במשהו בונה , בידע שעשוי להיות שימושי בעתיד, גם אם אותו עתיד נראה מאד לא בטוח באותם הימים.

חלק מהספר מוקדש לתקופה שקדמה לסיוט שהחל בקיץ 1942. הגזרות  על היהודים הוטלו אז בהדרגה, אחת לאחת, והשפעותיהן הלכו והעמיקו גם בחיי הילדים. תחילה נאסר עליהם להשתתף בפעילויות שהיו רגילים לחלוק עם חבריהם וחברותיהם הלא-יהודיים: לשחות, לאכול גלידה או לבקר בגן החיות. אחר כך הועמק הבידוד, הם אולצו ללכת לבתי ספר נפרדים ונאסר עליהם לחלוטין להיפגש עם חבריהם הקודמים. הגזרות היו מאיימות  ואכזריות ולילדים היה זה קשה פי כמה, אבל הם עשו כמיטב יכולתם להמשיך בחייהם הרגילים במסגרת האיסורים וההגבלות.

  

אקורד אחרון של ילדות - האתר של נילי דגן


באוגוסט 1941 גזרו שלטונות הכיבוש הגרמניים גזרה הנוגעת לכל התלמידים היהודים בהולנד: מעתה הם יהיו רשאים ללמוד אך ורק בבתי ספר ליהודים (Judenschulen), אשר יוקמו במיוחד בשבילם. היה עליהם לעזוב מיד את בתי הספר שלמדו בהם ולהיפרד ממוריהם ומחבריהם ללימודים. בית הספר המוכר והבטוח, שהיה בדרך כלל גם קרוב לבתיהם, נהפך לשטח אסור. ביום אחד נהרס באכזריות עולמם המוגן של הילדים. זה קרה באופן לא צפוי, ולרבים מהם גם לא מובן: במה הם שונים מחבריהם לכיתה ולשכונה שלא גורשו מבית הספר? על שאלות אלו, שהיו למעלה מבינתם, ניסה כל ילד, בעזרת הוריו, למצוא תשובה.
השהות שניתנה לילדים להתרגל למציאות החדשה לא הייתה ארוכה. בתוך שישה עד שמונה שבועות הוקמו בתי ספר יהודיים, והילדים מצאו את עצמם בעולם ששלטונות הכיבוש הצמידו לו את התווית "יהודי".

אחד מבתי הספר היהודיים שנפתחו באוקטובר 1941 היה הליצֵאוּם היהודי בפישֶרסטראט. בית הספר התקיים שנה וחצי, מ־15 באוקטובר 1941 עד 15 באפריל 1943, ורק מעטים מן התלמידים והמורים שהו בו במשך כל התקופה. רבים מהם לא שבו אליו לאחר חופשת הקיץ של 1942, בעת שהחל גירוש יהודי הולנד למחנות.

הקמת בית הספר הזה, כמו הקמתם של בתי הספר היהודיים האחרים בעיר, הייתה כרוכה במאמץ ארגוני עצום. עם הוצאת צו ההפרדה למוסדות החינוך הוטל על עיריית האג לדאוג לבניינים מתאימים, לריהוט הכיתות ולמינוי מורים יהודים. כמו כן היה עליה לערוך רשימה של כל התלמידים היהודים במערכת החינוך ולהקציב משאבים לביצוע הצו. הספר מתאר כיצד התמודדה הקהילה היהודית בהאג עם מספר הולך וגדל של גזרות. אחת הגזרות בעלות ההשפעות החמורות ביותר הייתה הוצאתם של עובדי הציבור היהודים, ביניהם מורים רבים, אל מחוץ למעגל העבודה. עם פרסום התקנה הנוגעת למערכת החינוך, באוגוסט 1941, היו המורים היהודים, המובטלים בעל כורחם, מוכנים לקבל לידיהם את חינוך הילדים היהודים. במלאכת מחשבת של ארגון ואלתור, נשאו מחנכים מעטים את עול חינוכם של התלמידים בליצאום היהודי וקיימו במידת האפשר את שגרת ההוראה. גם מנהל הליצאום נאלץ להתמודד מדי יום ביומו עם תביעותיו הגחמניות של הכובש הנאצי ועם גזרותיו האכזריות.
הספר, המתבסס על זיכרונות, קטעי יומנים ומחקרים שפורסמו בנושא, מתאר בפרוטרוט את התקופה הקשה הזאת בחיי הקהילה היהודית בהאג.

הספר מנסה לתת מענה לשאלות :

● מה הייתה השפעת הבידוד השיטתי על התלמידים היהודים?

●כיצד התמודדו התלמידים עם האיסור לחזור אל בית הספר המוכר ואל חבריהם לכיתה?

● כיצד השפיע הליצאום על התמודדות התלמידים עם הגזירות והרדיפות?

●כיצד התמודדו עם הדלות והמחסור?

● מה הייתה תגובתם לגזרות השונות שנכפו עליהם ולהיעלמותם, בזה אחר זה, של מוריהם ושל חבריהם לכיתה?
● מה עלה בגורל התלמידים?

על כל אלה ועוד דן הספר שלפנינו ומגיש לפני הקורא תמונה מפורטת של התמודדות היהודים עם הרדיפות.





ראה גם : סקירה נוספת אודות הספר :

הספר “אקורד אחרון של ילדות”, נכתב ע”י ואלי דה לאנג, שהיא הסטוריונית וסופרת, בוגרת אוניברסיטת אמסטרדם וזוכת פרס הרטוך בים לשנת 1984. הספר מביא עדויות מהליצאום היהודי בהאג בשנים 1941 – 1943. ליצאום, כפי שמוסבר בספר, הוא בית ספר תיכון עיוני, מכיתה ז’ עד כיתה י”ב, שכלל שני סוגי בתי ספר, HBS, בית ספר אזרחי גבוה, שהדגש בו היה במדעים ריאליים ובשפות מודרניות, וכן גימנסיה, שהדגש בה היה על לימודים קלאסיים, ובכלל זה יוונית ולטינית.
בחודש אוגוסט בשנת 1941, נגזר ע”י שלטונות הכיבוש הגרמניים כי מעתה, כל התלמידים היהודים בהולנד יהיו רשאים ללמוד אך ורק בבתי ספר ליהודים, אשר יוקמו במיוחד בשבילם. דמיינו לעצמכם כמה קשה היה לילדים, בגילאים שונים, לעזוב את בית ספרם המוכר ואת חבריהם, ולעבור לבית ספר אחר, שבו לומדים רק יהודים. בתוך שישה עד שמונה שבועות הוקמו בתי ספר יהודיים, והילדים מצאו את עצמם במציאות חדשה ומאיימת.
אחד מבתי הספר היהודיים שנפתחו באוקטובר 1941 היה הליצֵאוּם היהודי בפישֶרסטראט. בית הספר התקיים שנה וחצי, מ־15 באוקטובר1941 עד 15 באפריל 1943. רק מעטים מן התלמידים והמורים שהו בו במשך כל התקופה. רבים מהצוות החינוכי ומהתלמידים לא שבו לבית הספר לאחר חופשת הקיץ של שנת 1942, בעת שהחל גירוש יהודי הולנד למחנות.
בסוף שנת 2001 החליטו כמה מתלמידי הליצאום להוציא ספר, שינציח את בית ספרם, את התלמידים ואת הצוות החינוכי. הספר מתאר את האירועים שקדמו להקמת הליצאום היהודי בהאג, את הזכרונות מהליצאום, וכן את שעלה בגורלם של כל המורים, העובדים והתלמידים של הליצאום היהודי בפישרסטראט.
כשהתחלתי בקריאת הספר, וגם במהלך קריאתו, נזכרתי בתקופת לימודיי בבית הספר. בניגוד למתואר בספר “אקורד אחרון של ילדות”, תקופת הלימודים בבית הספר הייתה תקופה מהנה, בה אנחנו, הילדים, התרכזנו בלימודים ובחברים, ולא היו בחיינו דאגות או פחדים לקיומנו היום-יומי. לעומת זאת, תלמידי הליצאום היהודי בהאג חיו במציאות שהשתנתה, והפכה קשה מדי יום. למרות זאת, המורים לא ויתרו לתלמידים, ולא הורידו את הרמה הלימודית. בקור, בכיתות קטנות, בבידוד מחבריהם הלא יהודיים, ואף יותר גרוע מכך, בהמשך, בידיעה כי משפחות שלימות נשלחות למחנות, המשיכו התלמידים והצוות החינוכי ללמוד מקצועות שונים, להיבחן ואף ניתנו להם עונשים, כפי שניתן לקרא מעדויות של תלמידים.
הספר “אקורד אחרון של ילדות”. הספר מכיל עדויות רבות של ילדים ומבוגרים, שחיו בתקופת השואה והוא שופך אור, ממקור ראשון, על האווירה והחיים של היהודים בהולנד בכלל, ושל תלמידי הליצאום היהודי בהאג בפרט. בנוסף, בספר ישנו תיעוד של קטעים מיומנים אישיים, צווים שניתנו ע”י הגרמנים, מודעות מעיתונים, ועוד מסמכים היסטוריים.
לאחר שהקורא מתוודע לשמות התלמידים והצוות החינוכי של בית הספר, מתוך העדויות מיומניהם של תלמידים ומורים, ומתוך מקורות שונים נוספים, זוכה הוא “לפגוש” את הפנים שמאחורי השמות ולראות תצלומים שלהם. בספר ישנן כשישים תמונות של תלמידים ומורים, וביניהם אנו פוגשים את ד”ר איטלי, המורה לשפות קלאסיות, המנהל, ברטלס, התלמידה ליני פייגין ועוד. התמונות מוסיפות לספר ממד נוסף, ומפיחות חיים בדמויות, שאליהן התוודענו במהלך הקריאה ואיתן הזדהינו.
אקורד אחרון של ילדות
עדויות מהליצאום היהודי בהאג 1941-1943
מאת: ואלי דה לאנג
מהולנדית: שולמית במברגר
מספר עמודים: 340





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה