בחדר השינה של דוד ברגמן, בביתו בתל אביב, היתה תלויה כל
השנים תמונה של אמו, הלן. גם כשהיה בעצמו אב לילדים ואחר כך סב לנכדים, המשיכה דמותה
ללוות אותו באשר הלך. כשנשאל פעם מתי הבין שאמו לא תשוב, השיב בשתי מילים: "אף
פעם". לימים סיפר, כי כמה פעמים במהלך חייו נדמה היה לו שהוא רואה אותה באוטובוס
או בתחנת רכבת. "ראיתי אישה, וניגשתי אליה ושאלתי אותה", סיפר. "על
אמי בכיתי כמעט כל חיי. זה לא מגליד", הוסיף.
ברגמן נולד ב-1931 בפריז כבן למשפחה מתבוללת מפולין. עם
פלישת הנאצים לצרפת, ב-1940, בעודו ילד בן תשע, צפה מקרוב בכניסתם של החיילים הגרמנים
לעירו. "המראה היה זוועה", סיפר בסרט התיעודי "כמו מלכת אנגליה",
שביים מיכה שגריר.
ברגמן חי עם אמו בקומה החמישית של בית דירות. אביו עזב את
הבית עם פרוץ המלחמה. באחד מימי חודש יולי 1942 אמו קראה לו לשיחה. "מחפשים אותי.
יכול להיות שנצטרף להיפרד", אמרה לו. "ואז היא הכינה אותי לחיים", סיפר.
"מה שלא יקרה - תברח. ותמיד תעשה ככה שיאהבו אותך", אמרה לו.
למחרת מילא אחר הוראותיה, כשאנשי הגסטאפו, מלווים בשוטרים
צרפתים, פרצו לדירתם, בעקבות הלשנת השוערת. "כששמעתי את נקישות מגפי הגרמנים במדרגות
פרצתי בבכי היסטרי", סיפר.
נאמן להוראות שקיבל מאמו, הוא פתח בריצה "מטורפת",
כדבריו, לעליית הגג, יחד עם שכנתו, אף היא נערה יהודיה. כששוטר צרפתי מצא אותו שם,
הוא אמר לו "תתכופף", והציל את חייו.
בהמשך, כששב לביתו, ראה צלב קרס על הדלת וגילה כי השוערת
גנבה את השמלה של אמו וכן את מיטתו. כשתהה על כך, בעלה בעט בו החוצה מהבניין, כשהוא
צועק לעברו: "תסתלק מפה, יהודון".
אמו גורשה למחנה הריכוז דרנסי. יומיים לאחר מכן הצליחה,
בדרך לא דרך, להבריח גלויה לבנה. "היא כתבה לי שהיא כל כך רעבה, עד שהיא אוכלת
קליפות של תפוחי אדמה", סיפר ברגמן. שבועיים לאחר מכן נרצחה באושוויץ. "אני
מדמיין מה עבר עליה כשהיא חושבת על כך שהשאירה אותי לבד בפריז. מה אמא יכולה להרגיש.
איזה סבל זה", אמר.
בהמשך שוטט ברחובות פריז עם חבורת נערים צרפתים, שנהגו לשדוד
תכשיטים, לגנוב אוכל ולנפץ חלונות ראווה. את הטלאי הצהוב החביא עמוק בכיסו. "החיילים
הגרמנים נורא אהבו אותי והיו מפנקים אותי עם סוכריות ושוקולד", סיפר. באחד הימים
הוא הונצח בזרועותיו של חייל גרמני, בצילום שהפך לכרזת תעמולה, שבה הנאצים ביקשו להראות
כי הם דואגים לילדים הצרפתים.
לאחר מכן הסתתר בזהות של נוצרי אצל איכרים בחווה מרוחקת.
ב-1943 הצליח לעבור בחשאי את הגבול לשוויץ, שם חגג בר מצוה. בדרשה שנשא בבית הכנסת
בז'נבה אמר כי תקומת העם היהודי תהיה בישראל. במאי 1945 עלה לארץ.
התחנה הראשונה שלו היתה כפר הנוער בן שמן. "למדתי עברית
במהירות אדירה. רציתי להיות צבר ומלח הארץ והתכחשתי באופן טוטאלי לצרפתית שלי",
סיפר. על רקע זה פרחה, בהמשך חייו, גם אהבתו לאשתו רינה, צברית ילידת ירושלים.
"חיפשתי שורשים, משהו אמיתי. הרגשתי שעם רינה אני, הפליט, מתחבר לפה", אמר.
במלחמת העצמאות שוב הפך חסר בית, לאחר שבן שמן פונה מיושביו.
כעת הסתובב ברחובות תל אביב, גנב אופניים ומכר אותם לסוחרים. בלילות מצא מחסה בקן השומר
הצעיר, משם התגלגל לתנועה הקיבוצית. כך מצא עצמו, אחרי המלחמה, בגרעין המייסד של קיבוץ
נחשון, שם היה לרועה צאן.
כעבור שנה יצא לקורס במאים שפתחה ההסתדרות, משם המשיך לתפקיד
במאי להקת הנח"ל, במסגרתו זכה לעבוד עם כשרונות כמו יוסי בנאי ונחמה הנדל.
בהמשך למד בימוי ותיאטרון באירופה, ביים הצגות בתיאטרונים
שונים ולימד במשך 40 שנה ב"בית צבי", אותו גם ניהל בין 1972 ל-1981. לצד
זאת עסק גם ביצירה קולנועית וביים את הסרט התיעודי "המכה ה-81" לצד חיים
גורי, שהיה מועמד לאוסקר.
אשתו רינה, אם שלושת בניו, מתה ב-1985 בטרם עת. בעשורים
הבאים ועד מותו בחודש מרץ האחרון, היה בן זוגה של הזמרת אורה זיטנר. לצדה, הוא הותיר
את ילדיו ונכדיו וכן את ילדיה ונכדיה.
