יוסף קומם , ילד בן 11, עם ילדי לנה קיכלר

כאשר הועבר הילד יוסף קומם לצרפת הוא סופח למוסד הילדים היתומים היהודי של לנה קיכלר בעיר בלווי בצרפת.

כותב יוסף קומם בספר הזיכרונות שלו : " תקופת שהותי במוסד של לנה קיכלר כילד-חוץ, היתה לי קשה בשעתה ומופלאה בהתבוננות לאחור.

גיל הילדים , בנים ובנות , היה משנות-הגן ועד לגיל 16. אני הייתי הילד היחיד שהיה לו הורה מחוץ למוסד ונתפסתי כמיוחס שלא בטובתי. הילדים , המחנכים וההסגל הקטן אצל לנה קיכלר היו מגובשים בדפוס של משפחה חלופית מורחבת. הם עשו יחדיו דרך חתחתים מביתם שבזאקופנה שבהרי טטרה בפולין , שעליו הגנו בנשק חם מול פורעים פולנים, בגניבת גבולות לצ'כוסלובקיה ועוד חוויות מחשלות וגם בנדודים בתוך צרפת עצמה.

לכל ילד יהודי אצל לנה קיכלר היה סיפור סבוך משלו של אובדן משפחה והינצלות טראמטית ממוות: אם במנזר , אם בהישרדות בזהות בדויה ואם בהסתפחות ליחידות פרטיזנים ביערות ולחימה באויב. הילדים התחלקו לקבוצות אחדות על פי גילם והתאמה אישית, ושוכנו בהתאם בחדרים רחבי הידיים שבבית היתומים של לנה קיכלר בצרפת.

לנה , המנהלת והאם המשותפת , שמה דגש עיקרי על שיקום, על חינוך ועל השכלה , מעת ההשכמה ועד לכיבוי האורות. הלימוד בקבוצתי נערך באולם הכניסה כשאנו ישובים על ספסלי-עץ במקביל לשולחן הארוך. הוקפד על לימודי השפות העברית והצרפתית.

הילדים הגדולים השליטו אווירה של התנגדות לכל מה שמתקשר לארץ-המוצא המשותפת, מתוך רצון למחוק את העבר הטראומטי. משא הנפש היה להצליח ולהגיע איכשהו ומתישהו לארצם שלהם. בערבים ובמסיבת ישבו ושרו שירי ארץ-ישראל או רקדו הורה. כך שרנו גם בזמן תורנויות של קילוף תפוחי-אדמה, רחיצת כלים וסירים במטבח במרתף או בעת ניקוי רצפות העץ. קלטתי את מילות השירים והמנגינות אך לא השתלבתי בריקודים. העברית וכן הצרפתית שלי התעשרו , אולם נשארו מוגבלות מאד. למדתי לאהוב את ערבי עונג-השבת המסורתיים באווירת משפחה מורחבת לאחר הארוחה, שבה הוגש מזון משופר כמעט.

הועסקנו גם בעבודות גינון ובעזרה בתחזוקת הבית. בתקופות החמות יותר עיבדנו את אדמת הגן , חפרנו ועדרנו ערוגות , שתלנו , חפרנו וילקטנו תפוחי-אדמה.  היו ילדים שקיבלו שיעורי משחק ותנועה, אך כולם שותפו בהצגות ובמסכתות, שהועלו בכל עת-מצוא. זכורה לי השתתפות בהצגה על במת-עץ של תיאטרון לא גדול בפאריס כשבאולם ישב קהל המורכב בעיקר מבני ביתנו ומאורחים ספורים.

מדי פעם נתבקשו הנערים ונערות הגדולים לצרף אליהם ילדים קטנים מהם וללוות אותם בנסיעה ברכבת לביקור בהצגת תיאטרון או במוזיאון בפריס. כך סיירתי במוזיאון האדם שליד כיכר הטרוקדרו, במוזיאון הססגוני של המושבות הצרפתיות של אז, ועוד...

המוסד של לנה קיכלר התנהל במתכונת דמוית-קיבוץ. החניכים הבוגרים יותר השתלבו בוועדות בתחומים שונים. מאחורי כל נער או נערה אצל לנה קיכלר היו חוויות קשות מתקופת השואה , אך הבית היה שלהם וגם לנה היתה אם של כולם ושל כל אחד . גם התגבש אצלם הווי של התמודדות משותפת במשך עברם הקצר והסוער יחדיו, של אחריות משותפת לקיום הבית וגם לקטנים ולחלשים שביניהם.

מקור וקרדיט :

יוסף קומם , העוז והחסד , מסעות בהולים מעמקי האופל , הוצאת כרמל, 2012