הילדים ממחנה בוכנוואלד : דב פרומן, בן 14

דב פרומן נולד וגדל בבנדין שבפולין. בפרוץ מלחמת העולם השנייה התייתם מהוריו וגדל אצל סבתו. בשנת 1943 נשלח למחנה הריכוז אושוויץ. בסוף המלחמה היה מילדי בוכנוואלד ששרדו את השואה. לאחר מפלת הגרמנים בשנת 1945 הגיע ארצה לבד ונשלח לעליית הנוער. שנה ראשונה היה בכפר פינס ושנה שנייה בבית הספר החקלאי מקווה ישראל.

בזמן מלחמת השחרור היה חבר בההגנה ושירת בגדוד טוביה שהיה בזמנו של בחורי ישיבה ובהמשך הועבר לגדוד "חיי"ם", עד סיום מלחמת השחרור. בשנת 1952 המשיך ללמוד בישיבה ולאחר מכן התגייס לצה"ל והיה קצין סעד חטיבתי ב"גולני". לאחר הצבא הלך ללמוד באוניברסיטה העברית משפטים ועבודה סוציאלית ועבד כמנהל לשכת הרווחה בבית שמש. שירת בתפקיד זה עד שנת 1961. משנת 1961 עבד במשרד הסעד בניהול עד שנת 1969. בשנת 1969 ייסד את השירות הלאומי לבנות ואת האגודה להתנדבות בעם בראשה עמד שנים רבות. הוא התמיד בפעילותו זו בשנים 1970- 1994 תוך שהמשיך ונשא בתפקידים שונים במשרד הסעד. בד בבד משנת 1970 ניהל גם משרד עו"ד עד לפטירתו בשנת 2016.

מקור

הצלת הילדים במחנה הריכוז בוכנוואלד

פרנץ לייטנר , קומוניסט אוסטרי , מונה לקאפו של בלוק 8 בבוכנוואלד, שבו הוחזקו ילדים יהודים מרוסיה , אוקראינה והונגריה. הוא עשה ככל שביכולתו כדי להשאיר אותם בחיים על ידי הקצבת מנות מזון גדולות יותר, הצלתם מעבודת פרך שהייתה הורגת אותם , ומניעת גירושם לאושוויץ. הוא אפילו שיחד את איש הס"ס האחראי כדי להצילם. ממלא מקומו כקאפוף, וילהלם האמאן , נהג אף הוא כמוהו. בין הילדים שניצלו היה ישראל לאו, שכעבור חמישים שנה כמעט מונה לרב הראשי לישראל.  מוסד "יד ושם העניק ללייטנר הקומוניסט את התואר "חסיד אומות העולם " ב1999.

מקור וקרדיט

    זאב לקויר, דור אקסודוס : סיפורם המופלא של הצעירים היהודים שברחו מהיטלר , דביר , 2007

  בצילום הפתיחה :

ישראל מאיר לאו בן ה-8 עוזב את מחנה הריכוז בוכנוולד כשבאופן אירוני הוא לובש בגד של ה"היטלר יוגנד". את הרובה, המזוודה, הכומתה ושני המעילים קיבל במתנה מהחיילים האמריקאים (המופיעים ברקע התמונה, יחד עם אחיו נפתלי).

יפה פאר , בת 16 , לפתע בין ארובות העשן

"מצאנו את עצמנו מספר ילדות שלא ידעו מה הולך. רק ראינו ארובות עם עשן בריח של שריפת בשר. לא ידענו איפה אנחנו, מה קורה איתנו, מה יעשו איתנו, וכבר ידענו שאין לנו משפחה, המשפחה שלנו כבר הלכה". 

יפה פאר, ניצולת שואת יהודי הונגריה, גרה כיום בראשון לציון. היא נשואה, ולה שלושה ילדים, שמונה נכדים ונינה.

אחרי פסח שמענו רמקולים ברחובות ופתאום שמענו דפיקה חזקה מאוד בדלת", שיחזרה פאר. "שני שוטרים הונגרים נכנסו עם רשימה וביקשו להתלוות אליהם ולצאת מהבית. ריכזו אותנו בבית הכנסת ואחרי כמה ימים לקחו אותנו על עגלות. העמיסו אותנו והביאו אותנו לגטו - רחוב אחד סגור של יהודים. חיכו לנו שם קרונות של בהמות. דחסו אותנו כמו בהמות, בעמידה, איזה 150 איש בתוך קרון. אספו את היהודים מכל האזור. פתאום הרכבת עצרה. פתחו את הקרונות וההונגרים מסרו אותנו לגסטפו. הם התחילו להוריד את האנשים מהקרונות בכוח ובאכזריות גדולה מאוד. אני לא יכולה לשכוח איך שתפסו את אבא שלי, עם מקל של סבא משכו אותו והפילו אותו למטה

"הפרידו בין הגברים והנשים, ומאותו רגע לא ראיתי את אבא שלי יותר. אחר כך אמרו לנשים להסתדר שתיים בשורה. אני החזקתי חזק את היד של אמא שלי, ואחותי אסתר החזיקה את היד של גיסתי. ודוקטור מנגלה, שאני לא יכולה לשכוח את העיניים שלו. לקחו אותנו מאמא שלי. היא שמאלה, אני ימינה. מצאנו את עצמנו מספר ילדות שלא ידענו מה שהולך. רק ראינו ארובות עם עשן בריח של שריפת בשר. לא ידענו מה זה. נכנסנו לבלוקים, שם היו הוותיקות והן אמרו לנו: שם שורפים את המשפחות". 

מקור

סופם של ילדי גטו קרקוב

בצילום הפתיחה :

כיכר המשלוחים של הגטו בקרקוב . כיום מצויה במקום כיכר מרכזית המשמשת כאנדרטה ליהודים שהיו ואינם, ובה כיסאות ריקים המביעים את האובדן, וגם את רצח הילדים  במקום ב13 למרס 1943

"ניסיתי שוב לחלץ את הילדה רוז'יה מבית הילדים היתומים בגטו קרקוב. המחנכת בבית הילדים בגטו קרקוב סירבה בכל תוקף למסור לי את הילדה רוז'יה. היא טענה שאם יחסר לה אפילו ילד אחד הגרמנים יאשימו אותה ויוציאו אותה להורג.

מאוחר יותר , כעבור שבוע, כאשר חזרתי בחשאי לגטו קרקוב ראיתי את ילדי בית הילדים מובלים לכיכר. הילדים היו שקטים , ואולי אף נינוחים , הם הלכו בזוגות כשכל זוג מחזיק זה בידו של זה. הם היו קטנים מדי ותמימים מכדי להבין את הגורל הצפוי להם.

כאשר הגיעו לקרבת הכיכר החלו אנשי הגסטפו לירות בהמוני האנשים שהצטופפו באחת מפינות הכיכר, מקום שאליו הובלו גם ילדי בית הילדים והילדה רוז'יה בתוכם. הם ירו בלא אבחנה, במבוגרים ובילדים כאחד. היריות נמשכו זמן רב עד שלא ניכרה שום תנועה בגופותיהם של הנרצחים ואז בא השקט. שקט שהמם במוחי, בגופי, בכל ישותי והוא היה כה מנוגד לאשר אירע כאן דקות אחדות קודם לכן. הרגשתי שאלוהים כאילו מתעלם ומסתיר את פניו.

שוב ושוב תרו עיני אחרי דמותה של רוז'יה הילדה – אולי אזהה את גופה הזעיר , את שערה הזהוב, אך לא העזתי להתקרב אפילו צעד אחד לכיוון שורת גופותיהם הירויות של ילדי בית הילדים ועמדתי קפואה במקומי, שפתי קרות וחסרות תחושה. לרגע הסטתי את מבטי מהכיכר כדי להימנע מהמראות הקשים אבל מיד חזרו עיני לבהות בטבח הנורא שהתבצע מולי, טרם קלטתי את מה שראו עיני.

בשלוש-עשר במרס 1943, נרצחה רוז'יה שהייתה לי כבת עם כל ילדי בית הילדים.

ברחתי מהמקום ונמלטתי לעיר בוכניה. כל הדרך חלפו במוחי תמונות של חיוכה המקסים של הילדה רוז'יה ושערה המלטף. במה חטאו הילדים הנרצחים? במה פשעו ילדי בית הילדים בקרקוב , נפשות רכות ותמימות אלה ורוז'יה הקטנה?

ההלם ממראה הריגה גרם לי לחלות . במשך חודש הייתי חולה בדלקת ריאות חמורה" .

מקור וקרדיט :

יגאל שחר. אף בלא כתובה, יד ושם , 2014

בריחת הילדים מארק ורוז'יה בגטו קרקוב , 1943

השמועות בדבר אקציה הממשמשת ובאה לא פסקו וכן בלילה השני לשהותנו בדירה בקרקוב באו אנשי המשטרה היהודית לחפש תושבים בלתי לגליים. חברי לדירה החביאו אותי ואת הילדים בארגז מצעים שהיה באחד מחדרי הדירה, ולמזלנו השוטרים לא גילו אותנו. לאחר האירוע הזה לא היה ספק שעלינו לברוח מהגטו מהר ככל האפשר.

שני הילדים מארק ורו'זיה נשלחו לבדם לברוח מהגטו. הם יצאו בשעות הערב והגיעו לקרקוב . לפתע ראתה אותם  ברחוב אישה פולניה והתחילה לצעוק "ז'ידה , ז'ידה" ( יהודים, יהודים). משמר גרמני שעבר שם פתח ביריות לעברם  אבל הילדים מארק ורוז'יה הספיקו לקפוץ לתוך מיכל אשפה סמוך ולהתחפר בתוך הזבל. הם שמעו את קולות הגרמנים שחיפשו אחריהם ורק  לעת ערב , כשהמהומה שככה, יצאו מהמסתור.

כיוון שפחדו לנסוע בחשמלית ( שם עשויים היו להלשין עליהם הפולנים) הם הלכו ברגל בעקבות החשמלית עד שהגיעו למקום המפגש מחוץ לקרקוב.

שבוע לאחר מכן החזרנו את הילדה הקטנה רוז'יה , בת ,4 לבית הילדים בגטו קרקוב.

מקור וקרדיט :

יגאל שחר. אף בלא כתובה, יד ושם , 2014

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

 בשואה

 מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.

תקומה

ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה.

צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.

בשחקים

התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס לטיסה טס על מטוסי סטירמן, הרווארד ומטאור, בקא"מ טס על אורגן. את רב שירותו הצבאי עשה בטיסה על מטוסי הסופר-מיסטר BD בטייסת 105. היה מראשוני הטייסים שנשלחו לצרפת ללמוד את המטוס. את רב שנותיו כאיש מילואים עשה בטייסת זו. השתתף בלחימה במלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור. בשנים 1974 עד 1985 שירת במילואים כמדריך בביה"ס לטיסה בבסיס חיל האוויר חצרים.

לאחר השחרור  

ב-1964 הצטרף לחברת ארקיע כטייס שם עבד עד 1966. ב-1967 התקבל לחברת אל-על כקצין ראשון ומ-1974 כקברניט במטוסי בואינג 707, בהמשך במטוסי 747, 767 ו-757. פרש לגמלאות בספטמבר 2002. עסק בספורט, ריצה ובעיקר במשחקי טניס ושמע הרצאות. ביוני 2005 חלה במחלה קשה ממנה נפטר ב-26/8/2005.

לסיפור החיים המלא באתר מתקומה לשחקים

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה

נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.

בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.

תקומה 

לנה קיכלר הצליחה להבריח את כל הילדים, המטפלים המורים והטבחית את הגבול לצ'כיה ומשם ברכבות לפריז. הגענו לפריז בתחילת 1946. בסיוע כספי הג'ויינט התמקמנו בעירה "בלוי" במחצית הדרך לורסיי. נשכר בית בן 3 קומות והחלו חיי שיגרהשל לימודים שכללו עברית וצרפתית. לנה קיכלר ארגנה עליה מסודרת לישראל רק בתום מלחמת העצמאות.

לנה קיכלר פרסמה את סיפור חייה וסיפורם של כמה ילדים (גם שלי) בספריה "מאה ילדים שלי" ו- "המאה לגבולם".

במרץ 1949 עלינו ארצה באוניה "קדמה" ממרסיי. שהינו כחודשים במוסד "אונים" בכפר סבא. אח"כ אומצנו ע"י קבוצת שילר ליד רחובות. הגענו לשילר בחופשת פסח. הילדים הקטנים מתחת לגיל 13 אומצו ע"י משפחות. החיים במסגרת הקיבוץ לקחו חלק חשוב בשיקומנו והשבת חיינו לשגרת אנשים נורמאליים, ואפשרו לנו להתפתח להישגים אישיים של כל אחד ואחד. 

את שנות לימודי התיכון התחלתי בבית הספר המשותף של קב' שילר וגבעת ברנר. עד הפילוג בתנועה הקיבוצים. ושנתיים אחרונות בבית ספר בקיבוץ נצר סירני.

הצטרפתי לגדנ"ע אוויר חוגי טיסנאות וקורס טייס. זכיתי בטיסת סולו בפייפר. המדריכה הייתה רינה לוינסון האגדית.

בשחקים

התגייסתי ב 3.8.55 והתנדבתי לקורס טייס מס' 22 באמצע הקורס פרצה מלחמת קדש. היינו בתקופה הראשונה באימונים במטוס הארוורד, חזרנו לטוס במטוסי סטירמן גם בטיסות מבצעיות. חוויה לא רגילה לחניכי קורס טייס לטוס בפקודה בגובה הכי נמוך שאפשר, בלי מכשירי קשר ואמצעי ניווט לילה, כשכל המדינה תחת האפלה.

אחד החניכים היה צריך להחזיר מטוס מרמת דוד לבסיס האם – רמלה, אמרו לא להרעיש עם המנוע ואז ידליקו לו את אורות המסלול. רעש הוא עשה אבל האורות לא נדלקו. למזלו נדלקו אורות מסלול בשדה התעופה לוד לרגע, הוא ניצל את ההזדמנות ונחת שם.

אחרי המלחמה המשכנו את הקורס. היינו הקורס הראשון שעבר הסבה למטוסי סילון – ה"מטאור" תוך כדי הקורס. בזמן הקורס ענדנו דרגות ממ"ק – הגשה לא נעימה ביותר.

בסיום האימון המבצעי הוצבתי בטייסת 101, טייסת היירוט עם מטוסי מיסטר A4. שירתי ב 101 תקופה אחת ואח"כ עברתי קורס מדריכים. הדרכתי בבית הספר לטיסה עם סיום החוזה (51/4 שנים) ובמקביל טסתי ב101 בהצבות חירום (הצ"ח) 

אחרי השחרור התקבלתי לחב' אל-על. המשכתי לטוס במילואים. נלחמתי בנוסף למלחמת קדש בעוד 4 מלחמות: ששת הימים, ההתשה. יום כיפור ושלום הגליל. במלחמת שלום הגליל שימשתי כמפקד מכלול תקיפה צפון (משל"ק). השתחררתי משרות סדיר בדרגת סגן. כשנתיים לאחר מלחמת שלום הגליל ב 1984 השתחררתי משרות מילואים בדרגת סא"ל.

לאחר השחרור

הצטרפתי לחב' אל-על בסוף 1960 הייתי טייס באל-על בממשך 41 שנים מתוכן 34 שנים כקברניט. מלאתי מגוון תפקידים לרבות מדריך בוחן, מנהל צי, וחבר ועד צוותי אויר. רוב עבודתי הייתה בטיסה בקווים. התחלתי לטוס במטוסי "בריטניה" ואח"כ מטוסי בואינג 707 , 747-200 ו 747-400.

  הייתי בתפקידי ניהול – טייס ראשי של מטוסי 747-200 , הבאה וקליטת מטוסי 747-400 מנהל הצי המשתף של ציי ה 747. בתום תפקידי הניהול חזרתי לטוס בקווים. בגיל 60 זכיתי לתואר משונה "קברניט רק באוויר" עד לשינוי החוק. פרשתי לגמלאות בגיל 65 כקברניט. במהלך העבודה השלמתי קורס ניהול שערכה האוניברסיטה בירושלים.

מקור וקרדיט :

הלר שמעון - - מורשת מתקומה לשחקים