עדותו של אליעזר זיסקינד, בן 15, על גירוש הילדים של גיטו בז'זין

לקראת הפינוי הכולל של יהודי גטו בז'זין לגטו לודז'  הודיעו אנשי היודנראט של גטו בז'זין לאמהות שמעבירים את כל הילדים הקטנים לגטו לודז'. הם נדרשו להתכנס במבנה תעשייתי גדול בגטו בז'ז'ין.

כל האמהות עם הילדים מתחת לגיל 10 הוכנסו ע"י הגרמנים לבניין גדול שהיה מלא פחי צבע וסולמות.

 באמצע הלילה הגיעו חיילים גרמנים שפנסים בידיהם ופרצו באלימות לתוך המבנה התעשייתי.

"מהר!" צעקו הבאים, "תנו מהר את הילדים! תנו את הדרק המסריח שלכם!"

 הילדים התעוררו בבכי. האמהות פתחו בצריחות. הן חיבקו את ילדיהן, לא שמו לב למכות שהונחתו עליהן. נאבקו עם החיילים, נגררו אחר הילדים, אחזו בהן בכל כוחן, בכו והתחננו, ביקשו ללכת עם הילדים. אבל החיילים חזקים היו מן האמהות. הם הפרידו ביניהם וצעקו : "אתן תישארנה כאן כדי לעבוד, אתן חזקות ויכולות להביא עוד תועלת. לא כן הטינופת הזאת שלכן, בה אין לנו צורך!"

הילדים הקטנים הועמסו כשהם בוכים על משאיות של הצבא הגרמני שנסעו במהירות מהמקום.

אבל לא כל הילדים הועברו למשאיות . חלק מהאמהות ניסו להסתיר את הילדים במבנה.

בלה , אמו של הפעוט ארוש , דחפה את ארוש אל הקיר, נעמדה לפניו והסתירה אותו בגופה. אולם חייל גרמני השגיח בכך. הוא דחף אותה לצד, סטר על פניה ונאבק עמה.

בלה הפסיקה את סיפורה. יבבה מוזרה יצאה מגרונה. עיניה יצאו כמעט מחוריהן. כולנו עמדנו כמאובנים ולא יכולנו להוציא הגה מפינו. עבר עוד זמן רב עד שבלה חזרה לספר.

החייל הגרמני תפס את ארוש הילד  בן השלוש וזרק אותו מבעד לחלון. עוד הספיקה לשמוע את קולו הקורא "מאמא"!.

 בלה השתתקה. היא העבירה מבט משונה והתכרבלה.

נשכתי את שפתי כדי להיווכח שאין אני נתון בחלום סיוטים. אך זאת הייתה המציאות. בלה נראתה עכשיו כמי שדעתה נשתבשה. פתאום הרימה את ראשה ומבטה היה כמתחנן: "אתם חושבים שארוש עוד חי? אולי הוא רק פצוע ? אולי הוא שבר רק רגל? האם יטפלו בו? האם יקחו אותו לבית החולים?"  והיא התחילה למרר בבכי.

קשה היה להרגיע אותה. כולנו היינו מזועזעים.

פתאום פרצה טלקה בצעקות אימים. "הם זרקו את ארוש מן החלון! וגם ילדים אחרים! הם הרגו אותם ! גם את אבוניק ודאי הרגו!

אבא חיבק את טלקה וניסה להרגיעה: "לא יתכן שזרקו כך סתם ילדים. הרי הילדים לא עשו להם כל רע. ודאי היו למטה שמיכות פרושות, כדי שהילדים לא ייפגעו. הם ודאי זרקו כך את הילדים כדי להעביר אותם מן המקום יותר מהר...קולו של אבא נשבר. הסתכלתי בו. דמעות זלגו מעיניו. טלקה לא נרגעה. צעקותיה אמנם פסקו , אך לא כן בכיה.

הסיפור  בדבר זריקת ילדים מבעד לחלון נטל ממני כל רצון לעשות משהו, אף את הרצון להיפרד מהמקומות של ילדותי בעיירה בז'זין. כל הערכים שעליהם חונכתי, כל הטוב והיפה שעליהם גדלתי – הכל התמוטט בי. מלא הייתי טענות כלפי בורא העולם : " מה רע , ריבונו של עולם, עשו הקטנים האלו? מה חטאו ארוש, אבוניק, ופנחס'לה, והילדים האחרים?"

ימים לאחר מכן , הנסיעה של היהודים מפוני גטו בז'ז'ין לגטו לודז' נמשכה  כל הלילה, ורק לפנות בוקר עצרה הרכבת. שמענו כי בקרונות הסמוכים נפתחות הדלתות. לבסוף נפתחה גם דלת הקרון שלנו. נפחדים הסתכלנו החוצה. לא הייתה זו תחנה. שום שלט לא הורה על שם המקום. ראינו שדות שוממים.

אך לא הרבה זמן היה עלינו לתהות כדי לדעת מהו המקום אליו הגענו: לקרון נכנסו שוטרים יהודים בבגדים כחולים. לראשיהם כובעי מצחיה עגולים שפס צהוב סביבם, ועל זרועם השמאלית סרט עם מגן דוד. הם הקבילו את פנינו: "יהודים, הגעתם לגיטו לודז'."

 השוטרים סידרו אותנו בחמישיות. החיילים הגרמנים לא התערבו עתה. הם עלו לרכבת שנסעה מן המקום.

עוד לא הספקנו להסתדר, והנה ראינו אשה אחת יוצאת בריצה מן השורה. תופסת בשרוולו של אחד השוטרים וקוראת אליו בקול רועד: "אדוני השוטר ! היכן הילדים שלנו, היכן הם נמצאים? "

הייתה זו בלה שלנו.

השוטר שאל בתמיהה , לאיזה ילדים היא מתכוונת.

"הילדים שלנו!" צעקה בלה, "הילדים מגיטו בז'זין! הם הגיעו  הנה לפני שלושה ימים! הילד שלי ארוש. לפני שלושה ימים הם הגיעו..."

השוטר השיב לה, כי לא הגיעו לכאן ילדים משום מקום, אך בראותו כי האשה פורצת בבכי מזעזע ניסה להרגיעה, באומרו כי  אפשר שהביאו את הילדים בשעה ששוטרים אחרים היו במשמרת.

בלה עם הגב' אסתר ברנשפט והלנה קלינגבייל, אמהות שגם את ילדיהן  לקחו, רצות היו משוטר לשוטר, בוכות וצועקות,  בוכות ומתחננות.  השוטרים עמדו נבוכים אל נוכח סיפוריהן המזעזעים על לקיחת הילדים. הם לא הבינו מדוע לא הגיעו הילדים יחד עם הוריהם. מדוע הפרידו ביניהם. הם , על כל פנים, לא ראו ילדים שהובלו לגיטו לודז'.

 האמהות המשיכו להתרוצץ ולזעוק . הן הבינו שהילדים מעולם לא הגיעו לגטו לודז'.

מקור וקרדיט:

שרה זיסקינד.  מאבקו של נער.  בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד ,1986

רקע היסטורי

בז'זין (Brzeziny )

הגטו בבז'זין חוסל בימים 20-18 במאי 1942 .בגטו היו כששת אלפים תושבים, ובהם גם יהודים שזה לא כבר גורשו לבז'זין מן העיירה סטריקוב.

 חיסולו של הגטו התחיל ב18 -במאי במבצע נגד הילדים. תחילה נצטוו כל הנשים להתייצב עם ילדיהן. אי-התייצבות פירושה היה הוצאה להורג. את מהלך המאורעות תיאר הגרמני טאופיל שטפל ( Theophil Stapel ) פקיד בעירייה שנשלח לבז'זין והיה עד לאירועים. לדבריו, נאמר ליהודים שהילדים יועברו למקום אחר שבו יזכו לתנאים טובים יותר ושיש לצייד אותם אך ורק בדברים הטובים ביותר. מובן שתושבי הגטו לא האמינו להבטחות הללו, ועד מהרה היה הגטו לשדה זוועות. אנשי ס"ס לא מקומיים החלו לקרוע את הילדים בכוח מזרועותיהן של האמהות שנאבקו בהם ודחסו את הילדים לתוך שלוש משאיות, כמאה ילדים בכל משאית. בסך-הכול, לפי הערכתו של שטפל, הוסעו משם בלילה שלוש מאות ילדים.

כל הילדים האלה נרצחו בחלמנו. בו בזמן  עסקו עשרות אנשי ס"ס בחיפושים וברציחתם של המסתתרים. למחרת היום נעשתה במקום סלקציה וכאלף ושבע מאות נפש, שהוגדרו לא כשירים לעבודות כפייה, הועברו בעגלות ובמשאיות לתחנת הרכבת בגלקובק (Galkowek) ומכאן הוסעו ברכבת לחלמנו - ושם נרצחו כולם.

כל יתר התושבים, גברים ונשים שהוגדרו כשירים  לעבודה, הועברו לגטו לודז'

 מקור וקרדיט :

שמואל קרקובסקי . חיסולן של הקהילות בערי השדה , יד ושם